סנהדרין יג ע"ב

דף יג - ב

איכא בינייהו, יש חילוק בין תנא קמא לרבי שמעון בכך, שאחד מהם סובר יום תקופה מתחיל. והשני סובר יום תקופה גומר.

כלומר, שניהם מדברים על יום ששה עשר בתשרי, ושניהם סוברים ש"כוליה חג בעינן" שיחול בתקופת תשרי, אלא שתנא אחד מביניהם, סובר שיום תקופה, שהוא יום ששה עשר, מתחיל את תקופת תשרי. ולכן אין מעברין, כי כל ימי חול המועד יהיו בתקופת תשרי. ואילו התנא השני סובר שיום תקופה, שהוא כאמור, יום ששה עשר, גומר את תקופת תמוז, ותקופת תשרי תתחיל רק למחרתו, ביום י"ז, ואין כל ימי חול המועד בתקופת תשרי, ולכן - מעברין.

ולא מסיימי, אין סימן ברור ומוגדר מי מבין שניהם אמר שתקופה חסרה ששה עשר יום, ומי אמר תקופה נופלת ביום ששה עשר.

הגמרא ממשיכה לבאר את הברייתא:

שנינו בבריתא: אחרים אומרים: מיעוטו - וכמה מיעוטו? ארבעה עשר יום.

ומקשה הגמרא: אף אם אחרים רוצים לומר שהתקופה חסרה ארבעה עשר יום, והתקופה נופלת ביום חמשה עשר, ואף אם סוברים שיום תקופה שייך לתקופת תמוז, הרי יום ששה עשר - שהוא יום ראשון של חול המועד - הוא כבר בתקופת תשרי, ולמה צריכין לעבר.

מאי קסברי, מה סוברים אחרים?

אי קסברי, אפילו אם הם סוברים שיום תקופה גומר, שהוא יום חמשה עשר בתשרי, ואם אפילו סוברים: כוליה חג בעינן, קשה: האיכא הרי ישנו לכל חול המועד של החג בתקופת תשרי.

ומתרצת הגמרא: אחרים אינם מדברים בתקופת תשרי, כסברת המקשן, אלא בתקופת ניסן. שהם סוברים שתקופת ניסן, שהיא תקופת אביב, צריכה להיגמר עד חמשה עשר בניסן, ואם תקופת ניסן תיפול בחמשה עשר בניסן, צריכין לעבר, כמו שיבואר הטעם.

אמר רב שמואל בר רב יצחק: אחרים - בתקופת ניסן קיימי, דבריהם נאמרו על תקופת ניסן, דכתיב "שמור את חדש האביב", ודורשים: שמור אביב של תקופה, דהיינו תקופת ניסן, שיהא בחדש ניסן, "חודש" מלשון חידוש, שבכל זמן שהלבנה מתחדשת והולכת, שהוא עד עבור ארבעה עשר בחודש [שביום חמשה עשר מתיישנת והולכת ונחסרת] תפול התקופה.

ולפי פירוש זה, מתפרשים דברי אחרים, כך: אין השנה מתעברת אם התקופה נמשכת ונופלת ביום ארבעה עשר בניסן, שהוא מיעוטו של חדש, אבל אם תקופת ניסן נופלת בחמשה עשר בניסן - מתעברת.

ועל ביאור זה בדברי אחרים מקשה הגמרא: מה בכך שהתקופה נופלת בחמשה עשר בניסן? והרי אפשר לעבר את חדש אדר, ולעשותו חדש מלא של שלושים יום [ועיין הערה א בעמוד א], וידחו ימי ניסן, ותפול התקופה ביום ארבעה עשר לחודש ניסן, ולמה צריכים לעבר חדש שלם בשביל חסרון של יום אחד.

וליעבריה לחודש אדר ^[2].

והתרצן מסכים למקשן, ומודה שאחרים סוברים - להלכה - שאם תפול תקופת ניסן ביום חמשה עשר בחודש ניסן, מעברים את חודש אדר, כדי שתפול התקופה ביום ארבעה עשר לחודש ניסן. ומפרש פירש אחר בדברי אחרים. ולפי פירושו - אחרים אכן מדברים על תקופת ניסן, כדברי רב שמואל בר רב יצחק, אלא בקצת שינוי.

אמר רב אחא בר יעקב: התנא של הברייתא המביא את דברי אחרים - מלמעלה למטה קחשיב. מחשב את הימים מתאריכים הגדולים לתאריכים הקטנים, והכי קאמר: אם התקופה חסרה שמונה עשר יום, והתקופה נופלת בי"ט, בודאי מעברין, וכן אם התקופה חסרה י"ז, ט"ז, או אפילו ט"ו והתקופה נופלת בט"ז - מעברין, ועד איזה יום מעברין? עד מיעוטו. ובמיעוטו אין מעברין. וכמה מיעוטו? ארבעה עשר יום. שאם התקופה נופלת בט"ו - אין מעברין, ולמה, כי אפשר לעבר את חודש אדר - כדעת המקשן - ותפול תקופת ניסן ביום ארבעה עשר, כדי לקיים את דרשת המקרא: שמור אביב של תקופה שיהא בחדש ניסן.

הגמרא מבארת ביאור אחר בדברי אחרים, ולפי ביאור זה מדברים אחרים בתקופת תשרי.

רבינא אמר: לעולם האמת שאחרים בתשרי קיימי מדברים בתקופת תשרי ולא בניסן, ולכן אי אפשר לתקן שיעברו את אלול [כמבואר בהערה 1 בעמוד א] ולמה סוברים שאם התקופה נופלת בחמשה עשר בתשרי - מעברין, קסברי הם סוברים: כי כוליה חג בעינן התורה הקפידתה שכל חג הסוכות - וכולל יום טוב ראשון - יהיה בתקופה החדשה, ולכן: אם התקופה נופלת ביום י"ד תשרי - אין מעברין, דאף שהם סוברים: יום תקופה גומר, הרי הוא יום האחרון של תקופת תמוז, וכל החג יהיה בתקופת תשרי.

ומקשה הגמרא: איך יתכן שסוברים שגם יום טוב ראשון צריך להיות בתקופת תשרי? הרי חג האסיף כתיב שיהיה בתקופה חדשה, וביום טוב אין אוספין את התבואה מן השדות.

ומתרצת הגמרא: הם דורשים חג הבא "בזמן" אסיף, דהיינו חג הסוכות, שהוא בעונת האסיף, יהיה כולו בתקופת השנה שהיא תקופת תשרי.

ולסיכום:

תנא קמא ורבי שמעון: אחד משניהם סובר, שאם נופלת התקופה ביום ט"ז - מעברין, כיון שיום תקופה גומר, ואין כל חול המועד בתקופה חדשה, ואם נופלת בט"ו - אין מעברין.

והשני סובר שאם נופלת התקופה ביום י"ז - מעברין, שאין כל חול המועד בתקופה חדשה, ואם נופלת ביום ט"ז - אין מעברין, כיון שיום תקופה מתחיל, וכל ימי חול המועד הם בתקופת תשרי.

רבי יהודה סובר: אם נופלת התקופה ביום כ"א - מעברין, כיון שיום תקופה גומר, ואין אפילו מקצת חול המועד בתקופת תשרי, ואם נופלת ביום כ' - אין מעברין.

רבי יוסי סובר: אם תקופת תשרי נופלת בכ"ב תשרי - מעברין, דאין אפילו מקצת חול המועד בתקופת תשרי, ואם נופלת בכ"א תשרי - אין מעברין, דיום התקופה מתחיל, ויש מקצת חול המועד בתקופת תשרי. [ועיין בתוס', מתי נופלת תקופת ניסן].

אחרים לדעת רבי שמואל בר רב יצחק ורב אחא בר יעקב: תקופת ניסן אם נופלת ביום ט"ו ניסן - אין מעברין את השנה, כי אפשר לעבר את חדש אדר, ויהיה תקופת ניסן ביום י"ד לחודש, ואם נופלת תקופת ניסן ביום ט"ז ניסן - מעברין.

אחרים לדעת רבינא: אם נופלת תקופת תשרי ביום ט"ו תשרי - מעברין, כיון שיום התקופה גומר, ויום טוב ראשון של חג הסוכות יחול בתקופת תמוז. ואם נופלת ביום י"ד תשרי - אין מעברין.

שנינו במשנתנו: סמיכת זקנים וכו' בשלשה דברי רבי שמעון, רבי יהודה אומר בחמשה.

כתוב בתורה [ויקרא ד']: "ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם דבר מעיני הקהל [פירש רש"י: הסנהדרין טעו להורות באחת מכל כריתות שבתורה, כגון שהורו שמותר לאכול את החילב של הקיבה, ועשו הציבור על פיהם] ועשו אחת מכל מצות ה' אשר לא תעשינה ואשמו, ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, והקריבו הקהל פר בן בקר לחטאת, והביאו אותו לפני אוהל מועד, וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר לפני ה'".

קרבן זה נקרא: פר העלם דבר של ציבור.

הגמרא מבארת ודורשת: מנין שסנהדרין הגדולה סומכין ידיהם על ראש הפר, וסברות רבי שמעון ורבי יהודה.

תנו רבנן: כתוב בתורה "וסמכו זקני". יכול יסמכו זקני השוק, שאינם חברי הסנהדרין, תלמוד לומר "עדה", והיא הסנהדרין.

אי עדה - יכול קטני עדה, סנהדרין קטנה של עשרים ושלשה, תלמוד לומר "העדה" בה"א הידיעה, שהם מיוחדין שבעדה - סנהדרין גדולה. ^[3]

וכמה דיינים הם? ודורשים: "וסמכו" לשון רבים הרי שנים, "זקני" לשון רבים הרי עוד שנים, וכיון שאין עושין בית דין שקול ^[4] במספר שאפשר להתחלק שוה בשוה - מוסיפין עליהן עוד דיין אחד, הרי כאן חמשה אלו הם דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: "זקני" - שנים, ואין בית דין שקול הרי כאן שלשה.

ומקשה הגמרא: ורבי שמעון! הרי כתיב: "וסמכו" ואפשר לדרוש לעוד שנים - כדרשת רבי יהודה.

והתירוץ: ההוא "וסמכו" - אינו מיותר לדרשה, כי מיבעי ליה לגופיה, צריכין אותו לגוף ההוראה, שהקרבן צריך סמיכה.

וחוזרת הקושיא על רבי יהודה -

ורבי יהודה, איך הוא דורש להוספת שני זקנים, הרי צריכים אותו לגופיה.

והתירוץ: לגופיה לא צריך. והטעם - דאם כן דלא אתי "וסמכו" לדרשה, אלא לומר שהקרבן צריכה סמיכה, ליכתוב, די לנו אם התורה היתה כותבת: זקני העדה את ידיהם על ראש הפר, והיה מובן ממה שכתוב "על" שהכוונה לסמיכה על ראש הפר. ולכן "וסמכו" מיותר לדרשה.

וחוזרת הקושיא - ורבי שמעון, מה הוא יענה לטענת רבי יהודה ש"וסמכו" מיותר לדרשה.

והתירוץ: אי כתיב הכי "זקני העדה על ראש הפר" - הוה אמינא הייתי אומר: שאין הכוונה לסמיכה ממש, ומאי שכתוב בתורה "על" הייתי מפרש: "בסמוך" ^[5], כלומר, שזקני העדה יעמדו קרוב לפר, לכן כתבה התורה: "וסמכו" שצריכין לסמוך ממש, וממילא אין כאן ייתור לדרשה.

וחוזרת הקושיה -

ורבי יהודה - ומה יענה רבי יהודה על טענת רבי שמעון: הרי משמעות "על" יכולה להות "בסמוך".

והתירוץ: גמר ראש ראש מקרבן עולה. עדיין מלת "וסמכו" מיותרת לדרשה, שאף אם היה כתוב: "זקני העדה את ידיהם על ראש", הייתי דורש: שכמו שנאמר בקרבן עולה [ויקרא א'] "ראש" שפירושו: סמיכה - כן מה שנאמר בפר העלם דבר של ציבור "ראש" פירושו סמיכה. לכן "וסמכו" מיותר דרשה - להוסיף שני דיינים.

וחוזרת הקושיה -

ורבי שמעון - ומה יענה על כך רבי שמעון, הרי אפשר ללמוד גוף הסמיכה מעולה בגזירה שוה ראש ראש.

והתירוץ: לא גמר ראש ראש מעולה, אינו דורש דרשה זו ^[6], לכן אין כאן ייתור לדרוש שום דרשה, כיון שצריכין את הפסוק "וסמכו" ללמוד לגוף הסמיכה.

הקדמה לסוגיית סמיכת זקנים

זה לשון הרמב"ם [פרק ד' מהלכות סנהדרין]: "אחד בית דין הגדול ואחד סנהדרין קטנה או בית דין של שלשה, צריך שיהיה [כל] אחד מהן סמוך מפי הסמוך, ומשה רבינו סמך יהושע ביד שנאמר: ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו, וכן השבעים זקנים - משה רבינו סמכם ושרתה עליהם שכינה ואותן הזקנים סמכו לאחרים ואחרים לאחרים, ונמצאו הסמוכין איש מפי איש עד בית דינו של יהושע ועד בית דינו של משה רבינו".

סמיכה זו נקראת "סמיכת זקנים", ודיניה ופרטיה מבוארים בסוגיתינו.

תנא שנינו: סמיכה על ראש פר העלם דבר של ציבור וסמיכת זקנים - בשלשה.

סברו ש"סמיכת זקנים" פירושו גם על ראש פר העלם דבר של ציבור, ולכן מקשה הגמרא: מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, הרי כבר אמרו "סמיכה".

והתירוץ: אמר רבי יוחנן, סמיכת זקנים שאמרה הברייתא פירושה, מיסמך סבי, להאציל סמכות לדון ולהורות בדיני נפשות וקנסות וממונות. [ועיין בדף ג א - שם מבואר באיזה דינים צריכים דיינים סמוכין].

ועתה הגמרא דנה מנלן שצריכין שלשה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מיסמך סבי בשלשה ^[7] - מנלן, מנין אנו למדים שצריכין להיסמך מפי שלשה? אילימא אם נאמר שנלמד מהא דכתיב: ויסמוך את ידיו עליו שמשה רבינו הסמיך את יהושע, אי הכי תיסגי בחד, אם כן שיהיה מספיק בסומך אחד, כמו שמשה רבינו הסמיך לבדו.

וכי תימא, ואם תאמר שמשה במקום שבעים וחד קאי, שלמשה היתה סמכות כשל שבעים ואחד דיינים, לפי שהיה ראש להם ושקול כמו כולם ^[8], ולכן אין סומך אחד מספיק - אם כן שאתה לומדו ממשה, ליבעי שבעים וחד. למד ממנו, שצריכין שבעים ואחד.

ומסקנת הגמרא: קשיא. רב יוסף אינו מתרץ.

הגמרא דנה איך סומכין.

אמר ליה רב אחא בריה דרבא לרב אשי: האם בידא ממש סמכין ליה, האם צריך הסומך לשים את ידיו על ראש הנסמך?

אמר ליה רב אשי: אין סומכין בידים, אלא סמכין ליה בשמא, סומכין אותו בשם, כלומר, קרי ליה "רבי", ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות, ונותנין לו רשות לדון דיני קנסות. משום שהתורה קראתו "אלהים" שפירושו "מומחה".

שנינו סמיכת זקנים בשלשה. ומקשה הגמרא:

וכי חד לא סמיך, האם לא מספיק סומך אחד.

והא אמר רב יהודה אמר רב: ברם! זכור אותו האיש לטוב - ורבי יהודה בן בבא שמו - שאלמלא הוא, נשתכחו דיני קנסות מישראל.

טרם שרב יהודה גומר לספר, מקשה הגמרא:

אם נשתכחו - נגרוסינהו אפשר ללמדם, הרי היו בדורו כמה וכמה חכמי התורה.

ומתרצת הגמרא: שהכוונה לומר שאלמלא רבי יהודה בן בבא - היתה מתבטלת הסמיכה, שכל סמוכי הדור לא סמכו מאימת גזירת מלכות רומי, והוא מסר נפשו על כך.

מעברין [ולא איצטריך למימר די"ו דלאו] (י"ו אצטריך למימר דלאו) אלא משום דתנא י"ו לפני הפסח תנא י"ו לפני החג. ר"ש אומר אף י"ו לפני החג מעברין. ואקשינן הלא גם תנא קמא כך אמר ופרקי' יום תקופה גומר איכא בינייהו ואחד מהן אפי' פחות מי"ו אם היתה חסרה מעברין ואין מתברר איזה מהן סבר יום תקופה גומר ואיזה מהן סבר יום תקופה מתחיל. אחרים אומרים מיעוטו וכמה מיעוטו י"ד יום. ואקשינן מאי קסברי אי (אפי') קסברי יום תקופה גומר וכוליה חג בעינן בי"ד אין מעברין דהא אפי' בתר דנפקי מתשרי י"ד ימים ובט"ו חלה תקופת תשרי תחלת חולו של מועד יום י"ו בתשרי הוא והנה כל החג בתקופה חדשה אמאי מעברין בי"ד ופריק רב שמואל בר רב יצחק אחרי' בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח. שמור אביב של תקופה ועשית פסח. כלומר בעינן תקופה חדשה בי"ד בניסן בעשיית הפסח [פי' ר' בר"י שמור אביב של תקופה שיהא בחדש. פי' שמור שתהא מלאכת העומר קצירתו ותיקונו בתקופה חדשה. ומפורש במנחות פ' (יום טוב) [רבי ישמעאל] (שלו) היתה מלאכת העומר עשויה] ואקשינן וליעבריה לאדר שתבא התקופה בי"ג בניסן ולא ליעבריה לשנה ושנינן הכי קתני אם היתה חסרה י"ח או י"ז או י"ו או ט"ו עד מיעוטו דהוא י"ד מעברין. י"ד אין מעברין דאפשר למלוי לאדר. וכמה מיעוטו י"ד יום. רבינא אמר לעולם אחרים אתקופת תשרי קיימי וכוליה חג בעי ואפי' י"ט הראשון ומתמהינן יום טוב הראשון חג האסיף כתיב כלומר חג שאתה אוסף בו ופרקינן לעולם אפי' י"ט הראשון בעינן בתקופה חדשה חג שהוא בזמן אסיף. כדכתיב וחג האסיף תקופת השנה והאסיף דכתיב ביה כסימנא בעלמא כלומר איזה חג בעינן בתקופה חדשה החג שהוא בזמן האסיפה ולאו משום דבעינן ממש בו ביום:

ירושלמי (ה"ב) כי אכלו את הפסח בלא ככתוב. ר' סימון אמר (גלגל ארנן) [גולגלת של ארונה] היבוסי מצאו תחת המזבח. ששה דברים עשה חזקיהו גירר עצמות אביו על מטה של חבלים וכיתת נחש הנחושת וגנז טבלא של רפואות והודו לו סתם מי גיחון התחתון וקצץ דלתות ההיכל ועיבר ניסן בניסן ולא הודו לו אין מעברין קודם ר"ה ואם עיברוה אינה מעוברת אבל מפני הדחק מעברין אחר ר"ה מיד אע"פ שאין מעברין אלא אדר אלול לא נתעבר מימיו. והתנינן [שביעית פ"י] אם היה חדש מעובר אם היה לא היה והתני וכשקידשו השנה באושא עבר ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה ואמר כדברי ר' יוחנן בן נורי בשני עבר ר' חנינה בר' יוסי הגלילי ואמר כר"ע כו' והתני קידשוהו בראשון ובשני זעירא אמר בשם רב חסדא אותה שנה נתקלקלה קודם זמנו כ"ט יום לאחר עיבורו אין מעברין את השנה בחוצה לארץ ואם עיברוה אינה מעוברת. בבי רב אמר ביכולין לעבר בארץ ישראל אבל בשאין יכולין בארץ ישראל מעברין בחוצה לארץ ירמיה ויחזקאל וברוך בן נריה עיברו בחוצה לארץ. חנניה בן אחי ר' יהושע עיבר בחו"ל שלח ר' תלת איגרין גבי ר' יצחק ור' נתן. בחדא כתב לקדושת חנניה ובחדא כתב גדיים שהנחת נעשו תיישים ובחדא כתב אם אינך מקבל צא לך למדבר אטד ותהא שוחט (ונחושת) [ונחונן] זורק קרא קמייתא ואקרון וכו'. אמר מאן ידע דאינון ידעין כוותי כו'. כתיב ואל יתר זקני הגולה אמר הקב"ה ביותר הם עלי זקני הגולה חביבה עלי כת קטנה שבא"י יתר מסנהדרין גדולה. החרש והמסגר אלף. ר' ברכיה בשם רבי אמר אלו החכמים ורבנן אמרו אלו הבולבוטים:

סמיכת זקנים. א"ר יוחנן מסמכי סאבי ואקשי' מנא לן מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו ויצוהו תיסגי בחד וכי תימא משה רבינו במקום שבעים הוה אי הכי ליבעי שבעים ואמאי תנן בג' ועלתה בקושיא. ואסקה רב אשי סמכי ליה בשמא וקרו ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני דקנסות. ואקשינן וחד לא סמיך והא רבי

המשנה השלישית והוא גם כן מענין החלק הראשון ואמר סמיכת זקנים בשלשה וענינו הוא שרוב קרבנות בהמה טעונין סמיכה כמו שיתבאר במקומו וענין הסמיכה הוא שהיו בעלים סומכים בכל כוחם בשתי ידים על ראש הבהמה לא על הצואר ולא על הצדדין שנאמר על ראש העולה ושאר הקרבנות למדין ממנה ומתודה אם על חטאת עון חטאת ואם על אשם עון אשם ועל עולה הוא מתודה על עשה ולא לא תעשה הניתק לעשה ואומר חטאתי עויתי ופשעתי ועשיתי כך וכך ועכשיו חוזרני בי וזו כפרתי ועל השלמים אומר דברי שבח והודאה ואפילו קרבן הבא בשותפות כגון עולה ושלמים שאפשר להביאן בשותפות בין בנדר בין בנדבה כלן סומכין בזה אחר זה אפילו היו יתר משנים כמה שירצו וקרבן הצבור אין בו סמיכה אלא בשנים והם שעיר המשתלח ופר העלם דבר של צבור הבא בשגגת הוראת בית דין על הדרך שיתבאר במסכת הוריות ושעיר המשתלח סמיכתו היתה בכהן גדול שהיה מתודה עליו על ידי כל ישראל אבל פר העלם דבר של צבור סמיכתו היתה על ידי שלשה מן הסנהדרין ומתודים על חטאתם והוא שאמרו בכאן שסמיכת זקנים בשלשה ופירושו מומחין ולא עוד אלא שבזו צריך שיהיו מסנהדרי גדולה שנאמר זקני העדה ר"ל מזקינים שבסנהדרי גדולה:

עריפת עגלה בשלשה וענינו כשנמצא חלל באדמה ולא נודע מי הכהו אמרה תורה ויצאו זקיניך ושופטיך ומדדו את הערים אשר סביבות החלל והעיר אשר היא קרובה אל החלל לפי מדידתן מביאה עגלה על הדרך שיתבאר במקומו ועל אותה מדידה אמרו בכאן שהיא בשלשה מסנהדרי גדולה וקורא לה עריפת עגלה על שם שאין עורפין אותה עד שימדדו ומ"מ העריפה עצמה אינה נעשית על ידי זקנים שבסנהדרי גדולה שהרי זקני העיר כתוב בה אלא לא דברו כאן אלא על המדידה ועלה אמר שהיא בשלשה כסמיכת זקנים שהוזכרה ור' יהודה אומר על שניהם בחמשה והלכה כדבריו ולא כתנא קמא שר' יהודה ור' שמעון הלכה כר' יהודה וגדולי המחברים פסקו בעגלה ערופה בחמשה ובסמיכה בשלשה ויצא להם דבר זה ממה שאמרו בתלמוד המערב אמר ר' נראין דברי ר' שמעון בסמיכה ודברי ר' יהודה בעגלה ערופה ויש פוסקין כר' שמעון:

וזהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

רבי שמעון אומר אף בזמן שהתקופה חסרה ששה עשר יום מתשרי מעברין ומקשינן היינו תנא קמא:

ומפרקינן איכא בינייהו יום תקופה גומר ולא מסיימי חד מינייהו סבר יום תקופה גומר והאי ששה עשר דקאמר לאו אחסרון קאי למימרא דחסרי כולהו מתקופה ישינה ונפלה תקופה חדשה בשיבסר בירחא אלא אנפילה קאי דנפלה תקופה חדשה בשיתסר דאע"ג דהוי מקצת היום של ששה עשר מתקופה חדשה מעברין דיום תקופה גומר וכולהו מתקופה ישינה חשבינן להו ובעינן כוליה חג בתקופה חדשה וליכא. וחד מינייהו סבר יום תקופה מתחיל והאי דקאמר ששה עשר אחסרון קאי למימר דכי חסרי כולהו שיתסר מתקופה ישינה ונפלה תקופה חדשה בשיבסר מעברין אבל היכא דנפלה בשיתסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל וכיון דחשבינן ליה ליומא דשיתסר מתקופה חדשה הוה ליה כוליה חג בתקופה חדשה. מיהו לא מסיימי כלומר לא ידעינן מאן מינייהו אמר הכי ומאן מינייהו אמר הכי דהא תרווייהו ששה עשר קאמרי. ויש לפרש דתרווייהו אחסרון קאמרי מיהו מאן דאמר יום תקופה גומר מיירי כגון דנפלה תקופה ביומא דשיתסר וכיון דסבירא ליה יום תקופה גומר חשיב ליה ליומא דשיתסר כמאן דחסר כוליה מתקופה חדשה ואמטול הכי קא חשיב ששה עשר יום חסרים מתקופה חדשה. ומאן דסבר יום תקופה מתחיל מיירי כגון דנפלה תקופה בשיבסר וכיון דסבירא ליה יום תקופה מתחיל לא חשיב ליה היום תקופה מכלל יומי דחסרי מתקופה חדשה אלא חשיב שיתסר לבד מיומא דנפלה ביה תקופה אבל אי נפלה תקופה בשיתסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואיכא כוליה חג בתקופה חדשה:

אחרים אומרים כו'. ודייקינן מאי קסברי אפי' תימא נמי דקסברי יום תקופה גומר וכוליה חג בעינן בתקופה חדשה כי חסרה תקופה ארביסר מאי הוי הא קא נפלה תקופה בחמיסר דהוא יום טוב והוה ליה משיתסר ואילך דהוא יומא קמא דחולו של מועד בתקופה חדשה ואמאי מעברין אמר רבי שמואל ב"ר יצחק אחרים לאו בתקופת תשרי קיימי ומשום דבעינן כוליה חג בתקופה חדשה אלא בתקופת ניסן קיימי דכתיב שמור את חודש האביב ועשית פסח שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן. יש אומרים דתקופה חדשה קרי אביב של תקופה כלומר שמור שתהא תקופה חדשה נופלת בניסן והדר ועשית פסח והיינו בארבעה עשר בניסן. ויש אומרים דה"ק קרא שמור חודש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה ואביב הוא ניסן של חמה שאין ניסן קרוי אביב אלא על בישול התבואה שמתברכת בו וכל ביכור התבואה ועת הקיץ והחורף לחשבון החמה הן ואמר רחמנא שמור שיהא חודש ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת וכמה הן ימי חידושה י"ד יום מכאן ואילך היא ישנה. ואני אומר שאלו נאמר שמור חודש אביב ועשית פסח הייתי אומר איזה חודש שימצא בו אביב יעשה בו הפסח עכשיו שנאמר חודש האביב לא דיבר הכתוב אלא על האביב הידוע שבא בעתו ואיזה זה זה אביב של תקופה חדשה דקאמר רחמנא שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן והדר ועשית פסח כדאמרן. ואיבעית אימא שיהא בתוך חידושה של לבנה וכדאמרן:

ומקשינן ומשום חד יומא מעברינן לה לכולה שתא נעבריה לאדר ונעבדיה בר תלתין יומין דאי נמי הוה נפלה תקופת ניסן מעיקרא בחמיסר השתא נפלה בארביסר ואתי אביב של תקופה בארביסר. ומפרקינן מלמעלה למטה קא חשיב והכי קתני אם היתה תקופת ניסן חסרה מן החודש י"ח יום ונופלת בי"ט או חסרה י"ז ונופלת בי"ח או חסרה י"ו ונופלת בי"ז וכן עד מיעוטו עד שתהא חסרה מיעוטו של חודש דהיינו ארביסר ולא עד בכלל כגון שהיתה חסרה ט"ו ונופלת בי"ו מעברין דכיון דקדים פסחא לתקופה חד יומא לא סגיא לן בעיבוריה דאדר דאי נמי מעברינן ליה אתיא תקופה בחמיסר ובעינן אביב של תקופה מקמי פסחא א"נ בחידושה של לבנה וליכא אבל אם היתה חסרה מיעוטו ואתי תקופה בחמיסר כיון דכי דחינן ליה לניסן חד יומא נפלה תקופה בארביסר אין מעברין אלא ממלינן ליה לאדר ומדחי ניסן חד יומא כי היכי דתפול תקופה בארביסר:

ואיכא דמקשו הכא מאי שנא דלרבי מאיר קא מקשינן וליעבריה לאדר ואלו להנך תנאי דקא מיירי בתקופת תשרי לא קא מקשינן הכי דהא ודאי לדידהו נמי כי מלינן ליה לאדר מידחו כולהו ירחי חד יומא ואי למאן דבעי כוליה חג בתקופה חדשה איכא ואי למאן דאמר מקצת חג איכא. אי נמי הוה לן לאקשויי וליעברוה לאלול. ומתרץ רבינו שלמה ז"ל משום דלא אפשר דאי מעברינן ליה מיקלע לן ראש השנה ביומא דלא חזי דהא מעיקרא מסדרינן להו לירחי דסיתוא כי היכי דלא ליקלע לן תשרי באד"ו ואי נצטרך לעיבורי מקלקלא ראש השנה משום תרי שבי בהדי הדדי ומשום שביעי של ערבה דמיקלע בשבת וכדאמרינן התם מימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר דלא אצטריך דמעיקרא מסדרינן ירחי כי היכי דלא ליקלע לן ראש השנה באד"ו וכי מעברינן ליה מקלקלא ראש השנה כדאמרינן בראש השנה ובברכות ובסוכה נמי גבי שביעי של ערבה אמרינן לא מיקלע אלול בשבת אלמא אנן מעיינינן במילתא מעיקרא ומסדרינן להו לירחי כי היכי דלא ליקלע באד"ו הילכך כיון דיום שלשים של אלול מיקלע בשלישי ובחמישי או בשבת כי מידחי חד יומא בין על ידי עיבור אלול בין על ידי עיבור חודש אחר מיקלע ראש השנה באד"ו ואי מיקלע בשני בשבת דאפשר למידחייה למחר הואיל וברוב השנים לא שכיח לא פרכינן וליכא לאקשויי נמי וליעברוה תרי ירחי ולידחייה תרי יומי דקיי"ל במסכת ערכין דלא נראה לחכמים לעבר שמונה חדשים בשנה אלא אם כן היתה שנה שלפניה מעוברת וכיון דבחדשים אחד מלא ואחד חסר מיקלעא תקופה ביום י"ז לרבי יהודה או בכ"ב לרבי יוסי אי מעברינן תו תרי ירחי הוו להו שמונה מעוברין הילכך מעברין את השנה ע"כ דבריו ז"ל. ואיכא דמקשו עליה דהא כי מעברינן ליה לאדר ומחזקינן ליה לפסח מרחקי ליה נמי לראש השנה ואם תאמר יעשו בימות החמה שני חסרין ולא ידחה ראש השנה ליום פסול אי הכי גבי תקופת תשרי נמי יעשו מלאים ויבא ראש השנה ביום כשר. ואית דמפרשי דהיינו טעמא דלא אקשי' בתקופת תשרי ליעברי לאדר או לאלול דטעמו משום אסיפה וכיון דמרחקינן ליה יום אחד מעברינן לה לשתא כדי שיהא הכל נאסף ויעלו ישראל לרגל בשמחה. ואמרי לה נמי דהיינו טעמא דאקשי' ומשום חד יומא מעברי' לה לשתא שטוב להם לעבר אדר שלא לרחק פסח מן התקופה דמאחר דבעינן אביב אי מעברי לה לשתא קדמה לה תקופה לפסחא חד ירחא ובעינן אביב בניסן ובכורים בסיון וליכא. והדין פי' בתרא דאיק טפי מההיא מציעא. ולדילן מסתברא דהיינו טעמא דלא אקשי' להנך תנאי ליעבריה לאלול אי נמי ירחא אחרינא משום דקיי"ל דאין מעברין את השנה אלא על שני סימנין כדקתני בהדיא באידך ברייתא על שנים מהן מעברין ועל אחד מהן אין מעברין הילכך על כרחך האי דקתני הכא דמעברין על התקופה בדאיכא אביב או פירות האילן בהדה קא מיירי וכיון דאיכא סימן אחרינא בהדה על כרחין צריכין לעבורה לשתא כי היכי דלתקנונהו לתרווייהו דאי אמרת ליעבר חד ירחא או תרי ירחי נהי דאיתקנא לה תקופה אביב ופירות האילן מה תהא עליהן אבל לרבי מאיר דחיישי' לתקופת ניסן דתיתי מקמי פסחא משום אביב של תקופה ואע"ג דשכיח אביב מתקופה ישינה מעברינן לה לשתא כי היכי דליהוי אביב בתקופה חדשה מקמי פסחא ואמטול הכי אקשינן וניעבריה לאדר דהא מיתקנא לן תקופת ניסן וליכא מידי אחרי כן למיחש וכד מעיינת בהדין פרוקא דילן סליק לך אליבא דהילכתא:

ואיכא דמקשו הכא מאי שנא מיעוטו לרבי מאיר דאין מעברין משום דאפשר למלוייה לאדר אי הכי חמיסר נמי לא ניעברי' לשתא דהא אפשר למלויי תרי ירחי מיקמי ניסן והאי קושיא ליתיה מההיא דערכין. ואיכא דמקשי נמי אהא דמקשי ליה לר"מ וליעבריה לאדר וקא מסקי נמי דעל מיעוט אין מעברין את השנה דהא אפשר למלויי לאדר וקא קשיא להו והא קא מידחי ניסן חד יומא ומיקלע פסח בבד"ו וניחא להו דאי נמי מקלע פסח בבד"ו לא איכפת לן דהאי דלא עבדינן פסח בבד"ו טעמא משום תשרי הוא והכא דלא אפשר מוטב ליעבריה לאדר וליקלע פסח בבד"ו וניעבד בקייטא חד חודש חסר טפי מכסדרן ונהדריה לתשרי לדוכתיה ביום הגון ולא נעברה לשתא למדחינהו לכולהו מועדות חדש שלם:

והדרי' לעיקר שמעתתין כיון דאקשי' מאי קסבר אי קסבר יום תקופ' גומר וכוליה חג בעינן בתקופה חדשה הא איכא ומפרקינן תנא בתקופת ניסן קיימי. אתא רבינא ופריק פירוקא אחרינא לעולם אחרים בתקופת תשרי קיימי וקסברי יום תקופה גומר וכוליה חג הסוכות בעינן בתקופה חדשה אפי' ביו"ט ראשון הילכך אע"ג דלא משכא תקופת תמוז אלא ארביסר בתשרי ונפלה תקופה חדשה בחמיסר דהוא יו"ט ראשון מעברין דקסברי יום תקופה גומר וה"ל יו"ט ראשון בתקופה ישינה. ומתמהינן וסברי אחרים דיו"ט בעינן בתקופה חדשה חג האסיף כתיב חג שמותר לאסוף בו ואלו יו"ט ראשון מי שרי. ומפרקינן לעולם אפי' י"ט בעינן בתקופה חדשה כדכתיב וחג האסיף תקופת השנה ואכוליה חג הסוכות קאי והאי אסיף דכתב ביה לאו למימרא דאיכא אסיף בגויה ממש אלא לסימנא בעלמא הוא כלומר איזה חג שצריך להיות בתקופה חדשה הוי אומר חג שהוא בא בזמן אסיפה והיינו חג הסוכות:

ואיכא דקשיא להו מכדי כולהו הני תנאי מודו דכי נפלה תקופת תשרי בעשרים ושנים בתשרי מעברין ואלו אנן השתא זימנין סגיאן דנפלה בכ"ה תשרי ולא מעברינן ואנן אמרי דהא לא קשיא דהא לכולהו תנאי דמיירי בתקופת תשרי לא קא אמרי דמעברי' אלא היכא דאיכא אביב או פירות האילן בהדה כדקתני בברייתא בהדיא על שנים מהן מעברין על אחד מהן אין מעברין והשתא דלא יכלינן למיקם אאביב ופירות האילן ובארץ ישראל לא מעברינן אתקופה לחודה. אלא אי קשיא הא קשיא דאמרינן בראש השנה (כ"א.) כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברוה להאי שתא ולא תיחוש לה אלמא אהא סימנא לחודיה מעברין וזמנין דמשכא תקופת טבת עד שיבסר ותמני סר לא מעברינן.

ופירוקא דסוד העיבור העשוי להשוות שנות הלבנה לשנות החמה בסוף כל מחזור ומחזור אינו בנוי על תקופת שמואל (עירובין נ"ו.) שהיה חושב לשנת החמה שלש מאות וששים וחמשה ימים ורביע יום לפי שחשבון זה יתר על שנת הלבנה כשהיא פשוטה וחדשיה כסדרן עשר ימים וכ"א שעה ור"ד חלקים לפי ששנת הלבנה שחדשיה כסדרן שנ"ד ימים וח' שעות ותתע"ו חלקים מאלף ושמנים בשעה סימנם שנ"ד ח' תתע"ו ונמצאת חסרה משנת החמה לדברי שמואל עשרה ימים וכ"א שעה ור"ד חלקים לשנה אחת סימנם יכ"א ר"ד ונמצא חשבון זה עולה לי"ט שנים שהן שנות המחזור למאתים וששה ימים וי"ח שעות ושש מאות ושלשים יששה חלקים סימנם ר"ו י"ח תרל"ו וכשאתה מחשב ימי שבעת חדש העיבור הנוספת בכל מחזור של י"ט שנים כדי להשוות שנות הלבנה לשנות החמה ואתה נותן לכל חודש וחודש ימים הראוין לו שהן כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים החשבון עולה לך לז' חדשים מאתים וששה ימים ושבעה עשר שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים סימנם ר"ו י"ז קנ"א ועדיין החשבון זה חסר מכדי התוספת שנות החמה על שנות הלבנה שעה אחת וארבע מאות וחמשה ושמונים חלקים לכל מחזור סימנם אתפ"ה ונמצאו שנות החמה כדברי שמואל מוסיפין על שנות הלבנה אפי' לאחר עיבורן שעה אחת ותפ"ה חלקים לכל מחזור ומחזור ולפי רוב השנים שעברו במאתים וששים ואחד מחזורין נתקבצו מן השעות והחלקים חמשה עשר יום ושמונה עשר שעות ומאתים ועשרים וחמשה חלקים לפיכך תקופת תשרי מתאחרת עד סוף החדש ואם ירבו הימים לפי חשבון זה סוף שתקופת ניסן נופלת באייר ותקופת תשרי נופלת במרחשוון והרי נתברר לך שאין סוד העיבור בנוי על תקופת שמואל אלא על תקופת רב אדא ששנת החמה לדבריו שלש מאות וששים וחמשה ימים וחמש שעות ותשע מאות ושבעה ותשעים חלקים ושמונה וארבעים רגע מששה ושבעים בחלק כמו שפירשנו למעלה ונמצאת שנת החמה יתירה על שנת הלבנה לפי חשבון זה עשרה ימים ואחת ועשרים שעות ומאה ועשרים ואחד חלקים וארבעים ושמונה רגעים סימנם יכ"א קכ"א מ"ח וחשבון זה עולה לי"ט שנים מאתים וששה ימים ושבע עשרה שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים סימנם ר"ו י"ז קנ"א וכשאתה מחשב ימי שבעת חדש העיבור שבכל מחזור של י"ט שנים ואתה נותן כ"ט ימים וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים לכל חדש וחדש שהחשבון עולה לך לז' חדשים ר"ו ימים וי"ז שעות ומאה ואחד וחמשים חלקים כנגד תוספת שנות החמה על שנות הלבנה בי"ט שנים ונמצא שנות החמה ושנות הלבנה כלין כאחת בסוף כל מחזור ומחזור של י"ט שנים חוץ מט' שעות ותרמ"ב חלקים שתקופת ניסן קודמת למולד ניסן בתחלת כל מחזור ומחזור לפי שתקופת ניסן חוזרת בתחלת כל מחזור למקום שהתחילה בו בשנה ראשונה של יצירה שהוא ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים קודם מולד ניסן לפיכך אי אפשר לתקופת טבת שתמשך לעולם עד י"ב בחדש אלא בשנה מעוברת וכיון שעיברו ב"ד את השנה חזרה תקופה לאחוריה ונמצאת מפלת באדר שני כיצד הרי אמרנו שתקופת ניסן נופלת בתחלת כל מחזור ומחזור בט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים קודם למולד ניסן מכאן ואילך צא וחשוב לכל שנה ושנה תוספתא שהן י' ימים ועשרים ואחת שעה ומאה ואחד ועשרים חלקים ומ"ח רגע ונמצאת שנת החמה מוספת על שנת הלבנה בסוף שנה ראשונה יכ"א קכ"א מ"ח צא מהן ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים סימנם תרמ"ב שקדמה שנת החמה לשנת הלבנה בתחלת המחזור נשארו בידך י' ימים וי"א שעה וחמש מאות ותשעה וחמשים חלקים ושמנה וארבעים רגע סימנם י"א תקנ"ט מ"ח הוסף חשבון זה על מולד ניסן ונמצאת תקופת ניסן של שנה שנייה נופלת בעשרה ימים ואחת עשרה שעה וחמש מאות וט' וחמשים חלקים ומ"ח רגע לאחר מולד ניסן ועוד אין השנה צריכה לעבר צא וחשוב לשנה שנייה תוספתה והוסף על מקום תקופת ניסן של שנה שנייה עצמה ונמצא החשבון כלה בעשרים ואחד יום ושמונה שעות ושש מאות ושמונים ואחד חלקים ועשרים רגע ממולד החדש השביעי לתשרי של שנה שלישית סימנם כ"א ח' תרפ"א כ' והוא מקום תקופת ניסן לשנה שלישית ולפי שנמשכה תקופת טבת עד ששה עשר בחדש השביעי אי אפשר לקבעו ניסן מפני אביב של פסח שצריך להיות בתקופה חדשה לפיכך צריכין לעבר בשלישי' ולקבוע חדש התקופה לשם אדר שני כדי שתחזור תקופת ניסן לאחוריה ונמצאת נופלת בשנה השלישית בעשרים ואחד יום ושמונה שעות ושש מאות ושמונים ואחד חלקים ועשרים רגע ממולד אדר שני וכן אתה עושה בכל שנה ושנה משנות המחזור שאתה רוצה לדעת תקופת ניסן שלה צא וחשוב שנים גמורים שעברו לפניה מן המחזור ההוא וקח לכל שנה ושנה כדי תוספתה וקבץ את הכל והרגעים שאין בהן חלק תחשבם בפני עצמן ושיש בהן חלקים יצטרפו עם החלקים והחלקים שאין בהן שעות תחשבם בפני עצמן ושיש בהם שעה תצרפם עם השעות והשעות שאין בהם יום שלם תחשבם בפני עצמן ושיש בהם יום תצרפם עם הימים והוא יהיה חשבון תוספת שנות החמה על שנות הלבנה לשנים שעברו קודם תקופת ניסן שאתה רוצה לדעת מקומה צא מהן ט' שעות ושש מאות וארבעים ושנים חלקים שקדמה שנת החמה לשנת הלבנה בתחלת המחזור כמו שפירשנו והנשאר תשליכנו חדשי לבנה כנגד חדשי העיבור של שנים שעברו מן המחזור והנשאר שאין בו חדשי לבנה תוסיפנו על מולד החדש השביעי לתשרי של שנה שאתה מבקש לדעת תקופת ניסן שלה אם היה החדש השביעי ניסן תוסיפנו על מולד ניסן ואם היה אדר שני תוסיפנו על מולד אד"ש ובמקום שהחשבון כלה שם תפול תקופת ניסן של אותה השנה בד"א בכל שנות המחזור חוץ משנה תשיעית אבל בשנה תשיעית אע"פ שהיא פשוטה והחדש השביעי שלה קבוע ניסן אי אתה מוסיף החשבון שראוי להוסיף על מולד החדש אלא על מולד אדר שהוא ששי לתשרי של אותה השנה מה טעם לפי שתקופת ניסן של שנה שמינית שלפניה נופלת בכל מחזור בששה עשר ימים ושש עשרה שעות ושבע מאות ושלשה ושמנים חלקים ושלשים ושנים רגע ממולד אדר שני סימנם י"ו י"ו תשפ"ג ל"ב והדבר ידוע שאין תקופת שנה הבאה רחוקה רגע שתקופת שנה זו נופלת בו מימי החדש יתר מעשרה ימים ועשרים ואחת שעות ומאה ואחד ועשרים חלקים ומ"ח רגע שהוא חשבון תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת צא וחשוב ממקום תקופת ניסן של שנה שמינית שנים עשר חדשי לבנה ונמצא החשבון כלה בשנה תשיעית באדר ביום בשעה וברגע שהתחלת לחשוב הימנו הוסף עליו כדי תוספת שנה אחת נמצא החשבון כלה בכ"ז ימים וי"ג שעות [ותתק"ה] חלקים וארבעה רגעים מן החדש ואי אתה מוצא שנה פשוטה שתקופת ניסן נופלת בה באדר אלא בראשונה ובתשיעית לפי שהשנים שלפניה מעוברות הן ותקופת ניסן נופלת בהן באדר שני ולפי שהתקופה נופלת בהן קודם תכלית שמונה עשר יום וט"ו שעות ושש מאות ואחד ושבעים חלקים ושמנה ועשרים רגע ממולד אדר שני סימנם י"ח ט"ו תרע"א כ"ח נמצא השאר מן החדש לחשבון כ"ט י"ב תשצ"ג יתר מכדי תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת וכשאתה מוסיף על מקום תקופת ניסן של שנים ההם שהן שנה שמינית ותשע עשרה כדי תוספת שנת החמה על שנת הלבנה לשנה אחת לדעת מקום תקופת ניסן לשנה הבאה נמצא החשבון כלה קודם תכלית החדש ההוא והוא יהיה מקום תקופת ניסן לשנים הבאות אחריהן שהן שנה ראשונה ושנה תשיעית וכבר ביארנו לך דרך ידיעת מקום תקופת ניסן בכל שנה מכאן ואילך צא וחשוב על החשבון שביארנו לך ותמצא שאין תקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בחדש שהיא כלה בו אלא בשנה מעוברת שנמצאת התקופה כלה באדר שני והאביב בא בתקופה חדשה. אם תשאל והלא על החשבון הזה נמצאת תקופת ניסן נופלת בשנת שש עשרה לכל מחזור בחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע ממולד ניסן סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו ונמצא תקופת טבת נמשכת עד ששה עשר בו כדי השעות והחלקים והרגעים שהן יתירין על חמשה עשר יום ואעפ"כ אין מעברין את השנה ההיא שמא תאמר אי אפשר שיפול מולד ניסן בשנת שש עשרה למחזור ביום הראוי ליקבע בו ראש חדש ניסן או בשעה ראויה ונמצא ראש חדש נדחה ליום של אחריו ונמצא התקופה חוזרת לאחוריה ונופלת בחמשה עשר בניסן או שמא תאמר אי אפשר שיפול מולד ניסן בשנת השש עשרה למחזור לאחר שמונה שעות ותרכ"ב חלקים ארבעים רגע שנמצא שאין תקופת טבת נמשכת עד שתים עשרה שעות בליל ששה עשר דהוה ליה כוליה יממא דשיתסר בתקופה חדשה ואנן איממא קפדינן משום עומר דליקרב בתקופה חדשה דעומר אינו קרב אלא ביום הרי פעמים שמולד ניסן נופל לאחר שתים עשרה שעות ביום הגון כמו שנפל בשנת שש עשרה למחזור ראשון של יצירה בי"ג שעות וארבע מאות ושבעה וששים חלקים מתחילת ליל שבת סימנם ז' י"ג תס"ז שנמצא המולד נופל לאחר שעה אחת וארבע מאות ושבעה וששים חלקים מן היום ויום הגון היה לראש חדש ניסן ונמצאת תקופת טבת נמשכת עד סוף ארבע שעות וחלקים מיום ששה עשר בניסן של שנה ההיא וכמו שעתיד ליפול בשנת חמשת אלפים ומאה ושמונה לבריאת עולם שהיא שנת שש עשרה למחזור מאתים ותשעה וששים שמולד ניסן של שנה ההיא שעתיד ליפול בתשע שעות ושבעה ושמנים חלקים מלילי שבת סימנם ז"ט פ"ז ויום הגון הוא לראש חדש ניסן והתקופה נופלת בחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע לאחר המולד סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו ונמצאת נופלת ביום ששה עשר בניסן בת"ק וד' וארבעים חלקים וששה ושלשים רגעים ביום וכן אתה מוצא בשנת חמשת אלפים ומאה וששים ושתים לבריאת עולם שהיא שנת שלש עשרה למחזור מאתים ושבעים ושנים שמולד ניסן של שנה ההיא עתיד ליפול בעשר שעות ושלש מאות ושנים ותשעים חלקים מלילי אחד בשבת ויום הגון הוא לראש חדש ניסן הוסף עליהן מרחק התקופה מן המולד נמצאת התקופה נופלת בשלש עשרה שעות ושמונה מאות ותשעה וארבעים חלקים וששה ושלשים רגעים מתחלת ליל ששה עשר בניסן סימנם י"ג תתמ"ט ל"ו שנמצאת תקופת טבת אוכלת ביום ההוא שעה אחת ושמונה מאות ותשעה וארבעים חלקים וששה ושלשים רגע ואעפ"כ אין מעברין את השנה והרי נתברר לך שפעמים שתקופת טבת נמשכת עד יום ששה עשר בניסן ואין מעברין את השנה. ונראה לנו לתרץ דהאי דשלח ליה רב הונא בר אבין לרבא כי חזית דמשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה לאו למימרא דכי משכא עד מקצת יומא דשיתסר ונפלה תקופת ניסן ביומא דשיתסר דמעברין דהא קי"ל כר' יוסי דאמר גבי תקופת תשרי יום תקופה מתחיל דר' יהודה ור' יוסי הלכה כרבי יוסי והוא הדין לשאר תקופת וכיון דיום תקופה מתחיל אשתכח דכי נפלה תקופת ניסן בשיתסר על כרחך כוליה יומא מתקופה חדשה חשיב ואשתכח דאביב בתקופה חדשה קא הוי וכי קאמר רב הונא בר אבין דכי משכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן מעברינן כגון דמשכא עד אורתא דשיתסר נגהי שיבסר דהוה ליה יומא דשיתסר התקופה ישנה והיינו טעמא דנקט עד שיתסר ולא קא נקיט עד שיבסר משום דקי"ל יום תקופה מתחיל דאי נקט דמשכא עד שיבסר הוה משמע דנפלה תקופת ניסן בתמניסר דהוה ליה כוליה יומא דשיבסר מתקופה ישנה אבל אי נפלה תקופת ניסן בשיבסר אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואשתכח דיומא דשיבסר מתקופה חדשה הוא להכי נקט דמשכא עד שיתסר דמשמע דכי הוי כוליה יומא דשיתסר מתקופה ישנה אע"ג דנפלה תקופה חדשה בשיבסר מעברין והשתא צריכנא לברורי לך דלעולם לא משכא תקופת טבת עד סוף יומא דשיתסר בניסן כי היכי דתיסוק לן שמעתא אליבא דהילכתא ועיקר הא מילתא משום דהא ברירנא תקופת ניסן דשנת שש עשרה למחזור אינה רחוקה ממולד ניסן יתר מחמשה עשר יום ושלש שעות וארבע מאות ושבעה וחמשים חלקים וששה ושלשים רגע סימנם ט"ו ג' תנ"ז ל"ו לפיכך אי אפשר שתמשך תקופת טבת עד סופו של יום ששה עשר בניסן שהרי אי אפשר שתתרחק התקופה מן המולד חמשה עשר יום וארבע שעות שלימות כמו שביארנו ואם נפל המולד קודם חצות והוקבע ראש חדש ניסן בו ביום הרי תקופת ניסן נופלת ביום ששה עשר בניסן קודם תכלית עשר שעות ביום ויום תקופה מתחיל ואשתכח דכוליה יומא דשיתסר מתקופה חדשה הוא חשוב ואם נפל המולד לאחר חצות הרי ראש חדש ניסן נדחה ליום שלאחריו וחזרה תקופה לאחוריה ונמצא תקופת ניסן נופלת בט"ו בניסן או בששה עשר ואיפרק קושין כהוגן:

מתני' סמיכת זקנים על ראש פר העדה ועריפת עגלה בשלשה לאו דוקא נקט עריפת העגלה דהא בזקני העיר ההיא בלחוד תלא רחמנא דכתב והורידו זקני העיר את העגלה וכתב נמי וכל זקני העיר ההיא יסמכו וגו' ותנן בסוטה בפרק עגלה ערופה (סוטה מ"ה:) נפטרו להן זקני ישראל והלכו להן וזקני אותה העיר מביאין עגלת בקר כו' עד ועורפין אותה בקופץ מאחוריה דאלמא עריפת העגלה לא בעיא זקני סנהדרי גדולה ואלו בגמ' מוכח לקמן דמיוחדין שבעדה בעינן אלא ה"ק עריפת העגלה היתה נעשית על פי שלשה מב"ד הגדול שהיו מודדין את הערים אשר סביבות החלל והעיר הקרובה אל החלל היו מחייבין אותה להביא עגלת בקר והאי עריפת העגלה דקתני חיוב עריפת העגלה הוא כדקתני בכולהו הנך דאונס ומפתה וכולה מתני' לאו בשעת תשלומין קא מיירי אלא אחיובא קא מיירי ולא מצית למימר דבעריפת העגלה ממש קאי והני שלשה וחמשה דקתני (לאו) [להו] מזקני העיר ההיא נינהו דא"כ כלהו זקני העיר בעינן דכתיב וכל זקני וגו' ותו דהא בגמרא מוכח לקמן דמסנהדרי גדולה נינהו דבין לר' יהודה בין לר' שמעון מיוחדין שבעדה בעינן ותו מדקא מייתי לה ראיה לפלוגתייהו מקראי דכתב גבי מדידה ש"מ גבי מדידה קאי ולאו גבי עריפה ממש. ובגמרא מפרש פלוגתא דר' שמעון ור' יהודה בין גבי סמיכת זקנים על ראש פר העדה בין גבי חיוב עריפת העגלה והיינו דאמרינן ת"ר וסמכו בפרשת פר העלם דבר של ציבור כתיב וסמכו זקני העדה את ידיהם על ראש הפר וגו' וקתני עלה וסמכו זקני יכול זקני השוק ת"ל עדה דהיינו סנהדרי דאלו ב"ד של שלשה לא מיקרי עדה אי עדה יכול קטני עדה דהיינו סנהדרי קטנה תלמוד לומר העדה המיוחדת דהיינו סנהדרי גדולה ואלו נאמר וסמכו העדה הייתי אומר עד דאיכא כולה עדה השתא דכתב זקני העדה ש"מ אפילו מקצתן וכמה הן וסמכו שנים זקני שנים ואין ב"ד שקול אין עושין ב"ד שקול שמא יפול מום בפר ויחלקו בדבר אם קבוע הוא ואם עובר הוא והדבר צריך הכרע לפיכך מוסיפין עליהן עוד אחד הרי כאן חמשה דברי ר' יהודה רבי שמעון אומר זקני שנים אין בית דין שקול כו' דאלו וסמכו לגופיה צריך דאי כחב רחמנא זקני העדה את ידיהם על ראש הפר ותו לא הוה אמינא מאי על בסמוך כלומר בקרוב כדכתיב ועליו מטה מנשה והחונים עליו ולא צריך למסמך ידיה ממש כתב רחמנא וסמכו ור' יהודה משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו דהוה ליה לקרא למכתב זקני העדה את ידיהם על ראש הפר כדאמרן ואנא גמירנא ראש ראש מעולה כתיב הכא על ראש הפר וכתיב התם וסמך ידו על ראש העולה מה להלן סמיכת ידים ממש דהא כתיב וסמך אף כאן סמיכה ממש וסמכו למה לי שמע מינה למנינא ור' שמעון לא גמר ראש ראש מעולה כלומר דלא אגמריה רביה האי ג"ש וקי"ל דאדם דן ק"ו מעצמו ואין אדם דן ג"ש מעצמו:

תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה ואמרינן מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים א"ר יוחנן סמיכה מסמך סבי לקרות להם רבי אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סאבי מנלן דבעו סמיכה אילימא מדכתיב ויסמוך את ידיו עליו אי הכי תסגי בחד וכי תימא שאני משה דבמקום שבעים ואחד קאי כלומר שקול היה כנגד שבעים ואחד שבכל דור ודור שהרי כולם תלויין בו והוא תלוי במקום וכל דבריו לפי הדבור נאמרו אי הכי ליבעי שבעים ואחד כלומר מה נפשך אי בתר מניינא קאזלת תסגי בחד דהא משה חד הוה ואי בתר חשיבותא קאזלת ליבעי שבעים ואחד דהא משה במקום שבעים ואחד קאי ועלתה בקשיא. ובעא מיניה רב אחא בריה דרבא מרב אשי ידא ממש סמכי ליה או לא אמר ליה לאו ידא ממש סמכי ליה אלא סמכי ליה בשמא מאי היא דקרו ליה ר' ויהבו ליה רשותא למידן דיני קנסות בשלשה דאלו שאר דינין כגון הודאות והלואות בהדיוטות סגיא שלא תנעול דלת בפני לווין כדאמרינן בריש פרקין שאר דיני ממונות נמי דלית בהו נעילת דלת והוו ממונא עבדינן שליחותייהו והוא דהויא מילתא דשכיחא ואית בה חסרון כיס כדאסיקנא בפ' החובל. ומתמהי' וחד לא סמיך והא ר' יהודה בן בבא סמך חמשה זקנים כדבעינן למימר קמן ומפרקינן רבי יהודה בן בבא אחריני הוו בהדיה והאי דלא חשיב להו משום כבודו דרבי יהודה בן בבא:

בד"ה שמור את חודש כו' והא דאמר בשילהי פ"ק דר"ה כו' נ"ל אפי' בנופלת ביום י"ו גופיה כו' עכ"ל ודלא כמו שפירשו התוס' שם דמשכה עד שיתסר היינו דנפלה בי"ז או בי"ו וע"י עיבור אדר וס"ל יום תקופה מתחיל ע"ש דלפי אותה סברא ע"כ היינו דלא כאחרים דהכא והא דקאמר לא תיחוש לה ניחא בפשיטות דר"ל לא תיחוש לעבר שתא בנפלה נמי ממש בי"ו כאחרים דלית הלכתא כוותיה אבל הכא הכריעו לפרש דהתם נמי בנפלה בי"ו גופיה קאמר וקסבר יום תקופה גומר והיינו ממש כאחרים ודקאמר לא תיחוש היינו לומר דהלכתא לאו הכי הוא משום דאחרים יחידאי הוא אלא דהלכתא כאחרים וק"ל:

בא"ד יום א' אדר או אלול ותפול תקופת תשרי בכ' בו כצ"ל:

בא"ד ומיהו לפי' הקונטרס נמי יש לומר כו' אע"ג דתקופת תשרי נופלת בכ"א כו' עכ"ל ר"ל לפי' הקונטרס בהא דחייש לאד"ו אבל בלא הא דפי' הקונט' לאחרים יום תקופה מתחיל כמו שהוכיחו התוס' לעיל דע"כ ליכא לפרש הכי לאחרים ומש"ה בנופלת בט"ו בתחילת יום או בו' שעות איכא לתקוני תקופת ניסן דניעברה לאדר אבל תקופת תשרי לא תוכל לתקוני בכך דאכתי נופלת בכ"א דע"כ בקייטא תחסר חד ירחא דניהדר לתשרי בדוכתא ביום הגון אלא דלא תיחוש לה משום דלא דרשי חג האסיף כלל ודו"ק:

רש"י בד"ה איכא בינייהו כו' עד סוף הדבור נ"ב שייך מעבר לדף:

בד"ה על בסמוך כו' וסמכו ולר"י כו' הכל דבור אחד:

תוס' בד"ה שמור את חודש כו' והא דאמר בשילהי פרק קמא דר"ה כו' נ"ב נראה בעיני שכך הצעה של דברי התוספות דלפי' רש"י פשיטא דאיירי שמושכת תקופת טבת עד י"ו ולא י"ו בכלל כי התקופה נופלת בי"ו ויום תקופה מתחיל ומשום הכי אפילו עברוהו לאדר תפול התקופה בט"ו ולא הוי בחידושה של לבנה שהרי בט"ו היא ישנה אבל לפי מה שפירש שבט"ו עדיין חדשה אם כן משמע לכאורה דעד י"ו וי"ו בכלל קאמר ונופלת בי"ז קאמר דהא בט"ו עדיין חדשה היא אם כן כי נופלת בי"ו ותעבר לאדר נופלת בט"ו הוי תקופה חדשה דיום תקופה מתחיל וכן פירשו התוספות בראש השנה לפי האמת משום הכי קסתמו התוספות לפי מה דאמרינן הכא דאחרים סבירא להו יום תקופה גומר איירי אפילו בנופלת בי"ו ומסיק והא דקאמר לא תיחוש כו' ה"פ בשלמא אי איירי שנופלת בי"ז משום הכי קאמר לא תיחוש לאפוקי אי נפלה בי"ו איכא למיחש שמשום דאיכא למימר נעבריה לאדר דהא יום תקופה מתחיל אבל השתא דאיירי בנופלת בי"ו לא בא לאפוקי שאם נופלת בט"ו דאיכא למיחש פשיטא בין למ"ד תקופה מתחיל או גומר איכא למימר דליעבר לאדר ומשני דה"ק כו' וכמו שפירש רש"י לשם כלומר שהוא נמי מפרש דאיירי בנופלת בי"ו ומוכרח הוא לפרש' בכה"ג דלא תאמר אחרים יחידאה היא ודו"ק:

עוד בדבור זה הלכה כמותן כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אלא נעבד כמותן דמסייע להו קרא וק"ל:

בא"ד ותפול תקופת תשרי בכ' כצ"ל:

גמרא א"ב יום תקופה מתחיל כו'. עפירש"י. ולעד"נ דהא איתא בעירובין (נו) דתקופת תשרי אינה נופלת לעולם בתחלת הלילה. וא"כ ע"כ הא דקאמרי הני תנאי ט"ז לאו דוקא אלא גם עוד שעות. ולכן נוכל לומר ג"כ דל"ד שלמים אלא אפילו לא נחסר רק שעות מיום ט"ז. ובזה פליגי דחד כוונתו שעות יותר על ט"ז ואידך כוונתו על שעות בתוך ט"ז (וכן בפ"ב דערלה מ"ב וג' מפרשי הרע"ב והתוי"ט דלמאה ולמאתים דאיתא שם לאו מצומצמין אלא פחות ע"ש) ולעיל דפריך אי קסברי יום תקופה גומר כו' אכתי לא נחית לזה וכצ"ל גם לפירש"י:

רש"י ד"ה איכא בינייהו. דבור זה שייך לע"א

רש"י ד"ה תנא. ויום תקופה מתחיל. וצ"ל דאם היה חסר י"ד יום ועוד שעות הוה בכלל י"ד ואין מעברין. וק"ל דא"כ איכא לאוקמי בתקופת תשרי ואם היה חסר י"ד ועוד שעות אין מעברין אבל אם היה חסר ט"ו יום שלמים. (והוא ע"כ עם עוד שעות דא"נ לעולם בתחילת הלילה כמש"כ לעיל) מעברין דיום תקופה גומר. ע"כ נלע"ד דלפי מאי דמוקי לה דמלמעלה למטה קחשיב ועד י"ד מעברין ע"כ משמע דאם היה חסר י"ד ועוד שעות מעברין דיום תקופה גומר. אבל זה ודאי אם נופלת התקופה בתחילת ליל ט"ו מעברין לאדר דכיון דהיא בתחילת הלילה לכ"ע יום תקופה מתחיל. ובזה קושיא הא' של התוס' לק"מ:

גמרא אריו"ח מיסמך סבי. עי' בתוי"ט שכתב ואפשר לדחות ראיית הרמב"ם דאליהו הנביא יכול לסמוך ע"ש. אך מה יענה להא דאיתא בעירובין (מג ב) לב"ד הגדול אתא ע"ש הרי דאיתא לב"ד הגדול טרם ביאתו:

רש"י ד"ה במקום ע"א קאי. עי' לקמן (טז ב) בפי' ד"ה דאוקי:

בְּרַם, זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, וְרַבִּי יְהוּדָה בֶּן בָּבָא שְׁמוֹ, שֶׁאִלְמָלֵא הוּא, נִשְׁתַּכְּחוּ דִּינֵי קְנָסוֹת מִיִּשְׂרָאֵל. קשא כיון דגזרו גם על הנסמך יהרג היה צריך להחזיק טובה גם לנסמכים שסכנו עצמן לקבל הסמיכה דלולי זה היו דיני קנסות בטלין?
ונראה לי בס"ד דעיקר השבח הוא לרבי יהודה בן בבא שהיה זקן שאין יכול לברוח אם ירגישו בו וכדהוה הכי אבל הם שהיו בחורים וגבורים סמכו על עצמם שלא יסתכנו שאם ירגישו בם יברחו וכדהוה הכי.
ועוד נראה לי דהנסמכין אפילו אם יתפסו אותם יאמרו אנחנו לא באנו להסמך אלא לראות ואותם שנסמכו ברחו להם אך הסומך הוא אחד והמה יודעים שהוא היה רבי יהודה בן בבא שהוא היה הזקן הסומך דאם לא בא לסמוך למה בא שם. ואומרו בְּרַם זָכוּר אוֹתוֹ הָאִישׁ לַטּוֹב, כלומר במרום יזכר לטוב והבי"ת היא בית השמוש.

בגמרא חג הבא בזמן אסיפה. קשה לפי מה דאמרינן בחגיגה (דף י"ח ע"א) אלא חג הבא בזמן אסיפה כו' ע"ש ובתוס' הרי דמוכח דהשתא דכתיב באספך ליכא למימר עוד חג הבא בזמן אסיפה והאי באספך ע"כ דרשה גמורה היא אליבא דכ"ע דאל"כ גם התוס' לא מקשו שם מידי כמובן. וא"כ איך סברי אחרים דהאי חג האסיף פירושו חג הבא בזמן אסיפה וצ"ע:

מאי על בסמוך. ור"י גמר ראש ראש מעולה ע"ש: ולכאורה קשה ע"פ מה דאמרינן במנחות (דף צ"ו ע"א) אבא שאול אומר שם היו נותנים כו' אמרו לו והרי כבר נאמר כו' ע"ש. והאי אמרו לו הם ר' יהודה דתנינא שם במתניתן הרי דר' יהודה סבר דעל הוא על ממש ולא בסמוך וכן כתבו התוס' בפי' בסוטה (דף ל"ז ע"א) גבי הר גריזים ע"ש. וא"כ ל"ל לר' יהודה הגז"ש דראש ראש. הא גם לר"ש הי' וסמכו מיותר גם בלא גז"ש אי לאו דאמרינן על בסמוך וכיון דר' יהודה בכ"מ סובר דעל ממש שפיר מיותר וסמכו לדרשה גם בלא גז"ש. דא"ל דלמא מהכא יליף ר' יהודה דעל ממש מדדרשינן גז"ש דראש. דל"ל דרשה לזה והא ודאי גם למ"ד על בסמוך איכא על דפירושו על ממש. כדמוכח מהא דאמרינן במנחות (דף כ"ו ע"ב) אברים שסדרן בצדי המערכה מהו. ומה עדיף על דוסמכו מעל המזבח דדוקא מעל דוסמכו נילף דבעלמא ג"כ על ממש. ולא נילף כן מעל המזבח וצ"ע:

בתוספת בד"ה ולעברי' לאדר. ותימה מאי קושיא: דוקא לפי' ר"ת הקשו כן אבל לרש"י אף דלדידיה קושית הגמרא ג"כ אליבא דאחרים קאי מ"מ לא קשה כן כיון דפי' דמעברינן בקייטא חד ירחא א"כ לא נשארים רק ד' ימים בין ר"ה לר"ה אבל לפי פי' ר"ת דקאי קושית הגמרא גם אשאר תנאי ולית להו דאין ר"ה חל באד"ו א"כ לדידיה לא מעברינן בקייטא. דלפי שאר תנאי לא מהני זה כלל. ומלשון הגמרא מוכח דקושיא ולעברי' לאדר גם אליבי' דאחרים לכן שפיר הקשו אחרים אהדדי דאחרים בכל הש"ס הם אחד. דר"מ הוא כדאמרינן בהוריות (דף י"ג ע"ב) ע"ש כן נלענ"ד כוונת התוס' והמשך דבריהם:

מסמך סבי בשלשה. עמ"ש אני הדל בחיים שאל ח"ב דף ס' ע"ג בס"ד. ומ"ש מרן בכסף משנה פ"ד דסנהדרין בטעם הרמב"ם ז"ל דלא הצריך ג' סמוכים דבריו קשים לשמוע ועיין בלחם משנה שם דיש ט"ס בדבריו ואין להאריך והאמת נראה דנפקא ליה להרמב"ם ז"ל ממ"ש בסוגיין ריב"ב אחריני הוו בהדיה ולא חשיב להו משום כבודו ומוכח דלא הוו סמוכין וכמ"ש אפתח"א בס"ד ושם דקדקתי על דברי הרב עיון יעקב ואעיקרא עוד קשה לדבריו דמנ"ל דאחריני הוו בהדיה כדי ללמוד דבעי ג' ודו"ק:

א"ה לבעי ע"א קשיא. ראיתי להרב עיון יעקב שתירץ דאחריני זקנים הוו בהדיה משה רבינו ע"ה ולא חשיב להו מפני כבודו כדאמרו גבי ריב"ב עש"ב ולא נהירא דהקב"ה למשה ציוה. ותו דלפי האמת משה במקום ע"א ומה טיבן של השנים. ותו מ"ש הרב זקנים הרי הרמב"ם פ"ד דבכורות כתב דאפילו אינן סמוכים והדין עמו מדאמרו בסמוך ריב"ב אחריני הוו בהדיה והזכירה הרב עיון יעקב עצמו וממ"ש אחריני וכו' ומשום כבודו מוכח דלא הוו סמוכים. ושוב ראיתי דכ"כ הר"ן בחידושיו ועמ"ש מרן בכ"מ ויש להרגיש בדבריו ע"ש ודוק היטב וק"ל:

סמכינן בשמא וכו'. ובסוף כתובות אמרו ובכתב עמי לא יהיו זו סמיכה:

(יג ב) א"ל רב אחא בריה דרבא לרב אשי בידא ממש סמכין ליה א"ל סמכין ליה בשמא וכו'.—עי' רש"י, וכ"ה בפי' ר"ח וחדושי רמ"ה. ולפי גירסא זו מסקינן, שאין צריכים לסמוך ביד ממש. אבל מצאתי בס' השטרות לר' יהודה אלברצלוני (עמ' 132), שהעתיק בלשון אחר: "א"ל ר"א בריה דרבא לרב אשי היכי סמכי ליה מותבי ליה ידא ארישא וסמכי ליה בשמא וקרו ליה רבי ויהבי ליה רשותא למידן דיני קנסות". ועוד שם בדין הסמיכה כתב: "וסומכין ידיהן עליו ממש כענין שכתב ביהושע בן נון". ומבואר לפי גירסתו, שצריכים לסמוך ממש בידים, ובזה תתיישב הפליאה הגדולה: למה ר' יהודה בן בבא מסר עצמו להריגה בשביל הסמיכה (כדאיתא למטה)? והרי יכול היה לסמוך עם חבריו יחד את תלמידיהם בלחש שלא בפניהם (וכמו שפסק הרמב"ם בהל' סנהדרין פ"ד ה"ו) מאחר שגם התלמידים היו בא"י, ואח"כ יודיעו אותם אחד אחד ע"י שליח שסמכו אותם שלא בפניהם, ובלא שום סכנה בין לסומך בין לנסמך. ומוכרח שצריכים לסמוך בידים ממש, והתלמידים היו צריכים לבוא לבית רבותיהם, ומרגלי הרומיים היו משגיחים בשבע עינים לבל יתחברו יחד החכמים עם תלמידיהם. ולכן כשבאו אצלם הרגישו האויבים מיד ובאו לידי סכנה עד שנהרג ריב"ב כדי לקיים מצות הסמיכה.

וראיתי למגיה בחדושי רמ"ה כאן, שחשב לרפא זה על נקלה, וכתב: "ור' יהודה ב"ב דהוי גבי הסמוכין והוו בארץ משום דהכי עדיף טפי". ואין טעם בטעמו, שאין כדאי למסור את נפשם בשביל עדיפות כזו. ומלבד זה הרי שפתי רב ברור מללו, שאלמלא מסר ריב"ב את נפשו בטלו דיני קנסות מישראל; ולפי דברי המגיה הרי היה יכול לסמוך בלי מסירת נפשו. וכן יכלו גם חכמים אחרים לסמוך את כל תלמידיהם בלא מסירת נפש. אבל לגירסת הברצלוני ניחא. וצ"ל לדבריו, דמה שהוצרכו לומר לקמן דסומכים בארץ ונסמכין בחו"ל לא מהניא - היינו באופן ששניהם, הסומך והנסמך, עומדים זה אצל זה בגבול א"י וחו"ל זה מצד א"י וזה מצד חו"ל וסומך עליו ידיו ממש ומ"מ לא מהני.

איכא בינייהו. דלר' יהודה יום תקופה גומר ואפילו לא חסרה אלא עשרים ונפלה בכ''א ליכא מקצת חג ולר' יוסי יום תקופה מתחיל ואם נפלה בכ''א איכא מקצת חג עד שתחסר כ''א ותפול חדשה בכ''ב והוה ששה עשר לפני הפסח דהוי ההיא לפני החג חסירה כ''א הוא דמעברין אבל חסירה בציר מהכי לא: ולא מסיימי. אין סימן איזה מהן קאמר ששה עשר חסירה ובי''ז תפול מעברין אבל נפלה בט''ז אין מעברין דיום תקופה מתחיל ואיכא כוליה חג וחד מינייהו קאמר אפילו נפלה בט''ז מעברין דיום תקופה גומר וליכא כוליה חג ואע''ג דתרוייהו אמרי כחדא ששה עשר חד קאי אחיסרון וחד קאי אנפילה ולא ידעינן הי מינייהו: שמור את חודש האביב שמור אביב של תקופה שיהא בחודש ניסן. שמור תקופת חדש ניסן של חמה שיהא בתוך חידושה של לבנה אביב הוא ניסן של חמה שאין ניסן קרוי אביב אלא על פי בישול התבואה שמתבכרת בו וכל ביכור התבואה ועתי הקיץ והחורף לחשבון החמה הם ואמר רחמנא שמור שיהא חדש ניסן של חמה נמשך לתוך ימי חידושה של לבנה דכתיב חדש ואין לשון חידוש נופל אלא על לבנה המתחדשת ואשמועינן שיהא ניסן של חמה נמשך בתוך ימי חידוש הלבנה במקצת וכמה הן ימי חידושה י''ד ימים מכאן ואילך היא ישנה: וליעברה לאדר. ולידחייה לפסח חד יומא ואי נמי מיקלע פסח בבד''ו לא איכפת לן דהא דלא עבדינן פסח בבד''ו טעמא משום תשרי הוא והיכא דלא אפשר מוטב דלעבריה לאדר וליקלע בבד''ו וניעבר בקייטא חד ירחא חסר טפי מכסדרן וניהדר לתשרי בדוכתא ביום הגון ולא ניעברוה לשתא למידחינהו לכולהו מועדות חדש שלם: תנא. דאחרים מלמעלה למטה קחשיב וה''ק מעברין עד מיעוטה ולא מיעוטה בכלל כלומר אם תחסר תקופת טבת י''ח ימים או י''ז או ט''ז או ט''ו ותפול תקופת ניסן ביום ט''ז מעברין אבל אם חסרה י''ד ונפול תקופת ניסן בט''ו אין מעברין דמעברין לאדר ותפול תקופת ניסן בי''ד ויום תקופה מתחיל ויעשה פסח בתקופה חדשה: לעולם בתשרי קיימי. ומשום הכי ליכא לתקוני מילתא בעבורי ירחי ומדחייא חד יומא למועד כדמפרש לעיל דתשרי לא מידחי חד יומא הוא ודאמרינן הא איכא כולה חול המועד בתקופה חדשה קסברי אחרים כוליה חג בעינן ואפילו יו''ט ראשון בתקופה חדשה ויום תקופה גומר הלכך כי נפלה תקופה בט''ו מעברינן: חג האסיף כתיב. חולו של מועד משמע ומשנינן אחרים הכי משמע להו קרא חג האסיף חג הבא בזמן אסיפה דהיינו סוכות יהא בתקופה חדשה: זקני השוק. שאינן מסנהדרין: קטני עדה. מסנהדרי קטנה: מיוחדין שבעדה. סנהדרי גדולה: על בסמוך. ולא צריך למיסמך ממש כתב רחמנא וסמכו ממש: ולר''י משום סמיכה ממש לא איצטריך וסמכו אלא ליכתוב את ידיהם על ראש ואנא גמיר ראש ראש מוסמך ידו על ראש העולה (ויקרא א): מיסמיך סבי. לקרות להם רבי: במקום שבעים וחד קאי. לפי שהיה משה ראש להם ושקול ככולם: בידא ממש סמכי ליה. בלשון בעיא גרסינן ליה כלומר מי בעו לאתנוחי ידייהו על רישיה דסבא: למידן דיני קנסות. דאלהים כתיב (שמות כב) דמשמע דייני מומחין והיינו סמוכין ובשאר דיני ממונות לא בעינן מומחין כדאוקימנא בריש פירקין (דף ב:) משום נעילת דלת והיכא דליכא נעילת דלת כגון בד' שומרין וגזילות דיינינן בבבל אע''ג דליכא סמוכין דשליחותייהו קא עבדינן כדמפרש בהחובל (ב''ק דף פד:) אבל בקנסא לא עבדינן שליחותייהו משום דלא שכיחא ולית בה חסרון כיס:

איכא בינייהו יום תקופה גומר ויום תקופה מתחיל ולא מסיימי. לא שייך כאן תנא בתרא לטפויי אתא כיון דמפסיק שאר תנאי דקאתי לטפויי עלייהו וכן איתא בפרק במה מדליקין (שבת כד.) גבי איכא בינייהו דרב ברונא ולא מסיימי: שמור את חדש כו' שמור אביב של תקופה שיהיה בחדש ניסן. פי' בקונטרס אביב של תקופת ניסן היינו ניסן של חמה שיהא בתוך ימי חידוש של לבנה במקצת וכמה ימי חידוש י''ד ומכאן ואילך היא ישנה וקשה דאם כן מאי קשה ליה וליעברוה לאדר לימא דקסברי יום תקופה גומר דאי נמי מעברי' לאדר ונדחייה חד יומא נופל תקופה בי''ד ומתחיל ניסן של חמה בט''ו ולא הוי בתוך ימי חידושה של לבנה ועוד משמע בפרק היו בודקין (לקמן דף מא:) דחידושה של לבנה ממשיך עד ט''ו דא''ר יוחנן עד מתי מברכין על החדש עד שתתמלא פגימתה ומפרשי נהרדעי עד ט''ז ונ''ל דקסברי אחרים יום תקופה גומר וחידושה של לבנה עד ט''ו הלכך כשנופלת תקופת ניסן בט''ו מעברין דליכא תקופת ניסן של חמה בחידוש של לבנה כלל ופריך לעברוה לאדר כדי שתפול תקופה בי''ד וביום ט''ו מתחיל ניסן של חמה דאיכא יום אחד בחידוש של לבנה והא דאמר בשילהי פ''ק דראש השנה (ד' כא.) כי חזית דמשכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן לעברה להאי שתא ולא תיחוש לה דכתיב שמור את חדש האביב שמור אביב של תקופה כו' נ''ל אפילו בנופלת ביום ט''ז גופיה קאמר וקסבר יום תקופה גומר אפי' דכי מעברת לאדר ונופל בט''ו ליכא אביב של תקופה בחידוש דניסן אבל אי משכה עד ט''ו מעברין לאדר ולא מעברינא ליה לשתא והא דקאמר לא תיחוש לה היינו לומר דאחרים היא יחידאה היא ואין הלכה כמותו כדפי' שם בקונטרס ומיהו התם קשה למה לי טעמא משום אביב של תקופה תיפוק ליה משום תקופת תשרי דכשנופלת תקופת ניסן ביום ט''ז נופלת תקופת תשרי פעמים בכ''א פעמים בכ''ב ואפילו תפול תקופת תשרי בכ''א ליכא אפילו מקצת חג בתקופה חדשה דהא סבר יום תקופה גומר ולפר''ת אתי שפיר דכי משכה תקופת טבת עד שיתסר בניסן ונפלה בתחלת הלילה או בו' שעות בלילה א''צ לעבר משום תקופת תשרי דסגי דנעבר יום א' אדר או אלול ותפול תקופת תשרי בכ' בו ומיהו לפירוש הקונטרס נמי י''ל דאתא למימר דהתם דוקא כי משכה עד שיתסר עברה אבל אם נופלת בחמיסר לא תעברה אפילו נופלת בתחלת היום או בו' שעות ביום אלא ניעבריה לאדר אף על גב דתקופת תשרי נופלת בכ''א לא תיחוש דקיימא לן כאחרים דלא חיישינן לתקופת תשרי דלא דריש חג האסיף: וליעבריה לאדר. אפילו לפר''ת דפריך לכולהו תנאי מוכח מתוך תירוצו של רב אחא בר יעקב דלאחרים נמי פריך ותימה מאי קושיא הא רבה בר שמואל תני בסוף פ''ק דר''ה (דף כ.) יכול כשם שמעברין את השנה לצורך כך מעברין את החדש לצורך ת''ל החדש הזה כזה ראה וקדש ואמר רבא האי דתנא רבה בר שמואל אחרים היא דתניא אחרים אומרים אין בין עצרת לעצרת ואין בין ר''ה לר''ה אלא ד' ימים בלבד: רבינא אמר לעולם אחרים בתשרי קיימי. לאו לשנויי קושיא דליעבריה לאדר קאתי כדפרישית לעיל: