סקר
בבא מציעא - הפרק הקשה במסכת:







 
חיפוש מתקדם

טקסט הדף מנוקד

וְאֵין עֲשֵׂה דּוֹחֶה לֹא תַעֲשֶׂה וַעֲשֵׂה אֶלָּא מִן הָאֵירוּסִין אַמַּאי יָבֹא עֲשֵׂה וְיִדְחֶה לֹא תַעֲשֶׂה
גְּזֵירָה בִּיאָה רִאשׁוֹנָה אַטּוּ בִּיאָה שְׁנִיָּה
תַּנְיָא נָמֵי הָכִי אִם קָדְמוּ וּבָעֲלוּ בִּיאָה רִאשׁוֹנָה קָנוּ וְאָסוּר לְקַיְּימָן בְּבִיאָה שְׁנִיָּה
מֵת לוֹ מֵת כּוּ' תָּנוּ רַבָּנַן 'וּמִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא' לֹא יֵצֵא עִמָּהֶן אֲבָל יוֹצֵא הוּא אַחֲרֵיהֶן כֵּיצַד הֵן נִכְסִין וְהוּא נִגְלֶה הֵן נִיגְלִין וְהוּא נִכְסֶה
וְיוֹצֵא עַד פֶּתַח כּוּ' שַׁפִּיר קָאָמַר רַבִּי יְהוּדָה
אָמַר לָךְ רַבִּי מֵאִיר אִי הָכִי לְבֵיתוֹ נָמֵי לָא אֶלָּא הָכִי קָאָמַר מִן הַמִּקְדָּשׁ לֹא יֵצֵא מִקְּדוּשָּׁתוֹ לֹא יֵצֵא וְכֵיוָן דְּאִית לֵיהּ הֶכֵּירָא לָא אָתֵי לְמִינְגַּע
וְרַבִּי יְהוּדָה אַגַּב מְרָרֵיהּ דִּילְמָא מִקְּרֵי וְאָתֵי וְנָגַע
כְּשֶׁהוּא מְנַחֵם תָּנוּ רַבָּנַן כְּשֶׁהוּא עוֹבֵר בַּשּׁוּרָה לְנַחֵם אֶת אֲחֵרִים סְגָן וּמָשׁוּחַ שֶׁעָבַר בִּימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וַאֲבֵלִים וְכׇל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ וּכְשֶׁהוּא עוֹמֵד בַּשּׁוּרָה וּמִתְנַחֵם מֵאֲחֵרִים סְגָן מִימִינוֹ וְרֹאשׁ בֵּית אָב וְכׇל הָעָם מִשְּׂמֹאלוֹ
אֲבָל מָשׁוּחַ שֶׁעָבַר לָא אָתֵי גַּבֵּיהּ מַאי טַעְמָא חָלְשָׁא דַּעְתֵּיהּ סָבַר קָא חָדֵי בִּי אָמַר רַב פָּפָּא שְׁמַע מִינַּהּ מֵהָא מַתְנִיתָא תְּלָת שְׁמַע מִינַּהּ הַיְינוּ סְגַן הַיְינוּ מְמוּנֶּה וּשְׁמַע מִינַּהּ אֲבֵלִים עוֹמְדִין וְכׇל הָעָם עוֹבְרִין וּשְׁמַע מִינַּהּ אֲבֵלִים לִשְׂמֹאל הַמְנַחֲמִין הֵן עוֹמְדִין
תָּנוּ רַבָּנַן בָּרִאשׁוֹנָה הָיוּ אֲבֵלִים עוֹמְדִין וְכׇל הָעָם עוֹבְרִין וְהָיוּ שְׁתֵּי מִשְׁפָּחוֹת בִּירוּשָׁלַיִם מִתְגָּרוֹת זוֹ בָּזוֹ זֹאת אוֹמֶרֶת 'אֲנִי עוֹבֶרֶת תְּחִלָּה' וְזֹאת אוֹמֶרֶת 'אֲנִי עוֹבֶרֶת תְּחִלָּה' הִתְקִינוּ שֶׁיְּהֵא הָעָם עוֹמְדִין וַאֲבֵלִים עוֹבְרִין
(חָזַר וְהָלַךְ וְסִיפֵּר סִימָן)
אָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא הֶחְזִיר רַבִּי יוֹסֵי אֶת הַדָּבָר לְיוֹשְׁנוֹ בְּצִיפּוֹרִי שֶׁיִּהְיוּ אֲבֵלִים עוֹמְדִין וְכׇל הָעָם עוֹבְרִין וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא הִתְקִין רַבִּי יוֹסֵי בְּצִיפּוֹרִי שֶׁלֹּא תְּהֵא אִשָּׁה מְהַלֶּכֶת בַּשּׁוּק וּבְנָהּ אַחֲרֶיהָ מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה וְאָמַר רָמֵי בַּר אַבָּא הִתְקִין רַבִּי יוֹסֵי בְּצִיפּוֹרִי שֶׁיִּהְיוּ נָשִׁים מְסַפְּרוֹת בְּבֵית הַכִּסֵּא מִשּׁוּם יִיחוּד
אָמַר רַב מְנַשְּׁיָא בַּר עוּת שְׁאֵילִית אֶת רַבִּי יֹאשִׁיָּה רַבָּה בְּבֵית עָלְמִין דְּהוּצָל וְאָמַר לִי אֵין שׁוּרָה פְּחוּתָה מֵעֲשָׂרָה בְּנֵי אָדָם וְאֵין אֲבֵלִים מִן הַמִּנְיָן בֵּין שֶׁאֲבֵלִים עוֹמְדִין וְכׇל הָעָם עוֹבְרִין בֵּין שֶׁאֲבֵלִים עוֹבְרִין וְכׇל הָעָם עוֹמְדִין
כְּשֶׁהוּא מִתְנַחֵם כּוּ' אִיבַּעְיָא לְהוּ כִּי מְנַחֵם הוּא אַחֲרִינֵי הֵיכִי אָמַר לְהוּ תָּא שְׁמַע וְהוּא אוֹמֵר 'תִּתְנַחֲמוּ' הֵיכִי דָמֵי אִילֵּימָא כִּי מְנַחֲמִי אַחֲרִינֵי לְדִידֵיהּ אָמַר לְהוּ אִיהוּ תִּתְנַחֲמוּ נְחָשָׁא קָא רָמֵי לְהוּ אֶלָּא כִּי מְנַחֵם לְאַחֲרִינֵי אֲמַר לְהוּ תִּתְנַחֲמוּ שְׁמַע מִינַּהּ
מֶלֶךְ לֹא דָּן כּוּ' אָמַר רַב יוֹסֵף לֹא שָׁנוּ אֶלָּא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל אֲבָל מַלְכֵי בֵּית דָּוִד דָּן וְדָנִין אוֹתָן דִּכְתִיב בֵּית דָּוִד כֹּה אָמַר ה' דִּינוּ לַבֹּקֶר מִשְׁפָּט וְאִי לָא דָּיְינִינַן לֵיהּ אִינְהוּ הֵיכִי דָּיְינִי וְהָכְתִיב הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ וְאָמַר רֵישׁ לָקִישׁ קְשֹׁט עַצְמְךָ וְאַחַר כָּךְ קְשֹׁט אֲחֵרִים
אֶלָּא מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל מַאי טַעְמָא לָא מִשּׁוּם מַעֲשֶׂה שֶׁהָיָה דְּעַבְדֵּיהּ דְּיַנַּאי מַלְכָּא קְטַל נַפְשָׁא אֲמַר לְהוּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח לַחֲכָמִים תְּנוּ עֵינֵיכֶם בּוֹ וּנְדוּנֶנּוּ שְׁלַחוּ לֵיהּ עַבְדָּךְ קְטַל נַפְשָׁא שַׁדְּרֵיהּ לְהוּ שְׁלַחוּ לֵיהּ תָּא אַנְתְּ נָמֵי לְהָכָא 'וְהוּעַד בִּבְעָלָיו' אָמְרָה תּוֹרָה יָבֹא בַּעַל הַשּׁוֹר וְיַעֲמוֹד עַל שׁוֹרוֹ
אֲתָא וִיתֵיב אֲמַר לֵיהּ שִׁמְעוֹן בֶּן שָׁטַח יַנַּאי הַמֶּלֶךְ עֲמוֹד עַל רַגְלֶיךָ וְיָעִידוּ בָּךְ וְלֹא לְפָנֵינוּ אַתָּה עוֹמֵד אֶלָּא לִפְנֵי מִי שֶׁאָמַר וְהָיָה הָעוֹלָם אַתָּה עוֹמֵד שֶׁנֶּאֱמַר 'וְעָמְדוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לָהֶם הָרִיב' וְגוֹ' אָמַר לוֹ לֹא כְּשֶׁתֹּאמַר אַתָּה אֶלָּא כְּמָה שֶׁיֹּאמְרוּ חֲבֵרֶיךָ

רש"י

ואין עשה. יבמה יבא עליה (דברים כה): ביאה ראשונה. דייבום מקיימא מצות עשה ביאה שניה לאו מצות יבום הוא: ומן המקדש לא יצא. בכהן גדול אונן כתיב (ויקרא כא) דהא כתיב לעיל מיניה לאביו ולאמו לא יטמא: מקדושתו לא יצא. כלומר יעשה חיזוק לדבריו שלא יגרום לצאת מקדושה וליטמא: מרריה. מרירות לבו: משוח שעבר. כגון שאירע בו פסול בכהן גדול ומינו אחר תחתיו וכשעבר פסולו של ראשון חוזר לעבודתו ושני קרא ליה משוח שעבר: חלשה דעתיה. דכהן גדול: חדי בי. שמח באבלי: . ש''מ. מדקתני סגן מיכן והעם מיכן וכהן באמצע היינו סגן היינו ממונה דמתני' דקתני הממונה ממצעו לכהן ונותנו בינו לבין העם: אבלים לשמאל המנחמים. מדקתני ואבל וכל העם משמאלו והרי הוא היה מן המנחמין וקתני אבלים לשמאלו: וש''מ. כן מנהג תנחומין שורה שיהו אבלים עומדין במקומן וכל העם עוברין איש איש כשמגיע אצל האבל מנחמו ועובר מדקתני כשהוא עובר לנחם וגבי מתנחם קתני כשהוא עומד בשורה להתנחם: ובנה אחריה. בנה הקטן לא יהלך אחריה אלא לפניה: משום מעשה שהיה. שגנבוהו פריצים מאחריה ונתנוהו בבית וכשחזרה ולא ראתהו התחילה צועקת ובוכה בא אחד מהם ואמר בואי ואראנו ליך ונכנסה אחריו ועינו אותה: מספרות. זו עם זו: משום ייחוד. שמא ילך אדם שם ואם לא ישמע קול אדם יכנס ויתייחד שם ותנן (קידושין דף פ:) לא יתייחד אדם עם ב' נשים ובבית הכסא שבשדות קמיירי שהיה בית הכסא שלהם בשדה חוץ לעיר והכל ניפנים שם: בין שאבלים עומדין שם כו'. וכך הורה לי שאין שינוי מנהג בדבר בין שהיו אבלים עומדין בין אבלים עוברין אין כאן קלקול: והוא אומר תתנחמו. ברייתא היא: נחשא קא רמי. סימן הוא מטיל להם להרע שיצטרכו לנחומים בתמיה: תנו עיניכם. לדונו בדין ולא תחניפו ולא תשאו פניו: ויעידו בך. שעבדך הרג את הנפש דעבדו כחמורו והפסד ממון הוא לו לפיכך צריך לדונו בפניו:

תוספות

היינו סגן היינו ממונה. וליכא למימר דהיינו משוח שעבר דפשיטא דלא מיקרי ממונה והר''ר יעקב בר' יהוצדק פירש דמשמע ממתני' גם כשהוא מתנחם מאחרים דממונה ממצעו ומוסיף הוא כל העם אומר לו וכו' ובבריי' וקאמר משוח שעבר לא אתי גביה: ושמע מינה אבלים משמאל וכו'. פירוש דתנן ממצעו בינו לבין העם בברייתא קתני ראש בית האב ואבלים משמאלו וכל העם אלמא שיהו העם ראשונים משמאלו ואם כן האבלים היו משמאל העם: אבל מלכי בית דוד דן ודנין אותו. וא''ת וכי איך יכול לדון והא אמרינן לעיל אין מושיבין מלך בסנהדרין משום דכתיב לא תענה על ריב וי''ל דהכא מיירי דוקא לדון דיני ממונות דלא איכפת לן אם לא יוכלו לענות אחריו כדאמרי' (לקמן לב:) דיני ממונות מתחילין מן הגדול ומיהו קשה דאפילו דיני נפשות נמי אשכחן כדכתיב (ש''א כה) ויחגור [גם] דוד [את] חרבו דהא לקמן (דף לו:) ילפינן מיניה דדיני נפשות מתחילין מן הצד וכיון שהיה . חושב דוד עצמו למלך היאך היה דן עמהם וי''ל כיון שהיה אותו הדין לכבודו על שמרד נבל בו לא היה לו בושת אם ידברו האחרים לפניו אבל בשאר מלכי בית דוד ודאי אין דנין דיני נפשות כדפרישית: ינאי המלך עמוד על רגליך ויעידו בך. ואם תאמר והא אמרינן התם אפי' ת''ח א''צ לעמוד משום דהאי עשה והאי עשה . ועשה דכבוד תורה עדיף כדאמר בפרק שבועת העדות (דף ל: ושם) וכיון דחכם אינו צריך לעמוד כ''ש מלך דטפי עדיף מלך מת''ח כדקאמר לקמן דאפי' למ''ד הרב שמחל על כבודו כבודו מחול מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול שנאמר שום תשים עליך מלך וכו' וי''ל דודאי עשה דכבוד תורה עדיף וא''כ אעפ''י שאין ת''ח היה צריך לעמוד ינאי היה צריך לעמוד והאי דת''ח יכול למחול על כבודו משא''כ מלך הוא משום קרא דקאמר שום וגו' שתהא אימתו עליך כי כבודו בא לו משום דמצות המקום כך הוא ואין יכול להפקיע מצות המקום אבל ת''ח תורתו דיליה ויכול למחול היטב על כבודו דשלו היא כדאמרי' במס' ע''ז (דף יט.) בתחלה נקראת על שמו של הקב''ה ולבסוף נקראת על שמו שנאמר אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה: ינאי המלך עמוד על רגליך וכו'. והא דאמרינן פרק שבועת העדות (דף ל. ושם) שאם רצו להושיב שניהם מושיבין דאינו אסור אלא אחד עומד ואחד יושב ואם כן לא היה המלך צריך לעמוד ובלבד שישב
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג CC BY-NC
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר