בעליל (בגלוי ובבירור) בסמוך לעיר, צריך לעסוק במדידה.

א ומעירים: מתניתין [משנתנו] שלא כי האי תנא [כשיטת תנא זה], דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר על מה שנאמר "ויצאו זקניך ושפטיך" "זקניך" — זו סנהדרין, "ושפטיך" — זה מלך וכהן גדול. ומנין שהם קרויים "שופטיך"? מלך קרוי "שופט" — דכתיב [שכן נאמר]: "מלך במשפט יעמיד ארץ" (משלי כט, ד). כהן גדול נקרא "שופט" — דכתיב [שכן נאמר]: "ובאת אל הכהנים הלוים ואל השפט אשר יהיה בימים ההם

"(דברים יז, ט), המרמז על הכהן הגדול. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים] שאלה זו: ר' אליעזר בן יעקב בחדא פליג [בענין אחד בלבד חלק] על משנתנו, או בתרתי פליג [בשני עניינים חלק]? כלומר, האם במלך וכהן גדול בלבד פליג [חלק], שהוא מוסיף את אלה, אבל בסנהדרי אין לו שיטה מיוחדת אלא הוא סובר אי [או] כשיטת ר' יהודה, אי [או] כשיטת ר' שמעון, או דילמא [שמא] בענין הסנהדרי נמי פליג [גם כן חלק], שאמר: כולה [את כל] חברי הסנהדרי בעינן [צריכים אנו]?

אמר רב יוסף: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה שלמדנו בענין זקן ממרא, שהוא החכם המורה הלכה כנגד פסק דינם והכרעתם של אנשי הסנהדרי הגדולה. ואומרים כי אם מצאן אותו זקן את אנשי הסנהדרין בבית פגי, מחוץ לירושלים, והמרה עליהן, שלא קיבל את החלטתם, יכול תהא המראתו המראה וייהרג אם ידרוש ברבים לעשות כשיטתו — תלמוד לומר: "וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלהיך בו" (דברים יז, ה), שלשם באים לקבל פסק הלכה, ושהוא מקום המשפט. מלמד שהמקום גורם וסמכות הסנהדרין תלויה במידה מסויימת בהיותם במקום הקבוע להם, בלשכת הגזית הסמוכה למקדש. ויש לברר באותה ברייתא כיצד בדיוק היה הענין.

דנפוק [שיצאו] כמה מחברי הסנהדרין? אילימא [אם תאמר] שיצאו רק מקצתן ועל דעת מקצתם חלק, אם כן אין כאן כל חידוש, דילמא הנך דאיכא גואי קיימי כוותיה [שמא אותם שנמצאים בפנים בלשכת הגזית והם הרוב סבורים כמותו], ובודאי שאינו נעשה זקן ממרא על פי דעת המיעוט בלבד. אלא פשיטא [פשוט] דנפוק כולהו [שיצאו כולם]. ומעתה נברר: למאי [למה יצאו]? אילימא [אם תאמר] שיצאו לדבר הרשות, כלומר, שלא לצורך מצוה, מי מצו נפקי [האם יכולים הם לצאת]? והכתיב [והרי נאמר]: "שררך אגן הסהר אל יחסר המזג" (שיר השירים ז, ג), ורמז לסנהדרין היושבים כחצי גורן עגולה, כאגן הסהר, שלא יחסר המזג — שלא יחסרו מהם יותר משני שלישים כשיעור יין המזוג במים. אלא פשיטא [פשוט] שיצאו לדבר מצוה.

היכי דמי [כיצד בדיוק היה הדבר]? לאו [האם לא] שיצאו למדידת עגלה ערופה? ושיטת ר' אליעזר בן יעקב היא, ומכאן נלמד שאמר: כולי [את כל] הסנהדרי בעינן [צריכים אנו לכך]. אמר ליה [לו] אביי: לא, אין להוכיח מכאן, שמא מדובר כאן באופן מסווים וכגון שיצאו להוסיף על העיר ירושלים או על העזרות שבמקדש. כדתנן [כפי ששנינו במשנה]: אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.

תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של רב יוסף, שלענין זקן ממרא נאמר: מצאן בבית פאגי והמרה עליהן, כגון שיצאו למדידת עגלה, ולהוסיף על העיר ועל העזרות, יכול שתהא המראתו המראה — תלמוד לומר "וקמת ועלית אל המקום", מלמד שהמקום גורם. ולפי דרכנו למדנו שיש תנא הסבור שבמדידת עגלה צריכים כל חברי הסנהדרין להשתתף.

ב שנינו במשנה כי נטע רבעי ומעשר שני שאין דמיו ידועין נפדה בשלשה. תנו רבנן [שנו חכמים]: איזהו מעשר שני שאין דמיו ידועין ודורש בית דין מיוחד להעריכו — אלו הם פירות שהרקיבו ויין שהקרים (שהתחיל להחמיץ) ומעות שהחלידו ואינן עוברות לסוחר בשווין, ולכן יש צורך בהערכת מומחים. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא אחרת: מעשר שני שאין דמיו ידועין — פודין אותו בשלשה לקוחות (אנשים הבקיאים במסחר) אבל לא בשלשה כלשהם שאין הם לקוחות. אפילו גוי אחד מהן מן הלקוחות יכול להשתתף בהערכה זו. ואפילו אחד מהם מן המעריכים הוא אחד הבעלים.

בעי [שאל] ר' ירמיה: שלשה ומטילין לתוך כיס אחד, שהם שותפים בהוצאות ובהכנסות, מהו הדין בכגון זה? האם נחשבים הם לענין זה כשלשה או כאחד? ומשיבים תא שמע [בוא ושמע] פתרון לדבר ממה ששנינו: איש ושתי נשיו פודין מעשר שני שאין דמיו ידועין, ומשמע ששלושה שותפים נחשבים כבית דין לענין זה. ודוחים: מכאן אין ראיה, דילמא [שמא] היה זה כגון רב פפא ואשתו בת אבא סוראה (בתו של אבא מסורא) שהיה לכל אחד מהם משק בית לחוד, ואם יש לאיש ולשתי נשיו לכל אחד חשבון הוצאות לעצמו ודאי שהם כשלושה לענין זה.

ג שנינו במשנה כי את ההקדשות פודים בשלשה. ומעירים: מתניתין דלא כי האי תנא [משנתנו אינה כשיטתו של תנא זה] דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' אליעזר בן יעקב אומר: אפילו דבר פעוט כצינורא [כעין מזלג קטן] של הקדש צריכה עשרה בני אדם לפדותה.

אמר ליה רב פפא לאביי: בשלמא [נניח לשיטת] ר' אליעזר בן יעקב דבריו מובנים כשיטת שמואל. דאמר שמואל: עשרה "כהנים", כלומר, עשר פעמים "כהן" כתובין בפרשה זו של הקדשים ופדיית הקדשים (ויקרא פרק כז), ועל כל פעם שנזכר "כהן" אנו מחייבים שיהיה דיין שיבדוק פדיון זה. אלא לרבנן [לשיטת חכמים] שלשה מנא להו [מנין להם]?

וכי תימא [ואם תאמר] שבענין פדיון מטלטלין (או פדיון בהמה) דכתיב בהו [שנאמר בהם] רק שלשה פעמים "כהן" (ויקרא יא–יב) אם כן בפדיון קרקעות דכתיב בהו [שנאמר בהם] רק ארבעה פעמים "כהן" (ויקרא יד, יח, כג) תיסגי [יהא די] בארבעה אנשים! וכי תימא [ואם תאמר]: הכי נמי [כך הוא גם כן] שבאמת די בארבעה, אלמה תנן [מדוע שנינו] שהקרקעות נפדים בתשעה אנשים ועוד אחד כהן, משמע שיש צורך בעשרה לפדיון קרקעות!

אלא מאי [מה] תאמר שקרקעות דמשלמי בהו [שהושלם בהם] מנין עשרה "כהנים" הכתובים בפרשה ולכן צריכים עשרה, אם כן, הקדשות דמשלמי בהו שיתא [שנשלמים בהם ששה] "כהנים" המוזכרים שם ליבעו שיתא [שיצטרכו ששה אנשים] לפדותם! ומעירים, אכן קשיא [קשה] הדבר.

ד שנינו במשנה כי הערכין המטלטלין בשלושה. ושואלים: מאי [מה פירוש] "ערכין המטלטלין"? שהרי ערכים הם רק סוג מיוחד של הקדשות שבהם נודבים רק ערכם של בני אדם, לפי סכומים קבועים האמורים במפורש בתורה (ויקרא א-ח), ומה הם איפוא "ערכין המטלטלין"? אמר רב גידל אמר רב: הכוונה היא באומר אותו אדם: ערך כלי זה עלי. ויש להבינו כפי שאמר רב גידל אמר רב עצמו: