כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל י חזקיהו עליהם לאמר ה' הטוב יכפר בעד" (דברי הימים ב' ל, יח).

ר' שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה לשנה — מעוברת. אלא מפני מה ביקש חזקיהו רחמים על עצמו? — מטעם אחר: שאין מעברין אלא חודש אדר, והוא עיבר ניסן בתוך חודש ניסן עצמו. ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: מפני שהשיא (יעץ, גרם) את ישראל לעשות פסח שני, שלדעתו לא דובר שם כלל בעיבור השנה, אלא בהחלטה שכל ישראל יעשו פסח שני. עד כאן לשון התוספתא, ומכאן באים לבירור פרטים שונים בה.

אמר מר [החכם], ר' יהודה אומר: מעברין את השנה כדי שלא לעשות פסח בטומאה. ומעירים: אלמא [מכאן] אית ליה [יש לו, מקבל] ר' יהודה את השיטה שטומאה דחויה היא בציבור, שאף על פי שאם רוב הציבור טמא מקריבים קרבנות בטומאה, מכל מקום אין זה היתר גמור וטוב למצוא דרך לעשותו בטהרה.

ומקשים: והא תניא [והרי שנינו בברייתא] המוכיחה שיטה הפוכה: ציץ הזהב, של הכהן הגדול שנאמר בו שהוא מרצה על טומאות ישראל בין שישנו על מצחו של הכהן הגדול ובין שאינו על מצחו — הריהו מרצה, אלו דברי ר' שמעון. ר' יהודה אומר: אם הציץ עודו על מצחו — מרצה, אין עודו על מצחו — אינו מרצה.

אמר לו ר' שמעון: כהן גדול ביום הכיפורים יוכיח, שאינו על מצחו, לפי שברוב היום לובש הכהן הגדול רק בגדי לבן, ואין הציץ בכללם ובכל זאת מרצה על הטומאה! אמר לו ר' יהודה: הנח ליום הכיפורים שטומאה הותרה בציבור היתר גמור, וממילא אין צורך לרצות על הטומאה על ידי הציץ. ואם דעתו שהותרה טומאה בציבור, מה טעם לעבר את השנה מפני הטומאה? שהרי הותר להם היתר גמור לעשות את הפסח בטומאה!

ודוחים: וליטעמיך [ולטעמך, לשיטתך] שאתה מבין את התוספתא כלשונה, תיקשי [תקשה] לך היא גופה [עצמה], שיש בה סתירה פנימית. שהרי מצד אחד ר' יהודה אומר שמעברין את השנה מפני הטומאה, ואמר ר' יהודה: מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה וביקש רחמים על עצמו, ואם לדעתו מעברים לכתחילה מפני הטומאה, מדוע ביקש רחמים על עצמו? אלא לכל הדעות יש לומר כי חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה התוספתא וכך היא שנויה]: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, ואם עיברוה — מעוברת. ואילו ר' יהודה אומר: אם עיברוה אינה מעוברת. ועל זה אמר ר' יהודה שחזקיה עיבר את השנה מטעם זה, ולכן ביקש רחמים על עצמו, לפי שעשה שלא כדין.

ומקשים: אי הכי [אם כך] שזו שיטת ר' יהודה, אם כן מה שנאמר שם שר' שמעון אומר: אם מפני הטומאה עיברוה — מעוברת, הרי היינו [זוהי שיטתו] של התנא קמא [הראשון], שאף הוא אומר שלכתחילה אין מעברים, ואם עיברוה מעוברת! אמר רבא: לכתחילה איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל למעשה], כלומר, לדעת התנא הראשון אין מעברים את השנה לכתחילה מפני הטומאה, ואולם אם עשו כן הרי היא בדיעבד מעוברת. ואילו ר' שמעון אומר: אם מפני הטומאה רוצים לעבר אותה, הרי זה טעם מספיק וראוי לעבר בשבילו את השנה, אפילו לכתחילה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה עוד ברייתא גם כן כך]: אין מעברין את השנה מפני הטומאה לכתחילה, ר' שמעון אומר: מעברין אפילו לכתחילה. אלא לשיטה זו מפני מה בקש חזקיהו רחמים על עצמו? — מטעם אחר: שאין מעברין אלא חודש אדר, והוא עיבר ניסן בניסן.

אמר מר [החכם]: שאין מעברין אלא אדר, והוא, חזקיהו, עיבר ניסן בניסן. על הסבר זה תוהים: אמרנו שחזקיהו עיבר ניסן בניסן, ולית ליה [וכי אין לו] לחזקיה, האם אינו מקבל את ההלכה הזו? והרי היא נדרשת במישרין מן הכתוב האומר "החדש הזה לכם ראש חדשים ראשון הוא לכם לחדשי השנה" (שמות יב, ב), ללמוד ממנו: שהחודש הזה — ניסן, ואין אחר ניסן, ולכן אין עושים שני ניסן. ומשיבים: לא שחזקיהו עיבר ממש ניסן בניסן, אלא טעה באותה הלכה שלאחר דורות ניסח אותה שמואל. שאמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר אף שהוא שייך לחודש אדר, ובאדר מותר לעבר את השנה, מכל מקום יום זה הואיל וראוי לקובעו ניסן, שהרי יתכן שיום שלושים לאדר יקבע כראש חדש ניסן, וכיון שהוא ראוי לקובעו כניסן אין מעברים בו כמו שאין מעברים בניסן.

ומסבירים: ואיהו [והוא, חזקיהו] סבר: "הואיל וראוי" לא אמרינן [אין אנו אומרים], וכיון שעדיין יום שלושים זה היה בתוך חודש אדר מותר לעבר בו את השנה. ומעירים, תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן כשיטת שמואל.

שנינו בתוספתא כי ר' שמעון בן יהודה אומר משום (בשם) ר' שמעון: חזקיה ביקש רחמים על עצמו מפני שהשיא את ישראל לעשות פסח שני. ושואלים: היכי דמי [כיצד היה הדבר בדיוק] שהרי לא יעלה על הדעת שיעשה המלך הצדיק חזקיהו בניגוד לדברי התורה המפורשים! אמר רב אשי: מעשה שהיה כגון שהיו ישראל מחצה טמאים ומחצה טהורים בדיוק, ונשים שהיו ביניהם היו משלימות לטהורים ועודפות עליהם, כלומר, רוב הגברים שבין הציבור היו טמאים, ולעומתם, רוב הנשים היו טהורות, ומשהצטרפו אותן נשים טהורות למיעוט הגברים הטהורים נמצא שרוב ציבור היה טהור, והבעיה היא האם מחשיבים את הנשים להצטרף לענין רוב זה, או לא.

מעיקרא [מתחילה] סבר חזקיה כי נשים בפסח הראשון הקרבת הפסח לגביהן חובה, ולפיכך הוו [הרי] מיעוטן בלבד של ישראל טמאים, ולפי ההלכה מיעוטן מידחו [נדחים] לפסח שני, ובו עושים את הפסח. ואילו לבסוף סבר חזקיה כי נשים אפילו בפסח הראשון, הקרבת הפסח לגביהן הינה רשות בלבד, דהוו להו [שהיו להם] איפוא הטמאים רובא [רוב הקהל], ורובא לא מדחו [ורוב הקהל אינו נדחה] לפסח שני על פי הדין, והיו צריכים להקריב את הפסח בטומאה בפסח הראשון. ומשום כך ביקש רחמים על עצמו, על שטעה בהלכה זו.

א גופא [לגופה] של ההלכה בענין עיבור השנה, שנינו כי אמר שמואל: אין מעברין את השנה ביום שלשים של אדר, הואיל וראוי לקובעו ניסן. ושואלים: ואם עיברוה מאי [מה יהא הדין]? האם חל העיבור, או אינו חל? אמר עולא: אין מקדשין את החדש, כלומר, משאירים את יום שלושים זה בחודש אדר, ונמצא שעיברו אדר באדר (רמ"ה). ושואלים: ואם בכל זאת קידשו בבית דין אחר יום זה כראש חודש, מאי [מה יהא אז הדין]? אמר רבא: בטל העיבור, כיון שהתברר שעכשיו הוא ניסן, ולדעת הכל אי אפשר לעבר את השנה בחודש ניסן. רב נחמן אמר: מעובר ומקודש, שכיון שכל בית דין עושה כהוגן — הרי אלה שקידשו כהוגן עשו, ומקודש. ואלו שעיברו וחשבו שהוא אדר — כהוגן עשו, והשנה מעוברת, אף שעל פי האמת נתעברה השנה בניסן.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: הרי יש קושי בשיטתו, מכדי מפוריא לפיסחא תלתין יומין הוו [הרי מפורים לפסח שלושים יום הם], ומפוריא דרשינן [ומזמן הפורים דורשים אנו לציבור] בהלכות הפסח, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: שואלין בהלכות הפסח קודם לפסח שלשים יום, רבן שמעון בן גמליאל אומר: שתי שבתות בלבד לפני הפסח, ואם כן העם כבר יודע שבעוד חודש ימים יהיה חג הפסח, וכי מטי ריש ירחא מרחקין ליה [וכאשר יבוא ראש החודש שוב ירחיקו אותו, את הפסח] בחודש שלם, אם כן אתי לזלזולי [יבואו לזלזל] באיסור חמץ, שיגידו שחכמים קובעים את הפסח כטוב בעיניהם!

אמר ליה [לו]: מידע ידיעי דשתא מעברתא בחושבנא תליא מילתא [ידוע הוא להם ששנה מעוברת בחשבון תלוי הדבר], והוא חישוב מסובך וממושך. אמרי [אומרים הם]: חושבנא [החשבון] הוא שלא סליק להו לרבנן [עלה ולא נגמר להם לחכמים] עד השתא [עכשיו], שהם סבורים שבאמת כבר מקודם היה צורך לקבוע את השנה כמעוברת, ולא הספיקו חכמים לגמור את חשבונותיהם עד ראש חודש ניסן.

ב ובענין זה של קביעת העיבור על פי קנה המידה של התקופה, אמר רב יהודה אמר שמואל: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה תקופה (וכאן מדובר בתקופת תמוז) חסירה מהשלמת תשעים ואחד ימיה רובה של חודש תשרי, ויתברר איפוא שתקופת תשרי (יום שוויון היום והלילה הסתווי) מתחילה לאחר שעבר רובו של חודש תשרי. ומאחר ועל חג הסוכות לחול בתוך תקופת תשרי, ולחשבון זה הוא לא יחול אלא לאחר מכן, הרי יש צורך להוסיף חודש לשנה הקודמת ולעבר את חודש אדר, ובכך יחול חג הסוכות בתוך תקופת תשרי. ושואלים: וכמה רובה של חודש שבמקרה כזה מעברים את השנה? ומשיבים: שתקופת תמוז נכנסת ששה עשר יום, אלו דברי ר' יהודה.