טבילה בזמנה לאו [לא] מצוה היא, ומהדרינן [ומחזרים] אחר גמי כדי לכרוך על מקום הטבילה, ור' יוסי סבר [סבור] כי טבילה בזמנה מצוה ומשום כך לא מהדרינן [אין אנו מחזרים] אחרי הגמי, כיון שחשובה מצות הטבילה בזמנה.

ומקשים: וסבר [וכי סבור] ר' יוסי כי טבילה בזמנה מצוה היא? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: הזב והזבה, המצורע והמצורעת, בועל נדה וטמא מת, כל אלה טבילתן צריכה להיות ביום, ואף אם היה זה ביום הכיפורים שאסורה בו הרחיצה — טובל בו ביום. נדה ויולדת — טבילתן בלילה. בעל קרי — טובל והולך כל היום כולו אחר שראה קרי. ר' יוסי אומר: מן המנחה ולמעלה (והלאה) אינו צריך לטבול, שכיון שהתפלל כבר תפילת מנחה ימתין עד הערב ויטבול ויוכל להתפלל מעריב בטהרה. נמצא שסבור ר' יוסי שטבילה בזמנה אינה מצוה! ודוחים: בברייתא ההיא אין הכוונה לסתם ר' יוסי (בן חלפתא), אלא כשיטת ר' יוסי בר' יהודה היא, שאמר : דייה טבילה באחרונה, שאשה שנסתפקה בזמן הראוי לטבילתה, אינה חייבת לטבול בכל פעם, ומותר לה לדחות את הטבילה עד לתאריך שתצא ידי חובה לדעת הכל, אף כי אולי לא תהא זו טבילה בזמנה.

א משנה גוי שבא לכבות דליקה אצל ישראל — אין אומרים לו: "כבה" ואין אומרים לו "אל תכבה", מפני שאין חובת שביתתו עליהן, על ישראל, אבל ילד קטן ישראל שבא לכבות בשבת — אין שומעין לו שיכבה, אף שעדיין אינו מחוייב במצוות, מפני ששביתתו עליהן.

ב גמרא אמר ר' אמי: בשעת דליקה התירו לומר בפני גוים: "כל המכבה אינו מפסיד", שיבואו גויים ויכבו, שלא נאסר אלא לומר להם במפורש. ומציעים: נימא מסייע ליה [האם נאמר שאפשר לסייע לו] לשיטה זו, ממה ששנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה", וכן "אל תכבה" מפני שאין שביתתו עליהן. ונדייק מלשון המשנה: "כבה" הוא דלא אמרינן ליה [שאין אנו אומרים לו], הא [הרי] "כל המכבה אינו מפסיד" — אמרינן ליה [אומרים אנו לו] וראיה היא אם כן לדברי ר' אמי? ודוחים: אימא סיפא [אמור את סוף המשנה] "אל תכבה" לא אמרינן ליה [אין אנו אומרים לו], ומכאן נלמד כי "כל המכבה אינו מפסיד" נמי לא אמרינן ליה [גם כן אין אנו אומרים לו], אלא מהא ליכא למשמע מינה [ממשנה זו אין ללמוד ממנה] דברים בדרך הדיוק.

תנו רבנן [שנו חכמים בברייתא]: מעשה ונפלה דליקה בשבת בחצירו של יוסף בן סימאי במקום שיחין, ובאו אנשי גיסטרא [המבצר] של ציפורי לכבות את הדליקה, מפני שאפוטרופוס של מלך היה ורצו לעזור לו, ולא הניחן יוסף בן סימאי בעל החצר לכבותה מפני כבוד השבת, ונעשה לו נס וירדו גשמים וכיבו. לערב במוצאי שבת שיגר [שלח] לכל אחד מהן מן החיילים שבאו לעזרתו שתי סלעין, ולאפרכוס [ולמפקד] שבהן — חמשים. וכששמעו חכמים בדבר, אמרו: לא היה צריך לכך, למנעם מלכבות, שהרי שנינו במשנתנו: גוי שבא לכבות — אין אומרים לו "כבה" וכן "אל תכבה", אלא יעשה הגוי כרצונו.

ג שנינו במשנה: אבל קטן שבא לכבות אין שומעין לו שיכבה מפני ששביתתו עליהן . ורוצים להסיק: שמעת מינה [שומע אתה מהלכה זו] כי קטן שאוכל נבלות או עושה שאר איסורים, בית דין מצווין עליו להפרישו ונפתור על ידי כך בעיה שנתעוררה בנושא זה. ודוחים: אמר ר' יוחנן: כאן מדובר בקטן העושה לדעת אביו ולכן מצווים אנו להפרישו, אבל קטן החוטא מדעתו אין חייבים להפרישו מן האיסור. ושואלים: ואם כן דכוותה גבי [בדומה לזה אצל, בענין] גוי צריך לומר שמדובר באופן דקא עביד לדעתיה [שעושה לדעתו] של ישראל, ומי שרי [וכי מותר] הדבר?! והרי אסור ליהנות ממה שעשה גוי עבור ישראל, בשבת! ודוחים: אין הדבר כן, אלא גוי לדעתיה דנפשיה עביד [לדעת עצמו הוא עושה] שהוא נשכר בכיבוי הדליקה ואינו עושה משום דעת ישראל.

ד משנה כופין בשבת קערה על גבי הנר בשביל שלא תאחוז האש בקורה. וכן כופים קערה על צואה של קטן שעשה צרכיו בתוך הבית, שלא יגע בה ולא ילכלך עצמו. וכן על עקרב שלא תישך. אמר ר' יהודה: מעשה בא לפני רבן יוחנן בן זכאי בכפרו בערב שכיסה אדם עקרב בשבת, ואמר רבן יוחנן: חוששני לו מחטאת שמא יש בכך איסור מן התורה.

ה גמרא מסופר: רב יהודה ורב ירמיה בר אבא ורב חנן בר רבא איקלעו לבי [הזדמנו לבית] אבין שמן המקום נשיקיא. לרב יהודה ורב ירמיה בר אבא