גוילי [גוילים] של עורות. בעו מיניה [שאלו ממנו] שאלה זו: מהו שיעיד אדם באשת חורגו (בנו החורג)?

בסורא אמרי [אמרו] שפתר בדרך זו: בעל כאשתו, וכיון שהוא בעל אמו של אותו בן הרי הוא כאביו, ואשת חורגו היא איפוא ככלתו.

בפומבדיתא אמרי [אמרו] בלשון אחרת: אשה כבעלה, ואשת בנו החורג דינה כבנו החורג עצמו. שאמר רב הונא אמר רב, מניין שהאשה כבעלה? דכתיב [שכן נאמר]: "ערות אחי אביך לא תגלה אל אשתו לא תקרב דדתך הוא" (ויקרא יח, יד), והלא אשת דודו הוא ואינה דודתו (אחות אביו)! מכלל הדברים אתה למד כי אשה נידונה כבעלה.

א שנינו במשנה כי בין הפסולים נמצאים בעל אמו הוא ובנו וחתנו. ותוהים: בנו של בעל אמו היינו [הרי זה] אחיו והרי כבר נאמר שאחיו פסול!

אמר ר' ירמיה: לא נצרכה אלא לאחי האח כלומר, מדובר בבן בעל אמו מאם אחרת, שאין ביניהם קשר קירבת בשר כלל ובכל זאת נחשב הוא כקרוב.

מסופר: רב חסדא אכשר [הכשיר] עדות באחי האח. אמרו ליה [לו]: וכי לא שמיע לך הא [שמעת הלכה זו] שאמר ר' ירמיה שאחי האח פסול? אמר להו [להם]: לא שמיע לי [שמעתי זאת], כלומר, נתכוון לומר לא סבירא לי [אין אני סבור כן], שלאמיתו של דבר שמע את ההלכה, אלא שלא קיבל דרך פירוש זו.

ומקשים: אי הכי [אם כך] חוזרת הקושיה ששאלנו מתחילה, הרי בן בעל אמו הנזכר שם היינו [הרי זה] אחיו! ומשיבים: תנא [שנה] אחיו סתם שהוא מן האב, וקתני [ושנה] גם כן אחיו מן האם.

אמר רב חסדא: אבי חתן ואבי כלה הקרובים זה לזה על ידי נישואי ילדיהם מעידין זה על זה, ולא דמו להדדי [ואינם נחשבים זה לזה] אלא כי אכלא לדנא [כמגופה שעל גבי חבית] שאינה חלק ממנה אלא סמוכה לה בלבד.

אמר רבה בר בר חנה: מעיד אדם לאשתו ארוסה לפי שקודם הנישואין אינו נחשב עדיין לקרוב לה. אמר רבינא: לא אמרן [אמרנו] הלכה זו אלא כשמעיד לאפוקי מינה [להוציא ממנה ממון], שאז מקבלים עדותו משום שאינו קרוב. אבל בעדות שיש בה לעיולי [להכניס] לה ממון — לא מהימן [אינו נאמן], שהרי סופו לשאתה והוא יהנה מן הממון, ונמצא שהוא נוגע בדבר.

את השיטה הזו דוחים: ולא היא, לא שנא לאפוקי ולא שנא לעיולי [אינו שונה להוציא ואינו שונה להכניס] — לא מהימן [אינו נאמן], כי

מאי דעתיך [מה דעתך] שאתה סבור להתיר עדות בארוס? — משום מה שאמר ר' חייא בר אמי משמיה [משמו] של עולא: אשתו ארוסה (שעדיין לא נשאה) לא אונן (מתאבל עליה) כשמתה ולא מטמא לה לטפל בקבורתה אם הוא כהן, וכן היא לא אוננת ולא מטמאה לו. אם מתה — אינו יורשה, אם מת הוא — הרי היא גובה כתובתה אם כתב לה מן האירוסין, שהוא כשאר שטר התחייבות שנותן, ואין ביניהם קשר אחר.

ואולם מכאן אין ראיה, שכן התם [שם], לענין טומאה וכדומה, בשאלה אם היא "שארו" תלה רחמנא [תלתה התורה] את הדין, ואכתי לאו [ועדיין אינה] שארו היא, שכל עוד לא נישאו אינה קרויה "שאר בשרו". אבל הכא [כאן] לגבי עדות משום איקרובי דעתא [קירוב הדעת] הוא שנפסל, והא איקרבא דעתיה לגבה [והרי התקרבה דעתו אליה] משום שהם מאורסים.

ב שנינו במשנה שבנו חורגו הוא לבדו שפסול להעיד לו. תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: חורגו לבדו. ר' יוסי אומר: גיסו. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: גיסו לבדו ולא קרוביו, ר' יהודה אומר: חורגו.

ומבררים: מאי קאמר [מה אמר] בברייתות אלה וכיצד יש להבין את המחלוקת? אילימא הכי קאמר [אם תאמר שכך אמר]: חורגו לבדו, והוא הדין לגיסו שהוא לבדו פסול ולא בנו וחתנו. ובברייתא האחרת אתא [בא] ר' יוסי למימר [לומר] כי גיסו לבדו, והוא הדין לחורגו. אלא אם כן מתניתין דקתני [משנתנו ששנינו] גיסו הוא ובנו וחתנו, מני [כשיטת מי היא]? לא כשיטת ר' יהודה ולא כשיטת ר' יוסי, שהרי כפי שהסברנו שניהם מסכימים שגם החורג וגם הגיס רק הם לבדם פסולים!

ואלא יש לדחות ולפרש כי הכי קאמר [כך אמר במשנה]: חורגו לבדו, אבל גיסו — הוא ובנו וחתנו אסורים. ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] כי אין הדבר כן אלא רק גיסו לבדו, אבל חורגו — הוא ובנו וחתנו אסורים.

ולשיטה זו משנתנו היא כדעת ר' יהודה. ושואלים: ואלא הא דתני [זו ששנה] ר' חייא שלהלכה יש לגבי קירבה שמונה אבות מיני קירבה, שהן עשרים וארבעה (בכל אחד גם בנו וחתנו), כמאן [כשיטת מי]? לא כשיטת ר' יוסי ולא כשיטת ר' יהודה.

אלא עלינו לדחות מה שאמרנו ולומר כי הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין ברייתות אלה: חורגו לבדו, אבל גיסו — הוא ובנו וחתנו, ואתא [ובא] ר' יוסי למימר [לומר] שאף גיסו לבדו, וכל שכן חורגו. ולפי זה מתניתין [משנתנו] כשיטת ר' יהודה, והברייתא ששנה ר' חייא כשיטת ר' יוסי היא.

אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כשיטת ר' יוסי. ואחר שפסק שמואל הלכה כן, חשבו שהיא מכוונת לפסוק כדברי ר' יוסי במשנה, שתהא הלכה כמשנה ראשונה שרק קרובים הראויים ליורשו פסולים.

מסופר: ההיא מתנתא דהוי חתימי עלה תרי גיסי [שטר מתנה אחד שהיו חתומים עליו שני גיסים]. סבר רב יוסף לאכשורה [להכשירה] על סמך מה שאמר רב יהודה אמר שמואל שהלכה כשיטת ר' יוסי, שהרי הגיס אינו יורש את גיסו.

אמר ליה [לו] אביי: ממאי [ממה, מנין] מסיק אתה שהכוונה לדברי ר' יוסי דמתניתין [של משנתנו], דמכשר [שהוא מכשיר] בגיסו? דילמא [שמא] נתכוון לשיטת ר' יוסי של הברייתא, דפסיל [שפוסל] בגיסו (אף כי מתיר את חתן גיסו)?

ודחה רב יוסף ואמר: לא סלקא [אין זה יכול לעלות] על דעתך. שאמר שמואל: כגון אנא [אני] ופנחס אחי פסולים להעיד, והאם אין כוונתו לומר שהם פסולים דהוינן אחי וגיסי [שאנו אחים וגיסים], שנשאו שני האחים הללו שתי אחיות, אבל גיסי דעלמא [גיסים בכלל] — שפיר דמי [יפה הדבר] ומותרים להעיד זה לזה.

והקשה אביי: ודילמא [ושמא] כגון אנא [אני] ופנחס, משום שהוא גיסו קאמר [אמר] ולא נתכוון לומר שהם פסולים בתורת אחים.

כיון שערער אביי את הוכחתו זו של רב יוסף אמר רב יוסף ליה [לו] למחזיק בשטר: אם כן שהעדים החתומים על השטר פסולים הם זיל קניה [לך קנה אותה], את המתנה, על ידי עדי מסירה שראו כשנמסר בידך שטר זה, ונסמוך על שיטת ר' אלעזר, שאומר שהעדים העיקריים בשטר אינם העדים החתומים בו גופו אלא העדים שראו שמסרו אותו ועדים שבשטר רק לתיקון ולחיזוק נעשו, ואינם עיקר תוקף השטר.

הקשה לו אביי: והאמר [והרי אמר] ר' אבא: מודה ר' אלעזר בשטר המזויף מתוכו כגון שחתמו בו עדים פסולים שהוא פסול גם כשיש עדי מסירה, כי אז פוגמים אותם עדים את עצם מהימנותו של השטר. אמר ליה [לו] רב יוסף למקבל המתנה: זיל [לך], לא שבקי הניחו] לי דאותביניה [שאתן אותה], את המתנה, לך.

ג שנינו במשנה שר' יהודה אומר שאפילו אם מתה בתו ויש לבעלה בנים ממנה הרי הבעל נחשב, בשל הבנים, כקרוב לו לענין עדות. אמר ר' תנחום אמר ר' טבלא אמר ר' ברונא אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהודה. ואילו רבא אמר בשם רב נחמן: אין הלכה כשיטת ר' יהודה. וכן אמר רבה בר בר חנה בשם ר' יוחנן: אין הלכה כשיטת ר' יהודה.

איכא דמתני לה להא [יש ששונים אותה, את השמועה הזו] שאמר רבה בר בר חנה, אהא [על דבר זה] ששנינו: את זו דרש ר' יוסי הגלילי, נאמר: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם" (דברים יז, ט), וכי תעלה על דעתך שאדם הולך אצל שופט שלא היה בימיו? ואם כן מה עניינו של "אשר יהיה בימים ההם"? אלא הכוונה: זה שהיה קרוב על ידי נישואין ונתרחק, שעכשיו בימים ההם שהוא בא אליו יכול הוא להיות נידון בפניו, ולא קודם לכן.

ועל כך אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: הלכה כשיטת ר' יוסי הגלילי. כלומר, אותו תוכן הלכתי (שקרוב שנתרחק כשר) נאמר בשעתו בהקשר אחר.

מסופר: בני חמוה [בני חמיו] של מר עוקבא