סנהדרין יד ע"א

דף יד - א

אלא,  בטלו דיני קנסות מישראל.

שפעם אחת גזרה מלכות רומי הרשעה גזירה על ישראל, לבטל את הסמיכה, וגזרו שכל הסומך יהרג, וכל הנסמך יהרג, ועיר שסומכין בה תיחרב, ותחומין אלפיים אמה סביב לעיר שסומכין בהן, יעקרו.

מה עשה רבי יהודה בן בבא כדי שלא תתבטל הסמיכה מישראל? הלך וישב לו בין שני הרים גדולים, ובין שתי עיירות גדולות, ובין שני תחומי שבת, ^[1] בין העיר אושא לעיר שפרעם, ולא בתוך העיר, כדי שלא יחריבו את העיר. וסמך שם חמשה זקנים, חכמים, ואלו הן: רבי מאיר, ורבי יהודה, ורבי שמעון, ורבי יוסי, ורבי אליעזר בן שמוע. ^[2]

וטרם שגומר לספר, מוסיפה הגמרא נוסח אחר, שהיו שם ששה נסמכים.

רב אויא מוסיף: אף רבי נחמיה.

כיון שהכירו אויביהם בהן, שנודע הדבר למלכות הרשעה, אמר להן רבי יהודה בן בבא לזקנים: בניי! רוצו, נוסו לכם מפני קלגסי רומי!

אמרו לו הזקנים, לרבי יהודה בן בבא: רבי! מה תהא עליך!?

אמר להן: איני יכול לברוח, והריני מוטל לפניהם כמו אבן שאין לה הופכים.

אמרו, סיפרו חכמים: לא זזו קלגסי רומי משם, עד שנעצו בו ברבי יהודה בן בבא שלש מאות לונביאות חניתות, ועשאוהו מנוקב ככברה.

הרי שרבי יהודה בן בבא הסמיך לבדו.

ומתרצת הגמרא: רבי יהודה בן בבא, כמה וכמה סומכין אחריני הוו בהדיה, היו יחד עמו, והאי דלא חשיב להו, והטעם שמספר הסיפור לא הזכירם, הוא משום כבודו של רבי יהודה בן בבא.

וכיון שבסיפור זה נאמר שרבי מאיר היה בין הנסמכים שסמכום רבי יהודה בן בבא, מקשה הגמרא: וכי רבי מאיר, רבי יהודה בן בבא סמכיה, הוא זה שהסמיך אותו!?

והא, הרי אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, כל האומר: רבי מאיר, לא סמכו רבי עקיבא! - אינו אלא טועה.

הרי שהוסמך רבי מאיר על ידי רבי עקיבא!

ומתרצת הגמרא: בתחילה אמנם סמכיה רבי עקיבא. אבל, ולא קיבלו, לא התקבל הדבר, לפי שעדיין היה צעיר. ואחר כך סמכיה רבי יהודה בן בבא, וקיבלו, התקבל הדבר.

ועתה דנה הגמרא: היכן הוא מקום הסמיכה.

אמר רבי יהושע בן לוי: אין סמיכה בחוצה לארץ.

ושואלת הגמרא: מאי, מהי הכוונה ש"אין סמיכה בחוצה לארץ"? אילימא, אם נאמר שאין מועילה שם הסמיכה לדון שם, דלא דייני דיני קנסות כלל בחוצה לארץ, אפילו לא דיינים סמוכין,

זה אינו, והא תנן, הרי שנינו במשנתנו, סנהדרין נוהגת בין בארץ ובין בחוצה לארץ. ומוכח, שאם הוסמכו בארץ - מותר להם לדון דיני קנסות גם בחוצה לארץ.

ומתרצת הגמרא: אלא, דלא סמכינן בחוצה לארץ. ^[3]

והגמרא ממשיכה לדון, בשאלה האם צריך הנסמך להיות עם הסומך בשעת הסמיכה.

זה פשיטא, אין ספק בדבר, ופשוט הוא, שאם הסומכין נמצאים בחוצה לארץ, ונסמכין נמצאים בארץ ישראל, אין הסמיכה מועילה. שהרי הא אמרינן דלא. שאין סומכים אם הסומכין נמצאים בחוצה לארץ, ואפילו אם היו הנסמכין שם עמהם. וכל שכן שאין סומכים בחוצה לארץ כאשר הנסמכים בארץ, שהנסמכים אינם עמם.

אלא יש להסתפק - אם הסומכין נמצאים בארץ ישראל, ונסמכין נמצאים בחוצה לארץ, ואין הנסמך עם הסומך, מאי?

האם מועילה הסמיכה, הנעשית על ידי הסומך בארץ, כאילו הנסמך הוא עמו בשעת סמיכה, ונהיה סמוך לדון אף בחוצה לארץ.

או כיון שאין הסמוך נמצא עם הסומך - לא מועילה הסמיכה. ^[4]

ופושטת הגמרא שסמיכה כזו אינה מועילה. שהרי רבי יוחנן רצה לסמוך את רבי שמן בר אבא, ולא סמכו כי לא היה עמו, והצטער על כך.

תא שמע בא ושמע: דרבי יוחנן היה מצטער עליה דרב שמן בר אבא על שלא הסמיכו, משום דלא הוה גבייהו דליסמכיה. שרבי שמן בר אבא לא היה אצלו לסומכו.

ומספרת הגמרא על מעשה בזוג תנאים, רבי שמעון בן זירוד, וחד דעימיה, ועוד תנא אחד עמו, ומנו, מי הוא התנא שהיה עמו, רבי יונתן בן עכמאי. ואמרי לה, יש אומרים, שהיה זה רבי יונתן בן עכמאי, וחד דעימיה, ועוד אחד עמו, ומנו, מי הוא, רבי שמעון בן זירוד.

חד, אחד משניהם, דהוה גבייהו, שהיה נוכח עם רבי יוחנן - סמכוהו.

וחד, השני דלא היה גבייהו שלא היה נוכח עם רבי יוחנן - לא סמכוהו.

ומספרת הגמרא על עוד שני אמוראים שרבי יוחנן רצה להסמיכם.

רב חנינא ורבי הושעיא, הוה קא משתקיד מחזר ומצפה רבי יוחנן - למיסמכינהו לסומכם. לא הוה מסתייעא מילתא לא הסתייע הדבר בידו, שלא היו עמו עוד שנים שביחד יסמכו את רבי חנינא ורבי הושעיא. הוה קא מצטער טובא הצטער רבי יוחנן הרבה.

אמרו ליה רב חנינא ורבי הושעיא לרבי יוחנן: לא נצטער מר אל יצטער רבינו, דאנן מדבית עלי קאתינן, אנו מזרע עלי הכהן, דאמר רבי שמואל בר נחמן אמר רבי יונתן: מניין אנו יודעים שאין נסמכין צאצאים לבית עלי? - שנאמר, אמר להם הנביא לבית עלי, שכעונש על מעשיהם, "לא יהיה זקן בביתך כל הימים". ומאי זקן? מה הפירוש "זקן", אילימא, אם נאמר "זקן ממש" - בא בימים, והכתיב, הרי כבר נאמר שם "כל מרבית ביתך ימותו אנשים", שרוב בני עלי ימותו בני שמונה עשרה, ולמה צריך לחזור ולומר "לא יהיה זקן"? אלא מוכרחים לומר, שפירושו סמיכה, ^[5] שאפילו המיעוט מבני עלי שכן יזכו לבוא לכלל זקנה, על ידי תורה וגמילות חסדים, ^[6] לא יבואו לכלל "זקנה", להיות סמוכים. ולכן אמרו לו לרבי יוחנן שאל יצטער, כיון שחל עליהם העונש שלא יהיו סמוכים.

ומספרת הגמרא עוד סיפור בענין סמיכה.

רבי זירא הוה מיטמר, היה מחביא את עצמו מלמיסמכיה, לפי שלא רצה שרבי יוחנן יסמכו, וטעמו היה, דאמר רבי אלעזר: לעולם הוי קבל, הייה אפל, הרחק מן הרבנות, כדרך העומד בחושך, וקיים, ותחיה, כי הרבנות מקברת את בעליה. כיון דשמעה להא דאמר רבי אלעזר, ששמע עוד מאמר של רבי אלעזר: "אין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו", ^[7] אמצי ליה אנפשיה, התאמץ על נפשו ליסמך, כדי שימחל לו עונותיו.

ומספרת הגמרא על ההסמכה של רבי זירא.

כי סמכוה, כאשר סמכוהו לרבי זירא, שרו ליה חבריו הכי, שיר זה: לא כחל, אין צורך לכחול את עיניו, ולא שרק, אינו צריך צבע להאדים את פניו, ולא פירכוס, קליעת שער נאה - ובכל זאת, הוא יעלת חן.

שיר זה, שהיו שרים לכלה, שרו אותו לרבי זירא, לומר, כי על אף שהיה צנוע ולא התנאה במלבושי כבוד - מידותיו מייפים אותו.

והגמרא מספרת על ההסמכה של רבי אמי ורבי אסי.

כי סמכוה לרבי אמי ורבי אסי שרו להו חבריהם הכי שיר זה: "כל מן דין כל מן דין כל מי שהוא כמו אלו סמוכו לנא היו סומכין לנו, כלומר, ראויים הם להיסמך. לא תסמכו לנא אל תסמכו לנו - לא מסרמיטין סמרטוטין, כלומר, אין נותנים טעם הגון לדבריהם, ולא מסרמיסין הפכנים, שמהפכין טעמי התורה. ואמרי לה יש מבני הישיבה שאמרו בלשון זה: לא מחמיסין חמסנין שאומרים רק חמישית הטעם, כלומר, שמונעין מלומר טעמי התורה ולא מטורמיסין, אנשים ריקנים".

ומענין לענין מספרת הגמרא:

רבי אבהו כי הוה אתי כשהגיע ממתיבתא מבית המדרש לבי קיסר לבית הקיסר לדבר עמו בצרכי ציבור, נפקי מטרוניתא דבי קיסר יצאו לקראתו הנשים החשובות של בית הקיסר ומשריין ליה ושרות לפניו: "רבה דעמיה נשיא בעמו, מדברנא דאומתיה מנהיג לאומתו, שהיה פרנס וקרוב למלכות רומי, בוצינא דנהורא אור המאיר, וכוונתן על יפיו שהיה קלסתר פניו מבהיק, - ברוך מתייך לשלום ברוך בואך לשלום" ^[8].

שנינו במשנתנו: עריפת עגלה בשלשה דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר: בחמשה.

הברייתא דורשת מדרשת המקרא, את מספר הדיינים למדידת עגלה ערופה, והגמרא מבארת את טעם מחלוקת רבי שמעון ורבי יהודה.

תנו רבנן שנו חכמינו כתוב בתורה במדידת העיר הקרובה אל החלל: "ויצאו זקניך ושופטיך" ודרשינן: זקניך בלשון רבים - הרי שנים דיינים, שופטיך עוד שנים דיינים, וכיון שאין בית דין שקול ^[9] - מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, הרי כאן חמשה, אלו הם דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: זקניך - שנים, ואין בית דין שקול מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן שלשה.

רבי שמעון אינו דורש "שופטיך" להוסיף שני דיינים, ושואלת הגמרא:

ורבי שמעון! האי "שופטיך" מאי עביד ליה - לאיזה דרשה נדרש שלא יכול להשתמש בדרשה זו להוסיף שני דיינים.

ומתרצת הגמרא:

ההוא שופטיך מיבעי ליה צריך אותו לדרוש ממנו: מיוחדין שבשופטיך, שדייני עגלה ערופה יהיו מזקני סנהדרין גדולה.

ושואלת הגמרא:

ורבי יהודה! מאין ידרוש שצריכין להיות מהסנהדרין גדולה.

ומתרצת הגמרא:

מ"זקני" "זקניך" נפקא, שהיתה התורה יכולה לכתוב "זקני", וממה שכתבה התורה "זקניך" דהיינו הזקנים שלך, משמע שהם מהסנהדרין.

ושואלת הגמרא: ורבי שמעון! למה אינו דורש "זקני זקניך".

ומתרצת הגמרא:

אי מ"זקני" אם היתה התורה כותבת "זקני"

- הוה אמינא היינו אומרים, שהכוונה לזקני השוק אנשים זקנים הדיוטות, לכן כתב רחמנא: "זקניך", ללמד שצריכים זקנים שלך, דהיינו מסנהדרין, ואי כתב רחמנא "זקניך" ואף את התורה כתבה "זקניך", הוה אמינא שהכוונה לסנהדרי קטנה, לכן כתב רחמנא: "ושופטיך" לדרוש: ממיוחדין שבשופטיך שדוקא מחברי סנהדרי גדולה.

ושואלת הגמרא:

ורבי יהודה! איך דורש "זקניך" לסנהדרין גדולה, הרי אין שום משמעות לכך בתורה, ואולי הכוונה לסנהדרין קטנה.

ומתרצת הגמרא: שגם בלי הפסוק "ושופטיך" נדרוש לסנהדרין גדולה. כי -

גמר זקני זקני בגזירה שוה, מהפסוק: "וסמכו זקני העדה את ידיהם" הכתוב בפר העלם דבר של ציבור, מה להלן בפירוש הפסוק ההוא - "זקני" פירושו: מיוחדין שבעדה [כמו שנדרש בסוגיא שם], אף כאן מה שכתוב "זקני" פירושו מיוחדין שבזקניך, שהם סנהדרי גדולה.

ומקשה הגמרא על התירוץ של רבי יהודה:

אי יליף, אם קיבל רבי יהודה מרבותיו גזירה שוה זו, לילף כולה מהתם, הרי יכול ללמוד את כל הדין משם גם הדין שצריכין חמשה, ואם כן קשה: "זקניך ושופטיך" למה לי למה כתבתם התורה. [האם לדרוש לעוד שנים מזקניך ועוד שנים משופטיך ויהיו צריכים תשעה - בתמיה].

והגמרא חוזרת בה, שהאמת היא שרבי יהודה לא קיבל גזירה שוה זו מרבותיו, וחוזרת הקושיא, אם כן, איך דורש מ"שופטיך", הרי אינו מיותר לדרשה, שהרי ממנו נדרש שצריכין להיות מסנהדרי גדולה.

אלא מנין דורש רבי יהודה לעוד שנים, וי"ו ושופטיך שהיתה התורה יכולה לכתוב: "זקניך שופטיך" והוי"ו המיותרת באה למניינא, להוסיף עוד שנים.

ומקשה הגמרא: ורבי שמעון! ומה יענה רבי שמעון על ייתור זה.

ומתרצת הגמרא: וי"ו לא דריש רבי שמעון לא דורש דרשה זו.

ומקשה הגמרא: אלא ^[10] אם דורשים לשון רבים להוסיף דיינים, מעתה יש לנו עוד תיבות בלשון רבים, כי כתוב שם בתורה "ויצאו" ואפשר ללמוד לעוד שנים דיינים, ועוד כתוב שם ומדדו עוד שנים, האם נאמר שלרבי יהודה הרי תשעה דיינים, ולרבי שמעון הרי שבעה?.

ומתרצת הגמרא ש"ויצאו" ו"מדדו" אינם מיותרים.

הפסוק ההוא מיבעי ליה לדרשה אחרת, כמו דתניא ששנינו בברייתא: כתוב בתורה "ויצאו" ודרשינן: הן הדיינים בעצמם יצאו למדוד ולא שלוחן, וכתוב: "ומדדו" ודרשינן: שאפילו נמצא החלל  בעליל לעיר בגלוי לעיר, כלומר, קרוב לעיר אחת ורחוק משאר עיירות, בכל זאת צריך הבית דין לעסוק במדידה ^[11].

יהודה בן בבא סמך ה' זקנים ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי ור' שמעון ור' אלעזר בן שמוע ורב אויה מוסיף אף רבי נחמיה ושנינן ר' יהודה אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו דר' יהודה בן בבא:

א"ר יהושע בן לוי אין סמיכה בחו"ל מאי היא דלא דייני דיני קנסות בחוצה לארץ והתנן סנהדרין נוהגת בארץ ובחוצה לארץ אלא כשהן הסנהדרין בחוצה לארץ לא סמכי אפי' בארץ ומיבעי לן סנהדרין בארץ והנסמכין בחוצה לארץ סומכין או לא סומכין ת"ש דתני ר' יוחנן [הוי קא מצטער] עליה דר' שמן בר אבא דלא הוה גבייהו דליסמכוה ש"מ אין סומכין בחוצה לארץ. רב חנניה ורב הושעיה מדבית עלי קאתו לפיכך לא אסתמיכו דכתיב לא יהיה זקן בביתך. ואין זקן אלא סמוך בישיבה של ארץ ישראל דהא רבה ואביי מדבית עלי קאתי והוו רישי מתיבתא בבבל (ואינו נקרא זקן סמוך אלא בישיבה של ארץ ישראל) א"ר אלעזר לעולם הוי קבל וקיים ואין אדם עולה לגדולה אלא אם כן מוחלין לו על כל עונותיו:

ירושלמי תני סמיכות בג' תמן קרו למינוייה סמיכותא. א"ר בא בראשונה היה כל אחד ממנה תלמידיו כגון ר' יוחנן בן זכאי מינה לר' אליעזר ור' יהושע ור' יהושע לר' עקיבא ור' עקיבא לר' מאיר ולר' שמעון וכו'. חזרו והתקינו שלא יהיו ב"ד ממנין אלא מדעת הנשיא ושלא יהא הנשיא ממנה אלא מדעת ב"ד:

עריפת העגלה בג'. ת"ר וכו' ויצאו שנים כו' פשוטה היא. ואסיקנא כדתניא ויצאו הם ולא שלוחם. ומדדו שאפי' נמצא בעליל קרוב לעיר מצוה לעסוק במדידה:

כבר ביארנו שכל בתי דינן הן של שבעים ואחד והיא סנהדרי גדולה הן קטנה והיא של עשרים ושלשה הן שלשה לכל הדברים שהזכרנו חוץ מהודאות והלואות צריך שיהיו מומחין והם הנסמכים סמוך מפי סמוך והסמיכה באה מסמוך לסמוך עד משה רבינו שסמך את יהושע ושבעים זקנים ואותם הזקנים סמכו את האחרים ואחרים לאחרים בכל הדורות וכל הנסמך סומך אחרים ואפילו לא היה בסנהדרין מעולם וסמיכה זו אינה אלא בשלשה ואע"פ שמשה רבינו יחיד היה אין כל היחידים שוים וכן אע"פ שמשה רבינו במקום שבעים ואחד הוא שהרי היה ראש לכלן אין מחמירין בכך אלא שלשה סומכין ושלשה אלו אין צריך שיהו כלם סמוכים אלא שיהא אחד מהם סמוך והוא שאמרו על ר' יהודה בן בבא כשסמך חמשה זקנים אחרים הוו בהדיה והאי דלא קא חשיב להו משום כבודו דר' יהודה בן בבא כלומר שלא היו סמוכים והיה הוא עיקר הסמיכה וסמיכה זו אינה סמיכה ביד על הדרך שסמך משה ליהושע אלא סמיכה בדבור והוא שקורין לו רבי ונותנין לו רשות לדון אף דיני קנסות סמיכה זו אינה נעשית אלא בארץ ישראל אפילו היה הסומך בארץ והנסמך בחוצה לארץ או הנסמך בארץ והסומך בחוצה לארץ עד שיהו שניהם בארץ ומ"מ כל ששניהם בארץ סומכין אע"פ שאין הנסמך בפניו של סומך ושאינו באותה העיר אלא שולחין לו ע"י כתבם שהוא נסמך ואם רצו להתנות עליו שלא להרשותו אלא למקצת דברים רשאים כמו שהתבאר כל שנסמכו בארץ יש להם רשות לדון דיני קנסות אף בחוצה לארץ על הצדדין שבארנו למעלה שהסנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ:

כבר בארנו שר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים בבת אחת למדת שיש רשות לסומך לסמוך אפילו כמה בפעם אחת אפי' ק' אפי' אלפים ורבבות במקום אחר התבאר שדוד המלך סמך שלשים אלף ביום אחד כל שמתו כל הנסמכים ולא סמכו בטלו דיני קנסות ומ"מ כתבו גדולי המחברים שאם היו כל דייני ארץ ישראל וחכמיה במעמד כללי והסכימו למנות דיינין ולסמכן עושים ויש להם אח"כ לסמוך אחרים ולדון דיני קנסות ולא היו החכמים מצטערים על הסמיכה על שלא יבטלו דיני קנסות אלא מפני שישראל היו מפוזרים ואי אפשר שיסכימו כולם וכל שמסכימים לשאינו הגון אפילו מנהו והרשהו ראש גולה אין הרשות מועלת לו כלום שאין קדושה חלה בבעל מום אף הראוי לכך אין ראוי לו שיחזר הוא בעצמו על כך:

ראוי לאדם להרחיק את הרבנות ושלא לפרסם את עצמו דרך הערה אמרו הוי קבל וקיים כלומר שיהא אפל ר"ל צנוע ונסתר כדרך העומד בחשך שאינו נראה כל כך ובזו יהו חייו בשלוה ומ"מ אם זכה ונסמך יתנהג במדות הראוייות לנסמך דרך הערה אמרו כל העולה לגדולה מוחלין לו כל עוונותיו והוא הערה על התחדשות הנהגותיו ועלוי מדותיו על צד התכלית:

אע"פ שהנסמך סומך התבאר בתלמוד המערב שחכמים חלקו כבוד להלל הזקן והסכימו שלא יהא אדם נסמך אלא ברשות הנשיא ושלא יהא הנשיא סומך אא"כ היה אב בית דין עמו ולא אב בית דין אא"כ היה נשיא עמו ושאר הנסמכין סומכין ברשות הנשיא והוא שאמרו בירושלמי בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו ר' יוחנן בן זכאי מנה את ר' אליעזר ור' יהושע ור' יהושע מנה את ר' עקיבא ור' עקיבא מנה את ר' מאיר ואת ר' שמעון ואמר ישב מאיר תחלה ונתכרכמו פניו של ר' שמעון אמר לו ר' עקיבא דייך שאני ובוראך מכירין כחך חזרו וחלקו כבוד לבית הזה אמרו בית דין שמינה שלא מדעת הנשיא אין מנויו מנוי אבל נשיא שמנה שלא מדעת בית דין מנויו מנוי חזרו והתקינו שלא יהו בית דין ממנין אלא ברשות נשיא ולא נשיא ממנה אלא מדעת בית דין:

מאי רבי יהודה בן בבא שפעם אחת גזרה מלכות הרשעה שמד שכל הסומך יהרג והנסמך יהרג ועיר שסומכין בה תחרב ותחומין שסומכין בהן יעקרו כלומר יעקרו סימנים שלהן מה עשה רבי יהודה בן בבא הלך וישב לו בין שני הרים גדולים שלא היה אפשר להן ליעקר שהיו מפסיקין בין שני תחומי שבת של שתי עיירות גדולות שהן אושא ושפרעה שאם היה סומך בתוך העיר היו מחריבין אותה וסמך שם ה' זקנים לא זזו משם עד שנעצו בו ג' מאות גלביות של ברזל והן חניתות ועשאוהו ככברה:

אמר ר' יהושע בן לוי אין סמיכה בחוצה לארץ. ודייקינן עלה מאי אין סמיכה אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ והיינו דקאמר אין סמיכה דלא מהניא סמיכה בחוצה לארץ למידן דיני קנסות והתנן סנהדרין נוהגת כלומר תורת סנהדרין נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ דכל היכא דאיתינהו לסנהדרי יכלי למידן דיני נפשות ואין צריך לומר דיני קנסות ודוקא כל זמן שהבית קיים וסנהדרי גדולה קבועה בלשכת הגזית כדבעינן לפרושא בדוכת' בס"ד. אלא מאי אין סמיכה דלא סמכינן בחוצה לארץ: ואמרינן פשיטא דהיכא דהוו סומכין בחוצה לארץ והנסמכין בארץ הא קא אמרינן דלא מצו סמכי להו דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוו גבן בחוצה לארץ לא הוה מצינן למסמכינהו כ"ש היכא דליתינהו גבן אלא כי קא מיבעיא לן היכא דהוו סומכין בארץ והנסמכין בחו"ל מאי מי אמרינן סומכין עיקר ונסמכין בתרייהו גרירי ומצו סמכי להו או דילמא אידי ואידי בעינן בארץ וכיון דנסמכין בחוצה לארץ לא מצו סמכי. ואית דמפרשי דהכי קא מיבעיא ליה מי מהני כאלו איתנהו גבייהו בשעת סמיכה או דילמא כיון דליתינהו גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה. ולהאי פירושא כי היכי דמיבעיא ליה בשהיו נסמכין בחוצה לארץ הכי נמי תיבעי ליה בשהיו סומכין ביהודה ונסמכין בגליל אלא מדלא קא מיבעיא ליה אלא בדהוו נסמכין בחוצה לארץ שמע מינה כדפרשית. ופשיטנא מדרבי יוחנן דהוה בכי עליה דרב שמן דלא הוו גבייהו דליסמכיה אלמא סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ לא מצו סמכי להו:

רב חנינא ור' הושעיא הוה משתקד ר"י עלייהו למסמכינהו כמו כי שוקד אני על דברי לעשותו לא הוה מסתייעא מילתא שכשהיו אצלו לא היו שנים סמוכין מצויין אצלו להצטרף עמו כדי לסמכן הוה קא מצטער עלייהו אמרי ליה לא ליצטער מר מדבית עלי קאתו ואין זקנים נסמכין לבית עלי:

אמר ר' אלעזר לעולם הוי קבל וקיים כלומר הוי שפל והולך חשכים ותתקיים כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה וקבל לשון אפלה הוא כדמתרגמינן לילה קבלא:

כי סמכוה לר' זירא כו' היו משבחין אותו לפי מדותיו ככלה שיפה ביותר ואין צריכה לכחול עיניה ולא לטוח פניה במיני תמרוקין כי צהובין הן ואין צריכה לפרכס את שערה ואע"פ שלא עשתה אחת מכל אלו הרי היא יעלת חן כך ר' זירא אע"פ שהיה צנוע ולא היה מתנאה במלבושין נאין מידותיו מיפין אותו:

כי סמכונוהו לר' אמי ולר' אסי שרו להו הכי כל מדין מדין סמוכו לנא לא תסמוכו לנא לא מסרמסין שמסרסין את ההלכה ואין מפרשין את טעמה היטב ולא מסרמיטין שנודין ומטין מתוך הלכה זו לאחרת לפי שאין יודעין לסיים טעמה של ראשונה כראוי. ואמרי לה לא מחמיסין שחומסין את ההלכה ואינן מפרשין טעמה כראוי ולא מטורמסין יש אומרים מר כתרמוס. ויש לפרש לא מסרמסין משרי מסים כדכתיב וישימו עליו שרי מסים ולא מסרמיטין שרים שמטין את הדין ולא מחמיסין חמסנין שחומסין ממונן של בני אדם מטורמסין טורימסין. וכן ר' אבהו כשהיה הולך מישיבתו לבי קיסר לדבר על עסקי צבור היו נשים גדולות שבבית קיסר יוצאות לקראתו ומענות לפניו כן נגרר עמו ומנהיג את לאומו נר המאיר לכל מאור חכמתו ברוך שהביאך לשלום ויש לפרש ברוך יהי רצון שיהא בואך לשלום:

פיסקא עריפת העגלה בשלשה. תנו רבנן ויצאו זקניך וגו' ר' יהודה דריש זקניך שנים ושופטיך שנים ואין עושין ב"ד שקול דאפשר דמיפלגי במדידת החלל מהיכא משחי ליה דהא איכא תנאי נמי דפליגי בהכי מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה ור' שמעון ושופטיך למנינא לא דריש מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך דהיינו סנהדרי גדולה וכי תימא ושופטיך כתיב ותרי אחריני משמע לאו קושיא היא דהאי ושופטיך אזקניך קאי כלומר מאותן שהן זקניך ושופטיך ולעולם תרי בלחוד משמע ורבי יהודה גמר זקני מפר העדה מה להלן מיוחדין שבעדה דכתיב העדה אף כאן מיוחדין שבעדה ושופטיך למה לי אלא ושופטיך למנינא ורבי שמעון זקני זקני לא גמר ושופטיך למיוחדין שבשופטיך אלא מעתה וכו' הכי אשכחינן לה בנוסחא עתיקא והכי פירושא כיון דאפקיה ר' שמעון להאי ושופטיך למיוחדין שבשופטיך איצטריך למימר ור' יהודה דמיבעי ליה ושופטיך למנינא למיוחדין מנא ליה ופשטי' דר' יהודה נפקא ליה מג"ש דזקני זקני וכיון דנפקא מג"ש ושופטיך למה לי אלא על כרחך ושופטיך למנינא כדאמרן ור"ש מיבעי ליה ושופטיך למיוחדין זקני זקני לא גמר הילכך מיבעי ליה ושופטיך למיוחדין שבשופטיך ורבינו שלמה לא גרס הכי אלא ור"י גמר זקני זקני מוסמכו וכו' א"ה נגמרה לכולה מילתא מהתם ושופטיך למנינא ל"ל אלא וא"ו ושופטיך למנינא ור"ש וא"ו לא דריש כלומר לעולם לא גמיר ג"ש ואיצטריך שופטיך למיוחדים ואצטריך וא"ו לשופטיך למנינא ור' שמעון וא"ו לא דריש. ומקשינן אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים וחמש דאמרן לר' יהודה הרי כאן תשעה ולר' שמעון דליכא ליה מהתם אלא תלת הרי כאן שבעה ומפרקינן ההוא מיבעי ליה ויצאו הן ולא שלוחן ומדדו שאפי' נמצא בעליל לעיר שמפורסם לכל וברור לפי מראית העין שעיר זו קרובה אל החלל יתר מחברותיה מצוה לעסוק במדידה דאי לא תימא הכי ליכתוב קרא ויצאו וראו את העיר הקרובה וגו' ואנא אמינא היכא דברירא להו מילתא למראית העין סגיא להו בהכי והיכא דמספקא להו מילתא משחי להו ומדדו למה לי אלא לכדאמרן:

גמרא ואי כתיב זקניך ה"א סנהדרי קטנה כתב רחמנא ושופטיך ממיוחדין כו' מתוך סוגיא דשמעתין מוכח דלכ"ע ליכא למילף סנהדרי גדולה מזקניך אלא משופטיך אבל רש"י בחומש פי' ויצאו זקניך מיוחדין שבזקניך סנהדרי גדולה עכ"ל ויש ליישב דסמיך אשופטיך דהשתא דכתיב ושופטיך ע"כ זקניך סנהדרי גדולה וע"כ משופטיך לחוד נמי ליכא למילף מידי דאימא שופטיך סנהדרי קטנה אבל השתא דכתיב זקניך ע"כ ושופטיך אתא לסנהדרי גדולה ודו"ק:

תוס' בד"ה לא שרק כו' דלא כמו שפי' הקונטרס בפ"ק דכתובות שפי' כו' דהתם מוכח דפוקסת כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ור"ש כו' ושופטיך כו' דהא דקאמר לא דריש ליה ולא משמע ליה לאו כו' עכ"ל כצ"ל ר"ל לישנא דלא דריש ליה דקאמר הכא ולישנא דלא משמע ליה דקאמר בסוטה ובשאר דוכתין דקאמר כה"ג לאו משום דלא כו' וק"ל:

ותחומין שסומכין בהן יעקרו כו' ובין ב' תחומי שבת כו'. נראה לפרש שהיה מדרכם לסמוך בשבת בקבוץ ישראל שכל העם שבשדות באים לעיר בשבת שידעו כל העם מי הם הנסמכים ולזה גזרו על העיר שסומכין בה שתחרב ואם יהיו חסים על העיר להצילם וילכו מהעיר בקבוץ תוך תחומה לסמוך אותו התחום יעקר ולזה נתכוין ר"י ב"ב בין ב' הרים גדולים שהעקירה קשה בהם ובין ב' עיירות גדולות ובאמצע ב' תחומין שביניהם במכוון דהשתא כ"א מהעיר תוכל להציל עצמם ותחומה לומר שלא נעשה בתחומה וק"ל:

כאבן שאין לו הופכים כו'. ר"ל שלא אהפוך עורף להם לרוץ מפניהם רק הנני מוטל לפניהם לקבל המיתה מאהבה בלי הרגש צער כאבן הזה שאינו מרגיש וק"ל:

אינו אלא טועה כו'. יש (בכלל) [חוץ] ה' זקנים שזכר לעיל עוד מתלמידי דרע"ק כדאמרינן פרק הנחנקין סתם משנה ר"מ סתם תוספתא ר"נ סתם ספרא ר"י סתם ספרי ר"ש וכולהו אליבא דרע"ק אפשר דלא הוה מסתייעא ליה מלתא לר"ע למסמכינהו א"נ דבזמנו של רע"ק עדיין לא הגיעו למעלה זו ולזה דברי ר"מ שנסמך ע"י רע"ק הם עיקר שסתם רבי המשניות אליביה וק"ל:

לא נצטער מר דאנן מדבית עלי וכו'. יש לדקדק כיון שלא נסמכו למה קרו להו רבי דהא מסיק לעיל סמכין ליה בשמא וקרו ליה רבי וכו' דמשמע בלא סמיכות לא קרו ליה רבי וי"ל דהכי קאמר לעיל קרו ליה סתם רבי בשמיה בלא הזכרת שם עצם ועוד נראה להגיה הכא רב חנינא ורב אושעיא בלא יו"ד דרבי ביו"ד הוא נסמך ורב בלא יו"ד אינו נסמך דאין קורין רב אלא בבבל דאין שם סמיכות ובא"י דיש סמיכות קורין רבי וכ"ה לקמן בס"פ ד' מיתות רב חנינא ורב אושעיא מברי להו עיגלא תילתא וכ"ה בספר יוחסין ורב חנינא ורב אושעיא אחי רבה הוו דאתי מבית עלי:

לעולם הוי קבל וקיים כו'. יבואר פ' חלק ע"ש:

אא"כ מוחלין כו'. דאין פוסקין לאדם גדולה אלא מן השמים כדאמר פרק הספינה אפילו ריש גרגותני משמיא מוקמי ליה שנאמר והמתנשא לכל לראש ואי לאו דמוחלין לו עונותיו לא הוה מוקמי ליה משמיא וק"ל:

לא כחל ולא שרק כו'. כוונו בזה ע"פ מ"ש בפרק היה נוטל ז' פרושין הן פרוש שכמי פרוש קוזאי כו' ואמר אל תתיראי מן הפרושין אלא מן הצבועים שדומין לפרושין שמעשיהן כמעשה זמרי כו' הרי לך העושה עצמו כפרוש ואינו פרוש מקרי צבוע כמו שעושה עצמו יפה על ידי הצבע ואינו יפה ולז"א לא כחל כו' שאינו מן הצבועים שעושין עצמן כפרושין ככחול הזה שהוא צבע לעינים כן יש צבועין כפרושין עושין עצמן כעוצם עיניו שלא יסתכל בנשים וקרי ליה התם פרוש קוזאי וכן לא שרק שהוא צבע לפנים הם הם הצבועים עושין עצמן כפרושים לפנים כדאמרינן בפרק ב' דסוטה שאין אדם רואה אלא לפנים וכן לא פירכוס שהוא צבע שעושה בשערות כן העושים עצמם כפרושים וכנזירים לגדל שער שמכל אלו מדות הצבועין לא היו ברבי זירא אבל יעלת חן שנושא חן מצד עצמו בלי צבע כן היה ר' זירא שהיה מעלה חן שהיא התורה ועיין בחידושינו פ' האשה שנתארמלה:

לא תסמכו לנא לא מסרמיטין כו'. עי' בערוך ערך חמס על כל אלו לשונות ב' פירושים:

ומשריין ליה רבה דעמיה מדברנא דאומתיה כו'. לפי שההנהגה הצריכה לנו בגלות צריכה בשתים הא' ההנהגה על פי התורה והשנית הנהגה ע"פ המלכות ורבי אבהו תרוייהו הוה איתנהו ביה שהיה בעל תורה גם שהיה קרוב למלכות וקרוב לבי קיסר וז"ש לו רבה דעמיה דהיינו בתורה ומדברנא דאומתיה נגד הקיסר ודקאמר ליה בוצינא דנהורא ע"ש שופריה דהוה כעין שופריה דיעקב אבינו כדאמרינן פרק ח"ה וק"ל:

רש"י בד"ה פשיטא כו' לדין קנסות הס"ד:

ע"ב רש"י בד"העשרה עשרה נמחק עשרה פעם אחת:

בא"ד וארבעה בקרקעות הכל סוף דבור:

בד"ה תסגי בארבע אלמא כו' ולכהן תהיה אחוזתו ויוצא בזה כצ"ל והס"ד והד"א:

תוס' בד"ה אל יחסר המזג כו' דעל חד תרי כו' נ"ב פירוש זולתו ועמו הוה ב"ד שקול ומוסיפין עליו עוד א' ודו"ק (עיין במהרש"א):

בד"ה צינורא של הקדש כו' שבלע אב הצנור כו'. נ"ב פירוש שהברזל שבתוך העץ כגון הצינור בתוך הפלך. והברזל שנקרא דרבן בתוך עץ הנקרא מלמד וק"ל:

רש"י :

גמרא ר' חנינא ורבי הושעיא הוה קא משתקיד כו'. הרש"א בח"א הגיה דצ"ל רב בתרוייהו:

רש"י ד"ה וקיים. שמקברת את בעלה. פסחים (פז ב) ושם:

תד"ה ועריפת. זקני אותה העיר מביאין כו'. כצ"ל:

תד"ה ור"ש. מן הצאן להוציא את הנוגח כו' אמר ר"ע בת כו'. כצ"ל:

גמ' הלך וישב לו בין ב' הרים. נ"ב שלא יראוהו:

שם סמכיה ר״ע ולא קבלו. נ״ב צ"ע מה טעם שייך בזה (מ"ש רש״י בזה דחוק וראב"ע בר י"ח הוה ומנוהו אף נשיא ובודאי הוה נמי סמוך מקמי הכי) מי נימא מסייע לרלב"ח דבעי דוקא הסכמת כל חכמי א"י לסמיכה בזה"ז. אע״ג דר״ע גופיה סמוך הוה ולא הניח כמותו בא״י כדאיתא בסוף ברכות. א"כ ק״ו לסמיכה דהאידנא שהסומכין אינן סמוכין. שאפי' אחד יכול לעכב:

שם ר' חנינא ור״ה הוה קא משתקיד ר"י כו'. נ"ב צ"ל דלאי היינו ר"ח בר חמא שישב בראש אחר פטירתו של רבי. ולא ר' הושעיא דסתם מתניתא אלא תרי אחריני ר״ח ור"ה בתראי הוו הני. ובפרק הפועלים [פ"ר ב'] ר"י תקוע אצל ר' ינאי ורי״ג אצל ר' חנינא. גם היה זקן גדול כדאיתא פ״ק דחולין [כ"ד ב'] והוא הנקרא ר"ח הגדול בכ״מ:

פַּעַם אַחַת גָּזְרָה מַלְכוּת גְּזֵרָה עַל יִשְׂרָאֵל, שֶׁכָּל הַסּוֹמֵךְ יֵהָרֵג. הא דגזרו רק על הסמיכה משום דדבר זה חשבו דיכולים לבטלו לגמרי עד עולם כיון דעתה אין סומכין מחדש אז סמוכין הישנים ימותו וממילא תתבטל דיני קנסות דאין דנים אלא הנסמכים וליכא נסמכים אבל שאר דינים אם יגזרו עליהם שלא ידונו אין גזרתם קיימת לעולם כי אחר דור זה ימות הקיסר ותתבטל הגזרה ויחזרו וידונו בהם כי תורה מונחת בקרן זוית ואינם בטלין הדינים שלה.

וְעִיר שֶׁסּוֹמְכִין בָּהּ תֵּחָרֵב. קשא בהא דהטילו חימה גם על העיר ואין דרכם בכך כשגוזרין לבטל מצות מענישין את העושה מצוה ואין מחריבין מקום שעשה בו המצוה?
ונראה לי בס"ד כי הם חשו פן יעשו הסמיכה בחדרי חדרים ואחר כך יברחו הסומכין והנסמכין למלכות אחרת שאז אין יכולים להרגם אך עתה שגזרו על העיר תחרב יחושו ולא יעשו הסמיכה בסתר דשמא אחר כך יתגלה הדבר ואף על פי שהם בורחים עם כל זה העיר תחרב ועוד גם אנשי העיר לא יניחו אותם לסמוך בסתר כי יאמרו שמא תשמע המלכות ותחריב העיר.
ודע הא דלא הלך רבי יהודה בן בבא למלכות אחרת לסמוך שם מפני שהיה זקן וחולני ולא היה לו כח לילך למלכות אחרת וכפי הנראה היה חוק ומשפט הסמיכה כך שהסומך יאמר תחילה לנסמך כל דיני קנסות והלכותיהן ואחר כך יאמר לו 'רבי תתקרי והרשות נתונה בידך לדון דיני קנסות' ומאחר שמסדר לו כל דיני קנסות היה צריך לשהות עמו הרבה ולא סגי לעשות לו הסמיכה בדברים אלו בלבד 'רבי תתקרי ורשאי אתה לדון דיני קנסות'.

מֶה עָשָׂה רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא? הָלַךְ וְיָשַׁב לוֹ בֵּין שְׁנֵי הָרִים גְּדוֹלִים. נראה לי בס"ד חכמת מעשהו זו נרמז באותיות שם הכנוי שלו שנקרא על שם בָּבָא והיינו ב' ראשונה רמז לִשְׁנֵי עֲיָרוֹת וב' שניה רמז לִשְׁנֵי תְּחֻמִּין ואות א' רמז לשם המקום אושא כי דבר זה נעשה בֵּין אוּשָׁא לִשְׁפַרְעָם וראש אושא הוא אות א'.
ודע כי ודאי היו חכמים הרבה באותו הדור שהיו נסמכים לדון דיני קנסות אך לא היה בהם אחד שנסמך שיוכל לסמוך אחרים כי אף על פי שסומכין אותו לדון דיני קנסות אם לא אמר לו 'יש לך רשות לסמוך אחרים' אינו יכול לסמוך אחרים והסומכים לא היו נותנים רשות זה לסמוך אחרים לכל חכם הנסמך ולא נמצא חכם מוסמך שיכול לסמוך אחרים לתת להם רשות לסמוך אחרים גם הם אלא רק רבי יהודה בן בבא.

הֲרֵינִי מֻטָּל לִפְנֵיהֶם כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים. נראה לי דימה עצמו לאבן כי אֶבֶן [53] עולה מספר מֵאַהֲבָה [53] לרמוז שהוא מקבל זה מאהבה.
ועוד נראה לי אותיות השם של האדם נקראים אבן כנזכר בספר יצירה 'שלשה אבנים בונות תשעה בתים' והוא שמו יהודה ואם תהפך אותיות יְהוּדָה למפרע נקראים הַדָּוָה ורמז להם שאין נפשו דוה על הדבר הזה הנעשה בו אלא היא שמחה וזהו כְּאֶבֶן שֶׁאֵין לָהּ הוֹפְכִים אלא היא בדרך ישרה, יהודה לשון הודאה שהיא מודה ומשבחת להשם יתברך על אשר נעשית מצוה זו על ידה.

לֹא זָזוּ מִשָּׁם עַד שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת לוּנְבִיאוֹת שֶׁל בַּרְזֶל, וַעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה. נראה לי בס"ד דקדקו על מספר שלש מאות שהוא מספר ה' פעמים אות ס' [60×5=300] דידוע כל מצוה יש לה אחיזה באותיות אלפא ביתא שהוא ראש שמה ולכן מצות הסמיכה שורשה באות סמ"ך שמספרו ששים והוא סמך חמשה חכמים אם כן עשה חמשה מצות בסמיכה שאחוזה באות ס' לכך נָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת כמנין ה' פעמים ס' ואף על פי שהם בהמות ואין להם השגה בכל זה הנה עשו כן על פי הקליפה המלמדת אותם לעשות כך והוא שר אדום.
או יובן הטעם שֶׁנָּעֲצוּ בּוֹ שְׁלֹשׁ מֵאוֹת להוציא ממנו דם מן שלש מאות מקומות כי אותה שנה היתה שנת שמד שנתגברו בה הדינים שהם ד' שמות אלקים שעולה מספרם שמ"ד לכן כל שנה של גזרה קורין אותה 'שנת שמד' והנה על ידי שהוציאו מן רבי יהודה בן בבא דם מן ש' מקומות בגופו בזה הצער נמתקו מספר שמ"ד של ד' שמות אלקים שהם דין והיינו ש' עם אותיות דם הוא שמ"ד.
וְהָא דְּהָרְגוּ אוֹתוֹ בַּחֲנִית ולא בסכין או חרב, נראה לי בס"ד כי חֲנִית [468] עולה מספר בַּת־נָדִיב (שיר השירים ז, ב) לרמוז שנפשו נקראת בת נדיב בדבר זה שנדבה לקדש שמו יתברך בעבור מצות הסמיכה שלא תתבטל.
וְהָא דְּעֲשָׂאוּהוּ כְּכִבְרָה נראה לי בס"ד כי שר של אדום ידע והרגיש דעל ידי מסירת עצמו לקיים מצות הסמיכה הביא ברכה לעולם לכך חרה אפו עליו והפך לו אותיות בְּרָכָה לאותיות כִּבְרָהּ ולפי מה שכתבתי לעיל דמצות סמיכה אחוזה באות סמך לכך אמר הכתוב יְצַו הֳ' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ (דברים כח, ח) קרי בה 'בא סמך'.

רַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא, אַחֲרִינֵי הֲווּ בַּהֲדֵיהּ, וְהַאי דְּלָא חָשִׁיב לְהוּ, מִשּׁוּם כְּבוֹדוֹ דְּרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא. מקשים לדברי הרמב"ם ז"ל שפסק (בהלכות סנהדרין פרק ד') דאף על גב דסמיכת זקנים בשלשה בחד סמוך סגי אמאי רבי יהודה בן בבא הביא אחריני בהדיה, יניח שנים מן החכמים שבאו להסמך ויצטרפו עמו להיות שלשה?
ונראה לי בס"ד דיש שני מיני סמיכה האחד שסומך אותו בכל דבר ונותן לו רשות לסמוך אחרים והשני שסומך אותו לדון דיני קנסות אבל אין לו כח לסמוך אחרים ומה שפסק הרמב"ם ז"ל סמיכת זקנים סגי בחד מנייהו מוסמך, אין הכונה דהשנים לא יהיו סמוכים כלל אלא בעינן דהשנים גם כן סמוכים שנסמכו לדון דיני קנסות ורק אין סמוכין לסמוך אחרים גם כן דסגי באיכא עמהם חד שהוא מוסמך כדי לסמוך אחרים גם כן ולכן כיון דאותם החמשה לא היו סמוכין כלל דלא נסמכו עדיין אפילו בסמיכה דלדון דיני קנסות לא אהני למיתב מנייהו שנים כדי לסמוך ולכך הביא אחריני שהיו מוסמכים לדון דיני קנסות ורק לא היו מוסמכים להסמיך אחרים.
ובזה נתרץ בס"ד קושיא אחרת דקאמר על רבי מאיר שסמכו רבי עקיבה ולא קבלו מיניה משום דהוה קטן, דקשה איך סתרו מעשיו של רבי עקיבה ולא קבלו סמיכתו? ובזה ניחא דרבי עקיבה סמך את רבי מאיר לדון דיני קנסות וגם לסמוך אחרים ומשום כבודו של רבי עקיבה קבלו ממנו הסמיכה לענין לדון דיני קנסות אבל לענין לסמוך אחרים לא קבלו מיניה שלא היו מקבלים לעשות דבר זה לכתחילה שיסמוך אחרים והוא עודנו קטן בשנים משום דבזה תהיה סמיכה של אחרים רופפת עד שבא רבי יהודה בן בבא וסמכו להיות סומך אחרים גם כן.

רַבִּי חֲנִינָא וְרַבִּי הוֹשַׁעְיָא, הֲוָה קָא מִשְׁתַּקִּיד רַבִּי יוֹחָנָן לְמִסְמְכִינְהוּ, לָא הֲוָה מִסְתַּיְּעָא מִלְּתָא. מקשים והא לסברת הרמב"ם סגי בחד מילתא שיהיה מוסמך? ולעיל כתבתי דגם להרמב"ם בעי שיהיו גם השנים סמוכים אלא דלא בעינן שיהיו מוסמכים לסמוך אחרים אלא אף על פי שהם מוסמכים רק לדון דיני קנסות ורק חד מוסמך לסמוך אחרים סגי. ועוד נראה לי בס"ד אף על גב דסגי בחד עם כל זה לכתחילה היו נוהגים לעשות הסמיכה ברבים בקבוץ חכמים כדי לפרסם הדבר ורבי יוחנן היה רוצה לעשות הסמיכה שלהם בפומבי ולא אסתייעא מילתא.

לְעוֹלָם הֱוֵי קְבֵל וְקַיָּם. פירש רש"י קבל 'אפל' רצונו לומר שפל ויש להקשות למה לא אמר בפרוש שפל? ונראה לי אמר 'קבל' שיש בזה הלשון תרתי לשון קבלה ולשון שפלות לרמוז שהשפלות הוא מקבל אותה ברצונו ולא שהוא מוכרח להיות שפל בשביל איזה פניה שיש לו בזה דמכרחתו לכך.
או יובן בס"ד על דרך מה שכתבתי בס"ד במאמר התנא וְיִהְיוּ עֲנִיִּים בְּנֵי בֵיתֶךָ (משנה אבות א, ה) כי הגוף נקרא בית כמו שנאמר בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת (קהלת יב, ג) והאדם צריך לראות אברים שלו שהם בני ביתו עניים דלית להו מגרמייהו כלום אלא כל רגע מקבלים כל אחד ואחד כח השייך לו מאת השם יתברך.
ובזה פרשתי בס"ד מאמר רבותינו ז"ל (חגיגה ט:) יאה עניותא לישראל כורדא סומקא לסוסייא חוורא, דאין הכונה נאה להם העניות שיהיו עניים באמת אלא הכונה נאה להם להיות רואין עצמן דלית להו מגרמייהו כלום כך יציירו ויחשבו בדעתם תמיד.
ובזה פרשתי הטעם שישראל מונין ללבנה ונמשלו ללבנה (סוכה כט.) והיינו כי הלבנה היא גוף חשוך ואין לה אור מצדה כלל אלא היא מקבלת תמיד אור מן השמש וכך נאה לישראל לחשוב על עצמם כך שהם דומין ללבנה שגם הם מצדם גוף חשוך ולכן אמר 'לעולם הוי קבל' שהוא תרגום של 'אפל' רצונו לומר גוף חשוך כמו הירח שהיא גוף חשוך ומקבלת כל אור שלה מן השמש ולית לה מגרמא כלום כן הוא אפל מצד עצמו אך כח הנמצא ונראה בו הוא שקבלו כל רגע מאת השם יתברך, ולזה נקיט 'קבל' שיש בלשון זה שתי משמעויות אחד לשון קבלה ואחד לשון אפילה רצונו לומר אף על פי שרואה עצמו שיש בו כח יחשוב שהוא מצד עצמו אפל אך הוא מקבל הכח והאור מלמעלה.
ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש שהחכם נקרא תמיד בשם תלמיד חכם להורות אף על פי שלמד תורה הרבה לא ישבע מן הלימוד ולא יאמר כבר נעשיתי רבי וחכם גמור אלא כל ימיו ישתדל ללמוד מאחרים שיעשה עצמו בסוג 'תלמיד' וזהו שאמר הוי קבל וקיים תהיה בסוג המקבלים שצריך לקבל דברי תורה מאחרים ובזה יהיה למודך קיים בידך שאם תחשוב נשלמת בחכמה ואין צריך אתה לקבל עוד נמצאת מתגאה ואז אין למודך קיים בידך עד כאן דבריו נר"ו.

גמ' ר' זירא היה מיטמר למיסמכיה. ע' ירושלמי פ"ג דבכורים:

בגמרא אין סמיכה בח"ל והא דאמרינן לעיל (דף ה' ע"א) מהכא להתם נמי מהני היינו כשסמכו ריש גלותא בארץ ישראל וכן נמי מהכא להכא דקתני התם:

אלא מעתה ויצאו שנים: צ"ע איך שייך קושיא לכאן דלא דרשי ר"י ור"ש רק זקנך ושופטיך ולא שכתוב המצוה בלשון רבים הלא על דרשה דלעיל וסמכו שנים הל"ל להקשות כן ואיך שייך הכא אלא מעתה:

אלא מעתה ויצאו שנים ומדדו שנים. קשה ממאי פריך אי מעיקר קרא דויצאו ומדדו אלו ודאי לא מיותרין דמצרכינן אלגופא. וכדאמרינן לעיל לענין וסמכו זקני העדה ואי פריך מיתורא דוי"ו קמא דומדדו ומצאו דהמ"ל בלא ו' כמו דדריש ו' דושופטיך. אכתי מאי פריך לר"ש שבעה. הא אמרינן דר"ש וי"ו לא דריש ואי חשיב וי"ו בתרא ליתורא דהמ"ל ויצא ומדד בלא וי"ו וסבר דוי"ו זו גם ר"ש דריש א"כ גם לעיל גבי וסמכו האי וי"ו מיותר דהמ"ל וסמך ואכתי יקשה לר"ש למה לא דריש עוד שנים וצ"ע:

הן ולא שלוחן. עיין מש"כ התוס' בזה ר"פ מצות חליצה (דף ק"א ע"ב) ומה שכתבתי בספרי ע"ל שם בשיטת הרמב"ם:

בתוספת ד"ה ור"ש. לאו משום דלא דרשי לי' כלל: לכאורה יש להעיר דא"כ מי הכריח התוס' לעיל (דף ד' ע"ב) בד"ה לטטפת לומר וז"ל ואע"ג דר"ש לא דריש וי"ו כו' י"ל דריש הא בפשטות ס"ל דלענין טטפת דריש אכן בלא"ה דעת התוס' שם צ"ע דאי כוונתם להקשות דלפר"ת דר"ש לא דריש ו' מנ"ל ד' פרשיות הא י"ל דסבר כר"ע דפליג אל ישמעאל ודרש מדרשה אחרינא שם. ואי כוונתם כיון דר"ש לא דריש וי"ו איך י"ל דר' ישמעאל דריש וי"ו. גם זה אינו דלא זו בלבד דכבר מצינו פלוגתא בזה אשר ע"כ י"ל דר' ישמעאל סבר כמ"ד דדריש וי"ו אלא אפילו הגמרא לקמן (דף נ"א ע"ב) קאמרה בפירוש דר' ישמעאל דריש וי"ו וצ"ע:

ולא שלוחן. אין לומר דא"כ גם וסמכו צריך להן ולא שלוחן די"ל דממה דכתיב ידיהם ג"כ ממועט שלוחן כדדרשינן במנחות (דף צ"ג) ידו ולא יד שלוחו:

דאמר רבי אלעזר לעולם הוי קבל וקיים. כבר כתבתי בעניותי אפתח"א איזה רמזים. ועוד אפשר לרמוז דהעניו אמרו רז"ל דהוי כמקריב כל הקרבנות ובפרשת ויקרא יש קי"א פסוקים כמספר עול"ה כמ"ש בספר הגן ור"ת הוי קבל וקיים גימטריא קי"א שם רמז דמעלין עליו כאלו הקריב כל הקרבנות שבפרשת ויקרא שהם קי"א פסוקים כמספר עולה. א"נ דהעניו אם נגזר עליו מיתה מתבטלת הגזרה כמ"ש רז"ל וזהו הוי קבל וקיים דמתבטלת הגזרה. א"נ דהעניו הוא מרכבה לשכינה כמו שאמרו רז"ל וזה רמז וקיים שהוא גימטריא קס"ו שרומז לשכינה כי שם אדני גימטריא ס"ו עם הכולל ועשר ספירות דמלכות כל אחד כלולה מעשר הם ק' ס"ה גימטריא קס"ו כמו שהאריך הגאון החסיד במעשה רקח רמזי משניות במספר זה ע"ש וז"ש הוי קבל ועי"ז וקיים אתה מרכבה לשכינה שהיא אדני עם עשר ספירותיה בגימטריא קס"ו. א"נ אפשר לרמוז במ"ש רבינו האר"י ז"ל דהעניו שם י"ה שומרו והיינו דבא לו שפע מאוא"י שהם ע"ב ס"ג בגימטריא קבל עם ג' אותיות וזה רמז באומרו הוי קבל דמי שהוא עניו יבא לו שפע מע"ב ס"ג גימטריא קבל עם הג' אותיות. ובא וראה גדולת רבותינו האמוראים זי"ע דמאריה דמימרא זו רבי אלעזר ורמוז בשמו הקדוש כי אלעזר גימטריא ש"ח שם רמז כי מי שהוא שח ר"ל שפל ועניו. אל עזר אל שהוא חסד עזר עזרו ומגינו. א"נ אפשר דרמז במימרתו הקדושה מ"ש הרב זרע ברך ח"ג משם המקובלים דמי שהוא עניו אינו בא בגלגול וז"ש הוי קבל וקיים שתהיה קיים בעה"ז ובעה"ב ולא תצטרך לבא בגלגול, והדבר מובן מעצמו דאין צורך לבא בגלגול דכיון דנמחלים לו כל עונותיו וגם כתבו ז"ל דבזכות הענוה מובטח שיקיים רמ"ח מצות וגם אין ס"מ שולט בו א"כ ינוח על משכבו ויזכה לחזות בנועם ה' ולא יבא בגלגול:
ואגב נרמוז במ"ש בש"ס סוף פרק היה קורא דמר בר רבינא הוה אמר בתר צלותיה אלהי נצור לשוני מרע וכו' והחזיקו בזה כל ישראל. ויש לרמוז דעיקר גדול לשמור לשונו וכן בדוד הוא אומר מי האיש החפץ חיים וכו' נצור לשונך וכו' ואמרו רז"ל במדרש שוחר טוב הרוצה לקנות עה"ב בזול ישמור לשונו וכן מר בריה דרבינא חתים עלה דצלותיה נצור לשוני מרע ור"ת גימטריא ק"ך למתק ק"ך אלהים וס"ת גימטריא פ"ר להנצל מפ"ר דינין ושפתותי מדבר מרמה ר"ת גימטריא אלהים למתק וס"ת גימטריא גבורה עם הכולל למתק הגבורות. ולמקללי נפשי תדום דמעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו. ור"ת בגימטריא קס"א קמ"ג קנ"א עם הכולל שיושפע עליו שפע מאימא עילאה דשם בחינת שם אהיה. ונפשי כעפר לכל תהיה שיהיה עניו לכל ובזה יהיה מרכבה לשכינה. פתח לבי בתורתך דע"י הענוה מבין התורה כמש"ה והחכמה מאי"ן תמצא אם נעשה כאין תמצא זוכה למה שקבל חלקו מסיני ונאבד עכשיו ימצא. וגם הלכה כמותו כמ"ש דבית הלל הלכה כמותן מפני שהיו ענוים גם אמרו רז"ל שתורה נתנה לו במתנה וז"ש פתח לבי בתורתך ור"ת קי"ב גימטריא הוי"ה אלהים ליחד קב"הו וס"ת גימטריא בלאה דתורה לשמה הוא לבנות פרצוף לאה כמו שביאר רבינו האר"י ז"ל. ואחרי מצותיך תרדוף נפשי כמ"ש דהעניו מובטח שיקיים רמ"ח מצוה ור"ת גימטריא קס"א קמ"ג קנ"א למתק ק"ך אלהים גימטריא ס"ת הנזכר. וכל הקמים עלי לרעה וכו' כמ"ש דהעניו אין ס"מ שולט בו ולכן הוא וכל גונדא דיליה והנמשך ממנו בארץ מהרה הפר עצתם יהיו כמוץ רמז כי בכח עניו גימטריא מוץ והגם שבכתוב חסר אין קפידא כמ"ש במ"א יהיו כמוץ לפני רוח בכח התורה הרומזת לרוח. ובזכות אברהם יצחק ישראל דס"ת גימטריא לפני. ורמז זכות אבות כמשז"ל שבכל תפלה צריך לזכור זכות אבות ולכן החזיקו כל ישראל לומר נסח זה דפשט הדברים סגי ומסגי ועאכ"ו לפי הרמוז בהם:

דאמר ר"א הוי קבל וקיים. לקמן דף צ"ב ע"א. פירש"י הוי עניו ותחיה קבל אפל עשה עצמך אפל ושפל עכ"ל ואפשר לפי פשוטו דכל המעביר על מדותיו מעבירין על כל פשעיו וזהו הוי קבל אפל ושפל דלמקלליו נפשו תדום והוא נבזה בעיניו ובזה חיה יחיה דאין עליו קטרוגים למעלה:
ולפי מדרשו אפשר במ"ש פ"ק דחגיגה דשני נספה בלא משפט יהבי ליה לצורבא מרבנן דמעביר אמיליה וזהו הוי קבל אפל ועניו וקיים דיוסיפו לך שנות חיים מנספה בלא משפט:
ועוד זאת אדרש במ"ש בב"ר כי עפר אתה ואל עפר תשוב קומץ עפר שיש בידך גזול הוא וכתב מהר"ם מפראג דמי שאינו מחשיב עצמו ושוייה נפשיה כעפרא פלט מטענת קומץ עפר גזול יש בידך כי הן בעודנו הי עפר סתמא איקרי וכל היכא דאיתיה עפרא הוי וז"ש הוי קבל אפל ושפל וקיים כי מאחר דחשיב כעפר יתקיים וליכא טענת קומץ עפר גזול:
ודרך רמז אפשר ויומתק מ"ט נקט האי לישנא הוי קבל ולא אמר אפל במ"ש גורי האר"י זצ"ל דהעניו אינו שולט עליו ס"מ וכן מזמור ה' לא גבה לבי הוא מזמור קל"א גימטריא ס"מ כי העניו ניצול מס"מ ולהכי דייק הוי קבל גימטריא ס"מ עם הכולל דאינו שולט עליו ואינו מקטרגו ולכן חיה יחיה וקיים:

כיון דשמע להא דא"ר אלעזר אין אדם עולה לגדולה וכו'. עמ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף צ"ג וברכי יוסף ח"מ סימן ח':

בטלו דיני קנסות. דכיון דליכא סמיכה בטלו: בין שתי עיירות גדולות. ולא בתוך העיר שאם יוודע שלא יחריבו את העיר: לונביאות. חניתות: ולא קבלו. לפי שעדיין היה בחור: אילימא דלא דיינינן דיני קנסות בחוצה לארץ. והכי קאמר אין סמיכה מועלת בחוצה לארץ ואפילו סמכוהו בארץ: פשיטא סומכין בחוצה לארץ ונסמכין בארץ. אם בני בבל נותנין רשות לאחד שבא''י לדון קנסות: הא אמרן דלא. דאין סמיכה בחוצה לארץ וכיון דאי הוה גבן הכא לא מצינו למסמכיה כל שכן היכא דליתיה גבן: סומכין בארץ ונסמכין בחוצה לארץ מאי. אם הסומך עומד בארץ והנסמך עומד בבבל וליתיה גבי סומך מי מהני כאילו איתיה גביה בשעת סמיכה ומצי למידן בחוצה לארץ כדתנן סנהדרין נוהגין בחוצה לארץ או דילמא כיון דליתיה גבייהו בשעת סמיכה לא מהניא ליה: לא הוה מסתייע מילתא. כשהיו אצלו לא היה מוצא שנים שיצטרפו עמו לסומכו ואנן תלתא בעינן: משתקיד. מחזר ומצפה לסומכו כמו (ירמיה א) כי שוקד אני: מנין שאין נסמכין לבית עלי. שאינן זוכין להיות נסמכין: זקן ממש. בא בימים: הכתיב כל מרבית ביתך ימותו אנשים. כשבאין לכלל אנשים בן שמנה עשרה שנה למה לי למיהדר ומכתביה: אלא סמיכה. שאפילו חכמים הבאים לכלל זקנה כגון על ידי תורה וגמילות חסדים כדאמרינן בראש השנה (דף יח.) בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בתורה ובגמילות חסדים מכל מקום לא תהא תורת זקנה עליהם להיות ראויים לסנהדרין: הוי קבל. אפל: וקיים. ותחיה כלומר הרחק מן הרבנות שמקברת את בעליה אפילה מתרגם קבלה (שמות י): כחל. לעינים: שרק. לפנים: פירכוס. לשיער שיר הוא לכלה נאה שמעלת חן בלא קישוט: כל מן דין. כל כמו אלו וכיוצא בהן היו סומכין לנו שראויים הם לסמיכה: סרמיסין. לשון הפכנים כמו סרס את המקרא מסופו לראשו (ב''ב דף קיט:) שמהפכין את טעמי תורה: סרמיטין. לשון סמרטוט כלומר שאין נותנים טעם הגון לדבריהם: חמיסין. חמסנין שמונעין מלומר טעמי תורה: טורמיסין. לא איתפרש: רבה דעמיה. נשיא בעמיו: מדברנא. מנהיג על שם שהיה פרנס וקרוב למלכות: בוצינא דנהורא. על שם שהיה גדול בנוי כדאמרינן בהשוכר את הפועלים (ב''מ ד ' פד:) שופריה דר' אבהו מעין שופריה (דר' יוחנן): בריך מתייך. ברוך בואך: מיוחדים שבשופטיך. שיהו מזקני סנהדרי גדולה: מה להלן מיוחדין שבעדה. כדפרישית לעיל (דף ינ:): ליגמרה לכולה מילתא. ואפילו מניינא דחמשה מהתם תיפוק דהא תניא לעיל (שם) וסמכו שנים זקני שנים: אלא. לעולם לא גמר גזירה שוה ושופטיך למיוחדין איצטריך ומניינא מרבויא דוי''ו: ה''ג אלא וי''ו דושופטיך למניינא ורבי שמעון וי''ו לא דריש:

ועריפת עגלה בג'. עריפה לאו דוקא דמדידה הוא דהויא בג' כדתנן בפ' עגלה ערופה (סוטה דף מד:) ג' מב''ד הגדול שבירושלים היו יוצאין וכו' והדר קתני נפטרו זקני ירושלים והלכו זקני אותה העיר ומביאין עגלה ערופה והתם לא קתני ג' וקראי נמי דמייתי בגמרא במדידה כתיבי: יכול זקני השוק. כאן מוכח דזקני משמע הדיוטות וכן לקמן גבי עריפה אמרינן אי כתב זקני ה''א זקני השוק וכן בריש מצות חליצה (יבמות דף קא. ושם) מרבים הדיוטות מדכתיב זקני עירו וקשה דבפ' עגלה ערופה (סוטה דף מד:) תנן נמצא סמוך לעיר שאין בה ב''ד לא היו מודדין ומפרש בגמרא דזקני העיר בעינן וליכא וי''ל דזקני העיר שאני דמשמע המיוחדים שבעיר כדדרשינן הכא העדה המיוחדים שבעדה: לא שרק ולא פירכוס. משמע דתרי מילי נינהו ודלא כפי' הקונטרס (פ''ב) דכתובות שפירש דפוקסת היינו מעברת שרק על פניה והתם מוכח דפוקסת היינו פירכוס ואין להאריך: ורבי שמעון לא דריש וי''ו. וכן בפ' קמא דסוטה (דף ו:) גבי וטהורה דקאמר ר''ש אין זכות תולה במים המרים וכן בשלהי התכלת (מנחות דף נא:) גבי ומחציתה ותימה דבריש מרובה (ב''ק דף סה:) דריש ר''ש וי''ו ואת אשמו ובפרק (על אלו מומין) האסורים (בכורות כח:) גבי ומן הצאן לרבות הנוגח לקרבן ובריש פ' ד' מיתות לקמן (דף נא:) דריש ר''ע בת ובת אני דורש ורבי שמעון קאי התם כוותיה וכן קשה מרבי יהודה דדריש הכא וי''ו ובפרק אלו מציאות (ב''מ דף כז.) גבי ומצאתה דאתא לידו משמע וקשה דבריש תמורה (דף ב:) גבי ואם המיר ימיר אמרינן ור' יהודה וי''ו לא דריש וכן בשלהי טרף בקלפי (יומא ד' מה.) גבי והאש וי''ל דהא דקאמר לא דריש לא משמע ליה לאו משום דלא דרשי ליה כלל אלא דווקא לההיא דרשה קאמר: