סנהדרין טו ע"ב

דף טו - ב

אימא, הרי יתכן לומר, כי לקטלא הוא דאתא! באה התורה לחייב מיתה את בעל השור שהרג אדם. ומנין לנו להוציא את המקרא מידי פשוטו.

ענה לו רבא: אם כן, אם נאמר כדבריך, שהתורה מחייבת בעל השור במיתה, ליכתוב, היה צריך לכתוב רק "השור יסקל, וגם בעליו", גרידא, ולישתוק, בלי להוסיף את המילה "יומת". ואני הייתי יודע שיומת השור ובעליו.

והיות שהוסיף הכתוב את המילה "יומת", הרי זה בא ללמד, שלא הורגים את בעל השור, אלא כונת התורה לומר שכמיתת הבעלים כך מיתת השור.

אך טען לו אביי: האיך יכלה התורה לכתוב "גם בעליו", בלי להוסיף את המילה "יומת"!?

והרי אי כתב רחמנא הכי, אם התורה היתה כותבת כך, הוה אמינא שיהרגוהו לבעל השור בסקילה, כמו שהשור נסקל. ולכן הוצרך הכתוב לומר "וגם בעליו יומת", כדי ללמדנו שבעל השור חייב רק מיתת חנק [סתם מיתה האמורה בתורה אינו אלא חנק]. וחוזרת הקושיה: למה לא נבאר את הפסוק כפשוטו, שגם הבעלים חייבים מיתה, אלא שאינם נסקלים כמו השור, אלא מיתתם היא בחנק.

ומתרץ רבא: גם אם לא כתבה התורה "יומת" - לא היינו הורגים את בעל השור בסקילה, וזאת, מסברא פשוטה:

וכי סקילה - סלקא דעתך!? האיך עלה על דעתך לומר שבעל השור יתחייב סקילה!? והרי אם אפילו קטל איהו, אם רצח בעל השור בעצמו אדם, בידיו ממש - הרי הוא נידון בסייף, כדין רוצח.

ואם כן, איך יתכן לומר שאם ממונו [שורו] הרג אדם, שבעל השור רק פשע בכך שלא שמרו כראוי, יתחייב בעל השור בסקילה?! שהיא עונש המיתה החמור ביותר מכל ארבע מיתות בית דין.

ולפי זה, אכן מיותרת היא המלה "יומת", לפי שאין צריכים ללמוד ממנה שבעל השור אינו נידון בסקילה. אלא היא באה לדרוש ממנה את ההלכה ש"כמיתת הבעלים כך מיתת השור".

אך עדיין טוען אביי, שהמילה "יומת" אינה מיותרת. כי יתכן שהיא באה ללמד שבעל השור יהיה נידון בחנק. והיינו, שאם הוא עצמו רצח אדם בידיים הוא יהיה חייב מיתת הרג בסייף, ואילו אם לא שמר את שורו, ושורו הרג, הוא יתחייב במיתת חנק, שהיא קלה מהרג.

ודילמא, יתכן לומר, שהאי דכתב רחמנא "יומת" - לאקולי עילויה, להקל על בעל השור, לאפוקי מסייף, להוציאו ממיתת הרג, שחייב בה לו היה רוצח בידיים, ולחייבו על שהרג שורו אדם, חנק בלבד!

שהרי הניחא, שפיר ניתן לומר שהמילה "יומת" מיותרת, למאן דאמר עונש מיתת חנק חמור מעונש מיתת הרג בסייף, כי לפיו אכן לא יתכן שהמילה "יומת" באה לומר שמיתתו של בעל השור היא במיתת חנק החמורה, שהרי לא יתכן דבר שכזה, שיהיה העונש של בעל השור על שהרג שורו אדם, יותר חמור מהעונש על רציחה שהוא עצמו רצח אדם בידים.

אלא למאן דאמר עונש חנק קיל מעונש הרג, מאי איכא למימר!? מה תתרץ לפיו, והרי לפיו יתכן שכוונת התורה לומר שיש לדונו בחנק על מיתת שורו, שהוא עונש פחות חמור מהרג, ולכן כתבה התורה "יומת".

וכיון שלפיו המלה "יומת" אינה מיותרת, אם כן, חוזרת הקושיה, מנין לנו שכוונת התורה בפסוק "וגם בעליו יומת", ללמדנו שמיתת השור בעשרים ושלשה, ולמה לא נאמר שכוונת התורה היא לעונש מיתה ממש, בחנק, לבעל השור.

וענה רבא: לא סלקא דעתך! לא יעלה על דעתך לחייב מיתה את בעל השור. כיון דכתיב בפסוק שאחריו "אם כופר יושת עליו".

ואי סלקא דעתך, אם תסבור שבעל השור בר קטלא הוא, שחייב מיתה, והתורה נתנה לו את האפשרות לפדות את מיתתו בכופר - אין זה יתכן. כי והכתיב, הרי כתבה התורה במקום אחר "לא תקח כופר לנפש רוצח"!

ואם באמת היה חייב מיתה, לא נתנה לו התורה האפשרות לפדות עצמו בתשלום כופר.

אך מקשה הגמרא: אדרבה! להיפך הוא הנכון! משום היא גופה, דוקא משום שהתורה אינה מתירה לפדות נפש רוצח בתשלום כופר, והיתה הוה אמינא לומר שגם אם שורו הרג אין לוקחים כופר, לכן כתבה התורה, שרק אם קטל איהו, הוא בעצמו בידיו, לא תיסגי ליה, אין עונשו מספיק בממונא, לפטור עצמו בתשלום כופר, אלא דוקא בקטלא, עונשו הוא רק מיתה. אבל אם קטל שורו אדם, באה התורה לומר ליפרק נפשיה בממונא! שניתנת לו האפשרות לפדות את נפשו בתשלום כופר, אך אם אינו משלם כופר, הוא יהרג.

וחוזרת הקושיה, שאין הכי נמי, יכול בעל השור לפדות את נפשו בכופר. אבל אם לא משלם כופר, הוא חייב מיתה, ומנין לנו לפוטרו לגמרי ממיתה.

ומתרצת הגמרא: אלא, אמר חזקיה, וכן תנא דבי חזקיה, וכך גם היו שונים בבית מדרשו של חזקיה [או שכך היו שונים במשנת חזקיה]: אמר קרא, אמרה התורה שם, בפרשת רוצח, "מות יומת המכה - רוצח הוא". והמילים "רוצח הוא" הן מיותרות, כדי לדרוש מהן, על רציחתו בידים - אתה הורגו, ואי אתה הורגו על רציחת שורו.

ומכאן נלמד שפטור לגמרי ממיתה.

ומה שכתבה התורה "וגם בעליו יומת", הוא רק לדרשה, לומר ש"כמיתת הבעלים כך מיתת השור". כמו שאם היו הורגים את הבעלים - הוא היה נידון בעשרים ושלשה, כך גם נידון השור בעשרים ושלשה.

נאמר בתורה במעמד הר סיני [שמות יט] "השמרו לכם עלות בהר ונגוע בקצהו. כל הנוגע בהר, מות יומת. לא תגע בו יד, כי סקול יסקל או ירה יירה, אם בהמה אם איש, לא יחיה".

אדם שהיה מתקרב להר סיני בשעה שירדה עליו שכינה, היה חייב מיתה בבית דין. וכיון שכבר הוקבעו אז לעם ישראל סנהדראות, מעת ביאת יתרו, ^[5] הרי נידון אדם זה למיתה בעשרים ושלשה, ככל דיני נפשות.

ומתספקת הגמרא עתה, מה היה הדין בבהמה שקרבה להר סיני אז, האם היא היתה נידונה בעשרים ושלשה דוקא, או לא.

איבעיא להו, הסתפקו בבית המדרש: שור סיני, שור שהתקרב אל הר סיני בעוד שהשכינה היתה שם, בכמה דיינים הוא היה נידון.

וצדדי הספק הם:

מי גמר, האם למדים דין סקילה שנאמר לשעה, לזמן מעמד הר סיני בלבד, מדין סקילה שנאמר לדורות, דהיינו משור שהמית אדם, שחייב סקילה, וסקילתו בעשרים ושלשה, וכמו כן היו צריכים לנהוג בדין הבהמה שקרבה להר.

או לא למדים דין שהוא רק לפי שעה מהלכה שקבועה לדורות.

והגמרא פושטת מברייתא:

תא שמע, בוא ושמע ראיה, מהא דתני, ששנה רמי בר יחזקאל: נאמר בתורה [שמות יט] "אם בהמה אם איש, לא יחיה".

ודרשינן: מה איש נידון בעשרים ושלשה, אף בהמה נידונה בעשרים ושלשה. ^[6] שנינו במשנתנו: הזאב והארי הדוב והנמר והברדלס והנחש - מיתתן בעשרים ושלשה, רבי אליעזר אומר: כל הקודם להרגן זכה.

דבר פשוט הוא, כי מה שאמר התנא קמא, מיתתן בעשרים ושלשה, מדובר כשהמיתו את האדם, שיש לדון את השור לסקילה, כדין שור הנסקל.

אבל נחלקו אמוראים בדעת רבי אליעזר, האומר, כל הקודם להרגן לחיות הטורפות הללו, זכה. האם מדובר בהריגת החיות האלה רק כשהמיתו את האדם, ובא רבי אליעזר לחלוק על חכמים, ולומר שאין צריכין להריגתם בית דין.

או שאף אם לא המיתו אדם, גם כן סובר רבי אליעזר שכל הקודם להורגן לחיות הטורפות הללו, זכה.

אמר ריש לקיש: והוא שהמיתו. מה שאמר רבי אליעזר "כל הקודם להורגן זכה", מדובר רק אם כבר המיתו החיות הללו את האדם. אבל אם לא המיתו, לא אמר שמותר להורגן, אלא אסור להורגן, על אף שהן חיות טרף.

אלמא, מוכח מכאן, שקסבר רבי אליעזר, שאם יש להן לחיות הטרף הללו תרבות, מותר לגדלן. ^[7] כי אדם יכול לאלפם שלא יזיקו. ולכן יש להן בעלים, והיינו, שם הבעלים שלהם נקרא עליהן ואינם כהפקר, ואסור להורגן אם לא המיתו אדם.

אבל אם המיתו אדם, סופן מוכיח על תחילתן שחיות טורפות אלו אינן בני תרבות, ^[8] ואין לו היתר לגדלן, והם כהפקר, ואין צריך לדונם.

ואילו רבי יוחנן אמר, שרבי אליעזר סובר כל הקודם להורגן זכה, אף על פי שלא המיתו. ולדבריו, חולק רבי אליעזר עם תנא קמא בשני דברים: ראשית, על מה שסובר תנא קמא שרק אם המיתו הם נהרגים, הריהו חולק וסובר שהם נהרגים אף אם לא המיתו. ושנית, על מה שסובר תנא קמא שנידונים בעשרים ושלשה, הריהו חולק, וסובר שכל הקודם להורגן, זכה.

ומוכח, שקסבר רבי אליעזר, אין להם תרבות. אי אפשר לגדלם שלא יזיקו, ואסור לגדלם, ולכן אין להם בעלים, אין שם הבעלים נקרא עליהם, אלא הרי הם כהפקר, ומותר להורגם בלי דין ודברים.

והגמרא מדייקת עתה מלשון המשנה "זכה", שמשמעותה "הרוויח", והיינו, כדברי רבי יוחנן.

תנן, שנינו במשנתנו: רבי אליעזר אומר: כל הקודם להורגן - זכה.

ומדייקת הגמרא: בשלמא לרבי יוחנן, הסובר שמותר להרגן גם כשלא המיתו אדם, למאי, לאיזה דבר "זכה" מי שהורגן? - זכה לעורן, שיוכל ההורג לקחת לעצמו את העור, כיון שאין להם בעלים, ואינם אסורים בהנאה, כיון שעדיין לא המיתו.

אלא לריש לקיש, הסובר שלפי רבי אליעזר מותר להרגם רק כשהרגו אדם, קשה, באיזה דבר "זכה" האדם ההורגן לאחר שהן הרגו אדם!?

והרי הוא אינו יכול לקחת את העור.

כי כיון שהמיתו אדם, ולדברי רבי אליעזר אין צורך לדונן בבית דין כדי להרגן, הרי שוינהו רבנן, נתנו חכמים להריגת האדם, את תוקף הדין כמאן דגמר דינייהו, כאילו נגמר דינן למיתה בבית דין.

וכיוון שכאילו נגמר דינן למיתה, ובא זה והרגן, הרי מעתה, איסורי הנאה נינהו!

הרי כל החיות הללו, כאשר הרגן אדם זה לאחר שהמיתו אדם, והתחייבו מיתה, הן נאסרות אז בהנאה, כדין שור הנסקל, שנאסר בהנאה אחרי גמר דין, אף שעדיין לא סקלוהו. ואם כן, במה "זכה" זה שהרגן!?

ומתרצת הגמרא: ריש לקיש מפרש, מאי "זכה"? - זכה לשמים! עשה מעשה טוב, ויקבל על כך שכר מהשמים.

ועתה מביאה הגמרא ברייתא, ששנינו בה כדברי ריש לקיש.

תניא, שנינו בברייתא, כוותיה כמו דריש לקיש:

דתניא: אחד שור שהמית, ואחד בהמה וחיה שהמיתו - כולם נידונים בעשרים ושלשה. אלו הם דברי תנא קמא.

ואילו רבי אליעזר אומר: שור שהמית נידון בעשרים ושלשה, ושאר בהמה וחיה שהמיתו - כל הקודם להורגן, זכה בהן לשמים. הרי שפירוש "זכה" הוא "זכה לשמים".

שנינו במשנתנו: רבי עקיבא אומר: מיתתן בעשרים ושלשה.

ומקשה הגמרא: רבי עקיבא, היינו תנא קמא!? במה שונה דינו מדברי התנא קמא.

ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו, יש חילוק ביניהם, בדין של נחש, שתנא קמא סובר, גם נחש נידון בעשרים ושלשה. ורבי עקיבא חולק עליו בדין נחש, וסובר כרבי אליעזר, שכל הקודם להורגו, זכה, לפי שהוא מועד להמית. ובכל שאר החיות, חולק על רבי אליעזר, וסובר כתנא קמא שדינן בעשרים ושלשה.

שנינו במשנתנו: אין דנין לא את השבט וכו' אלא על פי בית דין של שבעים ואחד.

בכל העבירות שבתורה אין חילוק בין יחידים למרובים - עיר או שבט, ודין הרבים שחטאו הוא כדין היחיד.

אבל בעבודה זרה חילקה התורה בין יחיד שעבד עבודה זרה, שדינו בסקילה, ונידון בבית דין של עשרים ושלשה, לבין עיר שהודחה - כולה או רובה - לעבודה זרה, שדינם בסייף, ונידונים בסנהדרין גדולה של שבעים ואחד.

במשנה משמע שיש דין שלישי, של "שבט" שחטא, שנידון בסנהדרין גדולה, והגמרא מבארת את דברי המשנה.

ודנה הגמרא: האי שבט דחטא, במאי, באיזה חטא חטאו אנשי השבט?

אילימא, אם תאמר שמדובר בשבט שחלל את השבת, זה אינו יכול להיות! כי אימר דפליג רחמנא, אימתי חילקה התורה בין יחידים למרובים, רק לענין עבודת כוכבים. אבל בשאר מצות לא תעשה, מי פליג!? האם מצאנו שחלקה התורה ביו יחיד לרבים!?

ולכן מבארת הגמרא: אלא, המדובר במשנתנו, הוא בשבט שהודח לעבודה זרה.

אך תמהה הגמרא: למימרא, רצונך לומר, שבאה המשנה להשמיענו, דבדינא דרבים דיינינן ליה. שדנים את השבט כדין רבים, כדין עיר הנדחת, בסייף, ובסנהדרין גדולה.

והרי דבר זה קשה לאומרו!

כי, כמאן, כמו איזה תנא, סובר התנא של משנתנו? הרי הוא אינו סובר לא כרבי יאשיה, ולא כרבי יונתן!?

דהרי תניא שנינו בברייתא: עד כמה, מהו מספר האנשים שעבדו עבודה זרה, שעושין את עירם במעשיהם ל"עיר הנדחת"? - מעשרה ועד מאה.

לפי שעיר שאין בה עשרה אנשים אינה נחשבת כעיר. ועיר שיש בה יותר ממאה אנשים אין האנשים היושבים בה נקראים "אנשי העיר" אלא הם מוגדרים כ"ציבור". ואילו התורה הקפידה בדין עיר הנידחת שתהיה "עיר" דוקא, שלא יהיו בה פחות מעשרה אנשים, ולא יותר ממאה.

ואם אינה עיר, אזי נידון כל אחד ואחד בבית דין של עשרים ושלשה [לפי ההוה אמינא], ובסקילה.

אלו הם דברי רבי יאשיה. רבי יונתן אומר: ממאה ועד רובו של שבט. פחות ממאה אינה נחשבת עיר, וכמו כן, יותר מרובו של שבט - הריהו ציבור.

ומעתה, משנתנו אינה לא כדעת רבי יאשיה, שהרי הוא סובר שאף עיר גדולה יותר ממאה דינה כיחידים, וכל שכן שבט שלם.

והיא גם שלא כדעת רבי יונתן, שהרי: ואפילו רבי יונתן לא קאמר שכל ציבור גדול נעשה עיר הנדחת, אלא דוקא ממאה עד רובו של שבט. אבל כולו, כשחטאו כל השבט - לא אמר רבי יונתן שדינם כמרובים. ואילו משנתנו הרי מדברת ב"שבט" שלם שחטא, ובכל זאת היא נותנת לו דין מרובים שחטאו.

ובהמשך הגמרא, יתרץ רבינא לקושיה זו.

ועתה מפרש רב מתנה פירוש אחר בדברי המשנה.

כדעייל לעיבור אמר הא תלת גבאי. א"ר זעירא לוד מיהודה היא ומפני מה אין מעברין בה. מפני שהן גסי הרוח ומיעוטי תורה. הפך אפוי וחמא ר' אחא בן פזי א"ל איטה עבדתוני מבזה רבנן:

דיני נפשות בכ"ג. הרובע והנרבע בכ"ג. קא פסיק ותני רובע לא שנא רובע זכר ולא שנא רובע נקבה דמשמע כל רובע בין אשה שהביאה עליה בהמה בין איש שהביא עליו בהמה מיתתן בכ"ג. בשלמא אשה כתיב בה והרגת את האשה ואת הבהמה אלא איש מנא לן. ופשטוה מדכתיב כל שוכב עם בהמה מות יומת דלא הוה צריך דכתיב ואיש אשר יתן שכבתו בבהמה מות יומת. כל שוכב למה נאמר לא בא אלא לנשכב ומדאפקיה רחמנא בלשון שוכב ש"מ מה שוכב הוא ובהמתו בכ"ג אף משכב הוא ובהמתו בעשרים ושלשה. שור הנסקל בעשרים [ושלשה] שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת מה מיתת בעליו בכ"ג אף מיתת השור בכ"ג ואסיקנא אבל למקטליה על רציחת בהמתו ליכא למימר הכי דכתיב ביה בהורג עצמו קרא אחרינא מות יומת המכה רוצח הוא למה לי. אלא ללמוד כי על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו:

הזאב והדוב והארי והנמר והברדלס והנחש מיתתן בכ"ג. ר' אלעזר אומר כל הקודם להורגן זכה. אמר ריש לקיש והן שהמיתו. אבל לא המיתו לא. אלמא קסבר יש להן תרבות ויש להן בעלים. ותניא כוותיה דריש לקיש והאי דקתני ר' אלעזר כל הקודם להורגו זכה. תנא בהדיא זכה לשמים. ובין תנא קמא ובין ר' עקיבא איכא בינייהו נחש. ר' עקיבא אומר נחש אינו בכ"ג. והא נמי דתנן בפרק ד' אבות נזיקין הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדין כו' ר' אלעזר אומר בזמן שהן כו'. כריש לקיש דייקא:

אין דנין את השבט אלא בב"ד של שבעים ואחד. אוקמא רבינא במסקנא בשבט שהודח ואע"ג דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה ר' יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט. הני מילי לקטלא דלא קטלינן ליה אלא בסקילה כדין יחיד אבל בדינא דרבים בע"א דיינינן ליה.

המשנה הששית וענינה לבאר ענין החלק השלישי ואמר על זה אין דנין את השבט ר"ל כלו או רובו שחטא בעבודה זרה אלא בבית דין של שבעים ואחד והוא בית דין הגדול שבלשכת הגזית וענין זה הוא שכל שחטא כל השבט או רובו אינו נדון בדין עיר הנדחת שנאמר יושבי העיר עיר ולא כפר עיר ולא כרך וכל שיש שם רובו של שבט כרך גדול הוא ואינו נדון כדין עיר הנדחת להיות בסייף וממונן אבד אלא כיחידים בסקילה וממונן ליורשים ולמד במשנה זו לפי מה שפי' בגמ' שאע"פ שמיתתם כיחידים מ"מ אינם נדונין אלא בבית דין הגדול של שבעים ואחד ומ"מ אם חטאו בשאר עבירות אין בהם שום חלוק בין רבים ליחידים שלא נאמר בעבודה זרה אלא ממה שנאמר והוצאת את האיש ההוא או את האשה ההיא איש ואשה אתה מוציא בשעריך ואי אתה מוציא כל השבט כולו לשעריך ויש לשאול בה האיך ממעט כל השבט ממלת איש והלא בענין טומאה דרשו איש נדחה לפסח שני ולא שבט ואעפ"כ הולכין לרוב שבטים שאפילו חמש שבטים נדחין ואין יוצאין מכלל איש תירצו בה מפני שיש כאן שני מיעוטין את האיש ואת האשה:

ומתמהינן אקושיין היכי הוה ס"ד למימר הכי ס"ד קטל איהו בסייף קטל ממוניה ניחייביה לדיליה בסקילה שהיא חמורה מכולן שהרי נתנה לעובד ע"ז אלא ודאי ש"מ בלא יומת נמי לא הוה ס"ד לחיוביה סקילה ואם כן יומת על כרחך להיקשא דמיתת השור למיתת הבעלים הוא דאתא. ומקשינן דילמא לעולם לקטלא ממש ודקאמרת יומת למה לי אי לאו יומת הוה אמינא מיתתו בסייף דהא ליכא לחיובי סקילה כדאמרן וכיון דאפיקתיה מסקילה אוקמיה אסייף בי דיניה כתב רחמנא יומת סתם לאפוקי מסייף. הניחא למאן דאמר חנק חמור מסייף ליכא למימר דלאפוקיה מסייף לחנק הוא דאתא משום דקשיא לן קטל איהו בסייף הקל קטל ממוניה ליחייביה חנק דחמור טפי ועל כרחין להיקשא הוא דאתא אלא למאן דאמר חנק קל מסייף הא ודאי איכא לאקשויי דילמא לעולם קטלא ממש ואצטריך יומת לאפוקיה מסייף החמור לחנק הקל. ומפרקינן לא סלקא דעתך למימר דלקטלא ממש הוא דאתא דכתיב אם כופר יושת עליו ואי ס"ד בר קטלא הוא היכי שקלינן מיניה כופר ופטרינן ליה והא כתיב לא תקחו כופר לנפש רוצח ומקשינן אדרבא משום הך קרא גופיה דכתב גבי רוצח גופיה דלא תקחו כופר אצטריך למיכתב הכא גבי ממוניה אם כופר יושת עליו דלא תימא לא תקחו כופר כתיב ואפילו קטל תוריה נמי לא מצי פריק נפשיה הילכך כתב רחמנא אם כופר יושת עליו לאשמועינן דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא אלא בקטלא והיכא דקטל ממונא לפרוק נפשיה בממונא אלא אמר חזקיה כו' דלאו מיומת שמעינן לה אלא מקרא אחרינא שמעינן לה מות יומת המכה רוצח הוא על רציחתו אתה הורגו ואי אתה הורגו על רציחת שורו וא"כ וגם בעליו יומת למה לי על כרחך להיקשא הוא דאתא:

איבעיא להו שור סיני אלו קרב להר בעוד שהשכינה שם דכתיב ביה אם בהמה אם איש לא יחיה בכמה היה נידון והיינו טעמא דלא קא מתמהינן הכא שור סיני מאי דהוה הוה כדאקשינן בכתובות (ג'.) קודם תקנת עזרא מאי דהוה הוה משום דהתם קא מדחי לפרושי מילתא דלא איירי בה קרא וכיון דקרא לא איירי בה אנן למה לי למיבעא בתרה אי למיגמר לא צריכנא ליה דמאי דהוה הוה אי לפרושי קרא הא לא צריך אבל הכא דאשמועינן קרא דמיחייב קטלא איבעיא לן בכמה הוה כי היכי לפרושי קרא ולמידע היכי הוה מילתא. ת"ש אם בהמה אם איש לא יחיה מה איש בעשרים ושלשה שהרי הוקבעו סנהדראות קודם לכן על העם דכתיב ויבחר משה אנשי חיל וגו' ופשיטא ליה לתנא דכי קבע משה סנהדרי מידע הוה ידע כמה צריך לדיני ממונות וכמה צריך לדיני נפשות. אף בהמה בעשרים ושלשה:

פיסקא הארי והזאב כו' שהמיתו את האדם שחייבין סקילה כדתנן בפרק שור שנגח את הפרה (בבא קמא נ"ד:) אחד השור ואחד כל הבהמה כו' מיתתן בעשרים ושלשה ר' אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה. אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שהמיתו את האדם בההיא קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה ואמילי דת"ק קאי דאיירי כשהמיתו אבל לא המיתו לא קטלינן להו אלמא קסבר יש להן תרבות כלומר אפשר לגדלן וללמדן שלא יזיקו ולפיכך מותר לגדלן דלא קרינא בהו לא תשים דמים בביתך וכיון דמותר לגדלן הרי יש להן בעלים ולאו הפקר נינהו ואסור להרגן מפני הפסד בעלים אבל אם המיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא ולאו מדינא דשור שהמית את האדם דא"כ לר' אליעזר ליבעי עשרים ושלשה ולא מצית למימר טעמא דלא בעו עשרים ושלשה לר' אליעזר דכיון שהמיתו הוכיח סופן על תחילתן שלא היו אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן כמו שפירש רבינו שלמה ז"ל דהא תינח הארי והדוב ושאר חיות דרגילי לאזוקי איכא למימר דכי המיתו איגלאי מילתא דלאו בני תרבות נינהו אלא שאר בהמה וחיה דהוו בני תרבות לכ"ע כגון כשבים ועזים וסוסים ופרדים וחמורים דס"ל לר' אליעזר דכי המיתו כל הקודם להרגן זכה כדקתני בברייתא בהדיא רבי אליעזר אומר שור שהמית מיתתו בעשרים ושלשה שאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להרגן זכה לשמים מאי טעמיה דר' אליעזר מי איכא למימר דסבירא ליה דליכא בהמה דהויא תרבות אלא שור אלא ודאי על כרחך טעמא דרבי אליעזר גבי שאר בהמה וחיה לאו משום דאיגלאי מילתא דהני לאו בני תרבות נינהו אלא לעולם בני תרבות נינהו ויש להם בעלים ואפ"ה כיון שהמיתו קטלינן להו לסלוקי היזיקא מדרבי נתן (ב"ק ט"ו:) אי נמי מדכתיב ובערת הרע מקרבך ות"ק ורבי אליעזר בהא פליגו ת"ק יליף שור שור משבת דכתיב ביה לכל בהמתך ור"א לא יליף שור שור משבת הילכך שור דכתב ביה רחמנא קרא לאקושיה לבעלים צריך עשרים ושלשה שאר בהמה וחיה לא בעו עשרים ושלשה ורבי יוחנן אמר אע"פ שלא המיתו קאמר רבי אליעזר כל הקודם להרגן זכה דשמעיה לתנא קמא דקאמר כשהמיתו מיתתו בעשרים ושלשה וקאמר ליה רבי אליעזר אומר אני אפילו לא המיתו כל הקודם להרגן זכה דאין להן תרבות ואסור לגדלן לפיכך אין שם בעלים עליהם והוו להו הפקר הילכך כל הקודם להרגן זכה:

תנן רבי אליעזר אומר כל הקודם להרגן זכה בשלמא לר' יוחנן דמוקים לה בשלא המיתו מאי זכה זכה לעורן דלאו איסורי הנאה נינהו שהרי לא המיתו זכה לעורן דהפקר נינהו דהא אין להם בעלים אלא לריש לקיש דמוקים לה בשהמיתו כיון דהמיתו ואמר ר' אליעזר דאין צריך לדונן בעשרים ושלשה אלא קטלינן להו משום דכתיב ובערת הרע מקרבך מכי קטלי הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה דכי לא יליף רבי אליעזר שאר בהמות משור הני מילי לקולא לאצריכונהו עשרים ושלשה אבל לחומרא למיסרינהו בהנאה משעת גמר דין יליף בקל וחומר ומה שור שהקל עליו הכתוב לדונו בעשרים ושלשה כיון שנגמר דינו אסור בהנאה דכתיב סקול יסקל וגו' ממשמע שנאמר סקול יסקל איני יודע שהוא נבלה ונבלה אסורה באכילה אלא בא הכתוב ללמדך שאם שחטו לאחר שנגמר דינו לסקילה אסור ואין לי אלא באכילה בהנאה מנין אמר קרא את בשרו לרבות את הטפל לבשרו ומאי נינהו עורו (ב"ק מ"א.) ואיכא דנפקא ליה התם מדכתיב ובעל השור נקי נקי מנכסים והרי אתה דן משור ומה שור שהקל עליו הכתוב שלא לדונו אלא בעשרים ושלשה אסור בהנאה שאר בהמה וחיה שהחמיר עליהן הכתוב שכל הקודם להרגן זכה אינו דין שיהו אסורין בהנאה והרי אתברר לך דעל כרחך שאר בהמה וחיה שהמיתו לדברי הכל אסורין בהנאה משנגמר דינן להריגה ואי אמרת דרבי אליעזר כי קאמר כל הקודם להרגן זכה בשהמיתו בלחוד קאמר מכיון שהמיתו הוו להו כמאן דנגמר דינן להריגה ונאסרו בהנאה וא"כ מאי זכה. ומפרקינן דהאי זכה לאו נשתכר ממון הוא אלא זכה לשמים שבער את הרע מן העולם. תניא כדריש לקיש כו' כדפרישית דת"ק יליף שור שור משבת ורבי אליעזר לא יליף שור שור משבת:

פיסקא דמתני' ר' עקיבא אומר מיתתן בעשרים ושלשה ודייקי' ר' עקיבא היינו ת"ק ומפרקינן איכא בינייהו נחש לת"ק נחש נמי בעשרים ושלשה כדקתני למתני' בהדיא ור' עקיבא דלא מפריש מידי בהדיא אלא קאמר מיתתן בעשרים ושלשה כדקתני במתני' דלא מפריש אלא קאמר בעשרים ושלשה איכא למימר דלאו אכולהו קאי אלא אמקצתייהו ומאי מעיט נחש דחמור מכולן דלא ליבעי עשרים ושלשה כדאמרינן בב"ק דברי הכל נחש לעולם אסור:

מתני' אין דנין לא את רובו של שבט כדבעינן למימר קמן ולא את נביא השקר ולא את כהן גדול אלא בב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנלן. אין מוציאין למלחמת הרשות שאינה לכבוש את ארץ ישראל ולא להגן על עצמן אלא לרשת משכנות לא להם אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ואין מוסיפין על העיר ירושלים לקדש את התוספת בקדושת העיר שאוכלין בה מעשר שני וקדשים קלים ועל העזרות לאכול שם קדשי הקדשים כדפרישנא לעיל אלא עפ"י ב"ד של שבעים ואחד ובגמרא מפרש מנא לן. ואין עושין סנהדראות של עשרים ושלשה לשבטים אלא בב"ד של שבעים ואחד לא שצריכין לצאת להושיבן אלא שהשבט וסנהדרין הולך אצל ב"ד הגדול שבירושלים והן ממנין אליהן סנהדרין והולכין להן וי"א שצריכין ב"ד הגדול שבלשכת הגזית לצאת ולהושיבן ואינו נראה. אין עושין עיר הנדחת בספר עיר העומדת על הגבול ואין אחרת מפסקת בינו ובין ארץ העמים. ולא של עיר הנדחת כו' ובגמרא מפרש טעמא דכולהו:

ודייקינן בגמרא האי שבט דחטא במאי אילימא שבט שחלל את השבת במזיד ובהתראה אימור דפליג רחמנא בין יחידין למרובין דהיחידים סגיא להו בכ"ג ומרובים ליבעו שבעים ואחד הני מילי לענין ע"ז כדכתיב והוצאת את האיש ההוא וגו' לשעריך איש ואשה אתה מוציא לשעריך ואי אתה מוציא את העיר כולה לשעריך בשאר מצות מי פליג רחמנא אלא בשבט שהודח למימרא דשבט שלם שהודח כמרובין דעיר הנדחת דיינינן ליה ולא כיחידים למאי נפקא מינה למיבעי סנהדרי גדולה ובסייף כמאן לא כר' יאשיה ולא כר' יונתן דתניא עד כמה עושין עיר הנדחת מעשרה ועד מאה דברי ר' יאשיה דבציר מעשרה לא מקרו עיר וטפי ממאה נפקי להו מתורת עיר והוו להו צבור ובצבור לא אשמועינן קרא דלהוי בסייף הילכך כל חד מינייהו נידון בפני עצמו כיחיד ובסקילה רבי יונתן אומר ממאה ועד רובו של שבט ולא עד בכלל דכ"ע מיהת שבט שלם לא דייני' ליה כמרובין דעיר הנדחת וכי היכי דלענין קטלא כיחיד דמי לענין דיניה נמי כיחידי דמי ובעשרים ושלשה ואוקמה רב מתנה בנשיא שבט שחטא באחד מכל המצות לאו מי אמר קרא כל הדבר הגדול יביאו אליך דבריו של גדול יביאו אליך דאלמא בעי שבעים ואחד דהא משה במקום ע"א קאי ה"נ גבי נשיא שבט דבריו של גדול קרינא ביה. עולא א"ר אלעזר בבאין שבטים על עסקי נחלות וכתחילתה של ארץ ישראל כלומר כחלוקה כך דינה ודחינן אי מה להלן בקלפי כו' כדמפרש ביש נוחלין ואידחא לה. ואתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא. לעולם שבט שלם שהודח ודקא קשיא לך כרבים דיינינן ליה אין אע"ג דמיתתן בסקילה כיחיד כרבים דיינינן ליה בע"א דמכדי עיר הנדחת גופה מנא לן דבעיא ע"א דכתיב והוצאת וגו' ה"נ כו' והיינו דקא אמרינן לאו מי אמר רבי חמא וכו' לקמן גבי עיר הנדחת דבעיא שבעים ואחד איש ואשה אתה מוציא לשעריך לב"ד שבעיר והיינו סנהדרי קטנה ה"נ וכו'. ור' יאשיה ור' יונתן כי איירי לענין קטלא איירי דכי הוו טפי משיעור עיר הנדחת דיינינן להו בסקילה אבל לענין דינא דכ"ע לא פליגי דכמה דהוו טפי כרבים דיינינן להו בע"א דכל שכן דאיכא למעטונהו ממשמעותא דאיש ואשה:

בפירש"י בד"ה מה איש בכ"ג דאיש פשיטא לן כו' סנהדראות מיתרו ואילך עכ"ל וכה"ג כתבו התוס' ונראה מאי דפסיקא ליה דהוי מוקמי סנהדראות לאיש טפי מבהמה היינו כמפורש בענין יתרו כי יהיה להם דבר בא כו' בין איש ובין רעהו וגו' וק"ל:

תוס' בד"ה ור' יוחנן כו' אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד כו' והכא קאמר ר"ל כו' דיש להם תרבות כו' עכ"ל עיקר קושייתם מדקאמר דיש להם תרבות ולכך לא קשיא להו בפשיטות אליבא דכ"ע אף לר"י ורבנן דפליגי אדרבי עקיבא וס"ל דנחש בעי כ"ג והתם תנן והנחש מועד לעולם לכ"ע דבהא ודאי יש לחלק דלענין דאין להורגו כל הקודם סברי רבנן דיש להם בעלים ובעי כ"ג אבל לא לענין נזק שלם אבל לר"ל דקאמר דיש להם תרבות לא היה נראה להם לחלק בזה ודו"ק:

תד"ה אימא. באפי נפשיה ואיש אשר יתן כו'. כצ"ל:

בא"ד וי"ל כו' אבל הכא כו' ולא שור לבעלים. ק"ל מב"ק (מג) דדריש ר"ל כסף כו' והשור יסקל כ"ז שהשור בסקילה הבעלים משלמין כו'. וגם ריו"ח ל"פ עליו אלא מפני ריבוי דאם עבד ע"ש. ועמש"כ בפסחים (מג ב) בתד"ה סד"א:

בא"ד וי"ל כו' אבל יומת משמע בב"ד. ק"ל מלקמן ס"פ הנשרפין דדן רי"ש יומת מן ימות דהוה בידי שמים ע"ש:

גמרא א"ב נחש. הרמב"ם פסק כר"ע והראב"ד השיגו. וישוב הכ"מ לכאורה תמוה דהא בכ"מ פסקינן כת"ק אפי' אם שנים חולקין עליו. ומהם ביבמות (נו ב) במשנה דפליגי ר"א ור"ש את"ק ופסק הרמב"ם כת"ק. אבל בב"ב (פג) פריך וכר"י מי לא תנן ר"מ ורש"א כו' אע"ג דת"ק פליג עלייהו. ואולי משום דר"י אמר שם מעשה לסייע לת"ק איכא למימר דכולה ר"י היא. וגם ראב"צ דמייתא הגמרא שם לקמן ס"ל כר"מ ור"ש וא"כ ה"ל תלתא. וביבמות (פ ב) אלא הא דעבד רבא תוספאה כו' כמאן כרבי כו' כיון דאיכא רשב"ג כו' כרבים עביד ואע"ג דת"ק פליג וע"ש בק"נ אות י"ט. והלח"מ מסייעו להרמב"ם מהא דב"ק שהביא רש"י. ואף דע"כ צריך לחלק בין נידון דהכא לדהתם כמש"כ התוס' מ"מ חזינן מהתם דהוא חלוק מהשאר. ולפ"ז יש לסייעו ג"כ מהא דשבת (קכא ב) חמשה נהרגין בשבת כו' ונחש שבא"י ופסקה הרמב"ם אפילו לר"י דמשאצ"ל חייבין עליה ועי' מ"א סי' שי"ו ס"ק כ"ג ואם דהכא מיירי בתרבות מ"מ סעד יש כנ"ל:

תוס׳ סד״ה ור"י כו' "בגוהרקי״. צ״ל בגורזקי [עי' שבת ק״ו ב']:

תוס' ד"ה ור"י וכו' היינו בקשורים בשלשלאות. עי' ב"ק דף פ ע"ב תוס' ד"ה מותר:

בגמרא קטל איהו בסייף ממונו בסקילה: לכאורה קשה לפי מה דאמרינן לקמן (דף נ"ב ע"ב) אלא רוצח מנ"ל כו' ע"ש עד סוף הסוגיא א"כ ל"ל קרא דואתה תבער דרוצח בהרג ולא בחנק הא בלא"ה ע"כ מוכח כן דאל"כ ל"ל הכא קרא דרוצח הוא דאינו נהרג על רציחת שורו הא בלא"ה ע"כ מוכח כן דאל"כ לכתוב וגם בעליו ולא בעי יומת דלאפוקי מסייף לחנק ליכא למימר מהיכי תיתי סייף אי כל רוצח בחנק אע"כ מדאצטריך רוצח הוא דאינו נהרג ע"כ מוכח דמאצטריך יומת לא הוי מצי למידק דאינן במיתה דה"א דקרא אתי לאפוקי מסייף לחנק וא"כ הרי ע"כ מוכח דרוצח בסייף וא"כ קרא דואתה תבער ל"ל. אכן באמת זה אינו דהא קרא דואתה תבער לא מצרכינן התם רק למ"ד חנק חמור כמבואר. ומ"ד דחנק קל ע"כ דריש אלגופא (ועיין בר"ן) והרי למ"ד חנק חמור באמת לא ממעטינן כאן מרוצח הוא דלא מצרכינן כן רק למ"ד חנק קל כמבואר בסוגיא. אכן אכתי יש להעיר ל"ל לקמן ק"ו קטל עבדא בסייף בר חורין בחנק וכיון דזה לא קאי רק למ"ד חנק קל ולדידי' בלא"ה מוכח דרוצח בסייף מדאצטריך רוצח הוא. וא"ל דמזה לא הי' יכול להוכיח דלעולם ה"א דבעלים במיתה והא דכתיב יומת להוציא מסייף לחנק ואעפ"כ לא היה מוכח דרוצח בסייף דה"א דאתי לאפוקי היכי דקטיל השור עבד דבזה הבעלים בסייף דזה אינו דהא קרא לא איירי כלל בעבד דלאחר כן כתיב דין עבד אם עבד יגח השור או אמה וגו' וי"ל דלעולם שפיר מצרכינן ק"ו להורות דרוצח בסייף דאי מדאצטריך רוצח הוא לא הוי מוכח מידי דלעולם ה"א דהבעלים נהרגין וא"ל דא"כ לא לכתוב לא רוצח הוא ולא יומת דזה אינו דאי תרווייהו לא הוי כתיבי הוי טעינן איפכא דהוי דייקינן מדאצטריך יומת דרוצח בסייף וקרא אתי לאפוקי מסייף לחנק אבל לעולם ה"א דהבעלים במיתה ולכן אצטריך רוצח הוא דאינם במיתה וכיון דע"כ מצרכינן רוצח הוא שפיר יש לטעות איפכא דרוצח בחנק לכן שפיר מצרכינן ק"ו:

מי גמר שעה מדורות או לא: לפי מה שפשט מקרא דאם בהמה אם איש ע"כ מוכח דלא גמרינן שעה מדורות דאל"כ קרא זה ל"ל לילף משור הנסקל ואי ל"ל קרא דגם בעליו יומת גבי שור הנסקל נילף מסיני אע"כ דלא ילפינן שעה מדורות ולא דורות משעה ובזה מובן כוונת התוס' במנחות (דף י"ט ע"ב) דכתבו דלמ"ד ילפינן דורות משעה דרשה דהכא אסמכתא בעלמא הוא והשתא א"ש דכוונתם על דרשה דאם בהמה אם איש:

מה איש בכ"ג: לפי מה שכ' התוס' לעיל בד"ה אימא דלא דרשינן מיתה וגם הקישא רק היכי דכתיב איש ברישא כמו גבי והרגת או היכי דמיותר קרא כמו גבי שור הנסקל דיומת מיותר הוא וא"כ הכא דכתיב ברישא בהמה ואח"כ איש וגם לא מיותר קרא איך דריש הקישא מיניה וי"ל דשפיר גם הכא מיותר קרא דלגבי מיתת אדם כבר כתיב ברישא דקרא סקול יסקל דקאי אתרווייהו ואם כן לא יחיה מיותר הוא להקישא ואין להקשות דא"כ מאן דיליף שעה מדורות קרא דלא יחיה מאי עביד ליה דלא מצריך ליה להקישא די"ל במכילתא דריש ליה ר"ע לגז"ש ללמד על מכשפה לא תחיה שהיא בסקילה וכן איתא ג"כ בגמרא לקמן (דף ס"ז ע"א) אמנם שם עוד שאר תנאי איכא דילפי כן ממקום אחר ולכן י"ל דרמי בר יחזקאל כאן תני אליבא דשאר תנאי חוץ מר"ע ומ"ד ילפינן דורות משעה דריש ליה קרא זה דלא יחיה כר"ע:

ברש"י ד"ה מה איש. מיתרו ואילך: ק"ק הרי כשנצטוו אם בהמה וגו' לא יחיה עדיין לא היו סנהדרין לא מבעי' למ"ד בפ' י"ד דזבחים דיתרו אחר מ"ת בא אלא אפילו למ"ד קודם מ"ת בא לא נתמנו סנהדרין אלא לאחר שירד משה מן ההר כדכתיב ויהי ממחרת יוה"כ כדאיתא במכילתא הובאה ברש"י:

בתוספת ד"ה אימא לקטלא. וכ"ת משום דחדא מיתה כתיב אתרווייהו: לא הבנתי איך יתורץ בזה קושיתם דאכתי לפ"ז מה מתרץ בש"ס לכתוב וגם בעליו ולשתוק דכש"כ דיקשה כן. דאי הוי כתיב כן הוי דרשינן מיתה והיקש כמו גבי והרגת לכן כתיב מיתה בכל חד באפי נפשא להורות דרק לקטלא הוא ולא להיקש:

בא"ד. וי"ל דהתם בהמה כתיב בתריה: לכאורה בשבועות (דף כ"א ע"ב) ובשאר מקומות בש"ס כתבו התוס' איפכא מזה דכתבו דסברא הוא למדרש קרא מסיפא לרישא וי"ל דהחילוק הוא בין דרכי הדרשה דההיקש דודאי אי דרשינן ההיקש מה שיש בזה יש בזה כמו כאן בזה ודאי סברא דהראשון עיקר ומהשני נקיש לו. אבל אי הפי' הוא דנקיש ב' הדברים דבמקום שדבר זה נוהג גם דבר זה נוהג כמו בהנדונים שהביאו התוס' שם בזה סברא לומר דסיפא פירושא דרישא הוא לומר לך במה אמרתי לא תלבש שעטנז במה שאמרתי לך גדילים תעשה או לא אמרתי לא תאכל חמץ אלא במי שאני מצוה שיאכל מצות ולכן סברא שם לדרוש קרא מסיפא לרישא:

ד"ה שור סיני בכמה. מאי נפקא מיניה מאי דהוי הוי: הר"ן בחידושיו תירץ על קושית התוס' דנפקא מיניה לענין נודר בנזיר אם יהיה בכך אך בזה צ"ע דא"כ גם ביומא (דף ה' ע"ב) ובחגיגה (דף ו' ע"ב) לא מקשה הגמרא וכן בכל מקום דמקשה בש"ס הלכתא למשיחא ואי אמרת דבכ"מ לא מקשה בש"ס רק היכי שיש לה לתרץ אחר יותר טוב מזה א"כ מתורץ תמיהת התוס' במנחות (דף נ"ב ע"ב) ד"ה הלכה דעכ"פ לענין נודר אם הלכה כן. והנה בחגיגה שם תירצו התוס' עוד תירוץ אחר דלכך לא פריך הכא כן משום דבעי לאלופי דורות משעה וכוונתם נראה כיון דהאיבעי הוא אי ילפינן שעה מדורות וא"כ ה"ה ג"כ איפכא אי ילפינן דורות משעה ובזה שפיר יש נפקא מיניה גם לדידן כגון לענין קמיצת מנחה במנחות (דף י"ט ע"ב):

ד"ה ור"י אמר אעפ"י. ושמא יש לחלק: במה שכתבו התוס' ושמא יש לחלק כו' גם קושיתם הראשונה מתורצת ולא מצרכינן לגרוס ר"א. אכן הר"ת שגרס ר"א לשיטתו אזיל דלא ס"ל לחלק בין כל הקודם להרגו ולענין נזקי שלם דהא מתרץ גם אקושיא שני' תירוץ אחר ולכן א"ש ג"כ למה דלא תירצו התוס' אקושיתם הראשונה דתרבות דהתם איירי בקשורים בשלשלאות והכא שגדלם בביתו דכיון שהתוס' אזלו אליבא דר"ת וא"כ ע"כ ליכא לתרוצי אקושיא קמא כן דא"כ קושיא השני' במקומה עומדת ולכן א"ש ג"כ למה דלא הקשו התוס' דרבנן אדרבנן וכמו שהקשה הר"ן דבזה שפיר יש לחלק כיון דהתם איירי שגדלם בביתו והכא איירי בקשורים בשלשלאות וכמו שתירץ ר"ת על קושיא שני'. אכן רש"י נראה שרצה לתרץ קושיית התוס' שניה במה שכתב בד"ה א"ב נחש בר מנחש כדאמרינן נחש מועד לעולם דברי הכל וכיון דלא אמרינן בפירוש שם בב"ק דדברי הכל היא רק כתוב שם סתם במתניתן הנחש מועד לעולם דמשמע דמודו ביה כ"ע וא"כ י"ל דהאי תנא שם ר"ע הוא דפליג גם הכא לענין נחש את"ק אבל ת"ק באמת ס"ל דנחש אינו מועד. ובזה יש ליתן טעם למה דהרמב"ם פסק כר"ע בה' סנהדרין אשר הראב"ד השיג עליו ע"ש:

(טו ב) שור שהמית בכ"ג ושאר בהמה וחיה שהמיתו כל הקודם להורגן זכה.—תמוה לנו דשאר בהמה שאינן מזיקות מפני מה נשתנה דינן משור, ועשו דינן כחיה מזקת.

אימא לקטלא. לחייב מיתה לבעליו וניחייביה מיתה והיכי מפקינן לה מפשטיה לגמרי: אי כתב הכי. קושיא היא כלומר איצטריך יומת לדונו במיתה האמורה בתורה סתם דאינו אלא חנק דלא תימא גם בעליו יסקל: קטל איהו בסייף. דקי''ל לקמן (ד' נב) רוצח בסייף: קטל שורו נימא בסקילה. דחמירה מכולן בתמיה: הניחא. הא דעקרת ליה לקרא מפשטיה ולא מוקמינן ליה למיתת חנק ממש: למ''ד חנק חמור. מסייף בפ' ד' מיתות (לקמן נ:) הלכך איכא למיפרך קטל איהו בסייף קטל שורו בחנק: אלא למ''ד חנק קל. אימא למיתת חנק אתא: משום היא גופה. משום הך קשיא גופא דלא תימא לא תקחו כופר כתב רחמנא וליקטול כתב רחמנא ונתן פדיון נפשו למימר דהיכא דקטל איהו לא תסגי ליה בממונא כו' אבל קטל שורו סגי ליה בממונא ואי לא יהיב כופר חייב חנק: שור סיני. בהמה שקרבה להר בעוד שהשכינה שם דכתיב אם בהמה אם איש לא יחיה: בכמה. דיינים נידון: מה איש בכ''ג. דאיש פשיטא לן דכבר הוקבעו לישראל סנהדראות מיתרו ואילך: ברדלס. חיה היא ובלע''ז קורין אות' פוטויו''ש: אמר ריש לקיש. הא דאמר ר' אליעזר כל הקודם להורגן זכה והוא שהמיתו נפש ואמילתא דת''ק דאיירי כשהמיתו קאי ר' אליעזר: יש להם תרבות. מותר לגדלן לפי שאדם יכול ללמדן שלא יזיקו הלכך שם בעלים נקרא עליהן ולא הוי כהפקר ואסור להורגן אם לא המיתו אבל אם המיתו סופן מוכיח על תחילתן שלא אלו בני תרבות ואין צריכין לדונן: ר' יוחנן אמר אע''ג שלא המיתו. א''ר אליעזר כל הקודם להרגן זכה וה''ק ליה לת''ק דקאמרת כשהמיתו צריכי כ''ג דיינין אני אומר אפילו לא המיתו מותר להורגן כל הקודם וכ''ש אם המיתו: ואין להם בעלים. כלומר אין שם הבעלים חל עליהם ולא הוו אלא כהפקר לפי שלא היה לו לגדלן: זכה. משמע נשתכר: זכה בעורן. העור שלו כיון דאין להם בעלים: כיון דהמיתו. ואמור רבנן דאין צריך לדונן בב''ד הוו להו כמאן דגמר דינייהו ואסירי בהנאה כדקי''ל שאם שחטו לאחר שנגמר דינו אסור בפרק שור שנגח (ב''ק מא.): זכה לשמים. צדקה עשה: איכא בינייהו נחש. דת''ק חשיב ליה בהדי הנך ובעי כ''ג ור''ע באינך סבירא ליה כוותיה בר מנחש כדאמרינן בארבעה אבות נזיקין (שם דף טו:) נחש מועד לעולם דברי הכל: לענין ע''ז. חלק בין יחידים למרובים דעיר הנדחת בעי סנהדרי גדולה כדיליף לקמן (דף טז.) ויחיד נידון בכ''ג דכתיב (דברים יז) והוצאת את האיש ההוא וגו' אל שעריך ב''ד שבשעריך: למימרא. דשבט שלם שהודח בדינא דרבים דיינינן ליה כדינא דעיר הנדחת דמיקרי מרובין דיינינן ליה בסייף ובסנהדרי גדולה: מעשרה ועד מאה. בציר מעשרה לא מקרי עיר וטפי ממאה נפקא מתורת עיר והוו להו ציבור ובציבור לא כתיב סייף הלכך כל א' נידון בפני עצמו ובסקילה:

אימא לקטלא הוא דאתא. תימה דמשמע דאי לקטלא אתא תו לא דרשינן מיניה כמיתת בעלים כך מיתת השור ותימה הא גבי רובע דדריש לעיל מדאיתקיש וכ''ת משום דחדא מיתה כתיב אתרווייהו דכתיב והרגת את האשה ואת הבהמה הא גבי שוכב דרשינן מדאיתקיש אע''ג דכתיב מיתה בכל חד באפי נפשיה ואיש כי יתן שכבתו בבהמה מות יומת וגו' וי''ל דהתם בהמה כתיב בתריה לאקשויי בהמה לאיש אבל הכא כתיב שור ברישא והדר בעלים לאקשויי בעלים לשור ולא שור לבעלים אי לאו משום דמייתר דלא איצטריך לגופיה וא''ת והא אכתי אצטריך יומת למיתה בידי שמים כדדרשינן באלו נערות (כתובות לז: ושם) לפי שמצינו מומתין בידי שמים נותנין ממון ומתכפר להם שנאמר ואם כופר יושת עליו וי''ל דאי למיתה בידי שמים לחוד אתא הל''ל ימות אבל יומת משמע בב''ד לכך מוקמי ליה למיתה ממש או לכמיתת בעלים כך מיתת השור ומ''מ כי מוקמינן ליה לכמיתת בעלים כו' דרשינן נמי מיתה בידי שמים דאין מקרא יוצא מידי פשוטו דמשמע דבעלים חייבין מיתה ועי''ל דה''פ ואימא לקטלא נמי הוא דאתא ולא למעוטי דרשה דכמיתת בעלים כך. מיתת השור קא אתי דקדרשינן ליה נמי מדאיתקש: שור סיני בכמה. איש סיני לא קמיבעיא ליה כדמוכח בסמוך דדריש אם בהמה אם איש מה איש בכ''ג משמע דאיש פשיטא ליה אע''ג דאכתי לא מכתב קרא דושפטו העדה והצילו העדה (במדבר לה) מ''מ כיון דתקון יתרו סנהדראות סתמא דמילתא סנהדרי קטנה נמי לדיני נפשות תקון וא''ת ומאי קמיבעיא ליה משור סיני דמ''נ מינה מאי דהוה הוה וכן קשה בפ''ב דמסכת ע''ז (דף לד.) במה שימש משה כל ז' ימי המילואים ושמא מיבעי ליה למיסבר קראי כדאשכחן פ''ק דיומא (ד' ה. ושם) גבי כיצד הלבישן: מי גמרי' שעה מדורות או לא. תימה הא אפילו דורות מדורות לא ילפינן לעיל דמיבעי לן קרא לרובע ונרבע ושור הנסקל וי''ל דהכא אית לן למילף טפי משום דכל דיני סקילה ילפינן לקמן מסיני בפרק נגמר הדין (דף מה.) מניין שבדחייה הוא ת''ל ירה מניין שבסקילה ת''ל סקול: והברדלס. פ''ה פוטיי''ש ולא משמע כן דאותו אינו עז כל כך וכאן משמע שהוא עז ביותר ודרכו להמית את האדם וכן בפרק אלו מציאות (ב''מ דף כד.) אמרי' המציל מן הארי ומן הדוב כו' ובפ''ק דב''ק (טו: ושם) תנן הרי אלו מועדים ואפשר שהוא מין נחש דהא מפרש התם בגמ' (טז: ושם) דברדלס היינו אפא וצבוע זהו אפא וצבוע זהו אפעה שהרי גיא הצבועים מתרגמינן מישר אפעיא (שמואל א יג) וכתיב אפעה ושרף מעופף (ישעיה ל) ומיהו יש עדיין ברדלס אחר דהא בפ''ק דבכורות (דף ח.) חשיב אפעה לע' שנה ברדלס לג' שנים ואע''ג דחשיב לה התם בהדי זאב וארי ע''כ לאו היינו ההוא דהכא ודב''ק דהא מפרש התם דהיינו אפא דהוא אפעה ויתכן דההוא דבכורות הוא פוטיי''ש שפ''ה בכאן וכן ההיא דפ''ק דפסחים (דף ט.) אם חולדה וברדלס מצויין שם משמע שהיא חיה קטנה כעין חולדה: ור' יוחנן אמר אע''פ שלא המיתו. אדר''א דמתני' קאי דקסבר (אית) להם תרבות ואין להם בעלים ותימה דבפ''ק דב''ק (דף טו:) תנן ר''א אומר בזמן שהם בני תרבות אינן מועדים ואומר ר''ת דהתם גרס ר' אלעזר שמזכירו אחר ר''מ התם בגמרא והכא . ר' אליעזר שהוא קודם ר''ע ומיהו אכתי קשה דהתם תנן והנחש מועד לעולם אליבא דכ''ע והכא קאמר ריש לקיש והוא שהמיתו אבל לא המיתו לא דיש להם תרבות ויש להם בעלים אפי' נחש ושמא יש לחלק דלענין דאין להורגן כל הקודם קאמר הכא דיש להם תרבות אפי' נחש אבל לא לענין נזק שלם ועוד אר''ת תרבות דהתם הוא שגידלם בביתו ותרבות דהכא היינו בקשורים בשלשלאות כגון ארי בגוהרקי שלו דאין להורגם אלא כשהמיתו אפי' נחש: מאי זכה זכה לעורן. במרובה (ב''ק דף פ: ושם) גבי חתול כולהו מודו דזכה לעורו: תניא כוותיה דר''ל. הא דלא חשיב הך בריש החולץ (יבמות דף לו. ושם) בהדי תלת דהלכה כר''ל משום דהכא אליבא דר''א פליגי: מעשרה עד ק'. הא דלמר חשיב עיר בק' ולמר בעשרה נראה דפליגי בקרא דעמוס ה' דכתיב העיר היוצאת אלף תשאיר. מאה והיוצאת מאה תשאיר עשרה: