סנהדרין יב ע"א

דף יב - א

תנו רבנן שנו חכמינו: אין מעברין את השנה  בשני רעבון, בשנות רעב, לפי שכלתה התבואה, והעם מצפים שיקריבו את קרבן העומר בט"ז ניסן, כדי שיוכלו לאכול מן התבואה החדשה. ואם יעברו את השנה, יצטרכו לחכות חודש נוסף. ^[1]

תניא: רבי [המהרש"ל גורס: היה רבי מאיר] אומר: נאמר בספר מלכים [ב ד]: "ואיש בא מבעל שלישה, ויבא לאיש האלהים לחם ביכורים, עשרים לחם שעורים, וכרמל בצקלונו".

ודרשינן הכי: "לחם ביכורים", תבואה שזה עתה נתבכרה. והביאו האיש לנביא אלישע ולבני הנביאים. ואין לך אדמה קלה בכל ארץ ישראל לבשל פירותיה, יותר מהמקום הנקרא "בעל שלישה".

ואף על פי כן, על אף שהיא אדמה קלה, בכל זאת לא ביכרה אלא מין אחד, שהרי לא הביאו לו ממינים שונים.

ואיזה מין היה? - שמא תאמר, חיטים היו, המתבשלים באיחור, לאחר השעורים, ולכן נתאחרו עד אחר הפסח [ובהמשך מוכיחה הגמרא שהמעשה היה לאחר פסח]?

תלמוד לומר "שעורים".

ושמא תאמר, היתה השנה הזאת כתיקונה, אלא שהמעשה היה בזמן ביכור השעורים, בסוף ימות החורף, לפני העומר.

תלמוד לומר, ממה שאמר לו הנביא אלישע "תן לעם ויאכלו", כיון שאכלוהו, הרי בהכרח שאחר העומר היה! שהרי אסור לאכול מהתבואה החדשה לפני העומר. ומוכח מכאן, שהיתה זאת שנת רעב, שנתאחרו הגשמים, ורק אחרי העומר ביכרו השעורים, הרגילים להתבכר בסוף ימות החורף.

אמור מעתה: ראויה היתה אותה שנה שתתעבר מפני האביב, שהרי לא נתמלאה החיטה באביה, ולא הגיע חדש האביב. ומפני מה לא עיברה אלישע? מפני ששנת בצורת היתה, ^[2] והיו הכל רצין לבית הגרנות לאסוף את התבואה.

הרי שנהגו מימים ימימה שלא לעבר בשנת בצורת. ^[3] תנו רבנן: אין מעברין את השנה, אין בית דין יושבים לעיין ולהחליט על עיבור חודש אדר לפני ראש השנה, כי מרוב המרחק של הזמן, יש לחוש שמא ישתכח דבר העיבור, ויבואו לאכול חמץ בפסח ^[4]. ^[5] ובדיעבד, אם עיברוה - אינה מעוברת. אבל מפני הדחק, שחוששין שמא לא יזדמן להם בית דין, או שמא יבא מלך אדומי [רומי] ויעכבם, או שהנשיא הולך לחצר המלך, והרי צריכים רשות הנשיא - מעברין אותה אחר ראש השנה מיד. ומודיעים לגולה שעיברו את השנה.

ואף על פי כן, אין מעברין חודשים אחרים, כגון לעשות שני חדשי חשון [למרות שזה יותר מסודר, ולא ישכחו עד פסח] - אלא אדר בלבד. ואם מעברין אותה אחרי ראש השנה, יודיעו עתה ששני חודשי אדר יהיו בשנה זו.

ומקשה הגמרא על מה שאמרה הברייתא שאין מעברים אלא אחר ראש השנה: איני! הלא אין הדבר כן, כי מצינו שעיברו לפני ראש השנה.

והא שלחו ליה מכתב לרבא, שהיה כתוב בו: ^[6]

זוג, שני תלמידי חכמים, באו מרקת, ^[7] טבריה, ותפשו נשר, חיל הפרסיים תפסו את הזוג, ^[8] ובידם של הזוג היו דברים הנעשים בלוז. והגמרא מפרשת: ומאי ניהו, מהם הדברים הנעשים בלוז? - תכלת. שהיו עושים תכלת לציצית בעיר לוז.

בזכות הרחמים, שהקדוש ברוך ריחם עליהם, ובזכותם, שהיו תלמידי חכמים, יצאו בשלום מן התפיסה.

והזוג הזה מודיע: עמוסי יריכי נחשון, הנשיא שבארץ ישראל, שהיה מיוצאי ירך נחשון בן עמינדב, אבי הנשיאים מבני יהודה, בקשו לקבוע נציב אחד, רצו להוסיף חדש אחד על השנה, דהיינו לעברה, ולא הניחן אדומי הלז. מלכות אדום [רומי] מלכות הרשעה גזרה עליהן גזירה שלא לעבר שנים. אבל בעלי אסופות, ^[9] שאר חכמי ארץ ישראל, נאספו, וקבעו לו נציב אחד, והוסיפו לו חודש אחד, ועשו זאת בירח, בחודש שמת בו אהרן, הוא חודש אב.

הרי שעיברו את השנה - מפני הדחק - לפני ראש השנה.

ומתרצת הגמרא: חשובי, לחשב חשבונות על כך שהשנה ראויה להתעבר, מחשבי, אפשר כבר מתחילת השנה. אבל גלויי, לגלות זאת, לא מגלו, עדיין לא היו מודיעים לבני הגולה על כך, עד לאחר ראש השנה, שמא מפני אורך הזמן ישתכח הדבר ויבואו לידי איסור חמץ.

היה כתוב במכתב: "נציב אחד", ושואלת הגמרא, מה הרמז על "חודש".

מאי משמע? מהי המשמעות דהאי "נציב", לישנא דירחא הוא, שהוא רמז על "חודש".

ומבארת הגמרא: דכתיב בספר מלכים א [פרק ד]: "ולשלמה שנים עשר נציבים על כל ישראל, וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה". שכל נציב, שהוא ממונה הניצב על משמרתו, היה ממונה על חדש אחד.

והכתיב, ומאידך, נאמר שם בהמשך, "ונציב אחד אשר בארץ".

ונחלקו בפירוש הפסוק רב יהודה ורב נחמן.

חד אחד משניהם אמר: היה נציב אחד ממונה על כולם, על כל הנציבים.

וחד אמר: הנציב האחד היה כנגד חדש העיבור, שבשנה מעוברת היה נציב נוסף, באדר שני.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה - משנה זו לחברתה. אם שנה זו אינה צריכה להתעבר, אלא שנה הבאה, אין מעברין שנה זו, כדי לתקן את השנה הבאה, אלא תתעבר בשנה הצריכה. ^[10]

וכן לא מעברין שלש שנים זו אחר זו. כי אם יעשו כן, ישתבש מהלך השנים מתיקונו, היות ובשנה השלישית יבוא ניסן באמצע הקיץ.

אלו הם דברי חכמים, ורבי שמעון חולק.

אמר רבי שמעון: מעשה ברבי עקיבא, שהיה חבוש בבית האסורים, ועיבר שם שלש שנים זו אחר זו. אמרו לו חכמים לרבי שמעון: האם משם ראיה!? הלא בית דין ישבו, וקבעו אחת אחת בזמנה. ורבי עקיבא לא עיבר שלש שנים רצופות זו אחר זו, אלא מפני שרבי עקיבא, שהיה חכם גדול ובקי בעיבור השנה, ^[11] היה עתיד ליהרג, לכן, מפני הדחק, ^[12] באו בית הדין, ועיינו בשנים הבאות לפי חשבון התקופות. ולא עיברו שלש שנים רצופות, אלא עיברו אותן, לפי הוראת רבי עקיבא, כל אחת בזמנה. ולא גילו את הדבר, כמו שאמרה הגמרא למעלה שאין מגלים זאת קודם. ^[13] תנו רבנן: אין מעברין את השנה, לא בשביעית בשנת השמיטה, לפי שמאריכין על העם את איסור עבודת האדמה, ^[14] ולא במוצאי שביעית, בשנה שלאחריה, לפי שכלתה התבואה מהשנה השישית, והעם מצפין לאכול מהתבואה החדשה של שמינית, והעיבור מאריך עליהן את איסור אכילת תבואה חדשה לפני העומר.

אימתי רגילין לעבר? - בערב שביעית, כדי להוסיף להם עוד חודש להכשרת הקרקע לקראת שביעית.

בית דינו של בית רבן גמליאל [המהרש"ל גורס: רבי שמעון בן גמליאל] היו מעברין במוצאי שביעית.

ומפרשת הגמרא טעם מחלוקת חכמים ורבן גמליאל.

והם חולקים בפלוגתא דהני תנאי, במחלוקת תנאים בברייתא אחרת.

דתניא: אין מביאין [אף בכל השנים] ירק ותבואה מחוצה לארץ [מהטעם שיבואר להלן], ורבותינו התירו.

רבן גמליאל סובר כפי "רבותינו", שאפשר להביא לארץ ישראל בשנה השביעית ירק ותבואה מגידולי השנה השביעית שגדלו בחוץ לארץ, לפי שאין עליהם קדושת שביעית, וכבר התיר העומר של שביעית את התבואה. ולפיו, אין כל כך מחסור בתבואה וירק בארץ ישראל בשנה השביעית, ולכן אפשר לעבר את שנת מוצאי שביעית. ואילו חכמים סוברים שאין מביאין תבואה מחוץ לארץ, ומפני המחסור בארץ ישראל בשנה השמינית לפני הבאת העומר, אין מעברין את השנה השמינית.

ושואלת הגמרא:

מאי בינייהו? באיזה טעם חולקים, אם מותר להביא ירק ותבואה מחוץ לארץ לארץ בכל השנים?

אמר רבי ירמיה: המחלוקת היא בשאלה אם חוששין לגושיהן, איכא בינייהו. שמא יביאו עם הירק והתבואה גושי עפר מארץ העמים, לפי שגזרו חכמים על עפר חוץ לארץ שיהיה מטמא באהל, ^[15] וגוש העפר יטמא את פירות התרומה שבארץ ישראל. ואסור לגרום להם טומאה.

תנא קמא חושש לכך בתבואה, וכל שכן בירק. ורבותינו אינם חוששין לכך.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה מפני הטומאה, אם בית דין יודעים כבר עתה בסוף חודש אדר שלא יוכלו להביא קרבן פסח, מפני שרוב העם יהיו טמאים בטומאת מת קרוב לחג הפסח, ולא יספיקו להיטהר על ידי הזאה מהמים החיים המעורבים באפר הפרה האדומה ביום השלישי והשביעי לטומאתם, עד הפסח, כגון, שהיה המלך או הנשיא חולה, ומשערים שימות קרוב לחג הפסח, והעם מצווים אז, משום כבודו, להיטמא לו, דהיינו לנגוע בו או להיכנס באהל שהוא נמצא בו. או שהעם כבר עתה טמאים, וכלה אפר פרה אדומה, ואין מוצאין עתה פרה אדומה, ולכן רוצים לעבר את השנה - אין מעברין. אלא יעשו פסח בטומאה, כפי הדין שכאשר רוב הציבור טמאים, עושין את הפסח בטומאה. ^[16] זו היא דעת חכמים.

ואילו רבי יהודה אומר: מעברין.

הקדמה לסוגית חזקיה המלך

בספר דברי הימים ב [פרקים כ"ח כ"ט ל'] מסופר באריכות על המלך אחז, שמעל מעל בה', ויזבח לאלהי דמשק, וסגר את דלתות בית המקדש, והכעיס את ה', אלהי אבותיו.

וכששכב עם אבותיו, מלך תחתיו בנו חזקיהו המלך, שעשה הישר בעיני ה'. ו"בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון, פתח את דלתות בית ה', ויחזקם". וכן טיהר את הכהנים והלוים, והוציאו את האלילים מבית ה' [ואת הטומאה - עיין תוס'], וכרתו ברית עם ה' אלהי ישראל.

"ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש, וביום ששה עשר לחודש, כלו", וחנכו את המזבח בקרבנות.

ובגמר כל אלה, שלח המלך אגרות לבית ישראל לבוא לירושלים לעשות הפסח, "ויועץ המלך ושריו וכל הקהל בירושלים לעשות הפסח בחודש השני", "וישחטו הפסח בארבע עשר לחודש השני", ושמחו העם שמחה גדולה.

חזקיהו המלך, שעליו נאמר בספר מלכים ב [פרק יח]: "ויעש הישר בעיני ה' ככל אשר עשה דוד אביו, בה' אלהי ישראל בטח, ואחריו לא היה כמוהו בכל מלכי ישראל ואשר היו לפניו, וידבק בה' לא סר מאחריו וישמר מצותיו אשר צוה ה' את עשה, והיה ה' עמו בכל אשר יצא ישכיל", בודאי לא דחה את הפסח לחודש אייר, ולא בדה חג מלבו.

ולכן נחלקו חכמים בפירוש הפסוקים:

רבי יהודה ורבי שמעון סוברים, שחזקיהו עיבר את השנה. ולדבריהם צריכים לפרש את הפסוק "בשנה הראשונה למלכו, בחדש הראשון", שהוא החודש הראשון למלוך בו, והוא חודש אדר, ובאדר שני טיהר את המקדש ואת הכהנים.

ומה שהכתוב קורא לו "חודש הראשון", אין הכוונה לחודש ניסן, אלא לפי שלא הודו לו חכמי דורו בעיבורו [כמו ששנינו בפסחים דף נו - רבי יהודה לשיטתו, ורבי שמעון לשיטתו], לכן אמר הכתוב "ראשון". ומה שנאמר שעשו את הפסח בחדש השני, היינו לדעת חכמי דורו, אבל לדעתו, שעיבר את השנה, היה זה בחודש ניסן.

ואילו רבי שמעון בן יהודה סובר שחזקיהו השיא את ישראל לעשות פסח שני בחדש אייר, והפסוקים כפשוטם, ולדעת חזקיהו המלך היתה לו סיבה הלכתית לעשות פסח שני.

וממשיכה הברייתא:

אמר רבי יהודה, והיינו, רבי יהודה מביא ראיה לשיטתו - לפי נוסח זה של הברייתא - שמעברין מפני הטומאה:

מעשה בחזקיה מלך יהודה, שעיבר את השנה מפני הטומאה, שהעם היו טמאים מעבודה זרה, ^[17] המטמאה כמו טומאת מת, וידע בחודש אדר שלא יספיקו כל העם לבא וליטהר עד פסח, וביקש רחמים על עצמו, שימחול לו ה' על אותו עוון. [והגמרא תבאר, שהם דברים סותרים, כי אם מעברין, על מה ביקש רחמים].

והראיה שהעם היו טמאים, ממה שנאמר שם, ששלח חזקיהו אגרות ביד הרצים, לצוות את העם לעלות לירושלים להיטהר ולהקריב הפסח: "ויהיו הרצים עוברים מעיר לעיר בארץ אפרים ומנשה ועד זבולון, ויהיו משחיקים עליהם ומלעיגים בם", ובהמשך שם:

דכתיב: "כי מרבית העם רבת [רובם] מאפרים ומנשה יששכר וזבולון לא הטהרו"

הרי שרוב העם היו טמאים.

ת"ר אין מעברין את השנה בשני רעבון דתניא היה ר' מאיר אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לאיש האלהים עשרים לחם שעורים וגו' ומפני מה לא עיברה אלישע מפני כי שנת בצורת היתה והכל רצין אחר הגרנות ואין חשבון בני אדם בתבואה חדשה אלא בחשבון החדשים שבכל שנה ושנה ואם תעבר יתרחק חדש הגרנות וישבר לב בני אדם כי אומרים עדיין נשאר עד הגרנות כך וכך ומייקרין השער לפיכך אין מעברין:

זוג בא מרקת פי' שני תלמידי חכמים באו מטבריא כדגרסי' במגילה רקת זו טבריא ותפשן נשר. יש מי שאומרים עכבן המלך כי נשר הוא מלך. כדכתיב הנשר הגדול. ויש מי שאומרים עיכבן המטר הנושר מן השמים ובידן דברים הנעשים בלוז היא תכלת וציצית ובזכותכם יצא מידם הזוג ההוא לשלום בלא היזק ועמוסי יריכי נחשון כלומר נשיאי בני דוד המתייחסין מזרע נחשון ביקשו לעבר ולהוסיף חודש על שנה זו ולא הניחם אדומי זה כלומר מנעם שר אדום המושל עליהן אבל בעלי אסופות והן החכמים כדכתיב דברי חכמים כדרבונות וגו' נאספו וקבעו להם נציב אחד בירח שמת בו אהרן. כלומר אעפ"כ נתקבצו החכמים וקבעו עיבור בירח אב הוא החודש החמישי ירח שמת בו אהרן הכהן. הנה החכמים עיברו השנה בחדש אב קודם ר"ה ב' חדשים ואיך שנו בחיצונה ואם עיברוה לפני ר"ה אינה מעוברת ופרקינן חשובי מחשבי קודם ר"ה ולא מגלו אלא אחר ר"ה. תוב מקשינן אהא דתנינן אין מעברין משנה לחברתה. מעשה בר' עקיבא שעיבר ג' שנים זו אחר זו ואמרו חכמים לר' שמעון משם ראיה מפני שב"ד יושבין ומחשבין אחת אחת בזמנה. פי' אע"פ שהורה ר' עקיבא לעבר ג' שנים זו אחר זו לא נגמר הדבר אלא בישיבת ב"ד בכל שנה ושנה וקבעתם לה בעיבור כגון זו שהסכימו לעברה בחודש אב ולא גילו הדבר אלא אחר ר"ה. ויש להקשות והלא שנינו אין מעברין ג' שנים זו אחר זו איך עיברו חכמים בהוראת ר' עקיבא ג' שנים זו אחר זו פי' מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י"ט שנה ז' שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה. ושלא להוסיף ושלא לגרוע על ז' שנים מעוברות וחל להיות באותה העת י"ד למחזור שהיא שנת עיבור רעבון ולא עיברוה ושנת ט"ו היתה שביעית ושנת י"ו מוצאי שביעית ולא עיברו בהן נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו"ח י"א שהן ד' שנים בלבד ולא נשארו במחזור זולתי שלש שנים לפיכך עיברו אותן ג' שנים זו אחר זו למלאות ז' שנים מעוברות במחזור:

ת"ר אין מעברין לא משנה לחברתה ולא ג' שנים זו אחר זו א"ר שמעון מעשה בר' עקיבא כו' וזה שפירשנו הוא הנכון ואע"פ שיש מפרשין פירוש אחר לאו דסמכא הוא דחוי הוא מכמה פנים כי יש שמפרש בענין הזה ועברו בי"ד למחזור אע"פ ששביעית היא אמרו חכמים לר' שמעון (כי ישימם) משם ראיה ב"ד ישבו וקבעו כל אחת ואחת בזמנה כלומר לא סמכו על מה שעיבר ר' עקיבא אלא ישבו ב"ד וחשבו שנה הראויה לעבר עיברוה והשאר נשארו פשוטות זה כלו לאו דסמכא הוא:

ת"ר אין מעברין את השנה בשביעית ולא במוצאי שביעית של בית רבן גמליאל היו מעברין בשביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין ירק מחוצה לארץ ורבותינו התירו להביא ירק מחו"ל תנא קמא כת"ק ורבותינו כר"ג:

פי' אחר כשהיה ר' עקיבא חבוש חל להיות שביעית בשנת י"ד למחזור י"ט ויובל לאחריה בשנת ט"ו למחזור י"ט ושנת י"ו היא מוצאי יובל ושלחו לר' עקיבא והורה אין מעברין בשביעית ולא ביובל ולא במוצאי יובל הלכך מעברין שנת י"ז י"ח י"ט שלא נשאר במחזור זולתם:

אין מעברין את השנה בשני רעבון מפני שהכל מצפין לרוץ לבית הגרנות ואין מאריכין עליהם איסור חדש ומ"מ דוקא שאין מעברין אותה לכל הדרכים שהזכרנו אבל כל שמפני התקופה כתבו רוב מפרשים שאין משגיחין בו לכל דבר על זה נאמר שמור את חדש האביב כלומר שיבא פסח בתקופת ניסן וגדולי המחברים כתבו כן אף באביב ופירות האילן ר"ל שניהם ביחד:

רשאין סנהדרין לחשב בחכמתם אם שנה זו תהא צריכה עבור אם לאו אפילו מתחלת השנה לפי מה שיראה להם ומ"מ אין להם לגלות שהיא מעוברת אלא באדר שישלחו כתביהם לומר שחדש הבא אדר שני ולא ניסן ומ"מ אם היתה שעת הדחק כגון שהיה הנשיא צריך לילך לארץ רחוקה או שמתיראים ממלכי הגוים לעכב על ידן וכיוצא באלו הסבות רשאין לגלות לאחר ראש השנה מיד אבל כל שעברוה לפני ראש השנה אפילו מחמת סבות אלו אינה מעוברת באמירה זו כלל מעתה מה שאמרו מעשה בר' עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין ועבר שלש שנים זו אחר זו לא היה הענין אלא לחשב ולידע איזו שנזק תתעבר ואיזו לא תהא צריכה עבור שדבר זה מחשבין אותו אפילו מתחלת השנה כמו שבארנו ואפילו לכמה שנים אבל מ"מ בית דין חוזרין ויושבין בכל שנה ושנה לקבוע חדש העבור בזמן הראוי לכך על הדרך שבארנו:

אין מעברין את השנה בשביעית מפני שמאריכין עליהן איסור עבודת קרקע וי"א מפני שיד הכל שולטת על הספיחים ואין קרבן העומר ושתי הלחם נמצא בריוח ורגילין היו לעבר ערב שביעית כדי להאריך להם בעבודת קרקע מוצאי שביעית ר"ל שנה שמינית אע"פ שכלה הישן ומאריכין עליהן איסור חדש אין נמנעין בו מלעבר שמביאין היו ירק ותבואה מחוצה לארץ שלא נתקדשה בקדושת שביעית מאותה שחרשו וזרעו בשביעית והותרה בעומר של שביעית ולא היו חוששין שמא יבא עמהן גוש עפר חוצה לארץ ויטמא הטהרות ואף שביעית עצמה דוקא שלא הוצרכו לעבר מפני התקופה הא כל שצריך לעבר מפני התקופה מעברין ואין משגיחין לשום דבר וגדולי המחברים כתבוה כן אף באביב ופירות האילן כמו שכתבנו למעלה:

תניא היה רבי מאיר אומר ואיש בא מבעל שלישה ויבא לחם בכורים עשרים לחם שעורים עשרים כתיב בלא וא"ו ופירושי קא מפרש לה קרא למילתיה דהאי לחם בכורים עשרים לחם שעורים הוו ובכורים משמע אביב שביכר עכשיו ואין לך בארץ ישראל מקום קל לבשל פירותיו יתר מבעל שלישה אע"פ כן לא ביכרה אלא מין אחד כדמפרש ואזיל שמא תאמר חטים היו שהן אפלות לפיכך נתאחר בישולן עד לאחר העומר ת"ל לחם שעורים כדפרישית ושמא תאמר לפני העומר היה הדבר ובזמנו ביכר ת"ל תן לעם ויאכלו ואלמלא קרב העומר לא היה מתיר להן את החדש אמור מעתה ראויה היתה אותה שנה שתתעבר על האביב ועל פירות האילן שהרי כשהגיע ניסן לא היה רוב אביב תדע שהרי אפילו לאחר ששה עשר בניסן לא ביכרו אלא שעורים והואיל ונתאחר האביב של חטים כל כך אף פירות האילן מאוחרין היו ואעפ"כ לא עיברה שאלמלא עיברה לא היה אביב של שעורים מתאחר עד לאחר העומר ומפני מה לא עיברה אלישע מפני ששנת בצורת היתה כדמפרש התם בקראי והכל היו רצין לבית הגרנות ואלו היה מאריך להן באיסור החדש לא היה להן מה שיאכלו ויש אומרים שאלו האריך להן באיסור החדש היו באין לידי תקלה. מכאן תשובה לדברי הכותב בחיבורו (הרמב"ם פ"ד הל' ט"ז מהל' קדוש החדש) יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשני רעבון ובשביעית שלא יעברו בהן מפני הצורך שרבבים והדרכים והגשרים וכיוצא בהן אבל אם היתה השנה ראויה להתעבר מפני התקופה או מפני האביב ופירות האילן מעברין שהרי ראויה היתה להתעבר מפני האביב ולא עיברה אלישע כמו שאמרנו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לפני ראש השנה כלומר אם רצו לחשב ולידע כמה תוספת שנת החמה על שנת הלבנה הבאה ולראות אם ראוי האביב ופירות האילן להתאחר לפי חשבון שנת החמה וראו שראוין להתאחר אע"פ כן אין מעברין אותה לומר שנה זו תהיה מעוברת קודם ראש השנה [אי נמי] כגון שהיתה שנת רעבון או שביעית קודם לכן ועברו שלש שנים פשוטות זו אחר זו והדבר ידוע ששנה רביעית תהיה צריכה עיבור אי נמי כי ההיא דאמרינן בראש השנה (כ"א.) במשכא תקופת טבת עד שיתסר בניסן עברה לההיא שתא ולא תיחוש לה ואיכא דאמרי כגון דבעו לעבורה על תנאי על מנת שתהא צריכה לעבר מפני האביב ופירות האילן כדאמרינן (לעיל סנהדרין י"א.) בעל מנת שירצה נשיא ומפני מה אין מעברין אותה קודם ראש השנה שלא יאמרו אלול באלול עברו ואתי מינה חורבא דאתי לזלזולא בראש השנה ובסוכות ולמיכל ביום הכיפורים אבל מפני הדוחק שלא יתקן לסנהדרין להאסף באדר ולעברה או שהן מתיראין מאויביהם שלא יעברו באדר על ידם מעברין אותה אחר ראש השנה מיד דמאחר ויחליף ת"ו ראש השנה לא מצו לומר אלול באלול עיברו מאי אמרת אמרי תשרי בתשרי עיברו אי נמי מרחשון במרחשון כיון דחזו דאיקבע ר"ה בהאי ירחא גופיה תו לא אתי מינה חורבא דכולהו ימים טובים דתשרי בתר ראש השנה אזלי. אעפ"כ אין מעברין אלא אדר כלומר אע"פ שאמרו שמעברין אותה אחר ראש השנה ולא חיישינן שמא יאמרו תשרי בתשרי עברו א"נ מרחשון במרחשון עברו לאו למימרא דמותר לעבר תשרי בתשרי או מרחשון במראשון אלא מיחש הוא דל"ח שמא יאמרו אבל עבורי אין מעברין אלא אדר לפי שעיבור השנה תלוי באביב ובפירות האילן ואין הדבר נודע ברוב השנים אם יהיו מוקדמים או מאוחרין אלא משיגיע אדר לפיכך גזרו שלא יעברו אלא אדר כדי שיהו רגילין בכל שנה להמתין עד אדר ואם יראו שצריכה לעבר יעברו אדר באדר. במכילתא מפרש שמור את חדש האביב סמוך לאביב אתה מעבר ואיזה זה אדר ולא שמענו מכמה מעבר והדין נותן החדש מתעבר והשנה מתעברת מה חדש אחד למנויו אף שנה אחד למנויה ואיכא דדרש מה חדש אין תופס עיבורו אלא בסוף אף שנה אין תופסת עיבורה אלא בסופה והיינו אדר דניסן הוי ראשון לחדשי השנה דכתיב החדש הזה לכם ראש חדשים. ומקשינן ומקמי ראש השנה לא מעברינן והא שלחו לרבא זוג בא מרקת שני תלמידים באו מטבריה כדאמרינן במגלה (ו'.) רקת זו טבריא ותפסו נשר חיל פרסיים דכתיב בהו (דניאל ז'.) וגפין דינשר לה ויש אומרים נשר מלך דכתי' (יחזקאל י״ז:ג׳) נשר הגדול וי"א נשר לסטים שדרים ביערות וחוטפין מה שמוצאין ובורחין ואין אדם יכול להשיגן דבר אחר נשר מטר שנושר מן העבים כלומר שעיכבם המטר מלבוא ובידו דברים הנעשה בלוז להוליך אליכם וקא מפריש גמ' דהיינו תכלת כדאמר בסוטה תנא היא לוז שצובעין בה תכלת בזכות הרחמן ובזכותכם כבר יצא בשלום וניצל מיד האויב כדי שיגיעו לידכם ועמוסי ירכי נחשון נשיאים שבארץ ישראל שהן מזרע דוד שבא מזרעו של נחשון בן עמינדב כדמפרש יחוסיה בסוף רות בקשו לקבוע נציב אחד להוסיף חדש אחד בשנה דבדידהו תניא מילתא כדאמרינן התם (לעיל סנהדרין י"א.) אין מעברין שנה אלא אם כן ירצה נשיא ולא הניחן אדומי הזה מלכות הרשעה אבל בעלי אסופות תלמידי חכמים שנקראין כן כדכתי' (קהלת י״ב:י״א) וכמסמרו' נטועים בעלי אסופות נאספו בירח שמת בו אהרן הכהן דהיינו חדש אב דכתיב ויעל אהרן הכהן אל הר ההר על פי ה' וגו' בחדש החמישי באחד לחדש וקבעו להן נציב אחד בשנה הבאה ומפני מה סתמו את הדברים כדי שלא יבינו כל רשעים וילכו ויגידו למלכות הרשעה ויעכבו על ידם והמשכלים יבינו אלמא מעברין את השנה קודם ראש השנה ומפרקינן דילמא חשובי מחשבינן מקמי ראש השנה אם שנה זו צריכה עיבור ואם לאו אבל גלויי לא מגלינן לאינשי עד לאחר ראש השנה ובעלי אסופות חשובי חשיבו בירח שמת בו אהרן הכהן גלויי לא גלו עד לאחר ראש השנה. מאי משמע דהאי נציב לישנא דירחא הוא כלומר מאי שנא דנקטי ליה לירחא כי האי לישנא ומהדרינן מקרייה קרא לההוא דמימני אפיפוקא דירחא נציב קרויה נמי אינהו לירחא גופיה נציב כי היכי דלא ליסוק אינשי אדעתייהו: ונציב אחד אשר בארץ כנגד חדש העיבור כלומר שהיה מכלכלו בחדש העיבור:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לא משנה לחבירתה יש אומרים אם שנה הבאה צריכה לעבר אין מעברין שנה זו מפני צרכי שנה הבאה אלא הצריכה תתעבר ויש לפרש כי ההיא דתניא אין מעברין את השנה קודם ראש השנה. ולא שלש שנים רצופות מפני שהשנים יוצאין כתקנן והפסח בא באמצע הקיץ אבל תרתי זו אחר זו מעברינן לצורך כגון דעיברוה לקמייתא מפני התקופה והאביב והדר עיברוה לתנייתא מפני תקנת עולי רגלים דאע"ג דקדים ליה אביב חד ירחא מכל מקום מפני צורך עולי רגלים מעברינן וכי תימא אי מפני צורך עולי רגלים אפי' ג' נמי ניעבר לא דמי דאלו שתים כיון דעברוה לקמייתא כתקנה ואכתי לא הוה טופיאנא לשנת החמה על שנת הלבנה ולא לשנת הלבנה על שנת החמה אלא ימים מועטים שאין חוששין להן לענין הסימנין שמעברין עליהן כי הדור עברוה לתנייתא מפני הצורך נמצא השנה זו יתירה על שנת החמה תשעה עשר יום בקירוב לפי ששנת החמה שס"ה יום ושעות וחלקים ורגעים ושנת הלבנה כשהיא מעוברת וחדשיה כסדרן שפ"ד יום והואיל ואין היתרון עולה אלא לתשעה עשר יום בלבד נמצא שאין האביב קודם לניסן אלא בשנה זו בלבד שהרי שנה שלישית פשוטה ושנת החמה יתירה עליה קרוב לאחד עשר יום וכיון שאין עיבור זה של שנייה מקדים את האביב לניסן אלא בשנה זו בלבד דוחין את האביב של שנה זו לצורך עולי רגלים של שנה זו אבל אם באת לעבר ג' שנים זו אחר זו מפני הצורך אפילו נתעברה ראשונה כתקנה והשתים לצורך עולי רגלים נמצאת שנת הלבנה יתירה על שנת החמה בשנה שלישית שמונה ושלשים יום בקירוב ובשנה רביעית אפילו כשתהיה פשוטה נמצאת מוספת על שנת החמה שבעה ועשרים יום ונמצא האביב קודם לניסן בשנה רביעית שבעה ועשרים יום שלא לצורך עולי רגלים כלל:

אמר ר' שמעון מעשה ברבי עקיבא שהיה חבוש בבית האסורין כשהיה עומד ליהרג ונכנסו בית דין אצלו לחשב ולעיין שנים שצריכין להתעבר לפי מה שנראה מן החשבון כדי שיתעברו על פיו לפי שחכם גדול היה ובקי בעיבור שנים כדאמרינן בפרק הרואה (ברכות ס"ג.) הנח לר' עקיבא בן יוסף שלא הניח כמותו בכל ארץ ישראל ועיבר שלש שנים זו אחר זו מפני הדוחק שלש שנים רצופות ולא יטעו בדבר וכשיעשו שאר שנות המחזור פשוטות יחזרו שנים לתקנן מכל מקום שמע מינה מעברין ג' שנים זו אחר זו אמרו לו משם ראיה ששלש שנים הללו לא רצופות היו אלא מפני שרבי עקיבא חכם גדול היה ובקי בעיבור כמו שפירשנו ובאו בית דין וישבו אצלו ועיינו בעיבור שלש שנים בזמן הראוי להן ולא זו אחר זו תדע שהרי ב"ד ישבו אח"כ וקבעו אחת אחת בזמנה. וי"מ דהאי דקתני ת"ק שלש שנים זו אחר זו לאו רצופות קאמר אלא אפילו לעברן בזמנן בישיבה אחת וקאמר ליה רבי שמעון מעשה ברבי עקיבא כו' אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו כו' כלומר בית דין אמרו בכל שנת העיבור ששנה זו מעוברת ונמצא שלא נתעברו על אמירתו של רבי עקיבא שעיבר את כלן בבת אחת אלא על אמירת בית דין שגילו את הדבר בכל שנה ושנה כדאמרינן לעיל מפני הדחק חשובי מחשבי גלויי לא מגלו. ואינו נראה דלישנא זו אחר זו רצופות משמע דאם כן בבת אחת מיבעי ליה ותו דהא להאי פירוש משמע דכי אסר ת"ק לעבורי שלש שנים בישיבה אחת הוא דאסר ודוקא לגלויי מילתא אבל לחשובי שפיר דמי דהא אמרו לו ב"ד ישבו וקבעו כו' דמעיקרא חשיבו עיבור שלש שנים בישיבה אחת והדר אחת אחת בזמנה ואם כן מאי איריא דתני לה שלש שנים זו אחר זו אפי' תרתי נמי לענין גילוי לא מגלינן כדאמרינן באידך ברייתא אם עיברוה קודם ראש השנה אינה מעוברת אלא ודאי שמע מינה דליתיה להאי פירושא כלל. ורבינו חננאל ז"ל פי' דהני שלש שנים דעיבר ר' עקיבא זו אחר זו צריכות היו לעברן מפני שסוד העיבור בנוי לעבר בכל מחזור של י"ט שנים שבע שנים מעוברות כדי להשוות שנת הלבנה לשנת החמה ושלא להוסיף ושלא לגרוע על שבע שנים מעוברות וחלה להיות באותה העת שנת ארבע עשר למחזור שהיא שנת עיבור והיתה שנת רעבון ולא עיברוה ושנת ט"ו היתה שביעית ושנת י"ו מוצאי שביעית ולא עיברו בהן נמצא שלא עיברו בכל המחזור אלא גו"ח י"א שהן ארבע שנים בלבד ולא נשארו במחזור זולתי ג' שנים ולפיכך עיברו אותן שלש שנים זו אחר זו כדי למלאות שבע שנים מעוברות במחזור והאי דאקשי להו ר' שמעון לרבנן לאו אאין מעברין שלש שנים זו אחר זו מקשי דהתם קא מיירי היכא דלא צריכי להכי משום תקנת השנים ואלו רבי עקיבא כי עיבר היכא דצריכי שני הוא דעיבר אלא כי קא מקשי ארישא קא מקשי דשמעינהו לרבנן דקאמרי אין מעברין את השנה משנה לחבירתה כלומר שאינן רשאין לעבר את השנה קודם ראש השנה כדאמרינן אלא לאחר ראש השנה כדאמרינן באידך ברייתא וקאמר להו מעשה בר' עקיבא שעיבר שלש שנים זו אחר זו בישיבה אחת והאי זו אחר זו דקאמר ר' שמעון לאו דוקא אצטריך ליה אלא מעשה שהיה קא מפרש ואזיל אמרו לו משם ראיה בית דין ישבו וקבעו אחת אחת בזמנה פי' אע"פ שהורה רבי עקיבא לעבר שלש שנים זו אחר זו לא נגמר הדבר אלא בישיבת בית דין בכל שנה ושנה וקביעתם לה בעיבור כגון זו שהסכימו לעברה בחדש אב ולא גלו את הדבר אלא אחר ראש השנה:

ת"ר אין מעברין את השנה לא בשביעית ולא במוצאי שביעית מפני שאין זורעין בשביעית ואין להן רוב תבואה ואם האריך עליהן הזמן נמצאו באין לידי קלקול ויאכלו מן החדש לפני העומר ואימתי היו רגילין לעבר בערב שביעית להוסיף להן חדש לעבודת הקרקע של בית ר"ג היו מעברין בשביעית. ואית דגרסי במוצאי שביעית ולא חיישינן שמא יכלה הישן ויבואו לידי קלקול שאם הוצרכו יכולין להביא מחוצה לארץ מאותן שחרשו וזרעו בשביעית והתירה העומר של שביעית ובפלוגתא דהני תנאי דתניא אין מביאין ירק מחוצה לארץ והוא הדין לתבואה דכולהו חד טעמא נינהו רבנן כת"ק ובית רבן גמליאל כרבותינו במאי קא מיפלגי אמר ר' ירמיה בחוששין לגושיהן קא מיפלגי ופי' גאון ז"ל עיקר הא מילתא שגזרו טומאה על עפר ארץ העמים ושורפין עליה את התרומה ואפי' על ספיקה כדמפרש ביציאות השבת (טו:) שגזרו על גושה לשרוף והוה חיישינן לאיתויי ירק משום דמיעקר גוש עפר בהדי' ואתי לארץ ישראל ומטמא טהרות באהל ותנן באהלות (פי"ז מ"ה) עפר בית הפרס ועפר מחוצה לארץ שבאו בירק מצטרפין כחותם המרצופין כו' ומההוא מילתא היו נמנעין מלהביא תבואה מחוצה לארץ לארץ דחיישינן לעפר שבה שלא יגע בתרומה ויטמאנה או שיהא ספק וטעונה שריפה ומוצאי שביעית חסרה היא והכל רצין לבית הגרנות וכשני רעבון דמיא וכשאין מביאין תבואה מחוצה לארץ אין מעברין אותה לפי שנצרכין להמנע מן החדש חודש אדר עד הבאת העומר אבל המתירין להביא מחוצה לארץ תבואה וצרכי העם אין נמנעין מלעברה. ומפורש בירושלמי כי הטעם אין מעברין בשביעית מפני החודש שמוספין בה שלא לפטרו מן המעשר ואמרו בלשון הזה עד כדון שביעית מוצאי שביעית מנין אמר ר' בון שלא לרבות באיסור חדש ויש מפרשין אין מעברין בשביעית מפני שיד הכל שולטת על הספיחין ולא ימצאו לקרבן העומר ושתי הלחם ומאחר דמפרש טעמא דמילתא בירושלמי על כרחין מחייבינן למיסמך עליה. ואיכא דמקשו הכא בשלמא ירק איכא למיחש לגושיהן שהרי עוקרין אותו עם השרשין אבל תבואה שנקצרת וגזרת בגורן מאי איכא למיחש לגושיהן ולא דענא מאי קא קשיא להו דהא ודאי אע"ג דנקצרת וגזרת בגורן לא סגיא דלא משתייר בהו עפר פורתא ואיכא למיחש דילמא איכא לצרופי בחותם המרצופין כל שכן במקום שנהגו לעקור כדתנן בפרק המקבל (בבא מציעא קג.) מקום שנהגו לקצור יקצור לעקור יעקור:

תנו רבנן אין מעברין את השנה מפני הטומאה כגון שהיה נשיא גוסס באדר ואמדוהו למות בששה ימים קודם הפסח שהרי אין להם פנאי ליטהר קודם הפסח או שהיו רובן טמאים בסוף אדר וכלתה אפר הפרה ואין יכולין למצוא עכשיו אפר הפרה אי נמי בזבין והיו שופעין והולכין ואין יכולין ליטהר קודם לפסח אפ"ה אין מעברין ר' יהודה אומר מעברין אמר ר' יהודה מעשה כו' בגמרא מפרש לה לקמיה דר' יהודה אינה מעוברת קאמר ועלה קתני אמ"ר יהודה מעשה בחזקיה מלך יהודה שעיבר את השנה מפני הטומאה שנטמאו בימיו של אחז אביו שלא היו מקפידין על הטומאה והיה חזקיהו מחזירן למוטב וידע שלא היו מספיקין ליטהר קודם הפסח ועיבר עליהן את השנה ולבסוף ביקש רחמים על עצמו כדי שימחל לו עון זה שנאמר כי מרבית העם רבת מאפרים יששכר וזבולון לא הטהרו כי אכלו את הפסח בלא ככתוב כי התפלל עליהם חזקיהו לאמר ה' הטוב יכפר בעד כל לבבו הכין וגו' מאי כי אכלו את הפסח בלא ככתוב אי לימר דאכלוה בטומאה מאי בלא ככתוב כיון דרובא נינהו שפיר עבוד דכתיב איש איש כי יהיה טמא וגו' איש נדחה לפסח שני ואין ציבור נדחין אלא מאי בלא ככתוב שעיברו את השנה מפני הטומאה אשר לא כדת דהוה להו למעבדיה בפסח א' בטומאה כדאמרן איש נדחה ואין ציבור נדחין: ירושלמי בפסחים פרק מי שהיה טמא או בדרך רחוקה גבי קרא דכתב בדברי הימים ויחלו באחד לחודש הראשון לקדש וביום שמונה לחודש באו לאולם ויקדשו את בית ה' לימים שמונה וביום ששה עשר לחודש הראשון כלו הלא ליום אחד יכולין היו לבער כל עבודה זרה שהיו שם אמר ר' אמי מפני צלמי כשדים שהיו חקוקין בששר ומשמע לן מהתם דלהכי איצטריך לעבר שהרי לא היו יכולים לכלות עד ששה עשר בניסן:

תוס' בד"ה ומפני מה כו' וי"ל דאם איתא דעיברה א"א שלא היו מוצאין כו' עכ"ל ובהכי נמי יתיישב דלא נימא דלא עיברה מפני שכבר נתעברה שנה שעברה ואין מעברין ב' שנים רצופות זה אחר זה כדלקמן דאי הוה נתעברה השנה שעברה ודאי נמי א"א שלא היו מוצאין בה גם בשנה זו כמה מינין אחר העומר מיהו ק"ק דאימא דלא עיברה משום דשביעית היה או מוצאי שביעית ואין מעברין בהן ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה ולא שלש כו' ולפי' זה לא יתכן מה שפי' משנה לחברתה כו' עכ"ל ר"ל לפי מה שהסכימו התוס' לעיל לפרש דאין מעברין משנה לחברתה היינו דאין מחשבין לסמוך על אותו חשבון אע"ג דאין מגלין ומשמע דמודה ביה ר"ש וה"ק דאפי' בג' שנים מעוברות כ"א בזמנה קובעין וסומכין על אותו חשבון וק"ק דפירוש ראשון של רש"י נמי לא יתכן לפירושם שהסכימו בההיא דאין מעברין משנה לחברתה היינו לסמוך על אותו חשבון דהכי השיבו רבנן לר"ש לפירוש ראשון של רש"י ב"ד ישבו וקבעו כ"א בזמנה כו' דהא אמרינן חשובי מחשבי גלויי לא מגלינן כו' משמע מזה דאפי' בג' שנים מעוברות כ"א בזמנה קובעין וסומכין על אותו חשבון ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

זוג בא מרקת ותפשו נשר וכו'. הקושיות מה ענין שכתבו ושלחו כל זה ברמז ומה ענין שזכרו שהיה בידם תכלת הבא מלוז ומה לשון בזכות הרחמים ומה ענין שלא הניחו מלכות וכו' ולמה זכרו שהיה באב ואם לומר שמעברין קודם ראש השנה לא הוה ליה לומר רק שקבעו לו נציב אחד קודם ראש השנה הוא מבואר כי נשיאי ישמעאל היו י"ב כמו שנזכר בסוף פרשת חיי שרה אבל למעלה עליהם נשיאי ישראל כי נשיאי ישמעאל אין להם יחוס אב מאברהם רק יחוס שפחה מאמם הגר וז"ש בהם שנים עשר נשיאים לאמותם דר"ל מצד אם אבל נשיאי ישראל יש להם יחוס אב למשפחותם לבית אבותם ועל כן על פי היחוס אב שממנו נמשך הבכורה נעשה מהם י"ג נשיאים על ידי הבכורה שיש ליוסף שנחלק לשני שבטים ונשיאים וזהו סוד עיבור שישראל מחשבים י"ב חדשי הלבנה נגד י"ב שבטים ועוד חדש עיבור נגד שבטו של יוסף שנחלק לב' שבטים והם ב' אדרים שמזלו דגים כברכתו של יוסף ידגו לרוב וגו':

ולזה אמרו שאין זרעו של עשו נמסר רק ביד זרעו של יוסף שנאמר והיה בית עשו וגו' והוא לפי שבקניית הבכורה ונטילת הברכה נתן ליעקב להיות מושל באחיו עשו וכל זה נתן יעקב ליוסף שנאמר ואני נתתי לך שכם אחד כמפורש בפ' י"נ ולזה אף שישמעאל שיש לו י"ב נשיאים לאמותם ובמלחמותם לפעמים מנצחים את עשו אבל לא יעשו לו כלה עד לעתיד שיגדל זרעו של יוסף ומשיחו וע"י ינצחו את עשו שישראל יהיו במעלה ביותר מישמעאל שיהיו י"ג נשיאים ע"י יוסף שנחלק לב' וזהו סוד העיבור כמ"ש שיהיה שנת ישראל י"ג חדשים והוא גדול יותר משנת עשו י"ב חדשים לחמה וע"פ דברים אלה אמר זוג הבא כו' כי ישראל נמשלו לזוג יונים שאין נזקקין רק לבת זוגן וע"ש השני מלכיות המולכות שהם אדום וישמעאל אמר ודימה מלכות ישמעאל לנשר ע"ש רוב תוקף מלכותו ולפי שהוא טמא מצד אמו דמוהו לנשר שהוא עוף הדורס וטמא וכן דימהו בפרק החובל לעוף טמא ואמר שבא מרקת שהיא טבריא שנקראת רקת ע"ש ריקנים שבך ושם היה סוד עיבור הזה ואמר שתפשו נשר דהיינו ישמעאל שתחת ידו רוב קיבוץ נפוצות ישראל ואמר ובידם דברים הנעשה בלוז כו' שאין שם מיתה כדאמרינן בסוטה ודימה לו סוד העיבור שהוא רמז על דבר עתידי ונצחי לכלות את זרעו של עשו וכחו סמאל וז"ש מאי ניהו תכלת שהוא הסוד תכלת דומה לים כו' עד דומה לכסא הכבוד דהיינו שאז יהיה הכסא שלם וז"ש בזכות הרחמים דהיינו שיהיה שם הרחמים שלם שאין השם והכסא שלם כו' ובזכות זה יצאו בשלום מתחת יד ישמעאל ועמוסי יריכי נחשון כו' הוא פי' סוד העיבור דעמוסי יריכי נחשון אשר ממנו הנשיאים והמלכים ומלך המשיח בקשו לקבוע נציב הוא חודש עיבור הרומז לזרעו של יוסף שנחלק לב' שבטים כמו ב' אדרים שמזלו דגים בלשון רבים ואשר בידו יפול עשו וכחו וע"כ לא הניחו אדומי הלז שהוא מלכות רומי וכחו סמאל אבל בעלי אסופות נאספו במלכות ישמעאל לקבוע נציב א' והוצרכו לעשות זה בסתר ובסוד שלא ירגישו אדומי וכחו סמאל בזה וע"כ עשו אותו בירח שמת אהרן ושלא יבין אדומי שעל חודש העיבור נאספו כי בחדש הזה אשר בו היה החורבן ביהמ"ק על ידי עשו וכחו ועל יסוד זה אמרו לעיל בסוד העיבור דגוזליא רכיכין ואמריא עדקין ואביב לא מטא כו' ר"ל דגוזליא שהוא כ"י דמתילין ליונה רכיכין ואין להם כח גם אמריא שהם ישראל שנמשלו לשה פזורה ישראל עדקין ואין להם כח בגלות וזימנא דאביב שהוא זמן אביו וצמיחת הגאולה עדיין לא מטא וע"כ שפירת כו' ואוסיפת על שתא דא יומין תלתין שהוא סוד העיבור נגד זרעו של יוסף שיכלה זרעו של עשו ע"י ואז יהיה הכסא והשם שלם בב"י א"ס:

גמ' תניא ר"מ היה אומר וכו' לחם בכורים עשרים לחם שעורים וכרמל בצקלונו ואין כו' כצ"ל:

שם בזכות הרחמים כו' נ"ב ה"ג בערוך בערך זוג ובזכותם יצא שלום לעולם:

שם של בית רשב"ג היו מעברין כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה אבל מפני כו' ומודיעין לגולה כו' מיד שעיברנוה כצ"ל:

בד"ה עמוסי כו' שמר עליהן הס"ד:

בד"ה ב"ד ישבו כו' ולא עיברו ג' רצופות כו' בזמנו משם ראיה כו' כצ"ל והד"א:

בד"ה אי חוששין כו' נמחק אי:

רש"י ד"ה ששנת בצורת. בקראי מ"ל. נ"ל דבא ליישב בזה קושיית הרש"א בתד"ה ומפני מה ע"ש:

רש"י ד"ה ולא במ"ש. ומאריכין כו'. כצ"ל:

תד"ה לא משנה. ואע"ג דלא מגלין מ"מ אין מחשבין כו'. והא דמסקינן לעיל חשובי מיחשבי וכו' היינו דוקא מפני הדחק כדפירש"י לקמן בסמוך:

תד"ה ולא. ולפ"ז לא יתכן כו'. מה שהקשה המהרש"א לפמש"כ בדבור הקודם לק"מ. אך ק"ק דבלאו הא דר"ש לא יתכן פירושם דיהיה ג"ש זא"ז זו ואצ"ל זו וי"ל בדוחק:

תד"ה חוששין. דתנן במסכת אהלות פ"ב מ"ג. כצ"ל:

תד"ה שעיבר. דע"ז מטמא בפר"ע כמת. ע"ש (פג ב) דלא איתקש למת אלא לקולא דלא מטמא בפחות מכזית:

בא"ד ותימה שהרי בט"ו יום היו כו'. כ"נ דצ"ל ור"ל בט"ו יום שמכ"ט באדר שזהו הזמן המאוחר אשר בו יכולין לעבר כדשמואל לקמן עד י"ד בניסן:

גמרא זוג בא מרקת ותפשו נשר ובידם כו'. נ״ב בא לשון "יחיד וכן ותפשו. דקאי על שם זוג שהוא ע"ד שם היחיד ולשון ובידם כו' לשון רבים מוסב על השנים שכוללם הזוג:

תוס׳ ד״ה שעיבר כו' ותימה שהרי בט"ו כו'. נ"ב ר״ל בט״ו ימים מן היום אשר החלו לקדש את בית ה' באחד לחודש הראשון עד ט"ז שבו כלו. אך לא ידעתי איך יכולין היו להטהר כל עד שלא כלו לטהר כל הבית וכליו מה מועילה הטהרה ועדיין השרץ בידם וידיהם עסקניות במגע טומאה מאחר שלא כלו עד ט״ז. הרי שאפי' ביו״ט עדיין היו עסוקין בטהרה ולא השלימוה עד מוצאי יו״ט:

וְהָא שָׁלְחוּ לֵיהּ לְרָבָא: זוּג בָּא מֵרֶקֶת, וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר, וּבְיָדָם דְּבָרִים הַנַּעֲשֶׂה בְּלוּז, וּמַאי נִיהוּ. נראה לי בס"ד הם רצו להודיע לרבא שהיה ראש ישיבה בבבל על אותה שנה שנתעברה ונתפחדו לכתוב לו בפירוש מפני הגזרה שגזרו העכו"ם עליהם שלא לעבר שנים ואף על פי שהגידו לו ענין עיבור השנה ברמז עם כל זה נתחכמו לכתוב לו באותו מכתב ידיעה בדבר שאינו צריך רבא לידיעה זו ורק הם כתבו אותה ידיעה בתחילת המכתב כדי להעלים הדברים שמדברים בענין עיבור השנה בהעלם יותר בהיות תחילת המכתב הוא בדבר אחר וסיפור זה שכתבו בראשונה על נס שנעשה לחכמים באותה שנה בארץ ישראל ששם היו בארץ ישראל תחת ממשלת שהם רומא עשו אבי אדום.
וקרו ליה בשם נֶּשֶׁר משום דכתיב בעשו אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר וְאִם בֵּין כּוֹכָבִים שִׂים קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם הֳ' (עובדיה א, ד) ופרשתי הטעם כי יעקב אבינו ע"ה שלח מנחה לעשו תק"ן בהמות (בראשית לב, יד) כמנין נֶּשֶׁר [550] ושלחם זכרים ונקבות מכל מין עשויים כסדר נכון כראוי להם בעבור הולדות וכתבו המפרשים ז"ל הטעם כי לעתיד נעשה עמהם חשבון להחזיר לנו המנחה לפי חשבון כמה ולדות יהיה מהם וחושבין פירות ופירי פירות מזמן משלוח המנחה עד זמן ביאת המשיח בב"א [במהרה בימינו אמן] ולכן אמר לו אִם תַּגְבִּיהַּ כַּנֶּשֶׁר במה שלקחת מנחה שמספרו נֶּשֶׁר ויהיה לך גבהות לב בזה הנה מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם הֳ' שעתיד אתה לשלם ולדות וולדי ולדות לחשבון משך כל השנים הרבות אשר יהיו מזמן קבלת המנחה עד זמן הפרעון שהוא זמן ביאת המשיח. ולכן מה שאמר ותפסו נֶּשֶׁר קאי על אדום ולא על פרס וכמו שפירש רש"י ז"ל כי בארץ ישראל לא היו תחת ממשלת פרס אלא תחת ממשלת אדום ורק בבבל היו תחת ממשלת מלכות פרס.
וזה פתרון דברי המכתב שלהם שכתבו בתחילתו זוּג בָּא מֵרֶקֶת פירוש שני חכמים באו מעיר טבריא לילך למקום אחר בארץ ישראל וּתְפָשׂוֹ נֶשֶׁר חיל של אדום תפסו לזה הזוג לשלול אותו וְהָיָה בְּיַד הַזּוּג הַזֶּה דָּבָר הַנַּעֲשֶׂה בְּלוּז וּמַאי נִיהוּ? תְּכֵלֶת, כי באותו זמן היה הצבע של התכלת נקלט לשבח באויר של לוז יותר ממקום אחר ולכן היתה סחורה של התכלת שבידם יקרה מאד ואם היו יכולים לשלול אותם היו מפסידים הרבה. ויתכן שהיה באותו זמן גזרה ממלכי רומא שלא יצבעו תכלת לציצית ואם שוללים אותם היו נכנסים בסכנה שהיו עושים עליהם עלילה שעברו על גזרת המלכות אך בִּזְכוּת הָרַחֲמִים הם תפילות ישראל שהם שמונה עשרה וּבִזְכוּתָם הוא זכות התורה שהיה בידם יָצְאוּ בְּשָׁלוֹם שנעשה להם נס וניצולו ולא לקחו מה שהיה בידם ולא ידעו מה היה בידם ונשלם מעשה הנס הזה שספרו להם בתחילת המכתב.
ואחר הדברים האלה הודיעו להם במכתב ההוא ענין עיבור השנה ברמז מפני שהיתה גזירה עליהם ממלכי רומא שלא יעברו שנים וכתבו וַעֲמוּסֵי יְרֵכֵי נַחְשׁוֹן הוא הנשיא שבארץ ישראל וייחסו אותו על נחשון ולא על יהודה ראש השבט מפני שהנשיאות התחילה מנחשון גם לרמוז כמו שנחשון מסר עצמו על כבוד שמו יתברך שקפץ לים תחילה כן הנשיא מוסר עצמו בשביל מצוה הפך הגזרה של מלכי רומא ורצה לעבר שנה ולא עלתה בידו מפני שהרגישה המלכות בזה ונתפרדה חבילה.
ולזה אמר בִּקְּשׁוּ לִקְבֹּעַ נָצִיב אֶחָד ולא הניחם אדומי הלז נָצִיב 'נץ י"ב' פירוש חודש י"ב הוא אדר שני שהוא עבור של י"ב חודש וקראו 'נץ' כי הוא מבשר טובות של נסי ישראל כמו נץ זה שטבעו לבשר טוב והוא הנקרא מטג'י וכמו שאמר רבינו האר"י ז"ל שהוא מוכן לבשר טוב. וְלֹא הִנִּיחָן אֲדוֹמִי הַלָּז הוא מושל אדום ולגרסת פרסי הלז היינו שקראו אותו בשם פרסי כדי שלא ירגישו נכרים אם יפול הכתב לידם שהם מדברים על אדום אֲבָל בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת הם החכמים נֶאֶסְפוּ במקום ועד לעבר השנה ועשו הועד הזה בַּחֹדֶשׁ שֶׁנִּפְטַר בּוֹ אַהֲרֹן הַכֹּהֵן ע"ה שהוא חדש אב אשר בו דרכן של ישראל להתאבל על בית המקדש ולא יאכלו בשר ולא יעשו סעודות ולכן בחודש זה לא ישימו לב אנשי המלכות לחקור ולדרוש עליהם אם עושין ועד לעבר השנה יען כי הם יודעים שדרכם לעשות סעודה גדולה בעיבור השנה ומרבין בשמחה ואומרים בודאי לא יעשו בחודש הזה ואין בודקין אחריהם בענין ולכך הם הכריחו הדבר לעשותו בחודש הזה שלא ירגישו בו.

גמ' יצאו בשלום. בערוך שם הגירסא יצא בשלום:

רש"י ד"ה בא מרקת וכו' טבריא. מגילה דף ו ע"א:

ד"ה ותפשו נשר וכו' חיל פרסיים. בערוך ערך זג כתב די"א עכבן המטר הנושר משמים:

בגמרא ומפני מה לא עברה אלישע ששנת בצורת היתה: הקשה מהרש"א דלמא שביעית או מוצאי שביעית היתה שאין מעברין בו והנה לענין מו"ש י"ל דסבר רבי כבית ר"ג שהיו מעברין במו"ש. אבל לענין שביעית לכאורה קשה וי"ל ע"פ מה דאמרינן בכתובות (דף ק"ה ע"ב) וכי אלישע אוכל בכורים היה אלא כל המביא דורן לת"ח כו' ע"ש דמתיבת בכורים דריש כן. ולפ"ז ע"כ מוכח דלא שביעית היה דאי היה שביעית לא שייך מביא דורן כיון דהפקר הוא. ועוד לפי מה דאמרינן במסכת שביעית דאין אוכלין פירות שביעית בטובה ולר' יהודה שם אפילו ב"ה סובר כן. וא"כ איך מחזיקין טובה להמביא כאלו הקריב בכורים אע"כ דלאו שביעית היה ולענין קושיתו ממוצאי שביעית י"ל עוד דהא מ"ד אין מעברין ה"ט דלא יוכל להביא מחוץ לארץ מפני הגושים וע"ז ודאי באותו פעם עדיין לא גזרו דגזירה דרבנן הוא:

ששנת בצורת היתה: הרמב"ם ה' קה"ח (פ"ד) כתב יראה לי שזה שאמרו חכמים אין מעברין בשנת רעבון כו' מפני תקופה ומפני האביב ופירות האילן מעברין לעולם ע"ש והרמ"ה השיג עליו מסוגיא זו שהרי באלישע היה ראוי להתעבר מפני האביב ופירות האילן ואעפ"כ לא עבר ולענ"ד לא קשה על הרמב"ם שהרי מה דתניא דעל האביב מעברין פירש הרמב"ם שם (פ"ג) כדי שיהא האביב מצוי להקריב ממנו עומר התנופה וכפי' אית דמפרשי שהביא רש"י לעיל והלא באלישע הקריבו העומר כדאמר בגמרא וא"כ לא היו צריך לעבר מפני האביב:

ברש"י ד"ה לא בשביעית. איסור עבודת קרקע: הרמב"ם (פ"ד מה' קה"ח) כתב הטעם שע"י שמאריכין חודש אחד יאכלו הספיחים ולא יהיה להם להקריב עומר ושתי הלחם ע"ש. ולענ"ד קשה שהרי תנן בשקלים שומרי ספיחים בשביעית היו נוטלין שכרן מתרומת הלשכה וא"כ הרי לא היה להם לירא על זה שלא ימצאו עוד כיון שאפשר לשמור ע"י שומרים:

ד"ה שעיבר. שנטמאו בימי אחז מע"ז שלא חששו לתורה: הלשון קשה דפשיטא אם עבדו ע"ז שלא חששו לתורה ועוד קשה אם מטומאת ע"ז למה צריך לפרש שנטמאו בימי אחז תיפוק ליה דהיה הע"ז במקדש ולא יכלו להוציאם עד יום ט"ז בניסן כדכתיב בפסוק בד"ה. ולכן לענ"ד התיבה מע"ז הוא ט"ס ומה שהיו טמאים היינו שבימי אחז נטמאו שלא חששו לתורה לטהר עצמם מטומאת מת וגם הר"ן הביא לשון רש"י כן שנטמאו בימי אחז שלא חששו לתורה ולא הזכיר מע"ז וכן נראה מדברי רש"י בפסחים (דף נ"ו ע"א) ד"ה עובר שכתב לא הוטהרו עדיין מטומאות שהחזיקו בהן בימי אביו אחז הרשע עכ"ל ולא הזכיר שם מטומאת ע"ז וא"כ י"ל דגם רש"י ס"ל דטומאת ע"ז לא נהג אז דעדיין לא גזרו ומתורץ קושית התוס' על רש"י. והר"ן שהביא בשם ר"נ גאון שהיה שם טומאת ע"ז באמת לא כתב שנטמאו בימי אחז אלא שהיה ע"ז במקדש ולא יכלו לטהר קודם הפסח ולכן גם התוס' לא הקשו קושיתם שהרי בט"ו יום היו יכולים לטהר רק על הירושלמי שהטומאה היתה טומאת מת דגלגולת ארונה. אבל לפירושם הראשון שהיה מפני טומאת ע"ז ושכבר גזרו אז לא קשה שיכולים לטהר שהרי העיד הכתוב שלא כלו עד יום ט"ז בניסן ואפשר לומר ג"כ שחסר ברש"י תיבת או וצריך להיות שנטמאו בימי אחז אביו מע"ז או שלא חששו לתורה ולפ"ז שניהם אמת מה שכתבו התוס' בשם רש"י ומה שכתב הר"ן בשמו אבל ביותר נראה שתיבת מע"ז מיותר:

בתוספת ד"ה ולא שלש. ולפי' זה לא יתכן: המהרש"א הקשה הרי לפירושם דאין מחשבין משנה לחברתה לסמוך על אותו חשבון לת"ק גם פירוש רש"י הראשון לא יתכן שהרי השיבו רבנן דהיינו ת"ק ב"ד ישבו וקבעו כל אחד בזמנו משמע שסמכו על אותו חשבון אפילו לג' שנים. ולענ"ד י"ל דמה שסמכו על החשבון של ר"ע היינו מפני שחכם גדול היה ושעת הדחק היה כמ"ש רש"י דבשעת הדחק חשובי מחשבינן ומה דאמרינן ולא משנה לחברתה היינו שלא בשעת הדחק:

ד"ה שעיבר. ובירושלמי אמר: כן איתא בירושלמי סנהדרין אבל בירושלמי סוטה פ"ה נאמר דבימי חגי הנביא נמצא גולגולת של ארונה וכבר העיר המפרש שם על סתירה זו אכן בלא"ה צ"ע איך אפשר שנקברה גולגולת זו תחת המזבח שהרי דוד קנה הגורן זו בחייו ממנו והקים שם מזבח ומאז לא פסקה הקדושה משם ששם נבנה המקדש ובודאי נשמרו מכל טומאה ואפילו נדחוק שאין זה גולגולת של ארונה שקנה דוד ממנו הגורן אלא של ארונה אחד מאבותיו של זה מ"מ קשה לומר שמאז נבנה בהמ"ק הקריבו בטומאה עד חזקיהו ונלע"ד שבימי אחז שסגר בית ה' ולא השגיחו עליו אז יורשי ארונה קברו גלגלתו תחת המזבח ונמצאה מיד בימי חזקיהו: