דף לו - ב
ומתרצת הגמרא: כי קאמר רב שאפשר לצרף את דעת התלמיד עם רבו להכרעת הדין בדיני נפשות, מדובר בתלמידים כגון רב כהנא ורב אסי, שאינם מכריעים את הפסק לפי סברת רבם, לפי שכל לימודם מרבם היה - דלגמריה דרב הוו צריכי, היו צריכים ללמוד מרבם את השמועה שקיבל הוא מרבו, ואילו לסבריה דרב את ההסבר ותוספת ההבנה של רבם לא הוו צריכי, כי היו יודעים להסביר ולפרש מדעתם.
ולפיכך גם אם יספר להם רבם את המעשה הבא לפני בית הדין וילמד אותם את אשר שמע מרבותיו בענין זה, לא יכריעו כמו הכרעת רבם בגלל דבריו, אלא רק לאחר שיבררו את שורשי הסברות לפי הבנתם יפסקו את הדין מדעתם, והרי הם נידונים כתלמיד המכריע מדעת עצמו ולא על פי רבו. [17]
אבל בדיני טומאות וטהרות מצרפים את דעת התלמיד גם אם כל ידיעותיו בין בהלכה ובין בסברא הן משל רבו. [18]
אמר רבי אבהו, עשרה דברים שנינו במשנה שיש בהם חילוק בין דיני ממונות לדיני נפשות, וכולן אין נוהגין בשור הנסקל, שאינו שווה באף אחד מהם לדיני נפשות, חוץ מכך שצריך הכרעת דינו בעשרים ושלשה.
מנא הני מילי, מנין שיש חילוק בין דיני נפשות של אדם לדין שור העומד להיסקל?
אמר רב אחא בר פפא: דאמר קרא [שמות כג ו] "לא תטה משפט אביונך בריבו", וכך הוא ביאור הכתוב: לעיל [ב א] דרשה הגמרא מהכתוב [שם כג ב] "לא תהיה אחרי רבים לרעות אחרי רבים להטות" שאין הולכים אחרי רוב של דיין אחד לחובה אלא רק לזכות.
וכהמשך לכך נאמר הפסוק לא תטה משפט אביונך, [19] כדי ללמד, שדווקא משפט אביונך אי אתה מטה על פי דיין אחד לחייב, אבל אתה מטה משפט של שור הנסקל, שאם יש רוב של דיין אחד לחייבו סקילה, הורגים על פיו. [20]
ומקשה הגמרא על דברי רבי אבהו עשרה דברים יש בין דיני ממונות לדיני נפשות: וכי עשרה דברים יש, הא תשעה הוו.
ותמהה הגמרא על המקשן: מדוע הינך סבור שיש תשעה דברים הא עשרה קתני, הרי נמנו עשרה דברים במשנה.
ומבאר המקשן את קושיתו: משום דאין הכל כשרין, ועשרים ושלשה חדא היא - כי הטעם לכך שממזר פסול לדון בדיני נפשות הוא משום שצריך סנהדרין של עשרים ושלושה שנאמר בהם ונשאו איתך [כמבואר להלן].
ומשום כך פרכינן, דאם כן ישנם רק תשעה דברים בין דיני ממונות לדיני נפשות ולא עשרה?
ומתרצת הגמרא: הא איכא אחריתי, ישנו חילוק נוסף שלא הוזכר במשנה: דתניא אין מושיבין בסנהדרין לדון דיני נפשות מי שהוא זקן - ששכח צער גידול בנים ואינו מרחם, [21] וכן סריס ומי שאין לו בנים, שאינם מרחמים כמו מי שיש לו בנים. [22] אבל לדיני ממונות מושיבים זקן ומי שאין לו בנים, נמצא שיש עשרה חילוקי דינים בין דיני ממונות לדיני נפשות.
ר' יהודה מוסיף אף מי שיודעים בו שהוא אכזרי, אין מושיבים אותו בבית דין. [23]
וחילופיהן במסית, כשבאים לדון מסית לעבודה זרה מושיבים גם דיינים זקנים ואכזרים, משום דרחמנא אמר לא תחמול ולא תכסה עליו. [24]
נאמר במשנה: הכל כשרין לדון דיני ממונות.
ודנה הגמרא: "הכל" לאתויי מאי? אמר רב יהודה, לאתויי ממזר, שאף על פי שאינו ראוי לבא בקהל, הרי הוא כשר לדון דיני ממונות.
ומקשה הגמרא על דברי רבי יהודה: הא תנינא חדא זימנא, הרי כבר שנינו [לעיל כז ב] כל הראוי לדון דיני נפשות ראוי לדון דיני ממונות, ויש ראוי לדון דיני ממונות ואין ראוי לדון דיני נפשות.
והוינן בה, במה שנאמר - "יש ראוי לדון דיני ממונות ולא דיני נפשות", לאתויי מאי, מיהו אותו שנאמר בו דין זה?
ואמר רב יהודה, לאתויי ממזר, שעליו נאמר כשר לדיני ממונות ולא לדיני נפשות.
וקשה על דברי רב יהודה, לשם מה הוצרך לרבות משתי מקומות שהממזר כשר לדיני ממונות? [25]
ומתרצת הגמרא: חדא לאתויי גר, [26] וחדא לאתויי ממזר.
וצריכא, הוצרכה המשנה לפרש שגם ממזר וגם גר כשרים לדון דיני ממונות.
משום דאי אשמעינן רק גר דכשר לדון דיני ממנות, היה מקום לטעות ולפרש, שדווקא גר דראוי לבא בקהל, יכול לדון, אבל ממזר, אימא לא ידון, לכך נאמר שגם הממזר כשר.
וכן אי אשמעינן רק שהממזר כשר לדיני ממונות, היה מקום לטעות ולפרש, כי דווקא ממזר דבא מטיפה כשרה, שהרי אביו ואמו מישראל, כשר לדון, אבל גר, דלא בא מטיפה כשרה, שהרי נולד מנכרית, אימא לא ידון.
משום כך, צריכא, הוצרכה המשנה לפרש שגם גר וגם ממזר כשרים לדון דיני ממונות.
שנינו במשנה: ואין הכל כשרין לדון דיני נפש ות.
וכשם שהכל כשרים לדון דיני ממונות נאמר כדי לרבות שהממזר כשר כך אין הכל כשרים לדון דיני נפשות בא למעט ממזר.
ומבארת הגמרא: מאי טעמא? דתני רב יוסף כשם שבית דין צריכים להיות מנוקין בצדק, כך הם צריכים להיות מנוקין מכל מום, שלא יהיה בסנהדרין דיין שיש לו מום או פגם משפחה.
אמר אמימר, מאי קרא, היכן נרמז דבר זה בכתוב, שנאמר [שיר השירים ד ז]: כולך [27] יפה רעיתי ומום אין בך.
ותמהה הגמרא: מנין שיש ללמוד מפסוק זה לפסול דיין שיש בו פגם משפחה, ודילמא דווקא מי שיש בו מום ממש פסול לדון? [28]
אמר רב אחא בר יעקב: אמר קרא [במדבר יא טז] "והתיצבו שם עמך", משמע מתיבת "עמך", שהדיינים צריכים להיות בדומין לך,
ומקשה הגמרא: ודילמא התם בדיינים שבזמן משה הצריכה התורה שיהו שלמים מכל פסול משום שהיו צריכים ראויים להשראת שכינה, אבל שאר דיינים כשרים גם אם הם פסולי משפחה.
אלא אמר רב נחמן בר יצחק: אמר קרא, [שמות יח כב] "והקל מעליך ונשאו אתך", ופסוק זה מדבר על עצת יתרו לצרף עימו דיינים להקל עליו. [29] ומתיבת "אתך", דרשינן שהדיינים צריכים להיות בדומין לך ליהוי, ולא פסולי משפחה.
מתניתין:
סנהדרין - בין גדולה של שבעים ואחד, ובין קטנה של עשרים ושלשה - [1] היתה יושבת כמין חצי גורן עגולה, כלומר בחצי עיגול, וזאת, כדי שיהו הסנהדרין רואין זה את זה. [2] ושני סופרי הדיינין עומדים לפניהם של הסנהדרין, אחד מימין הסנהדרין ואחד משמאלם.
וכותבין שני הסופרים את דברי הדיינים המזכין, "פלוני זיכה, ומן הטעם הזה", ואת דברי הדיינים המחייבין. [3]
רבי יהודה אומר:
שלשה סופרים עומדים לפניהם: [4]
אחד מהם כותב את דברי המזכין בלבד.
ואחד מהם כותב את דברי המחייבין בלבד.
והשלישי כותב הן את דברי המזכין והן את דברי המחייבין.
הערות
[17] רש"י הוסיף: "דאי משום גמרא דשמע מיניה, כל ישראל נמי ממשה קיבלו, ואין אלו טעמי הבנת ליבו דנימא אם היתה חכמתו מרב אחר היה אומר טעם אחר", כלומר הבנתם לא היתה מושפעת כלל ממה שאמר להם רבם, אלא היו דנים כל שמועה ששמעו לפי הבנתם הם. ובשולחן ערוך [יח ה] כתב לחלק שאם הרב מלמד את תלמידו בשביל הכרעת דין הבא לפניו צריך שיהיה התלמיד כדרב אמי ורב אסי שמכריעים על פי הבנתם, אבל אם מלמדו שלא בשעת הכרעת דין, ואחר כך בא דין לפניהם אפשר לצרף את התלמיד גם אם יש לו רק קצת סברא להבין ולישא וליתן ואין צורך שיבין כל דבר מדעתו. ומקור דבריו מהמרדכי [תשטו]. והעיר האורים ותומים [אורים ח] שדברי המרדכי אינם עולים בקנה אחד עם דברי רש"י, שכן רש"י הביא ראיה לדבריו ממה שמשה לימד את כל ישראל, ולכאורה ההבנה בזה שאם הרב אינו יכול לדון עם זה שלמד עימו גמרא אם כן משה לא יכל לדון עם כל ישראל שלמדו ממנו, ואילו לדברי המרדכי זו אינה ראיה שכן משה למד איתם לפני שבא הדין לפניהם ובכי האי גוונא כולם מיצטרפים עימו, וצריך לומר שהיתה למרדכי ראיה אחרת לכך שהלומד מרבו רק את עיקרי הדינים מצטרף עימו לדין, וצ"ע. אמנם, יתכן שכוונת רש"י היא דכיוון שכולם למדו ממשה אם כן יכל אותו תלמיד ללמוד את ההלכות האלו גם מרב אחר ואינו נקרא תלמיד מחמת זה לפוסלו לדון עימו.
[18] וכך פסק הרמ"א [יח ה] בשם הנימוקי יוסף, ובכנסת הגדולה הסתפק האם כוונתו שאין צריך שיהי התלמיד כרב אמי ורב אסי ומכל מקום צריך שיהי מבין קצת מסברתו, או שמא אפילו אם כל ידיעותיו בהלכה ומסברא הן מרבו מצטרף עימו. והוכיחו התומים [יח ה] וחידושי הגהות על הטור [יח ו] מדברי הרמב"ם כמו הצד השני.
[19] כי אם ללמד על אביון ממש הרי פשיטא שאין חילוק בין עשיר לעני, ואם ללמד שאין הולכים אחרי רוב של דיין אחד כבר נלמד מלא תהיה אחרי רבים לרעות, ובעל כרחך שהפסוק בא למעט שור. - יד רמ"ה.
[20] רש"י כתב שמכאן למדים לכל שאר המעלות של דיני נפשות שאינם נוהגות בשור הנסקל, חוץ מבית דין של עשרים ושלושה שהרי נאמר וגם בעליו יומת, ומקישים כמיתת הבעלים כך מיתת השור, ומיסתבר שההיקש נאמר לענין מספר הבית דין שהוא עיקר הדין ותחילתו, אבל שאר המעלות אינם אלא הצלה "ומה לנו לחוס על שור המועד, מוטב לקיים וביערת הרע". וביד רמ"ה כתב שמהפסוק לא תטה משפט אבינוך למדים את כל המעלות שיש בדיני נפשות שלא לגרום הטיה לרעה בדיני נפשות.
[21] הרמב"ם [סנהדרין ב ג] כתב זקן מופלג, וביאר הלחם משנה שנקט בדווקא מופלג משום שבהמשך [הלכה ו] פסק כרבי יוחנן שצריך שיהיו הדיינים בעלי שיבה, ועל כרחך שלא כל זקן נפסל מלדון אלא רק זקן מופלג. והרש"ש בהוריות ד ב דקדק מהמשנה שם ששיעור זקן היינו מי שאינו ראוי להוליד, עיין שם. וכן מבואר במאירי אין מושיבין זקן מופלג שאינו מוליד. וברמ"ה כתב שהטעם שאין מושיבין זקן הוא מפני שדעתו קצרה עליו ולפי זה לכאורה אפילו אם הוא עדיין מוליד פסול מלשבת בדין. עוד כתב המאירי בשם יש מפרשים, שלכתחילה אין מושיבים זקן, אבל אם היה דיין בעודו צעיר והזקין, אין מורידין אותו, כיוון שכבר הורגל בדיני נפשות שיש להקל ולמצא צד זכות, אין חשש שיבא להתאכזר בדין.
[22] אבל מי שהיו לו בנים ונסתרס או מתו כשר, רש"ש הוריות [ד ב], ועיין מהר"י קורקוס הלכות שגגות [יג א].
[23] לכאורה צריך ביאור וכי יש חילוק בין פסק דין של אכזרי וזקן לאדם אחר הרי יש משפט אחד וכיצד יתכן שישתנה הדין בין בני האדם. ועיין ברכת אברהם מה שכתב בזה.
[24] בחזון איש כתב שמושיבים בדווקא זקן ומי שאין לו בנים כדי לקיים לא תחמול ולא תכסה עליו. אך במנחת חינוך תמה כיוון שסריס אינו כשר לדיני נפשות, אם כן אין סומכים אותו מעיקרא וכיצד ידון את המסית, ותירץ, דלאחר שנסמך נעשה סריס.
[25] כך פירשו התוספות את קושיית הגמרא, שכן על המשנה עצמה אין קושיה מדוע כפלה את הדין שממזר כשר לדון, מפני שהמשנה כאן הזכירה את כל הדינים שכבר הוזכרו במקומות אחרים כדי לפרש את החילוק בין דיני ממונות לנפשות, אבל על רבי יהודה קשה לשם מה הוצרך לפרש את שתי המשניות שהכוונה בהם היא לאתויי ממזר, הלא אחר שפירש במקום אחד ממילא נשמע שגם המשנה המקבילה כוונתה לאתויי ממזר, וכן כתב הר"ן.
[26] דעת רש"י [יבמות קב א] שבדיני ממונות גר יכול לדון אפילו ישראל גמור כדמשמע בגמרא כאן, ובדיני נפשות יכול גר לדון גר אחר. ודעת התוספות כאן ובעוד מקומות, שבדיני נפשות אין הגר יכול לדון כלל, ובדיני ממונות גר כשר לדון רק גר אחר, אבל אינו יכול לדון את ישראל. ודעת הרי"ף הרמב"ם והרא"ש כמו התוספות וכן פסקו הטור והשולחן ערוך [ז א], אבל ממזר כשר לדון אפילו ישראל גמור כיוון שאביו ואמו מישראל. וראה בתוספות שהקשו על עצמם מדוע הוזקקה הגמרא לבאר צריכותא לגר וממזר הלא דיניהם שונים זה מזה. ובפירוש בעלי התוספות לפרשת משפטים כתבו שגר פסול רק במקום שיש ישראל שיודע לדון אבל כשאין כמו הגר כשר וכדמצינו ששמעיה ואבטליון היו גרים. [ועיין תוספות יום טוב אבות א י]
[27] ביד רמה ביאר שפסוק זה בעל כרחך עוסק בסנהדרין דאי בכל ישראל אי אפשר שלא יהיו ביניהם חללים וממזרים, והביא עוד שהדיוק הוא מדכתיב "כלך" דהוי בגימטריה שבעים שזה מנין הסנהדרין מלבד הנשיא שעל גביהן. וע"ש שתמה על זה.
[28] ביבמות [קא ב] דרשה הגמרא מפסוק זה שדיין סומא פסול לעדות, וכן פסק הרמב"ם סנהדרין [יא ו], וביאר שם הלחם משנה שבסלקא דעתך הבינה הגמרא שמהפסוק מום אין בך למדים גם פגם משפחה וגם מום הגוף, ודחיית הגמרא היא שלמדים מפסוק זה רק מום הגוף.
[29] רש"י ציין שהלימוד הוא מהנאמר ביתרו [שמות יח כב] ונשאו אתך, ולא מהנאמר בבמדבר [יא יז] ונשאו איתך במשא העם, שכן שם מדובר על מינוי הסנהדרין שהיו צריכים שתשרה עליהם שכינה ופסוק זה הוא המשך לוהתיצבו עמך שכבר נתבאר בגמרא שאין לדרוש מהתם. אך ביד רמה כתב שלומדים מהנאמר בבמדבר ונשאו איתך במשא העם, ואין להקשות הרי שם היו צריכים שתשרה עליהם השכינה, שכן ממה שהוזכרו שני פסוקים והתייצבו עמך ונשאו איתך יש ללמוד שאין למנות דיין פסול משפחה גם בזמן שאין צורך להיות ראוים להשראת השכינה.
[1] נתבאר על פי רש"י שכתב "סנהדרין: אף של עשרים ושלשה", ולכאורה משמעשכל המשנה עוסקת בשניהם, אך ראה מה שיתבאר בהערות על המשך המשנה ששנינו "ושלש שורות של תלמידי חכמים".
[2] א. לפי שאם היו יושבים בשורה, אין פני הראשונים רואים זה את זה; ובעגולה שלימה אין יושבין, לפי שצריכין בעלי הדין והעדים ליכנס לדבר בפני כולן, שיהו כולן רואין את העדים. ב. לשון המאירי הוא: הגדול שבכולן יושב בראש, והוא שימינו מיוחדת לצד אחד, וכל העיגול בא מצד שמאלו; ובסנהדרי גדולה, אותו שמושיבין אותו בראש נקרא "ראש ישיבה" או "נשיא", והגדול שבשבעים בא אחריו, ונקרא "אב בית דין", ואחר כך מושיבין אותן בסדר, זה לשמאלו של זה, לפי מעלתם.
[3] א. ראה סוגיית הגמרא לעיל לד א. ב. כתב רש"י, שהוצרכו שנים לכתוב, כדי שאם יטעה האחד, יוכיח כתבו של חבירו.
[4] כי יש לחוש שמתוך טורח הטעמים שירבה עליהן, יטעו בדבר; אבל עכשיו שהיו שלשה, ואין טורח רב על השנים לא יקצרו בדבר, ואם יטעה אחד מהם יוכיח כתבו של שלישי, על פי רש "י.
225ימים לסיום הש״ס