ומשיבים: אף כאן איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל] לגבי יום תקופה מתחיל, ויום תקופה גומר. ואולם לא מסיימי [אינם מוגדרים], שנראה לנו שבענין זה הם חולקים, אך לא ברור מדבריהם מה דעתו של כל אחד מהם.

אחרים אומרים: מיעוטו של חודש מעברים, וכמה מיעוטו? ארבעה עשר יום. ושואלים: מאי קסברי [מה סבורים] אחרים, מהו יסוד סברתם? אי קסברי [אם סבורים הם] כי יום תקופה גומר, וגם כוליה [כל] החג יהיה בתקופה חדשה בעינן [צריכים אנו], האיכא [הרי יש] מילוי תנאי זה אף בחמישה עשר! אמר רב שמואל בר רב יצחק: אחרים בתקופת ניסן קיימי [עומדים, דנים], שדברי אחרים אינם מתייחסים לתקופת תשרי אלא לתקופת ניסן, דכתיב [שנאמר]: "שמור את חדש האביב ועשית פסח לה' אלהיך" (דברים טז, א), והם מבינים: שמור אביב של תקופה (כלומר, יום תקופת האביב, יום שוויון היום והלילה) שיהא בחדש ניסן. שיש לדאוג שתקופת ניסן תהא עם תחילת חודש ניסן, ותחילת החודש היא לכל היותר ארבעה עשר יום בו.

ושואלים: ובמקרה כגון זה, מדוע עיברו את השנה? וליעבריה [ושיעברו] את חודש אדר ויוסיפו לו יום אחד, וממילא יהיה אביב של תקופה בניסן! ומשיבים, אמר רב אחא בר יעקב: התנא, אחרים, מלמעלה למטה קחשיב [חשב], כלומר, אין להבין ארבעה עשר יום דווקא אלא הכי קאמר [כך אמר], כך יש להבין: עד מיעוטו מעברין, כלומר, אם התקופה היא באחד מימי סוף חודש ניסן מעברים, וכן מעברים עד שיגיע למיעוטו, וכמה מיעוטו? ארבעה עשר יום, אבל אם חלה התקופה בארבעה עשר עצמו אין מעברים אלא מוסיפים יום לחודש אדר.

רבינא אמר: לעולם אפשר לפרש כפי שהבינו את הדברים מתחילה, כי אחרים בתשרי קיימי [עומדים, דנים]. וקסברי [וסבורים] אחרים כי כוליה [את כל] החג בעינן [צריכים אנו] שיהיה בתקופה החדשה, אלא שלדעת אחרים נכלל בתוך זה גם יום טוב ראשון של חג הסוכות. ומקשים: איך אפשר לומר שגם יום טוב ראשון? הלא "חג האסף" (שמות כג, טז) כתיב [נאמר]! משמע שחג שבו אוספים את התבואה, וביום טוב הרי אסור לאסוף את התבואה! ומשיבים: שלדעת אחרים אין פירוש "וחג האסיף" שבו עושים את פעולת האסיפה ממש, אלא חג הבא בזמן אסיפה, הזמן שאוספים בו כרגיל את התבואות, בעונת הסתיו.

א שנינו במשנה כי סמיכת זקנים בשלושה. תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא מדרש הלכה זה, נאמר בכתוב: "וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה'" (ויקרא ד, טו), ומי הם זקנים אלה לא נתפרש בכתוב, ושמא תאמר: יכול אלו זקני השוק, כלומר, סתם זקנים — תלמוד לומר: "עדה", כלומר, מראשי העם ושופטיו.

אי [אם] היה נאמר רק "עדה", יכול אתה לומר שיהו אלו קטני עדה, כלומר, חברי סנהדרין קטנה — תלמוד לומר: "העדה" וכוונתו — מיוחדין שבעדה. הרי למדנו שזקני סנהדרין גדולה הם הסומכים. וכמה הן? נאמר "וסמכו" לשון רבים — הרי שנים, "זקני" לשון רבים — עוד שנים, ואין בית דין שקול — מוסיפין עליהם עוד אחד, הרי כאן חמשה זקנים. אלו דברי ר' יהודה. ר' שמעון אומר: אין לדרוש כן, אלא "זקני" — שנים, ואין בית דין שקול, לכן מוסיפין עליהן עוד אחד, הרי כאן שלשה בלבד.

ושואלים: ור' שמעון הכתיב [הלא נאמר] "וסמכו", ובודאי בא הדבר ללמד ולרבות עוד דבר מה! ומשיבים: "וסמכו" ההוא מיבעי ליה לגופיה [נצרך לו לגופו של ענין], להודיע שזקני העדה יסמכו ידיהם על הפר. ושואלים: ור' יהודה, מה אומר הוא על כך? ומסבירים: לדעתו לגופיה [לגופו של הדין] לא צריך כלל להיאמר, שאם תאמר כן, שלא אתי [באה] המלה "וסמכו" לדרשה, די לו ליכתוב "זקני העדה ידיהם על ראש הפר", ונבין כי ישימו הזקנים ויסמכו ידיהם על ראש הפר.

ושואלים: ור' שמעון מה משיב הוא על טענה זו? ומשיבים: אי כתיב הכי [אילו היה כתוב כך], הוה אמינא [הייתי אומר]: מאי [מה משמע] "על ראש הפר "? כוונתו בסמוך לראש הפר, שהרבה פעמים לשון "על" משמעה "ליד", בסמוך ולא עליו ממש. ושואלים: ור' יהודה, מה הוא משיב על טענה זו? גמר [למד] בגזירה שווה "ראש" "ראש" מעולה. שנאמרה הנחת ידים על ראש העולה, והכוונה שם להנחה על הראש ממש ובכח, כך סמיכה על שאר קרבנות. ור' שמעון לא גמר [למד] גזירה שווה זו, ולא קיבל מרבותיו לימוד זה של "ראש" "ראש" מעולה.

ב תנא [שנה החכם] בתוספתא: סמיכה וסמיכת זקנים צריכים להיות בשלשה. ושואלים מאי [מה היא] "סמיכה", ומאי [ומה היא] "סמיכת זקנים", שאחד מאלה פירושו לסמוך על פר העלם דבר של ציבור, אך מה משמעות הביטוי השני? אמר ר' יוחנן: מיסמך סבי [סמיכת הזקנים], כלומר, למנות את החכמים ולהכתירם בתואר "רבי".

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מיסמך סבי [סמיכת הזקנים] בשלשה מנלן [מנין לנו]? אילימא מדכתיב [אם תאמר ממה שנאמר] במשה כאשר מינה את יהושע "ויסמך את ידיו עליו ויצוהו" (במדבר כז, כג), אי הכי תסגי בחד [אם כך שיהיה די באדם אחד] שיסמוך. וכי תימא [ואם תאמר]: משה במקום שבעים וחד קאי [ואחד עומד], שאין חכם בודד ממלא את מקומו של משה לדורות, אלא רק הסנהדרי הגדולה היא במקום משה. אי הכי ליבעי [אם כך שיצטרכו] בכל סמיכה שבעים וחד [ואחד]! ואומרים: אכן, קשיא [קשה] הדבר, ואין לנו ראיה ברורה לכך.

אמר ליה [לו] רב אחא בריה [בנו] של רבא לרב אשי: האם בידא [ביד] ממש סמכין ליה [סומכים אותו] את האיש שרוצים למנותו? אמר ליה [לו]: סמכין ליה בשמא [סומכים אותו בשם] שממנים אותו בציבור, קרי ליה [קוראים לו] "רבי", ויהבי ליה רשותא למידן [ונותנים לו רשות לדון] דיני קנסות.

ומקשים: וחד לא סמיך [וכי אדם אחד בלבד אינו יכול לסמוך]? והא [והרי] אמר רב יהודה אמר רב: ברם [אמנם] זכור אותו האיש לטוב, ור' יהודה בן בבא שמו, שאילמלא הוא נשתכחו דיני קנסות מישראל. את המשך סיפור הדברים קוטעים בתמיהה: נשתכחו?! נגרוסינהו [שנלמד אותן] וממילא לא ישתכחו? אלא היתה הכוונה לומר