סנהדרין לה ע"ב

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף לה - ב

הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו, ולמול את בנו, ששני דברים אלו חמורים הם, שחייבים כרת על ביטולם, ושמע שמת לו מת קרוב, יכול יטמא למתו ויהיה נדחה מקרבן פסח, או ידחה את מילת בנו כדי להתעסק בקבורת מתו?

אמרת "לא יטמא"!

יכול כשם שאינו מטמא לאחותו, כך אינו מטמא ל"מת מצוה", שהוא מת שאין לו קוברים?

תלמוד לומר "ולאחתו".

מלמד יתור הכתוב כי רק לאחותו הוא דאינו מטמא, על אף שהוא מצווה להיטמא לה אם לא היה נזיר, אבל מטמא הוא למת מצוה, על אף שבכך תתבטל מצות קרבן פסח או מצות מילה.

ושאל ריש לקיש את רבי יוחנן: אם כן, שבת, שנידחת מפני עבודה, אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה!

אמר ליה רבי יוחנן: רציחה, הריגת המחוייב מיתה בבית דין תוכיח, שדוחה את העבודה, שאם רצה הכהן לעבוד, והוא חייב מיתה, לוקחים אותו והורגים אותו, שנאמר "מעם מזבחי תקחנו למות", ^[50] ואינה דוחה את השבת. אמר לו ריש לקיש: רציחה גופה תדחה את השבת, מקל וחומר: מה עבודה, שדוחה את השבת, רציחה דוחה אותה, שנאמר [שמות כא] "מעם מזבחי תקחנו למות".

שבת, שנידחת מפני עבודה - אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

אמר רבא: כבר פסקה תנא דבי רבי ישמעאל שאין רציחה דוחה שבת.

דתנא דבי רבי ישמעאל: [שמות לה] הרי אמרה תורה בשבת "לא תעשו כל מלאכה", ובכך נכללו כל המלאכות, אם כן יש לשאול, מה שאמר הכתוב פסוק בפני עצמו למלאכת הבערה, "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת", מה תלמוד לומר? מה פסוק זה בא ללמד?

ולפני שמביאה הגמרא את המשך דבריו, היא תמהה על שאלתו ותמהה על דבריו: וכי יש לשאול על דברי הכתוב הזה, מה תלמוד לומר?

והרי נחלקו תנאים במשמעות החידוש הנלמד מהפסוק הזה!

אי לרבי יוסי, בא הכתוב לחידוש גדול, שהבערה, ל"לאו" יצאת, היא באה לחדש שעל מלאכת הבערה בשבת אין חייבים מיתה אלא היא רק בעונש על עבירת איסור לאו.

אי לרבי נתן, הרי הבערה לחלק יצאת! לומר שחייבים על מלאכות שבת קרבן חטאת על כל מלאכה ומלאכה לחוד.

כדתניא: הבערה ללאו יצאת, דברי רבי יוסי.

רבי נתן אומר: לחלק יצאת. שיצאה הבערה להכתב בפני עצמה, כדי ללמד על שאר המלאכות, שחייבים קרבן חטאת על כל אחת בפני עצמה.

אלא, אמר רבא: תנא דבי רבי ישמעאל, המילה "מושבות" שבדברי הכתוב קשיא ליה, מה תלמוד לומר.

"מושבות" [בכל מושבותיכם], שאמר הכתוב, ללמד שינהג איסור הבערה בשבת בכל מקום, גם בחוצה לארץ, מה תלמוד לומר?

מכדי, הרי שבת חובת הגוף היא, ושמירתה אינה מכלל התלויות בארץ ישראל, וחובת הגוף פשיטא הוא שהיא נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ. ואם כן, המילה "מושבות" דכתב רחמנא, למה לי?

ועתה מביאה הגמרא את המשך דברי הברייתא:

משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד: לפי שנאמר [דברים כא] "כי יהיה באיש חטא משפט מות, והומת". שומע אני שימיתוהו בית דין בין בחול בין בשבת, מקל וחומר מעבודה, כדלעיל. והא מה אני מקיים [שמות לא] "מחלליה מות יומת" - בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בין דין.

או אינו כך, אלא אפילו מיתת בית דין אינה דוחה את השבת. ומה אני מקיים "והומת"

- בחול, אבל לא בשבת. ^[51] או אינו אלא אפילו בשבת?

תלמוד לומר "לא תבערו אש בכל מושבתיכם". וגם להלן בפרשת העונש של רוצח במזיד או בשגגה, הוא [הכתוב] אומר: [במדבר לה] "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם".

ולמדנו בגזירה שוה של "מושבות": מה, כמו "מושבות" האמורים להלן, בפרשת רוצח, מדובר בהן בעונש של בית דין, אף "מושבות" האמור כאן, על הבערה בשבת, מדובר בהם בעונש הנעשה על ידי בית דין.

ואמר רחמנא לגבי עונש הנעשה באמצעות הבערה במיתת שריפה בבית דין, ^[52] "לא תבערו אש בכל מושבתיכם".

אמר אביי: השתא, דאמרת אין רציחה דוחה את השבת - אין רציחה דוחה את העבודה, מקל וחומר;

ומה שבת, שנידחית מפני העבודה - אין רציחה דוחה אותה. עבודה, שהיא דוחה את השבת - אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה!

ומקשה הגמרא: אלא הא דכתיב "מעם מזבחי תקחנו למות"!?

ומתרצת: ההוא לקרבן יחיד, דלא דחי שבת.

אמר רבא: אם באת לדרוש קל וחומר זה, יקשה לך כיצד נעמיד את הפסוק "מעם מזבחי תקחנו למות", כי לא תהא רציחה דוחה אפילו קרבן יחיד, מקל וחומר:

הערות

^[50] ובתנאי שאינו עובד על המזבח, שאז ממתינים לו שיעבוד ואין לוקחים אותו להריגה מעל המזבח. רש"י

^[51] כי על הקל וחומר יש לפרוך, שקבורת מת מצוה תוכיח, שדוחה עבודה אך אינה דוחה שבת. רש"י

^[52] איסור ההבערה אינו ב"שריפת" האדם, כי באדם החוטא עצמו לא נעשית מלאכת הבערה, אלא יוצקים לקרבו עופרת רותחת. ולצורך הרתחת העופרת יש צורך בהבערה. ועיין בדברי הרשב"א במסכת יבמות [ו ב], שדן בשאלה כיצד היה מקום לומר שמיתת שריפה תדחה שבת, והרי המלאכה של ההבערה נעשית לפני שיוצקים את העופרת לפיהו של הנשרף.

ושמע שמת לו מת אחד מקרוביו, האם יכול הוא שיטמא? אמרת על פי אזהרת המקרא: "לא יטמא".

יכול כשם שאינו מטמא לאחותו כך אינו מטמא למת מצוה שהוא מוצא בדרך? תלמוד לומר ההדגשה: "ולאחתו", וכוונתו: לאחותו הוא שאינו מטמא שהרי יש מי שיטפל בה, אבל מטמא הוא למת מצוה, הרי שעבודת הקרבנות (הקרבת קרבן פסח) נדחית מפני מת מצוה.

ומעתה שבת שנידחת אף מפני עבודה, אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן: מכאן אין להוכיח, כי עונש על רציחה תוכיח, שאמנם דוחה את העבודה, שאף אם יש רק כהן יחיד במקדש ונידון למוות — מורידים אותו מעל המזבח ומבטלים אותו מהעבודה, ובכל זאת אינה דוחה את השבת.

הקשה לו ריש לקיש, אם כן נאמר להיפך: רציחה גופה תדחה את השבת מקל וחומר זה: מה עבודה שדוחה את השבת — רציחה דוחה אותה, ומנין יודעים שעונש רציחה דוחה את העבודה? — שנאמר: "וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), אם כן, שבת שנידחת מפני עבודה, אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה?

אמר רבא: כבר פסקה, כבר הוכיח את הדבר התנא דבי [מבית מדרשו] של ר' ישמעאל, דתנא דבי [ששנה החכם מבית מדרשו] של ר' ישמעאל: מה שנאמר "לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת" (שמות לה, ג) מה תלמוד לומר? מה בא פסוק זה ללמדנו? הלא כל המלאכות אסורות בשבת, והבערה בכללן!

ותוהים: מה תלמוד לומר?! והלא הרבה לימודים יש בדבר, אי [אם] לשיטת ר' יוסי — שלדעתו עבירה זו לאיסור לאו (מצות "לא תעשה") יצאת (יצאה) ללמד, שלשיטתו מוכיח הכתוב שהבערת אש איננה מכלל המלאכות האסורות בשבת בעונש כרת, אלא חייבים עליה רק בלאו בלבד. אי [או] לדעת ר' נתן — לחלק יצאת. כדתניא [כפי ששנינו בברייתא]: הבערה זו שכתובה בתורה ללאו יצאת, כלומר, ללמד שיש רק איסור לאו בדבר, אלו דברי ר' יוסי. ר' נתן אומר: לחלק יצאת, ללמד שעל כל אב מלאכה ומלאכה שעושים בשבת חייבים לחוד, ואין כל המלאכות נחשבות כאחת. ועל כל פנים לימוד גדול יש מכאן.

אלא אמר רבא: אותו התנא הלומד מכתוב זה, לא מ"לא תבערו אש" למד, אלא המלה "משבות" שבכתוב זה קשיא ליה [היתה קשה לו]. וכך יש להבין את דבריו: נאמר שם "בכל מושבותיכם", "מושבות" מה תלמוד לומר? מכדי [הרי] שבת חובת הגוף היא, שהיא חלה על האדם ולא על מקום מסויים, וחובת הגוף הלא נוהגת בין בארץ בין בחוץ לארץ, ואם כן ההדגשה "מושבות" דכתב רחמנא [שכתבה התורה] למה לי?

— משום (בשם) ר' ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר: "כי יהיה באיש חטא משפט מות והומת" (דברים כא, כב), ומדברי הכתוב הזה שומע אני (כיון שלא נאמר אחרת) שדין זה של הריגת החייב על ידי בית דין קיים בין בחול בין בשבת, והא [והרי] מה אני מקיים מה שנאמר "ושמרתם את השבת כי קודש היא לכם מחלליה מות יומת" (שמות לא, יד) — בשאר מלאכות, חוץ ממיתת בית דין המותרת אפילו בשבת, או אפשר להבין באופן אחר, שאינו אלא שאיסור חילול שבת כולל אפילו מיתת בית דין, ומה אני מקיים את הכתוב "והומת" — בחול אבל לא בשבת, או אינו אלא אפילו בשבת?

והרי ספק שקול, תלמוד לומר: "לא תבערו אש בכל משבתיכם" שנאמר כאן, ולהלן הוא אומר בדיני רוצח: "והיו אלה לכם לחקת משפט לדרתיכם בכל מושבתיכם" (במדבר לה, כט), מה לשון "מושבות" האמור להלן (בענין רוצח) — הכוונה לבית דין, אף "מושבות" האמור כאן (לענין שבת) — בית דין הוא. ואמר רחמנא [ואמרה התורה] "לא תבערו אש בכל משבתיכם", שגם במושב בית הדין שדן דיני נפשות כגון שריפה באש — אין עושים אותם. ולענייננו למדים אנו איפוא ראיה מן התורה שאין רציחה דוחה את השבת.

אמר אביי: השתא דאמרת [עכשיו שאומר אתה] על סמך הכתובים שאין רציחה של החייב על ידי בית הדין דוחה את השבת, לכאורה אפשר לומר שאין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר זה: ומה שבת שנידחית מפני העבודה — אין רציחה דוחה אותה, עבודה שהיא חמורה ודוחה את השבת — אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה?

ומקשים: אלא הא דכתיב [זה שנאמר] ברוצח "מעם מזבחי תקחנו למות" (שמות כא, יד), הרי שרציחה דוחה את העבודה! ומתרצים: הפסוק ההוא לקרבן יחיד בא ללמד, שהוא כידוע לא דחי [דוחה] את השבת, שאין הכהן מקריב קרבן יחיד בשבת, ורק קרבנות ציבור דוחים את השבת. וכוונת הכתוב לפירוש זה היא כך: כהן שרצח ועומד להקריב קרבן יחיד, אינו מקריב אלא לוקחים אותו למות.

אמר רבא: אי הכי [אם כך] אתה מבין, נמשיך איפוא בדרך זו ונאמר שלא תהא רציחה דוחה אף קרבן יחיד מקל וחומר זה:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

and he heard that a relative of his died, one might have thought that he should return and become ritually impure with the impurity imparted by a corpse to bury his relative. You said: “He shall not make himself impure”; the death of his relative will not override so significant a mitzva from the Torah.

One might have thought: Just as he may not become impure to bury his sister, so he may not become impure to bury a met mitzva. Therefore, the verse states specifically: “Or for his sister”; teaching that he may not become impure only to bury his sister, as others can attend to her burial, but he may become impure to bury a met mitzva.

Having cited the baraita proving that the burial of a met mitzva overrides the Temple service, Reish Lakish continues his suggestion: With regard to Shabbat, which is overridden due to the Temple service, is it not logical that the burial of a met mitzva overrides it?

Rabbi Yoḥanan said to him: The halakha of murder, i.e., the obligation to kill one found liable to receive court-imposed capital punishment, proves that this is not the case, as it overrides the Temple service, e.g., if the only priest present is liable to receive court-imposed capital punishment, he is taken to be killed despite this resulting in the negation of the Temple service, but it does not override Shabbat.

The Gemara asks: Murder itself should override Shabbat based on this a fortiori inference: Just as with regard to the Temple service, which overrides Shabbat, nevertheless murder overrides it, and the source for this is as it is stated: “And if a man come presumptuously upon his neighbor, to slay him with guile; you shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14); then with regard to Shabbat, which is overridden due to the Temple service, is it not logical that murder should override it?

Rava said in response: It has already been ruled by a tanna of the school of Rabbi Yishmael, as the school of Rabbi Yishmael taught: What is the meaning when the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day” (Exodus 35:3)? All labor is forbidden on Shabbat, based on the verse: “In it you shall not do any manner of work” (Exodus 20:10). Why is kindling fire singled out?

The Gemara interjects: What is the meaning when the verse states this? If this question is in accordance with the opinion of Rabbi Yosei, this transgression was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat violates an ordinary prohibition, as opposed to the performance of other types of labor on Shabbat, for which one is liable to receive court-imposed capital punishment. If this question is in accordance with the opinion of Rabbi Natan, this transgression was singled out to divide the various labors and to establish liability to receive court-imposed capital punishment for performance of any one of them. The Gemara explains: As it is taught in a baraita: Kindling of fire was singled out to teach that one who lights a fire on Shabbat violates an ordinary prohibition, this is the statement of Rabbi Yosei. Rabbi Natan says: It was singled out to divide the various labors. Either way, it is clear what the meaning of the verse is.

The Gemara clarifies: Rather, Rava said: The term “habitations” in the verse poses a difficulty for the tanna: What is the meaning when the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day”? After all, Shabbat is an obligation on the person himself, not an obligation bound to any specific location. And the halakha is that an obligation on the person himself is practiced whether in Eretz Yisrael or outside of Eretz Yisrael. Why do I need the term “habitations” that the Merciful One writes in the Torah?

Rava continues: One student said in the name of Rabbi Yishmael that since it is stated: “And if there is in a man a sin deserving of death and he is put to death” (Deuteronomy 21:22), I would derive that the court administers capital punishment both during the week and on Shabbat. And accordingly, how do I realize the meaning of what the verse states concerning Shabbat: “Everyone that desecrates it shall be put to death” (Exodus 31:14)? One possibility is that the term: Desecration of Shabbat, applies only to other cases in which labor is performed, and excludes instances of the death penalty administered by a court, which is not a desecration of Shabbat. Or rather, derive that even the death penalty administered by a court is prohibited as desecration of Shabbat. And how do I realize the meaning of: “And he is put to death”? One possibility is that the mitzva of executing transgressors applies on weekdays, but not on Shabbat. Or rather, the other possibility is that it applies even on Shabbat.

As these verses can be interpreted in either manner, the verse states: “You shall kindle no fire throughout your habitations on Shabbat day,” and there, with regard to the punishment administered to a murderer, the verse states: “And these shall be for you a statute of judgment throughout your generations in all your habitations” (Numbers 35:29). Just as the term “habitations” that is stated there is referring to the act of a court, so too the term “habitations” that is stated here concerning Shabbat is referring to the act of a court. And the Merciful One states: “You shall kindle no fire throughout your habitations.” This teaches that the court does not administer capital punishment on Shabbat.

Abaye says: Now that you have said that murder of one condemned by the court does not override Shabbat, one should say that murder does not override the performance of the Temple service either, based on an a fortiori inference: And just as with regard to Shabbat, which is overridden for the performance of the Temple service, murder does not override it, then with regard to performance of the Temple service, which overrides Shabbat, is it not logical that murder should not override it?

The Gemara questions this inference: But if so, how would one explain that which is written in the verse concerning one liable to receive court-imposed capital punishment: “You shall take him from My altar, that he may die” (Exodus 21:14)? This verse indicates that the court administering capital punishment does override the performance of the Temple service. The Gemara explains: That verse serves to teach the halakha concerning an offering of an individual, which does not override Shabbat. The verse is teaching that the court takes the priest to execute him even if this will result in the offering of an individual not being sacrificed.

Rava says: If that is so, one should say that murder should not override even an offering of an individual based on an a fortiori inference:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

ולאמו ולאחיו אינו מיטמא לאחותו לא כל שכן שאינו מטמא לה. למה בא לומר לך הרי שהיה הולך [לשחוט] את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת יכול יטמא אמרת לא יטמא כשם שאינו מיטמא הנזיר בימי נזרו [במי] שהוא מוזהר בהן להיטמות כך לא יטמא זה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו. שאם יטמא נמצא נגרע מלעשות פסח או מתעכב למול בנו ביום השמיני לפיכך יתעסק במצוה ואל יטמא למתו כמו הנזיר ששומר טהרתו ואינו מיטמא לאחותו. יכול כשם שאינו מטמא למתו כך אינו מטמא אפי' למת מצוה ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא [אבל מטמא] הוא למת מצוה שבת שנדחת מפני עבודה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה. ודחינן רציחה תוכיח שדוחה עבודה שנאמר מעם מזבחי תקחנו למות ואין רציחה דוחה שבת כדרבא דאמר כבר פסקה תנא דבי ר' ישמעאל דתניא לא תבערו אש בכל מושבותיכם מה תלמוד לומר מיכדי שבת חובת הגוף היא וחובת הגוף נוהגת בארץ ובחוצה לארץ. מושבות דכתב רחמנא הכא למה לי. אלא כתיב הכא בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמור להלן מיתת ב"ד אף מושבות האמור בשבת מיתת ב"ד כגון שריפה. ואמר רחמנא לא תבערו אש מיכן שאין מיתת ב"ד דוחה את השבת. אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה שבת לא תהא רציחה נמי דוחה עבודה מק"ו וכו' עד והכתיב מעם מזבחי ההוא בקרבן יחיד דלא דחי שבת. אמר רבא לא תהא רציחה דוחה

הבערה בשבת אב מלאכה היא ודינה כשאר מלאכות לידון זדונן בסקילה או בכרת בלא התראה ושגגתן בחטאת לא יצתה מן הכלל אלא לחלק שאם עשה הרבה מלאכות בהעלם אחד חייב קרבן על כל אחת ואחת בין באבות בין בתולדות אלא שבאב ותולדה שלו בהעלם אחד אינו חייב אלא אחת כמו שיתבאר במקומו:

כל מצוה שהיא חובת הגוף ר"ל שמוטלת על האדם ולא על הקרקע כגון שביעית או על פירות קרקע כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל שהיא חובת קרקע או פירותיו אינה נוהגת בחוצה לארץ אא"כ כתוב בה מושב או מושבות לרבות כל מקום שאתם יושבים אלא שיש בקצת דברים אלו תנאים יתבארו במסכת קידושין בע"ה א"כ שבת הואיל וחובת הגוף הוא לא הוצרך לכתוב בו מושבות למה נכתב בהבערה בכל מושבותיכם להקישו עם אותו שנאמר בפרשת רוצחים והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה מושבות האמור להלן בית דין אף כאן בית דין ואומר להם לא תבערו לומר שאין מיתתם דוחה שבת כמו שביארנו ובפרשת מועדות כתוב בשבת מושבות גם כן ונתפרש במסכת קידושין לומר שאינו טעון קדוש בית דין והוא שאמרו שם סד"א הואיל ובענינא דמועדות כתיבא תיבעי קדוש בית דין כמועדות קמ"ל בכל מושבותיכם בכל מקום שאתם יושבים:

קרבנות נדרים ונדבות אין קריבין ביום טוב הן עולות הן שלמים הואיל ואין זמן קבוע להקרבתן אבל עולת ראייה אע"פ שאין בה מאכל להדיוט קריבה ביום טוב כמו שבארנו במקומו:

אמר אביי השתא דאמרת אין רציחה דוחה את השבת מקראי אין רציחה דוחה את העבודה מקל וחומר ומה שבת קלה שנדחית מפני עבודה אין רציחה דוחה אותה כדאמרן עבודה חמורה שדוחה שבת אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותה. ומתמהי' עלה ואין רציחה דוחה את העבודה והכתיב מעם מזבחי תקחנו למות וסברי' למימר דקרא בקרבן יחיד קמיירי דלא דחי שבת דהתם ליכא קל וחומר. ואקשי רבא אכתי אי דרשת קל וחומר מי מיתוקם מעם מזבחי כלל ואפי' בקרבן יחיד ולא תהא רציחה דוחה קרבן יחיד מק"ו ומה יום טוב שנדחה מפני קרבן יחיד דקסבר נדרים ונדבות קריבין ביום טוב אין רציחה דוחה אותו דהא אין רציחה דוחה שבת ואין בין יום טוב לשבת אלא אוכל נפש בלבד קרבן יחיד שדוחה את יום טוב אינו דין שלא תהא רציחה דוחה אותו והרי איתברר לך דאי דרשינן קל וחומר לא מיתוקם מעם מזבחי כלל והניחא למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ליכא למידרש ק"ו ואכתי מתוקם מעם מזבחי בקרבן יחיד אלא למאן דאמר קריבין מאי איכא למימר האיכא למידרש ק"ו כדאמרן ולא מיתוקם מעם מזבחי כלל. אלא אמר רבא לא מיבעיא למאן דאמר נדרים ונדבות קריבין ביו"ט דכיון דאי דרשת ק"ו לא מיתוקם מזבחי כלל ודאי מעם מזבחי למעקריה לק"ו קאתי וכיון דאיעקר איעקר בין מקרבן יחיד בין מקרבן ציבור אלא אפי' למאן דאמר נדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט וכי דרשינן ק"ו אכתי מיתוקם מעם מזבחי בקרבן יחיד על כרחך האי מעם מזבחי בקרבן צבור כתיב דמזבחי משמע המיוחד לי ומאי ניהו תמיד שהוא עיקר קרבנות הציבור ואמר רחמנא תקחנו למות דליכא למידרש קל וחומר:

בד"ה אין רציחה דוחה אותה וא"ת ונימא דיו כו' אף עבודה לא תדחה בקום עשה כו' עכ"ל נ"ל דהכא ה"נ יש לתרץ כמ"ש לעיל גבי מת מצוה דהא ה"נ כיון דגוף הרציחה נדחית מפני שבת אין לנו לומר שתהא חמורה הימנה בשום מקום וכיון דשבת אינו דוחה את העבודה אפילו בשב ואל תעשה יש לנו לומר מק"ו דרציחה נמי אינה דוחה עבודה אפילו בשב ועל תעשה והתוס' קצרו הכא מלתרץ כן ואפשר שסמכי עצמם אמה שכתבו לעיל וק"ל:

בגמרא ת"ל לא תבערו אש בכל מושבותיכם ולהלן הוא אומר וכו' לחקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם מה להלן ב"ד אף מושבות האמור ב"ד ואמר רחמנא לא תבערו הקשו התלמידים מנ"ל לגמרא למילף הג"ש לאיסורא אימא הכי נאמר גבי לא תבערו בכל מושבותיכם ונאמר כאן גבי משפט בכל מושבותיכם מה מושבות האמור גבי לא תבערו בשבת אף מושבות האמור כאן גבי משפט בשבת לאתויי דאף בשבת דנין דיני מיתה אבל אין זה קושיא כלל דע"כ הג"ש לאיסורא אתי כדי שלא תילף ק"ו דרציחה דוחה שבת כדלעיל דאי להתירא לא יצטרך דהא ק"ו הוא דרציחה תדחה שבת ואף על גב דאמרינן בעלמא ובפרקין דלקמן מילתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא מ"מ כיון דאיכא למילף ג"ש דאצטריכא לא שבקינן לה ונילף גזירה שוה דלא אצטריכא:

בתוס' ד"ה רציחה תוכיח וא"ת וליעבד ק"ו ממילה ולא מצי פריך מרציחה ר"ל דהא בברייתא דלעיל קתני הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו שמע שמת לו מת וכו' דשמעינן מינה דמת מצוה דוחה את העבודה וגם דוחה את המילה וכמו שהעבודה דוחה את השבת כן המילה דוחה שבת וא"כ ליעבד ק"ו ממילה ונימא הכי ומה מילה שהיא דוחה שבת קבורת מת מצוה דוחה אותה שבת שנדחת מפני המילה אינו דין שתהא קבורת מת מצוה דוחה אותה:

גמ' אמר רבא אי הכי לא תהא רציחה כו' נמחק אי הכי:

רש"י בד"ה יכול יטמא כו' ואידך דברים צ"ל ואורך דברים:

בד"ה השתא דאמרת כו' מק"ו ואמר כו' הד"א:

תוס' בד"ה ולא תהא צ"ל לא תהא:

רש"י ד"ה יכול יטמא. וכתיב על נפש מת וגו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה מה ת"ל. קא ס"ד כו'. כצ"ל:

רש"י ד"ה אמר רבא. שנדחה מפני ק"י כו'. הוא דבור בפ"ע ושייך לר"ד הסמוך:

תד"ה רציחה. אע"פ שדוחה את המילה כו'. כצ"ל:

תד"ה מושבות. והא דדרשינן כו' אבל כו' במדורת בה"מ. ע"ש דלא קאי הכי אלא דאתא למישרי אברים ופדרים:

תד"ה אין. וא"ת ונימא דיו כו'. מש"כ הרש"א די"ל דכיון דגוף הרציחה נדחית מפני שבת כו'. נ"ל דל"ד דמזה אין ראיה דשבת חמורה ממנה. די"ל דמש"ה נדחית דהוה בשוא"ת ואם תדחה אה"ש יהא בקום ועשה. אלא די"ל בדרך אחר דכיון דעבודה דוחה אה"ש בקום ועשה ורציחה א"ד. אין לנו לומר דגוף עבודה תהא נדחית מפני הרציחה. וי"ל עוד דא"ת דגוף העבודה נדחית מפני הרציחה איך יתכן שתהא חמורה ממנה לדחות אה"ש והרציחה אינה דוחתו. ודומה ממש למש"כ התוספות לעיל והדברים ברורים לע"ד:

בגמרא שבת שנדחית מפני עבודה אינו דין שתהא רציחה דוחה אותה: וא"ת נימא דגם עבודה לא נדחית אלא כל זמן שלא התחיל אבל כשכבר התחיל אינה נדחית כמו שפי' רש"י ולכן בשבת שכבר התחיל אינו נדחה כמו עבודה. וי"ל לפי מה שתירצו התוס' דסוגיא דכאן אתיא למאן דס"ל דהיכי דמיפריך ק"ו ל"א דיו א"ש. וגם לפי תירוץ תוס' השני א"ש דעכ"פ ראינו דשבת קיל מרציחה:

א"ד שתהא רציחה דוחה אותה: א"ל דלמא לכן לא ממיתין בשבת כיון שאינו יכול לקבור בו ביום משום שבת והתורה אמרה כי קבור תקברנו ביום ההוא דהא רציחה לא דחי שבת אפילו היכי דיכול להקבר ע"י נכרי ועוד להך שיטה דגמרינן רציחה בק"ו וא"כ ליכא יוכיח מרציחה וקיימי ק"ו ג"כ לענין קבורת מ"מ דדחי שבת והרי הנרצח מת מצוה הוא דאין לו קוברים בשבת. וכן צ"ל ע"כ דאל"כ לימא . אק"ו דרציחה קבורת מ"מ יוכיח:

אי לר' יוסי ללאו יצאת: א"ל דלמא סבר בהא כר' יוסי דיליף לחלק מאחת מהנה אבל בהא דללאו יצאת לא סבר כוותיה וא"כ שפיר מיותר לא תבערו למעט מיתת ב"ד בשבת דהא גם שמואל שם בשבת (דף ע') לא סובר לא כר"נ ולא כר"י וכן ר"ש לא סביר כתרוייהו כש"כ התוס' (ביבמות דף ו') ובשבת (דף ך'). די"ל דהגמרא מתמה אהא דקאמר לא תבערו מה ת"ל דהא ע"כ לא מיותר הוא דאם לא אתיא לשום דבר וגם לענין לחלק ל"צ ע"כ דאתיא ללאו כר"י שם מכדי שבת חובת הגוף הוא: א"ל הא בקדושין (דף ל"ז) אמרינן דאצטריך מושבות דה"א משום דבעניני דמועדות כתיב ליבעי קידוש כמועדות מ"מ זה אתיא ממושבותיכם דכתיב בפ' מועדות ואכתי הך דגבי לא תבערו מיותר הוא וכמ"ש התוס' בשבת (דף ך) וביבמות (דף ו') אכן לכאורה קשה אכתי למה מצריך הך טעם דחובת הגוף היא תיפוק ליה דכתיב מושבותיכם גבי מועדות דנוהג בחו"ל. וי"ל הא דמצרכינן התם קרא היינו דוקא לר' עקיבא דלר' ישמעאל שם הרי יליף מק"ו דנוהג אפילו בח"ל ולא צריך לזה קרא דמושבות ועוד הרי לר' ישמעאל ממושבות לא משמע ח"ל דהא הוא סובר דמושבות אחר ירושה וישיבה משמע וא"כ לר' ישמעאל הא דנוהג שבת בחו"ל היינו משום דחובת הגוף הוא ובודאי לא יגרע משאר חובת הגוף והרי הכא לפרש דברי ר' ישמעאל קיימינן לכן שפיר קאמר בש"ס הטעם משום דחובת הגוף היא:

ברש"י ד"ה רציחה תוכיח. ובלבד שלא יורידהו מעל המזבח ממש: הכי אמרינן ביומא (דף פ"ה) ולא ראיתי ברמב"ם שהביא הלכה זו ולא ידעתי למה וכן הקשה במ"ל שם. והא דהוצרך רש"י לזה דלא מעל מזבחי דודאי בכיון כתב כן דכן כתב ג"כ ביבמות (דף ו') שם נראה שרצה לתרץ קושית התוס' דדלמא גזירת הכתוב הוא דרוצח פסול לעבוד ולא שתהיה נדחית עבודה מפני רציחה לזה הביא הך דרשה דמעל דמוכח מניה דלאו פסול הוא וכתירוץ תוס' קמא בד"ה שנאמר מעם מזבחי:

ד"ה לחלק יצאת. בהעלם א' אינו חייב אלא א': כן פי' גם לקמן (דף ס"ב) אכן ביבמות שם פי' לענין סקילה. וצל"ע דהא בשבת (דף ע') מפיק מזיד מעושה מלאכה יומת. ועוד דלפי מה שנראה משם אי יש לאוקמא אמזיד לא מוקמינן אשוגג וא"כ אכתי לחלק לענין שוגג מנ"ל וכן הקשה במהרש"ל שם. ובספרי ע"ל שם כתבתי ישוב לשיטת רש"י:

בתוספת ד"ה שנאמר מעם מזבחי. אלא משום דגברא לא חזי: אף דלאו דאורייתא היא דאתיא מקרא דישעי' מ"מ ודאי לא דישעי' חידש זה דאין נביא רשאי לחדש דבר אלא הלכתא היא ואתא ישעיה ואסמכא אקרא וכדאמרינן לעיל ס"פ כה"ג (דכ"ב ע"ב) ודלמא מהכא אתיא דזה הטעם דמעם מזבחי תקחנו למות כיון שאין ראוי לעבודה:

בא"ד ועוד י"ל דשאני נ"כ לפי שהרג בידו ואין קטיגור נעשה סניגור: אף דעבודה בעינן ג"כ ביד ואפילו אימין איכא קפידא מ"מ אין הידים סניגור אלא העבודה שנעשית בהם אבל בנ"כ הידים הם סניגור דנ"כ הוא משום השראת שכינה כדאמרינן בחגיגה פ"ב דלכך המסתכל בהם עיניו כהות ואין השכינה שורה אידים שרצחו דאהא מייתי התוס' ראיה מקרא דובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם דהיינו שלא אשרה שכינתי עליהם:

ד"ה אמר אביי. וא"ת ולאביי נילף: לכאורה יש לתרץ קושית התוס' דע"כ לא אמרינן השתא הק"ו שקבורת מ"מ ידחה שבת דא"כ קיל קרבן צבור מקרבן יחיד דהא לענין קרבן יחיד לא שייך הק"ו דהא עבודת קרבן יחיד לא דחי שבת ובכל מקום קרבן צבור חמיר מקרבן יחיד לכן ע"כ לא אמרינן ק"ו. אכן אכתי אנו צריכים לתירוץ התוס' דאביי לא בא רק לחזק קושית ר"ל ולא שיאמר לפי האמת דאין רציחה דוחה עבודת קרבן צבור דאל"כ תקשה לדידיה מימרא דר"ע (ביומא דפ"ה) דיליף שם דפקוח נפש דוחה שבת מדאמרה תורה מעם מזבחי ולא מעל מזבחי ודוקא למות אבל להחיות אפילו מעל מזבחי והרי עבודה דוחה שבת כש"כ שספק פקוח נפש דוחה שבת והשתא לאביי מאי מייתי ראיה הא קרא לא איירי רק מקרבן יחיד ודלמא קרבן צבור באמת אפילו להחיות מעל מזבחי לא והרי רק עבודת קרבן צבור דוחה שבת אלא ע"כ מוכח כתירוץ התוס' דלא לפי האמת אמר אביי כן רק רצה להוכיח דאכתי קושית ר"ל במקומה עומדת. באמת לפ"ז גם דברי ר"ע לא אתיין שפיר רק דעדיפא מניה פריך:

תוס' ד"ה מושבות וכו'. עד סוף דבריהם. ראיתי במכתב לא' קדוש שכתב דדברי התוס' הללו לא זכר הרא"ם פרשת ויקהל דנסתפק בדברי התוס' וכתב ושמא י"ל דהול"ל בכל מושבותכם בלאו דלא תעשה כל מלאכה ע"ש באורך והרי התוס' הכא כתבו כן בפה מלא וספיקות שלו ודאות הן כמבואר:

ושמע שמת לו מת. קרובו: יכול יטמא אמרת לא יטמא. דהא נזיר הוא וכתיב (ויקרא כא) על נפשות וגו' ואורך דברים הוא לשון המשנה זו יכול אף מת מצוה כן ת''ל ולאחותו דלא איצטריך אלא להאי וללמד אע''פ שיש עליו קדושה הרבה ועסקי מצוה לאחותו הוא דהזהיר הכתוב שלא ליטמא אבל מיטמא למת מצוה: רציחה תוכיח שדוחה את העבודה. דכתיב מעם מזבחי תקחנו למות שאם היה כהן רוצח ורוצה לעבוד מביאין אותו לידון בב''ד ובלבד שלא יורידוהו מעל המזבח ממש אם כבר התחיל דכתיב מעם מזבחי ולא מעל: כבר פסקה. דלא דחיא שבת: מה ת''ל. הא ס''ד דאהבערה קאמר מה ת''ל הא כתיב (שמות כ) לא תעשה כל מלאכה: ופרכינן מה ת''ל אי לר' יוסי ללאו כו'. ללאו יצאת מכלל שאר המלאכות לומר לך שאין בה כרת וסקילה אלא לאו בעלמא: לחלק יצאת. מן הכלל ללמד על הכלל כולו יצא שלא תאמר עשאן לכל המלאכות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת לכך יצאת זו להקיש אליה את כל הכלל ולומר לך מה זו מיוחדת שהיא אב מלאכה וחייבין עליה בפני עצמה שהרי הזהיר עליה לאו בפני עצמה אף כל שהיא אב מלאכה חייבין עליה בפני עצמה: מושבות קא קשיא ליה. לתנא ועלה קאמר מה ת''ל כל היכא דכתיב מושבותיכם בא ללמד בכל מקום שאתם יושבין ולהביא חוצה לארץ: חובת הגוף היא. חובה המוטלת על האדם ואינה מוטלת על הקרקע כגון מצות שביעית ולא על פירות קרקע כגון ערלה וכלאים ותרומות ומעשרות ותנן בפ''ק דקידושין (דף לו:) כל מצוה התלויה בארץ כלומר על הקרקע ופירותיו אינה נוהגת אלא בארץ וכל שאינה תלויה בקרקע בין בארץ בין בחו''ל ויליף מע''ז: שומע אני. והומת בין בחול בין בשבת דתיתי לך מק''ו מעבודה כדאמרינן לעיל: או אינו אלא אפילו מיתת ב''ד. במשמע חילול והא מה אני מקיים והומת בחול ולא בשבת דק''ו פריכא הוא דאיכא למימר קבורת מת מצוה תוכיח שדוחה עבודה ואינה דוחה שבת: או אינו אלא אפי' בשבת. קאמר והומת דק''ו לאו פריכא הוא דהאי דקא אמרת מקבורת מת מצוה היא גופה תיקשי לן ונימא דתידחי שבת מק''ו מעבודה ת''ל מושבותיכם והכי מפרש לה בפ''ק דיבמות: והיו אלה לכם. בפרשת רוצחים כתיב גבי מיתות ב''ד: ואמר רחמנא לא תבערו. אפי' לשריפת מיתת ב''ד: השתא דאמרת. מלא תבערו ואין רציחה דוחה שבת על כרחיך מהשתא אין רציחה דוחה עבודה מק''ו: אמר רבא. אי האי ק''ו אתית למידרש תו לא מיתוקם מעם מזבחי דאי בקרבן יחיד הא איכא למידרש נמי ק''ו שנדחה מפני קרבן יחיד דקסבר נדרים ונדבות קריבים ביו''ט:

שבת שנדחית מפני העבודה. הקשה הר''ר יעקב דאורליינ''ש ונימא דיו מה עבודה לא מדחיא אלא בשב ואל תעשה אף שבת לא תדחה אלא בשב ואל תעשה ולמאן דלית ליה דין [ב''ק דף כה. ושם] היכא דמפריך קל וחומר ניחא וי''ל מ''מ איכא ק''ו דהשתא ומה עבודה שהיא קלה דוחה שבת קבורת מת מצוה לא כ''ש דלכל הפחות לא גרע מעבודה והא דאמר בסוף פרק כיצד הרגל (שם) ומה במקום שהקל על השן ועל הרגל ברה''ר שהוא פטור החמיר עליהם ברשות הניזק לשלם נזק שלם מקום שהחמיר על הקרן ברה''ר שהוא חייב אינו דין שנחמיר עליו ברשות הניזק לשלם נזק שלם ואמרינן דיו מה ברה''ר חצי נזק אף ברשות הניזק חצי נזק ואמאי לא אמרינן ומה שן ורגל הקל משלם בחצר הניזק נזק שלם קרן חמור לא כ''ש וי''ל דשאני הכא כיון דגוף העבודה נדחית מפני מת מצוה אין לנו לומר שתהא חמורה הימנו בשום מקום: רציחה תוכיח. וא''ת וליעבד ק''ו ממילה ולא מצי פריך מרציחה וי''ל מ''מ הוה מצי למימר רציחה תוכיח כי היכי דרציחה לא דחיא שבת אף על פי שדוחה את העבודה דדחיא שבת ה''נ קבורת מת מצוה לא תדחה שבת אף על פי שראינו את המילה דדחי שבת: שנאמר מעם מזבחי. ואפי' אין שם כהן ראוי לעבוד את העבודה נידחית וא''ת דמה שרציחה דוחה את העבודה לאו משום דרציחה דוחה את העבודה אלא משום דגברא לא חזי כדאמרינן (ברכות דף לב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא כפיו שנאמר (ישעיה א) ידיכם דמים מלאו וכ''ש עבודה וי''ל דעל כרחיך חזי דהא לא מיחל לעבודה ונשיאות כפים חומרא בעלמא הוא ועוד י''ל דשאני נשיאות כפים לפי שהרג בידיו ואין קטיגור נעשה סניגור כדכתיב בההוא קרא ובפרישכם כפיכם אעלים עיני וגו': מושבות מה ת''ל. והא דדרשי' בספ''ק דשבת (ד' כ.) בכל מושבותיכם אי אתה מבעיר אבל אתה מבעיר במדורת בית המוקד היינו משום דכתיב מושבותיכם ולא כתב מושבות וכי תימא כוליה להכי הוא דאתא א''כ לכתוב בכל גבולכם אלא מדכתיב לשון מושבות דרשינן ב''ד וא''ת כוליה לב''ד ולההיא דשבת הוא דאתא ומנא ליה לרבי יוסי ללאו ולרבי נתן לחלק וי''ל מדכתיב לא תבערו ולא כתיב לא תעשו מלאכה בכל מושבותיכם דהוה דרשינן ב''ד וההיא דשבת אבל אתה עושה מלאכה במדורת בית המוקד: אמר אביי השתא דאמרת. וא''ת ולאביי נילף מת מצוה מק''ו דריש לקיש כיון דליכא למימר רציחה תוכיח וי''ל היינו דקאמר אביי היכי פשיטא לר' יוחנן למימר רציחה תוכיח שדוחה את העבודה הא איכא למימר שאין דוחה מקל וחומר ואם כן הדרא קושיין לדוכתין קשיא דר''ל: אין רציחה דוחה אותה. וא''ת ונימא דיו ומה רציחה אינה דוחה שבת בקום ועשה אף עבודה לא תדחה בקום ועשה אבל שב ואל תעשה דחיא שפיר ולמאן דלית ליה דיו היכא דמיפרך קל וחומר ניחא: לא תהא רציחה. רבא נמי פשיטא ליה דלא מצי למימר הכי דא''כ לא מיתוקם מעם מזבחי אלא קאמר לאביי אי בתר ק''ו אזלת לאקשויי לרבי יוחנן ומפקו ליה לקרא מקרבן ציבור א''כ גם בקרבן יחיד לא מיתוקם אלא ודאי לא אמרינן קל וחומר:

דף לה - ב

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד