סנהדרין יא ע"א

דף יא - א

הגמרא מביאה ברייתות ושמועות בדיני וסדרי עיבור השנה.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא  במזומנין לה, ^[1] שהזמין נשיא הסנהדרין את הדיינים ^[2] מאתמול לשם כך.

מעשה ברבן גמליאל הנשיא, שאמר לחברי הסנהדרין: השכימו לי למחרת שבעה דיינים ^[3] לעלייה! למקום המיועד לישיבת בית דין.

השכים, ומצא שמונה.

אמר רבן גמליאל: מי הוא שעלה שלא ברשות - ירד!

עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, להצטרף עמכם בדיון זה, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי, כדי להתלמד איך תגמרו את העיבור.

אמר לו רבן גמליאל: שב בני, שב, ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, וראוי אתה להצטרף עמנו מצד חכמתך, אלא שאמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ^[4] והגמרא מבארת את סיפור הברייתא:

והאמת, שלא שמואל הקטן היה האיש שלא הוזמן, אלא איניש אחרינא היה, שעלה בלי שהזמינוהו, ומחמת כיסופא הוא דעביד. ^[5] שמואל הקטן עשה כן כדי שלא יכירו מי מביניהם עלה שלא ברשות וילבינו פניו.

הגמרא מספרת עוד סיפור דומה.

כי הא כמו שהיה אצל רבי, דיתיב רבי - רבי יהודה הנשיא וקא דריש ודרש, והריח ריח של שום, אמר: "מי שאכל שום - יצא", עמד רבי חייא ממקומו ויצא. ובעקבותיו עמדו כולן כל התלמידים ויצאו. למחרת בשחר, מצאו רבי שמעון ברבי בנו של רבי לרבי חייא ואמר ליה: "האם אתה הוא שציערת לאבא ^[6] שאכלת שום ונדף הריח?" אמר לו רבי חייא לרבי שמעון " [חס ושלום!] לא תהא כזאת בישראל", שאני יאכל שום בבואי לבית מדרשו של רבי, אלא כדי שלא להלבין את פניו של אוכל השום - יצאתי, כדי שיצאו כולם, ולא יבינו מי הוא.

מבארת הגמרא:

ורבי חייא מהיכא גמר לה מאין למד הנהגה זו ^[7].

מביאה הגמרא שרבי חייא למד דבר זה -

מרבי מאיר. דתניא שנינו בברייתא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי! אחד מכם קידשני בביאה ^[8], קידש אותי בקידושי ביאה שהיא אחת הדרכים שהאשה נקנית בהם. עמד רבי מאיר על רגליו וכתב לה ספר כריתות גט, ונתן לה, למרות שידע בעצמו שלא עשה כן, אלא כדי שכולם יגרשוה, ותהיה מגורשת, ולא יפול החשד על אחד מהתלמידים, ואכן כן היה, ועמדו כתבו כולם ונתנו לה. ורבי מאיר מהיכא גמר לה מאין למד הנהגה זו.

משמואל הקטן למד את זה, שאמר לרבן גמליאל שהוא הוא שעלה שלא ברשות.

ושמואל הקטן מהיכא גמר לה.

משכניה בן יחיאל למד הנהגה זו, דכתיב [עזרא י] שמסופר שם שסיפרו לעזרא שבני ישראל בגלותם נשאו נשים נכריות והתפלל עזרא לה' ונקבצו אליו מישראל קהל רב מאוד, ונאמר: "ויען שכניה בן יחיאל מבני עילם, ויאמר לעזרא, אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ, ועתה יש מקוה לישראל על זאת" ומייעץ לכרות ברית לאלהינו להוציא כל הנשים, ולמרות שהוא עצמו לא נשא אשה נכרית ^[9], אמר בלשון "אנחנו מעלנו".

ושכניה בן יחיאל מהיכא גמר לה, ממי למד הנהגה זו.

מיהושע, מהמעשה של יהושע, שעכן מעל בחרם, ולא רצה הקב"ה לגלות לו מי הוא החוטא, ואמר לו בלשון כללי "חטא ישראל". דכתיב [יהושע ז]: ויאמר ה' אל יהושע קום לך, למה אתה נופל על פניך, חטא ישראל!

אמר יהושע לפניו לפני הקב"ה: רבונו של עולם! מי מבני ישראל חטא? אמר לו הקב"ה: וכי דילטור רכיל אני לך? אלא הטל גורלות ביניהם, ומי שיפול הגורל עליו הוא החוטא. ולא גילה לו בפירוש מי הוא החוטא, כדי שלא יבוש.

ואיבעית אם תרצה אימא אומר לך: שכניה למד כן ממשה ^[10] בשעה שיצאו כמה אנשים מבני ישראל בשבת באיסור ללקוט מן המן ולא מצאו, דכתיב שאמר משה לכל העם: "עד מתי מאנתם", בלשון כללי, ואף שרק מקצתם עשו כן.

הגמרא מוסיפה לספר על מעלותיו של שמואל הקטן ^[11], ומקודם מספרת על הלל הזקן.

תנו רבנן שנו חכמינו: משמתו נביאים האחרונים והם חגי זכריה ומלאכי, נסתלקה רוח הקודש רוח נבואה מישראל, ^[12] ואף על פי כן היו משתמשין בבת קול, שהגיעה אליהם מן השמים. פעם אחת היו החכמים מסובין בעליית בית של איש אחד ששמו גוריה בעיר יריחו, וניתנה עליהם בת קול מן השמים, ואמרה: יש כאן חכם אחד שהוא ראוי שתשרה עליו השכינה [כמשה רבינו], ^[13] אלא אין עליו השראת השכינה משום שאין דורו זכאי לכך שבימיהם תהיה השראת השכינה. ואף שהבת קול לא אמרה מי הוא החכם, בכל זאת נתנו חכמים את עיניהם בהלל הזקן, שהיה ברור להם שכוונת הבת קול אליו. וכשמת הלל אמרו עליו חכמי דורו דברי הספד: "הי חסיד, אוי לנו שנסתלק מאתנו - חסיד. הי עניו, אוי לנו שנסתלק מאתנו עניו. תלמידו של עזרא".

שוב פעם אחת היו חכמי דור שלאחריהם מסובין בעליה בעיר יבנה. וניתנה עליהם בת קול מן השמים ואמרה: יש כאן חכם אחד שהוא ראוי שתשרה עליו שכינה, ^[14] אלא שאין דורו זכאי לכך, נתנו חכמים את עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת, אמרו עליו: הי חסיד הי עניו תלמידו של הלל.

ואף הוא שלא שרתה עליו השכינה משום שאין הדור זכאי לכך, בכל זאת בסוף חייו שרתה עליו השכינה, שהתנבא ואמר בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא, רבי שמעון בן גמליאל הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול ייהרגו בחרב, וחבורוהי לקטלא, חבריהם ייהרגו בשאר מיתות, כגון רבי עקיבא שנהרג במסרקות של ברזל ורבי חנינא בן תרדיון שנהרג בשריפה, ושאר עמא יתר העם לביזא, יבזזו אותם הרומאים, ועקן סגיאן צרות גדולות עתידין למיתי לבוא על עלמא. וכל נבואותיו התקיימו, הרי שלסוף שרתה עליו השכינה.

וכן על [רבי] יהודה בן בבא בקשו המספידין לומר כן: הי חסיד הי עניו וכו', אלא למה לא הספידוהו כן, מפני שנטרפה שעה ולא היה להם זמן לכך, שאין מספידין על הרוגי מלכות הרשעה, מפני החשש שמא לא יתן המלך רשות לקוברו, וממהרים לקוברו.

הקדמה לסוגיית עיבור השנה.

בשנת הלבנה, יש שנים עשר חדשי לבנה, ובהם שלוש מאות וחמישים וארבעה יום בקירוב.

בשנת החמה יש שלוש מאות וששים וחמשה יום בקירוב. נמצא ששנת החמה עודפת על שנת הלבנה באחד עשר יום בקירוב.

שנת החמה מחולקת לארבע "תקופות" השנה. כל תקופה היא תשעים ואחד יום בקירוב, והם: תקופת ניסן שהוא זמן ה"אביב" שהתבואה מלאה באביה. תקופת תמוז, תקופת תשרי, ותקופת טבת.

ציוותה התורה להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה, בכך שציוותה התורה שחג הפסח יהיה תמיד בתקופת האביב. וכיון שקביעותו של פסח היא לפי חודשי הלבנה, הרי יש לקבוע את לוח השנה באופן שפסח יחול בתקופת האביב, זאת, על ידי התאמת חדשי השנה לחדשי החמה, כי רק לפי חדשי החמה מתנהלות תקופות השנה, ולא לפי חדשי הלבנה.

וכן ציוותה התורה שחג הסוכות יהיה בעת "אסיפת" התבואה מן השדות, שהוא קודם זמן ירידת הגשמים, וזמן זה תלוי במערכת החמה. וגם משום כך אנו מצווים להשוות את שנת הלבנה עם שנת החמה.

וכיון שאין מונים לחדשי השנה אלא חדשים שלמים, אי אפשר להוסיף אחד עשר יום לכל שנה משנות הלבנה, מעבר לשנים עשר החדשים, אלא צריך להוסיף מידי פעם חודש שלם. הוספה זו נקראת "עיבור".

בזמן שהיו מקדשין את חדשי השנה על פי הראיה של הלבנה, בבית דין, היו מעברים את השנה על פי הסנהדרין, כמבואר במשנתנו, היינו שהיו דנים מידי שנה בשנה, האם שנה זו ראויה להתעבר.

ובמה דנו:

א. על "עיקר העיבור". על ההשוואה בין שנת הלבנה לשנת החמה, כדי שפסח יחול בתקופת האביב.

ב. "לצורך". אף אם הם פסח הוא בתקופת ה"אביב" לפי החשבון [שהחמה נכנסת למזל טלה], בכל זאת, אם קרה והתאחרו הגשמים, או שקשה לעלות לרגל, או שאין מספיק בהמות לקרבן פסח, וכיוצא בהם "צרכים" אחרים, המבוארים בסוגייתנו.

[עיבור השנה להשוות שנת החמה לשנת הלבנה הוא בודאי דאורייתא. אבל נחלקו הראשונים האם עיבור לצורך הוא מדאורייתא או מדרבנן. ברש"י על התורה משמע שהוא דין דאורייתא, שכן הוא מפרש את הפסוק [ויקרא כג ב] "דבר אל בני ישראל, מועדי ה' אשר תקראו אותם", ומפרש בשם ספרי [כ"ג קל"ט]: עשה מועדות שיהיו ישראל מלומדין בהם, מלמד, שמעברין את השנה על גליות ישראל שנעקרו ממקומן לעלות לרגל ועדיין לא הגיעו לירושלים. וכן כתב היד רמה ועוד ראשונים. אבל רבינו יונה סובר שהוא מדרבנן].

ועתה הגמרא מביאה ברייתות בדיני עיבור השנה.

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא הסנהדרין ^[15].

ואם הנשיא לא היה עמהם, כגון שהיה בדרך רחוקה, אפשר לעבר על תנאי אם ירצה הנשיא כשיחזור.

ומעשה ברבן גמליאל הנשיא שהלך ליטול רשות לדבר על עסקי ציבור ^[16] אצל שלטון אחד שבסוריא, ושהה לבוא לא חזר בזמן העיבור, ועיברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל, וכשבא רבן גמליאל ואמר רוצה אני, נמצאת שנה מעוברת למפרע. ^[17]

תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה השנה צריכה להתעבר, מפני הדרכים ומפני הגשרים שנתקלקלו מגשמי החורף, ולא הספיקו לתקן אותם ולא יוכלו עולי רגל להגיע לחוג את הפסח בירושלים. ^[18] ומפני תנורי קרבנות פסחים שצולין בהם את קרבן הפסח שנמוקו בגשמים וצריכין לבנותן ולייבשם בשמש, ומפני גליות ישראל, הגרים בגולה הרחוקה, ושמעו בית דין שכבר נעקרו ממקומן והתחילו את עלייתם לרגל להקריב קרבן פסח ועדיין לא הגיעו. שעל כל הדברים האלו מעברין, שאם לא יעברו את השנה - לא יבואו עולי רגל לחוג את חג הפסח בירושלים.

אבל לא מעברין מפני השלג ולא מפני הצינה, שאין בהם למנוע לגמרי את עולי רגל מלעלות ^[19], ולא מפני גליות ישראל שעדיין לא עקרו ממקומן. ^[20]

תנו רבנן שנו חכמינו: אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים ולא מפני הטלאים עיזים וכבשים בני שנה לקרבן פסח שלא גדלו כל צרכן, ורוצים לעבר את השנה כדי שיגדלו - אין מעברין. שאינו צורך גדול כל כך שאפשר להקריבם כמו שהם ^[21], ולא מפני הגוזלות תורים שהיו מביאים אותן מחוסרי כפורים [יולדות זבים וזבות] בעת עלותם לרגל לחוג את חג הפסח שלא פירחו שהם עדיין קטנים, מפני שאפשר להקריב יונים קטנים. ^[22] אבל, אף שבעבורם בלבד ולא יעברו את השנה, בכל זאת עושין אותן סעד לסיבה סומכת וסועדת - דהיינו צירוף לעבר את השנה, ^[23] דאם רוצים לעבר מפני הפירות, והרי שנינו בברייתא הבאה שאיננה סיבה מספקת שעבורה יעברו את השנה, אפשר לצרף אליה את סיבת הגדיים וטלאים או סיבת הגוזלות, כדי שלצורך שני הדברים האלו יעברו את השנה.

כיצד איך עושים אותם סעד לשנה:

רבי ינאי אומר: משום רבן שמעון בן גמליאל כמו שעשה רבן שמעון ב"ג שהיה נשיא וראש הסנהדרין, והוא ^[24] שלח איגרות למקומות רחוקים להודיע להם שהשנה מעוברת, וכן כתב באיגרות: "מהודעון אנחנא לכון הננו מודיעים לכם דגוזליא רכיכין שהגוזלין רכין ואימריא דערקין [ויש גורסין: דעדקין] הכבשים דקין, וזימנא דאביבא לא מטא עוד לא הגיע זמן האביב, [שהוא אחת משלושת הסיבות שעל שתים מהן מעברין], ולכן שפרת מילתא באנפאי יפה הדבר לפני [נראה לי] ואוסיפת על שתא זו והוספתי על שנה זו, חדש של תלתן יומין שלושים יום.

הרי דרק אחת מה"סיבות" והוא האביב לא הגיע, והוא אינו מספיק שבשבילו יעברו את השנה, אלא שבצירוף עם הכבשים והגוזלות, עיבר את השנה.

מדברי רבי ינאי משמע שהוסיף חדש של שלושים יום, ועל כך מקשה הגמרא:

מיתבי: שנינו בברייתא: כמה עיבור השנה - שלושים יום כן סוברים חכמים, ואילו רבן שמעון בן גמליאל אומר: חדש שהוא עשרים ותשעה יום.

הרי ישנה סתירה בדברי רבי שמעון בן גמליאל.

ומתרצת הגמרא:

אמר רב פפא: שמה שאמר רבי שמעון בן גמליאל: "חדש" אין כוונתו לשלול חדש מלא של שלושים יום, אלא, רצו הסנהדרין הוסיפו חדש של עשרים ותשעה יום, ואם רצו הוסיפו שלושים יום. ^[25]

הגמרא מוצאת הבדל בין נוסח זה של רשב"ג שאמר: ו"שפירת מילתא באנפאי" שיפה הדבר לפני לעבר השנה, ואילו רבן גמליאל בדורו כתב: "ושפירת מילתא באנפאי ובאנפי חביריי - בפני ובפני חבריי.

---

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא במזומנים לה מעשה ברבן גמליאל שאמר השכימו שבעה לעלייה עלה ומצא שמונה. אמר מי שעלה שלא ברשות ירד אמר שמואל הקטן אני עליתי שלא ברשות ולא לעבר עליתי אלא ללמד הלכה הוצרכתי פי' כל המשכימין המקדימין ונכנסין בעלייה מן המזומנין והעולה אח"כ הוא העולה שלא ברשות כי רבן גמליאל לא הרשה לעלות אלא ז' והנכנס אחר שנכנסו הז' שמיני. ולא שמואל הקטן היה אלא אחר היה וידוע היה אלא לא רצה לבזותו ופי' בירושלמי שלא עיברוה באותו היום אלא הפליגו אותו היום בדברי תורה ועיברוה ביום אחר. ושמואל הקטן עשה כך שלא להתבייש העולה שלא ברשות. שלמד שמואל הקטן משכניה בן יחיאל ושכניה למדה מיהושע. וכן מצינו בר' חייא שעמד ויצא ממושבו של ר' כאשר שמע לו שאמר מי שאכל שום יצא ולאו כי ר' חייא הוא שאכל שום אלא שלא להתבייש מי שאכלו. ור' חייא למד מר' מאיר ור' מאיר למד מזה המעשה של שמואל הקטן ושמואל למד משכניה ושכניה מיהושע. כלומר לא ביקש הקב"ה לפרסם החוטא אלא ע"י גורלות:

פי' דילטור רכיל:

ת"ר משמתו נביאים האחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוה"ק מישראל. ועדיין היו משתמשים בב"ק ניתנה עליהן ב"ק מן השמים יש בן אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך נתנו חכמים עיניהן בהלל הזקן וכשמת אמרו עליו הי עניו הי חסיד מתלמידיו של עזרא. וכן עוד ניתנה עליהן בת קול בענין הזה ונתנו חכמים עיניהם בשמואל הקטן. וכשמת אמרו עליו הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל ואף על רבי יהודה בן בבא ביקשו לומר כן אלא שנטרפה שעה כו'. אף הוא שמואל הקטן אמר בשעת מיתתו בענין נבואות. שמעון וישמעאל לחרבא וחברוהי לקטלא כו':

ת"ר אין מעברין את השנה אלא אם ירצה נשיא. ומעשה ברבן גמליאל שהלך אצל הגמון כו'. ת"ר אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה לכך [מפני הדרכין ומפני הגשרין ומפני תנורי פסחין ומפני גליות שנעקרו ממקומן ועדיין לא הגיעו אבל לא מפני השלג ולא מפני הצינה ולא מפני גליות שלא נעקרו ממקומן]. וסוגיא כי הא דת"ר משום רשב"ג מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין ואמריא דעדקין וזימנא דאביבא לא מטא שפרת מלתא

מדרכי המוסר שלא יבייש אדם את פני חברו ברבים וכשהוא צריך להוכיח ברבים יוכיח דרך כלל ולא דרך פרט ומדרכי הסלסול אם הוא מוכיח על דבר שצריך תיקון לשעתו עד שיודע מתוך כך אותו שהתוכחת מתגלגל עליו להיות אחרים מראים עצמם כאלו הם הם הראויים לאותה תוכחת:

כבר ידעת שאין מעברין את השנה אלא במזומנים לה ר"ל אותם שיזמין הנשיא מן הסנהדרין מבערב להשכים למחר בעליה המיוחדת לישיבת בית דין להתבונן אם צריכה עבור אם לאו ולגמור הענין על פי הסכמתם כמו שבארנו או שיצוה לאחר להזמינם או שיזמין שבעה דרך כלל ויזמינו הם עצמם כפי מה שיראה ביניהם ר"ל בין הסנהדרין מעשה היה ברבן גמליאל שאמר השכימו לי שבעה לעליה השכים ומצאה שמונה ואמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות ירד וילך עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות ולא לעבר שנה עליתי אלא ללמוד הלכה הוצרכתי כלומר לראות האיך אתם עושים אמר לו שב בני שב ראויות כל השנים לעבר על ידך אלא שאמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה ולא שמואל הקטן היה אלא אחר היה אלא ששמואל הקטן גלגלה על עצמו מדרך המוסר שלא להתבייש העולה בפני כלם אף רבינו הקדוש היה יושב ותלמידיו לפניו והריח ריח שום אמר מי שאכל שום יצא עמד ר' חייא על רגליו ויצא עמדו כלן ויצאו למחר מצאו שמעון ברבי לרבי חייא אמר אתה הוא שצערת את אבא אמר לו חס ושלום לא תהא כזאת בישראל אף ר' מאיר אירע לפני ישיבתו שבאה אשה אחת לשם ואמרה אחד מכם קדשני בביאה כתב ר' מאיר גט ונתן לה עמדו כלם כתבו גט ונתנו לה אף הם למדוה מדברי הנביאים שהיו מוכיחים דרך כלל ומצרפים עצמם בדבר שהיו מוכיחים עליו שנאמר ויען שכניה בן יחיאל ויאמר אנחנו מעלנו בי"י אלהינו ונושב נשים נכריות וכן משה רבינו אמר לא תעשון כן ככל אשר אנחנו עושים פה איש הישר בעיניו אף הקב"ה אמר ליהושע חטא ישראל וגם עברו את בריתי אמר לפניו רבש"ע אמור לי מי חטא אמר לו וכי דלטור אני לך והטל גורלות:

יראה מסוגיא זו שאע"פ שאין מעברין את השנה אלא במזומנין לה חברים נכנסים לשם אלא שאינם מצטרפין למנין שהרי אמר לו רבן גמליאל לשמואל הקטן שב בני שב ולא הזקיקו לירד אלא שעבר באותו מעמד ומ"מ בירושלמי פירשו שלא הניחו לירד משום כבודו אבל לא עברוה באותו מעמד והוא שאמרו שם אפילו כן לא עברוה באהן יומא אלא פלגיניה במילי דאוריא ועברוניה למחר אלא שאני מפרשה שמתוך שלא רצו לגלות מי היה העולה שלא ברשות נדחה היום ולא מפני ישיבתו לבד שאלו עברוה היה העולה ניכר בשעת הצירוף והגמר דין:

כבר ידעת שאין הנבואה שורה לא מתוך עצלות ולא מתוך עצבות ושאר הצרות משמתו נביאים האחרונים שהם חגי זכריה ומלאכי שנתנבאו בבנין בית שבו נסתלקה נבואה מישראל ולא היה שם נביא אף בפני הבית שכל זמן בית שני היו תחת שאר מלכיות ועמדו בצרות ובתקף מלחמות ומ"מ היו ביניהם חכמים גדולים שרוח נבואה שורה לפעמים עליהם מדרך טבע שלמותם ושהיו מגלים עתידות בעת זקנתם ומ"מ לא היתה שם נבואה גמורה להוכיח ולדרוש להם עתידותיהם במצות המנבא יתברך ועל דבר זה נתפשטה קנאה ושנאת חנם ביניהם על שלא היו נשמעים זה לזה וגרם הענין לחורבן הבית והוא שאמרו במקום אחר בית שני שהיו שם חסידים ואנשי מעשה מפני מה חרב מפני שנאת חנם שהיתה ביניהם ללמדך ששקולה שנאת חנם כעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכת דמים שחרב עליהן בית ראשון:

ראש בית דין והוא הנשיא שהיה בארץ רחוקה ולא היו יכולין סנהדרין לימלך עמו אם יעברו את השנה אם לאו והם רואים שהיא צריכה עבור מעברין אותה על מנת שירצה הנשיא בא ורצה הרי זו מעוברת ואין צריך מעמד אחר לא רצה אינה מעוברת ומ"מ אם נכנס חדש העבור עד שלא בא מלמדין אותו שירצה הואיל ויצא עליו שם אדר ואין צריך לומר אם עבר חדש העבור שהרי לא קבעו בו מועד:

בפרק שני התבאר שאין מושיבין לעבור שנה לא מלך ולא כהן גדול מפני שלבם נוטה לעבר או שלא לעבר ויועצים לפי דרכם מלך שמא דעתו נוטה לעבר מפני חיילותיו שהוא פורע אותם לשנה ואם נתעברה נתעברה לו וכה"ג שלא לעבר שלא יבא יום הכפורים בזמן הקור מפני טבילותיו:

כבר ידעת שעיקר העבור הוא להשואת שנת חמה עם לבנה אלא שדבר זה דרך כלל כבר הוא יוצא לנו בעבור חשבון גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט אלא שכשהיו מקדשין על פי הראייה ולא היו סומכין על סוד העבור היו מעברין גם כן את השנים על פי אומד דעתם ומשגיחין בכל שנה ושנה אם צריכה עבור לפי פרטי המקרים והרבה סבות היו מעברין עליהם מפני הדרכים שנתקלקלו בימי הגשמים ואירע הדבר שנתאחר תקונם אם לרדת הגשמים אם לשאר סבות ועולי רגלים משתבשין בדרכים ומפני הגשרים שנהרסו והנהרות מפסיקין ובאין לידי סכנה ולא נתקנו הגשרים וכן מפני תנורי פסחים שנמקו בחרף מפני הגשמים ואין להם מקום לצלות את פסחיהם ומפני בני הגולה שנעקרו ממקומם לעלות לרגל וסבות מזדמנות שנודע לנו שלא יגיעו לשם לזמן הפסח אבל אין מעברין מפני השלג ומפני הצנה שאין אדם נמנע מלילך בסיבתם ואף אם ימנעו מקצתם העולה יעלה והחדל יחדל וכן לא מפני גליות שלא נעקרו ממקומם:

ת"ר אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה מאתמול ומעשה ברבן גמליאל שאמר לזקנים ישכימו לי מכם שבעה לעלייה המיוחדת לישיבת בית דין לעבר שנים וכיוצא בהן והאי דאצטריך רבן גמליאל שבעה לא שצריך מתחילה אלא מפני שאמרו חכמים אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה וחשש שמא יהיו צריכין לשבעה ולא ימצאו מזומנין. למחר השכים ומצא שמונה אמר מי הוא זה שעלה שלא ברשות פי' רבן גמליאל לא ייחד שבעה להשכים לעלייה שאלמלא כן היה מכיר אותו שעלה שלא ברשות אלא כך אמר להם ישכימו לי מכם שבעה לעלייה ושבעה הראשונים שעלו ברשות עלו והשמיני שעלה אחריהן נמצא שעלה שלא ברשות שהרי רבן גמליאל לא נתן רשות לעלות אלא לשבעה בלבד וכיון שמצא שמונה אמר מי הוא שעלה שלא ברשות ירד עמד שמואל הקטן על רגליו ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות לא לעבר שנה עליתי להצטרף עמכם אלא לראות האיך תעשו ללמוד הלכה מכם הוצרכתי כך פי' רבינו שלמה ז"ל. אבל בירושלמי משמע דהלכה אחרת קאמר דקאמרי' התם הלכה נצרכה לי ונכנסתי לשאול. אמר לו שב בני שב ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך כו'. וההוא דסליק שלא ברשות לאו שמואל הקטן הוה אלא איניש אחרינא הוה והאי דעבד שמואל הקטן הכי משום דלא ליכסיף האיך הוא דעבד ומפורש בירושלמי שלא עיברוה באותו היום אלא הפליגו אותו היום בדברי תורה ועברוה ביום אחר:

כי הא דיתיב רבי וקא דריש והריח ריח שום אמר מי שאכל שום יצא יצא רבי חייא להראות כי הוא אכלו שלא יתבייש האוכלו אי נמי כדי שיצאו כולם עמו מפני כבודו ולא יבינו מי היה בשחר מצאו ר' שמעון בר' לר' חייא אמר לו אתה הוא שציערתה לאבא אמש מריח השום שאכלת אמר לו חס ושלום שאוכל שום בבואי לבית המדרש:

ורבי חייא מהיכא קא גמיר לה למעבד כי האי גוונא מר' מאיר דתניא מעשה באשה אחת שבאת לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה לו אחד מכם קדשני בביאה הלילה בפני עדים והלכו להן למדינת הים והריני רוצה שיכניסני או יפטירני בגט ואנשא לאחר כתב רבי מאיר גט ונתן לה כדי שיעשו כן כולם ולא יתבייש העושה מעשה מפני שפריצות הוא לעשות כן דהא רב מנגיד היה מאן דמקדיש בביאה (קידושין י"ב:) ורבי מאיר מהיכא גמיר לה ממעשה דשמואל הקטן ושמואל הקטן גמיר לה משכניה בן יחיאל דכתיב ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהים להושיב נשים נכריות ושכניה בן יחיאל צדיק גמור היה ולא נשא גויה וזה שאמר כן להראות את עצמו כאלו נשא גויה ובא לעשות תשובה כדי שלא יתביישו אותן שנשאו גויות ויתודו ויעשו תשובה ושכניה בן יחיאל מהיכא גמיר לה ממה שנאמר ליהושע שלא רצה הקב"ה לפרוש לו את החוטא דכתיב חטא ישראל והכניס כלן בכלל אלא שילכד החוטא מעצמו על ידי גורלות. פירוש דולטור הולך רכיל. איבעית תימא ממאי דאמר ליה קב"ה למשה דכתיב עד אנה מאנתם והרי כלם בכלל ואע"פ שלא יצאו ללקוט אלא מקצתם שנאמר יצאו מן העם ללקוט:

תנו רבנן משמתו נביאים האחרונים נסתלקה רוח הקדש מישראל ואעפ"כ היו משתמשין בבת קול. מפרש לה בירושלמי הברת קול. פעם אחת שהיו מסובין בעלייה ביבנה ונתנה עליהן בת קול מן השמים כו' עד אלא שאין דורו ראוי לכך ולכך נקרא שמואל הקטן שהיה ראוי לנבואה כשמואל הרמתי עליו השלום אלא שאין דורו ראוי לכך וכיון שחסר ממנו נבואה נקרא שמואל הקטן. אף הוא אמר כלומר אף הוא הוכיח סופו על תחילתו שעליו אמרה בת קול שהרי בשעת מיתתו אמר שלשה דברים מעין נבואה שמעון וישמעאל לחרבא רשב"ג ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות הרשעה בחרב על יחוד השם ושאר חברותם שאר עשרה הרוגי מלכות כגון רבי עקיבא ורבי חנניא בן תרדיון וחבריהן לקטלא כלומר לשאר מיתות רבי עקיבא סרקו את בשרו במסרקות של ברזל כדאיתא בפרק הרואה. ורבי חנניא בן תרדיון נשרף כדאיתא בפני אידיהן. ושאר עמא לביזא כו':

הא דאמר שאין מספידין הרוגי מלכות איכא למימר טעמא דמשום אימת מלכות ממהרין לקברן שלא ימלך המלך עליהם שלא לקברן. ואיכא למימר טעמא משום דקפדא מלכותא עלייהו דלא נהגו בהו יקרא אי נמי משום סכנתא דהנהו דמספדי להו דשמע מלכא ואמר הני חברי דהנך הוו ותפיס להו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן ירצה נשיא. עיקר הא מילתא דרחמנא אמר אשר תקראו אותם והרי תלה הקב"ה את הדבר בסנהדרין לפיכך צריך שיהא גדול שבהן מצוי עמהן ומסכים דעתו עמהם ואם תאמר הלא עיבור השנה תלוי בחשבון כדי שיהו שבעה מעוברות בכל תשע עשרה שנה ומפני מה היו צריכין לדעתן של נשיא או זולתו צריך אתה לידע שאין עיקר עיבור השנים תלוי בחשבון אלא החשבון תלוי בדברים המסורים לב"ד לעיין ולראות שיהא הפסח בא בזמן האביב ועצרת בזמן פירות האילן ושיהא חג הסוכות בא בתקופה חדשה כמו שאנו עתידין לפרש הא למדת שאין השנים קבועים כסדר הזה אלא מפני הסימנין הללו ופעמים שאירע דבר שלא לעבר כסדר הזה כגון שאירעה שנת רעבון בשלישית או בששית וכיוצא בהן והוצרכו לפשוט בשלישית ולעבר ברביעית ופעמים שאירע דבר שצריכין לעבר שלא כסדר הזה על דברים אחרים כגון מפני הדרכים והגשרים וכיוצא בהן ואלמלא לא היו שם מדברים הללו לא היו מעברין כלל בשביל חשבון זה אלא הואיל והעתים משתנים לפי מהלך החמה והתבואות תלויות בשינוי הזמנים על כרחם אי אפשר שלא היו צריכים לעבר ברוב השנים לפי חשבון זה לא מפני החשבון אלא מפני תקנת המועדות כמו שאמרנו אין מעברין שלש שנים זו אחר זו והואיל והדבר תלוי במחשבת הסנהדרין לעשות כפי הנראה להן מן הסימנין הללו לפיכך היו צריכין לימלך בנשיא שהיה גדול שבהן וההיא דאמרינן בפירקא תנינא (י"ח:) רבנן אחושבנייהו סמוך אתקופא קאי שהיא אחת מג' סימנין שמעברין עליהם. וראינו מי שכתב משום אדם גדול שעיקר הדבר תלוי בחשבון אלא שנתנה רשות לסנהדרין לשנות בסדר השנים לפי צורך השעה כל זמן שלא אירע דבר שצריכין לעבר בשבילו שלא כסדר היו סומכין על חשבון ובזמן שהיו צריכין לעבר שלא כסדר השנים היו מעברין אבל מ"מ היו נזהרין שלא יפחתו משבע שנים מעוברות במחזור. ודברים הללו אינן נראין בעינינו שהרי סוגיות התלמוד מוכחת כמו שפירשנו.

ומשחרבה ארץ ישראל בסוף חכמי תלמוד ולא נשאר שם בית דין קבוע לישא וליתן בעיבור שנים ובקביעות חדשים חזר כל אחד ואחד לעבר שנים ולקבוע חדש לעצמו על החשבון הזה שאנו חושבין היום ולא מדעת עצמן אלא הלכה למשה מסיני שכל זמן שב"ד קבועים בארץ ישראל מעברין שנים על פי הסימנין שהרי סימני אביב ופירות האילן בארץ ישראל הן תלוין וקובעין חדשים על פי הראיה אבל בזמן שאין שם סנהדרין בארץ ישראל אין קובעין חדשים ואין מעברין שנים אלא על החשבון הזה שאנו מחשבין בו היום וכן כתב הרב רבי משה נ"ר בר' מימון נ"ע בהלכות קדוש החדש (פ"ה).

ומעשה ברבן גמליאל שהלך ליטול רשות אצל הגמון אחד אם יעברו את השנה ואם לאו שלא יעברו עליהן כי ההיא דאמרינן לקמן ולא הניחן אדומי אחד וטעמא דמילתא דכולהו מיני מסין וארנוניות דידהו בשתא הוו תלוי ואי מוספין אשתא תלאתין יומין לא הוה ניחא ליה משום דהוה מפגר להו בחד ירחא כי ההיא דאמר בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פ"ו.) במעשה דרבה בר נחמני ושהה לבא ועברו את השנה על מנת שירצה רבן גמליאל כו'. ויש אומרים שהלך ליטול רשות על עסקי צבור וראשון עיקר:

תנו רבנן אין מעברין את השנה אלא אם כן היתה צריכה מפני הדרכים שנתקלקלו בימות הגשמים ועדיין לא נתקנו ועולי רגלים מתעכבין בעבורם וכן מפני הגשרים ומפני תנורי פסחים שצולין בהן את פסחיהם כגון שהיו להן משנה שעברה ונימוקו מחמת הגשמים ואין מספיקין לעשות חדשים וליבשן קודם הפסח ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן קודם ניסן ונודע לב"ד לפי אורך הדרך שאם לא יעברו את השנה לא יגיעו לבא והלכה למשה מסיני היתה בידן שמעברין על כל אלו ומפרש בתוספתא וידבר משה את מועדי השם אל כל בני ישראל מנין שמעברין את השנה על הגליות שעלו ועדיין לא הגיעו ת"ל מועדי ה' אל כל בני ישראל עשה כל המועדות שיעשו אותן כל ישראל ובירושלמי אמר רבי שמואל בר נחמן והוא שהגיעו לנהר פרת. אבל אין מעברין לא מפני השלג ומפני הצנה לפי שלא יחדלו בכך מלבא שהרי יכולין לבא על ידי הדחק ולא מפני גליות ישראל שעדיין לא נעקרו ממקומן לעבר כדי שיעקרו אחר כן ויספיקו:

תנו רבנן אין מעברין את השנה לא מפני הגדיים והטלאים שלא נולדו עדיין או שהן קטנים ולא יספיקו לעושי פסחים שפעמים שהחבורה גדולה ואין טלה קטן או גדי קטן מספיק להן ולא יוכלו להביא מן הגדולים שעברה שנתן דזכר בן שנה כתיב אבל משום פסולא לא קתני דזכר בן שנה כתיב וכל זמן שלא עברה שנתו בן שנה קרינא ביה דלא קא קפיד קרא אלא דלא להוי טפי מבן שנה אבל אי הוי פחות מבן שנה מכיון שעברו עליה ז' יומי שפיר דמי דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה וכולהו מתניאת' לא קא קפדי אלא שלא תעבור שנתו אבל מקמי הכין לא דאי כבן שנה ממש לא פחות ולא יותר היכי משכחת לה דמשכחי כולהו ישראל טלאים וגדיים דאיתיילדו כולהו בערב הפסח שעבר כי היכי דתהוי להו השתא חדא שתא ואי משום דכתיב מן הכבשים ומן העזים מכי איתייליד נמי כבש ועז מיקרי דכתיב שור או כשב או עז כי יולד תדע דתנן בפרה פרק ראשון כבשים בני שנה ואילים בני שתים וכולם מיום ליום כלומר שנים הללו אין מונין להן משנות העולם אלא משנות עצמן שאין עולה להן שנה אלא משנים עשר חדש מיום ליום וכל זמן שעברו עליהן י"ב חדש מיום ליום משעת לידתן אע"פ ששלמה להן שנת העולם כגון שנולדו באלול והרי הן עומדין במרחשון הרי הן בכלל בני שנה ונפקא לן בבכורות פרק עד כמה ישראל (כ"ז:) מדכתיב כבש בן שנתו תמים שנתו שלו ולא שנה של מנין העולם וקתני התם במתני' דפרה בן י"ג חדש אינו כשר לא לאיל ולא לכבש בן י"ג חדש ויום אחד הרי זה איל קתני מיהת אלים בני שתים והדר קתני בן שלש עשר חודש ויום אחד ה"ז איל דשמעת מינה דכי קא קפיד תנא אבני שנה ובני שתים לאו דשלמה להו שנה ולא דשלמה להו שתים אלא שלא תעבור עליהן שנה משעת לידתן בכבשים ולא שתים באילים ומפני מה אין מעברין על הגדיים והטלאים שאין קטנים ויכולין למנות רבים על פסח אחד כדי שיגיע לכל אחד מהן כזית ולא מפני הגוזלות שלא פרחו שפסולים לקיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות שמשהין קיניהן עד שיעלו לרגל ובבני תורים קאי שפסולין כשהן קטנים דגרסי' בפרק הכל שוחטין (כ"ב) ת"ר תורים גדולים כשרים קטנים פסולין בני יונה קטנים כשרים גדולים פסולים וגרסינן נמי התם מאימתי התורים כשרים משיזהבו כלומר משיאדים הכנף שסביבות צואריהן כזהב ומאימתי בני יונה פסולים משיצהבו כלומר משיתחילו הכנפים שסביבות צואריהן להצהיב לשון שער צהוב שאע"פ שעדיין לא האדימו כזהב יצאו מכלל בני יונה ופסולין וזהו תחילת הציהוב דקתני רישא תחילת הציהוב בזה ובזה פסול ומאימתי בני יונה כשרים משיעלעו ונפקא ליה מדכתיב ואפרוחיו יעלעו דם ומפריש לה התם כי עקר איניש גדפא מיניה ואתי דמא אבל מקמי הכי פסולי ואמטול הכי ליכא לאוקומינהו להני גוזלות שלא פרחו דקתני בהאי מתניתא בבני היונה דהא משיעלעו כשרים וע"כ מקמי דליפריחו נמי מעלעו בכמה יומי מקמי הכין ותו דהא מסוף אדר ועד הפסח אפשר דמעלעו טובא והיכי תיסוק אדעתין דמעברין אלא אי איכא לאוקומה בתורים הוא דאיכא לאוקומה שאין מפריחין עד שיגדילו ויצהיבו ואצטריך לאשמועינן דאע"ג דקטנים פסולים וצריכין להביא כלן מבני היונה ונמצאו בני היונה מתיקרין אין מעברין עליהן חדא דמשום יוקרא לא מעברינן ועוד שאין אנו ערבין לעבר אלא מפני תקנת המועדות ותקנת עולי רגלים כמו שאמרנו:

ואעפ"י שאין מעברין עליהם בפני עצמן אבל עושין אותן סעד לשנה שאם היה שם סימן אחד כגון שאחר האביב או התקופה או פירות האילן והרי אמרו שאין מעברין על סימן אחד לבדו הרי גדיים וטלאים וגוזלות מצטרפין ונעשין סעד לאותו סימן ומעברין כדשלח רבן שמעון בן גמליאל דגוזליא רכיכין ואימריא דערקין וזימנא דאביבא לא מטא שאעפ"י שאין מעברין לא על האביב לבדו הרי הטלאים והגוזלות נעשין סעד וסמך אביב עליהן ומעברין. וא"ת והלא רשב"ג היינו דאבוה דר' דקא קרינן ליה ענותנאי בתראי ואחר חרבן הבית היה למה הוצרך לעבר מפני אלו בשלמא מפני האביב שהתורה אמרה שיהא הפסח בחודש האביב בין בזמן שבית המקדש קיים בין בזמן שאין בית המקדש קיים אלא משום גוזלא ואימריא למה לי לאו הכין פירוש דמילתא ורשב"ג לאו אנפשיה קאמר אלא רשב"ג מילתא דעושין אותן סעד לשנה קא מפרש ואזיל כיצד עושין אותן סעד לשנה והאי דקאמר מהודעין אנחנא לכון כו' מילתא דהוה צריך נשיא בזמן שבית המקדש קיים קא מפריש ואזיל. והאי דאמרינן עלה תא חזי בין תקיפין קמאי לענוותני בתראי היינו טעמא דכיון דאשמועינן רשב"ג הכין הוה מיבעי ליה לנשיא למכתב גלי אדעתא דהכין הוה כתיב (ור"ע) [ואדעתא] דנפשיה קאמר. ואותיבנא לר' ינאי דאמר משמא דרשב"ג ואוסיפת על שתא דא תלתין יומין כמה עיבור השנה ל' יום רשב"ג אומר חודש כדי ימים הראויין לקרותן חודש דהיינו תשעה ועשרים יום ובפ"ק דר"ה (יט:) משמע דבאדר ראשון נחלקו ופריק רב פפא דהאי דאמר רשב"ג חודש לאו למימרא דלא עבידנא שלשים אלא לעולם רצו חודש רצו שלשים ושמעיה לת"ק דקאמר שלשים יום אבל חודש לא ואתא איהו למימר אם רצו חודש נמי עושין: ואמרינן

השכימו לי ז' וכו'. יש לדקדק במעשה הזה שאמר השכימו לי ז' ולמה לא היה ר"ג עצמו מן המנין ז' גם קשה על שמצא שמנה ואיך עלה על דעת אחד מהם לעלות שלא ברשות וע"ק כיון ששמואל הקטן ידע בעצמו שהיה מן הנמנין היאך אמר אני עליתי שלא ברשות דשמא הוא ירד ויעברו השנה בלתו וא"כ יהיה אחד מהם אינו מן המזומנים וגם אם סמך עצמו שיאמר לו שב בני שב כמו שא"ל מ"מ אין כולן מן הנמנין משמע שאף אם ז' הן מהנמנין אם עוד הח' עמהם אינו מן המנין אין מעברין עמו כמ"ש במצא ח' מי שעלה שלא ברשות ירד וי"ל שהוא צוה להשכים ז' היינו עמו ודין ז' קאמר דגומרין בז' ושלוחו הבין להשכים ז' בזולת ר"ג וע"כ השכים ומצא שמנה דהיינו עמו ור"ג לא ידע ששלוחו טעה וזימן ז' בזולת ר"ג והיה סבור שאחד שלא ברשות עלה ואמר מי שעלה שלא ברשות ירד ואמר שמואל הקטן אני שעליתי שלא ברשות דהשתא אף אם הוא ירד ויתעבר השנה ע"י אחרים הרי כולן מזומנים וקאמר:

לא שמואל הקטן הוה אלא אינש אחרינא כו'. י"ל לפי זה שהיו הסנהדרין יושבים מעלות כדאמרינן פרק א' דיני ממונות והשביעי שהזמינו אותו בטעות כמ"ש היה למטה משמואל הקטן וז"ש לא שמואל הקטן הוה שהיה ראוי להיות אינו מן המזומנים אלא אחר הוה שהיה למטה ממנו והיה ראוי להיות אינו מן המזומנים אלא מחמת אותו האיש שהיה דעתו למטה ממנו והיה מכסיף שעלה בטעות על ידי שלוחו של ר"ג הוא דעביד הכי וק"ל:

אתה שציערת לאבא כו'. פירש"י שאכלת השום כו' עכ"ל וקשה כיון שכולם יצאו אחר רבי חייא ע"כ שידעו שר' חייא לא יצא משום שהוא אכל השום אלא כדי שלא יתבייש האוכלו ולכך יצאו גם הם וא"כ אינו דומה שר"ש לא ידע ולא יבין את זה דלמה יצאו כולם ונראה לפרש דודאי ידעו כולם גם ר"ש שהוא לא היה האוכל ולכך יצאו כולם וה"ק אתה שציערת את אבא במה שיצאת מבית המדרש ויצאו כולם אחריך וציערת אבא על ביטול תורה לפי אותה שעה שלא היה לך לצאת רק האוכלו היה לו לצאת לבדו וא"ל לא תהא כזאת בישראל דודאי ביטול תורה הוא עון וחטא אבל לבייש אחד מישראל לא תהא כזאת עבירה גדולה בישראל וטוב לבטל תורה מלבייש בן ישראל וק"ל:

ורבי חייא מהיכן גמר לה מר"מ כו'. ור"מ מהיכא כו' עד גמר לה מיהושע כו'. כתב מהרש"ל ז"ל תימה הלא הכא לא שייך הטעם משום שלא לביישו כו' גם מקשים העולם אמאי לא קאמר מתחלה למדו מיהושע כו' ומה צריך לתלות זה בזה ונראה כו' עכ"ל ע"ש באורך ואני מוסיף בקושיא דמי הכריחם לומר כלל דכל חד גמיר לה מאידך עובדא דלקמיה הא איכא למימר דכל חד מסברא דנפשיה קעביד הכי כדי דלא ליכסף כי ההוא דאכל שום בעובדא דר' חייא וההוא דקידש בביאה בעובדא דר' מאיר וכן בכל אינך וע"כ נראה לומר משום דאיכא למימר מסברא דאדרבה ניזיל לאידך גיסא שלא יחזיק אדם עצמו כנגד אחרים כחוטא וכאילו הוא עשה שלא כהוגן משום כיסופא דחבריה וכ"ש שאדם א' לא יחזיק את חבירו כחוטא ויכלול אותו עם אחרים שלא עשו כהוגן משום כיסופא דהנהו דחטאו אבל מדברי הש"י ליהושע חטא ישראל א"נ ממשה למד שכניה בן יחיאל כיון דלא חס הש"י מלהחזיק את אחרים כחוטאים אף כשאינם חוטאים ומשום דילטורא גמר מיניה שכניה שיחזיק אדם עצמו כחוטא ומשום כיסופא דחבריה ומשום הכי תלה דכל אחד גמיר ממעשה דורו שלפניו ולא מעובדא שלפני פניו כגון שמואל הקטן גמר לה משכניה דאלו הוה אזיל שכניה לאידך גיסא שלא החזיק עצמו כחוטא משום כיסופיה דחבריה ולא הוה למד מדברי הש"י שהחזיק אחרים כחוטאים דהיינו משום דילטורא ה"נ ודאי שמואל הקטן הוה עביד כשכניה וכן ר"מ אילו לא הוה עביד שמואל הקטן כשכניה והוה אזיל לאידך גיסא מסברא הוה עביד נמי ר"מ כשמואל הקטן שהיה דור שלפניו ולא כשכניה שהיה לפני פניו וכן רבי חייא אלו הוה אזיל רבי מאיר לאידך גיסא מסברא ודאי דרבי חייא נמי הוה עביד כוותיה ולא כשמואל הקטן שהיה המעשה שלפני פניו ודו"ק:

חטא ישראל אמר לפניו רבש"ע מי חטא א"ל וכי דילטור כו'. יבואר פ' נ"ה ע"ש:

ואיבעית אימא ממשה דכתיב עד אנה מאנתם מבואר פ' החובל ע"ש:

ראוי שתשרה עליו שכינה כמרע"ה. כי מצינו בהלל הזקן שחיה ק"ך שנה ופרנס את ישראל ארבעים שנה כמו משה גם שהיה הלל עניו כדאמרינן בפרק במה מדליקין שהיא מדתו של משה שנאמר בו עניו מאד אבל בשמואל הקטן לא קאמר אלא שתשרה עליו שכינה ולא קאמר כמשה שלא מצינו שפרנס ישראל מ' שנה כמשה אף שהיה עניו כמוהו ונראה נמי מה שתלה תלמודו של הלל בעזרא לפי שהוא עלה מבבל בתלמודו שהיה בידו ונעשה נשיא כמו עזרא שעלה מבבל בתלמודו ומ"ש בהלל ובשמואל הקטן שאמרו עליהם הי חסיד הי עניו כו' על שם שריית שכינה שראוי להיות עליהם דאלו ב' מדות מביאין לידי רוח הקודש כדאמרינן בפרק קמא דמסכת ע"ז דאיכא למ"ד דחסידות גדולה מכולן ומביאה לידי רוה"ק ואיכא למ"ד דענוה גדולה מכולן ומביאה לידי רוח הקודש:

וחברוהי לקטלא וכו'. שינה הלשון בהם שהנשיא וכ"ג יהיה מיתתן בדרך כבוד אף לנגד נימוסי העובדי כוכבים שהיא מיתת הסייף והיא המיתה דאיכא למ"ד בדין ישראל נמי קלה מכולן אבל חברוהי בעשרה הרוגי מלכות לקטלא בשאר מיתות חמורות ומשונות כמו רבי חנינא בן תרדיון בשריפה ור' עקיבא במסרקות של ברזל ור"י בן בבא בג' מאות לונביאות של ברזל וק"ל:

גמ' מהיכן גמיר לה מיהושע כו' נ"ב תימה הלא הכא לא שייך הטעם משום שלא לביישו כהני עובדי קמאי שהרי אחר כך יתגלה קלונו ע"י גורל אלא למדה תורה דרך ארץ שלא יהא אדם דילטרון ועוד אפילו הוא משום ביוש אינו דומה לעובדי קמאי שיבייש האדם את עצמו כדי שלא יתבייש חבירו וזה לא מצינו הכי כי אם בשכניה בן יחיאל ואף הא דשכניה כו' אינו דומה כל כך דהתם כלל עצמו עמהם שלא לביישם אבל לא מצינו שיבייש עצמו כדי להציל חבירו מביוש גם מקשים העולם אמאי לא קאמר מתחילה למדו מיהושע או ממשה כו' ומה צריך לתלות זה בזה. ונראה בעיני כך סדר הצעה מעשה של ר' חייא היה קשה מאד כמו ששאל אותו ר"ש למה ציערת לאבא והוא השיב לא תהא כזאת בישראל ואינו דומה כלל למעשה דשמואל הקטן שהרי יש לו תשובה קצת הלכה למעשה הוצרכתי ומשום ה"ק דגמיר מר"מ שהוא קצת בייש דעדיין לא נתקנה דמלקין מאן דקדיש בביאה אבל ר"מ שפיר יליף משמואל ושמואל הקטן ממי גמיר שלא לגלות אותו דבר שראוי לגלותו שהחציף פניו ועלה בלא קריאה יליף משכניה שלא רצה לגלות אחרים אף שהיה ראוי לגלות ואחר כך מסיק ממי גמיר שלא לגלות אותו שראוי להענישו להפרישו מן האיסור שלא יעשה עוד או לבער הרע גמיר מיהושע שלא רצה הקב"ה כלל לגלותו ודו"ק:

שם שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו נמחק כמשה רבינו. ונ"ב בס"א אינו:

רש"י בד"ה מפני הדרכים כו'. בימות החורף הס"ד:

בד"ה ומפני גליות כו' לא יגיעו לבא בפסח כצ"ל:

בד"ה חודש צ"ל חדש:

גמרא מעשה בר"ג כו' עמד שמואל הקטן כו'. ובברכות (כ"ח ב) הסדיר כו' לפני ר"ג כו' א"ל ר"ג כו' עמד שמואל הקטן כו' וע"כ הוא ר"ג הזקן דהרי לקמן איתא דאמר שמואל הקטן בשעת מיתתו שמעון כו' לחרבא והוא רשב"ג הנהרג אביו של ר"ג דיבנה. וע"כ לא נתמנה בנו בחייו. ובפ"ב דפאה מ"ו מעשה כו' לפני ר"ג ועלו ללשכת הגזית וע"כ ג"כ המכוון על ר"ג הזקן דבימי ר"ג דיבנה מי הוו ב"ד בלה"ג. והתוס' בנדה (ו ב) כתבו דאין רגילות להזכיר ר"ג סתם אלא ר"ג הזקן:

שם א"ל ח"ו לא תהא כזאת בישראל. כצ"ל:

שם מיתיבי כמה עה"ש כו' רשבג"א חדש. ק"ל מאי קושיא דילמא משום דלא עביד כשמעתיה מפני שרבים חלקו עליו כדאיתא בירושלמי ברכות הבאתיו בחדושי לשו"ע או"ח סי' תע"ב

רש"י ד"ה ח"ו. שאוכל השום בבואי כו'. כצ"ל:

תד"ה מפני. משום כו' אפי' אשנים מהם אין מעברין אלא שעושים אותן כו'. כצ"ל:

תד"ה ומפני. כדתנן פ"ק דתענית כו'. כצ"ל:

גמ' מעשה בר"ג שאמר כו'. נ״ב אם ר"ג זה הוא ר״ג דיבנה. צ״ל דתרי שמואל הקטן. ואי אפשר שיהא שמואל זה הוא הנזכר בסמוך שאמר בשמת מיתתו שמעון וישמעאל לחרבא. דאותו שמעון הנהרג הוא אביו של ר״ג מעשרה הרוגי מלוכה כדמוכח גם מר' ישמעאל וחברוהי. וא״כ ודאי לא היה ר״ג בנו נוהג נשיאותו בחיי אביו. הא ע״כ שמואל הקטן אחרינא הוה אותו שנבא בשעת מיתתו וקדם הוא לזה שהיה בדור שני לו עם ר"ג דיבנה. א"נ ר״ג זה הוא ר״ג הזקן זקנו של סתם ר״ג וכן עיקר ועמ״ש בסמוך:

שם אף הוא אמר בשעת מיתתו כו'. נ״ב צ״ל שהיו שנים שנקראו בשם שמואל הקטן. שבכאן אמר בשעת מותו על רשב"ג הזקן וחבריו שיהרגו ושמעון זה אינו אלא בנו של ר"ג הזקן ואביו של ר"ג דיבנה (כי הוא ודאי רשב"ג הנהרג. אין זולתו בשושילתא דר"ג שנצולה ע"פ בקשתו של ריב״ז [גיטין נ״ו ב']) והרי מצינו (בגמרא ברכות דכ״ח ב') שמעון הקטן תקן ברכת המינין לפני ר"ג ביבנה. ואותו ר"ג אינו אלא ר״ג דיבנה כי ר״ג הזקן זקנו לא היה מצוי ביבנה אלא בירושלים בזמן הבית. וא"כ מסתמא נהרג ר"ש קודם שנהג ר״ג בנו נשיאותו ביבנה. כנראה שבפני אביו לא היה ר"ג מזדקק לומר כך. א״כ איך היה שמואל קיים בימיו. בהכרח שמואל הקטן אחר היה זה:

מַעֲשֶׂה בְּרַבָּן גַּמְלִיאֵל שֶׁאָמַר: הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, הִשְׁכִּים וּמָצָא שְׁמוֹנָה, אָמַר: מִי הוּא שֶׁעָלָה שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, יֵרֵד. הקשה הר"ן ז"ל והלא הנשיא בעצמו הזמינם ואם כן הוא יודע מי זה שעלה שלא ברשות? ונראה לי בס"ד דאותו הפעם הנשיא עשה שליח לאב בית דין בדבר זה שהוא יזמינם בשליחותן ולכך רבן גמליאל לא ידע מי הוא זה שעלה שלא ברשות וכן מורה לשון הַשְׁכִּימוּ לִי שִׁבְעָה לָעֲלִיָּה, דמשמע מצוה לאחר בדבר זה שהוא יזמין את השבעה.

שֵׁב בְּנִי, שֵׁב. נראה לי בס"ד כפל לשונו לומר שב עתה ושב בפעם אחרת בעיבור שנה אחרת כי רבן גמליאל הרגיש שהוא עלה ברשות בודאי.
ומה שאמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' משום דלא לכסיף אותו שעלה שלא ברשות.
ומה שאמר לו 'רְאוּיוֹת כָּל הַשָּׁנִים כֻּלָּן לְהִתְעַבֵּר עַל יָדְךָ' נראה לי בס"ד על פי מה שאמרו רבותינו ז"ל (שבועות ט.) שאמר הקדוש ברוך הוא ללבנה צדיקים יקראו על שמך יעקב הקטן דוד הקטן שמואל הקטן עיין שם. נמצא שמואל הקטן נקרא על שם הלבנה שהיה בחינתה ולכן אמר לו כל עיבור השנה שהוא בסוד הלבנה ראוי שיהיה על ידך.

עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר: אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת, וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי, אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה הֻצְרַכְתִּי. הנה הרב המפרש בספר חסידים (סימן כב) כתב אם נעשה דבר שלא כהוגן ולא נודע מי שעשה יאמר סתם 'אני הוא שחטאתי' אף על פי שלא חטא אבל לא יאמר 'אני הוא שעשיתי דבר זה' שאם כן יאמר שקר ועל ידי שיאמר 'אני הוא שחטאתי' יש במשמע האי דבר שלא כהוגן שנעשה ומכח זה החוטא לא יבוש עיין שם. והקשה עליו הגאון חיד"א ז"ל במראית העין דהרי מפורש בסוגיין דשמואל הקטן אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' וקאמר הש"ס דאינש אחרינא הוה ומחמת כסופא היא דעבד וזה הפך דבריו שכתב שלא יאמר אני עשיתי דבר זה דמשקר.
ונראה לי בס"ד דאין מזה קושיא על המפרש הנזכר דיש לומר מה שאמר 'עָמַד שְׁמוּאֵל הַקָּטָן וְאָמַר אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי שֶׁלֹּא בִּרְשׁוּת' אין הכונה שהוציא מפיו דברים אלו ממש כמו שהן אלא אמר דברים דמשמע מנייהו כך ולעולם יש לפרשם באופן שאינו משקר.
ועוד נראה לי בס"ד אפילו אם נאמר שהוציא דברים אלו מפיו ממש לא היה משקר בזה כי הוא לא אמר 'אני הוא שעליתי היום' אלא אמר 'אֲנִי הוּא שֶׁעָלִיתִי' בסתם ובלבו כיון על עליה אחרת שעלה לאותו מקום בזמן שלא היה ועד של עיבור השנה שעלה שם שלא ברשות אלא מאיליו ומעצמו עלה ובזה יבא נכון סיום דבריו שסיים ואמר 'וְלֹא לְעַבֵּר הַשָּׁנָה עָלִיתִי אֶלָּא לִלְמֹד הֲלָכָה לְמַעֲשֶׂה עָלִיתִי' כלומר הלכה למעשה מקבוץ חכמים שהיו אסופים שם לשנות הלכות דעלמא דאינו אומר הלכה למעשה בעיבור השנים אלא אמר הלכה למעשה בסתם שהיו החכמים יושבים שם ומורין הלכה למעשה באיסור והיתר וכיוצא ומה שאסר המפרש משום דמשקר היינו באומר אני עשיתי דבר זה ובזה נמצא משקר בודאי דמזכיר החטא בפירוש והוא לא חטא ופשוט.

אַתָּה הוּא שֶׁצִּעַרְתָּ לְאַבָּא. עיין מהרש"א מה שהקשה על פירוש רש"י ז"ל. ונראה לי בס"ד דאין כאן קושיא כלל דודאי ליכא הוכחה על רבי חייא שלא אכל שום ממה שיצאו כולם דאפשר לתלות ולומר שהיוצאים אחריו עשו כן לכבודו כדי שלא יתבייש ביציאתו לבדו.

וּשְׁכַנְיָה בֶּן יְחִיאֵל מֵהֵיכָא גָּמַר לָהּ? מִיהוֹשֻׁעַ, דִּכְתִיב: "וַיֹּאמֶר הֳ' אֶל יְהוֹשֻׁעַ: קֻם לָךְ, לָמָּה זֶּה אַתָּה נֹפֵל עַל פָּנֶיךָ, חָטָא יִשְׂרָאֵל" (יהושע ז, י). מקשים הכא לא שייך טעם של ביוש? ונראה לי בס"ד כי השם יתברך לא רצה לגלות ליהושע כדי שלא יתבייש עכן בתחילת דינא שאם היה הדבר הזה גלוי ליהושע מפי הגבורה אז כשהיה מביאו לדון אותו היה אומר לו 'הוגד לי מאת ה' שאתה גנבת וחטאת' ואז היה מתבייש מאד שלא היה לו מה להשיב להציל עצמו לפי שעה אך עתה שלא גילה ליהושע ונודע עכן על פי הגורל היה פתחון פה לעכן להציל עצמו בטענה זו דאין סמיכה בגורל ולא נתמלא בושה בתחילת דינו מיהושע וכל ישראל שהיו עומדים שם עד שאחר כך בא עמו יהושע בדברי פיוס באומרו בבקשה ממך אל תוציא לעז על הגורל ואז בהדרגות הודה מעצמו ולא בוש כל כך מה שאין כן אם היה נגלה הדבר על פי הגבורה לא היה לו פתחון פה לדבר ולא היו צריכים להודאתו ונמצא שהקדוש ברוך הוא לא רצה להגיד כדי שלא יהיה בושה גדולה לעכן אף על פי שבאמת הוא חייב מיתה שהוא הגנב.
ומה שאמר ואי בעית אימא ממשה שאמר לו הקדוש ברוך הוא עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם (שמות טז, כח) שכללו עמהם ולא אמר לו 'עד אנה מאנו' כדי שלא יבושו אותם שלא יצאו ללקוט מן משה רבינו ע"ה כי כל אחד ואחד מישראל יבוש ממשה רבינו ע"ה שיאמר יתכן יחשוב משה רבינו ע"ה שאני יצאתי ללקוט ואני בכלל אותם שאמר לו 'עד אנה מאנו' לכן עתה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' שכלל משה רבינו ע"ה עמהם אז לא יבושו ישראל מן משה רבינו ע"ה שמא יחשוב עליהם שכולם יצאו ללקוט כי יאמר הנה הוא יודע בעצמו שלא יצא ללקוט ועם כל זה אמר לו 'עַד אָנָה מֵאַנְתֶּם' אם כן גם אני לא יחשדני משה רבינו ע"ה שיצאתי ללקוט אלא נכללתי בכלל כמו שהוא עצמו נכלל בכלל.

מִשְׁתַּמְּשִׁין בְּבַת־קוֹל. נראה לי בס"ד נקראת בת־קול לפי שהדיבור הזה היה נמשך ויוצא ממדת המלכות שנחשבת בת למדת התפארת הנקרא קול על דרך שאמרו רבותינו ז"ל (מגילה יג.) וַתְּהִי לוֹ לְבַת (אסתר ב, ז) אל תקרי לְבַת אלא לְבַיִת.

יֵשׁ כָּאן אֶחָד שֶׁרָאוּי שֶׁתִּשְׁרֶה עָלָיו שְׁכִינָה כְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ, אֶלָּא שֶׁאֵין דּוֹרוֹ זַכַּאי לְכָךְ. מקשים והלא כתיב וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה (דברים לד, י) ואיתא בשולחן ערוך (יורה דעה רמב, לו) דאם אמר אדם לחבירו איני שומע לך אם תהיה כמשה מנדין אותו, ופירש הט"ז משום דכתיב וְלֹא קָם נָבִיא וכו'?
ונראה לי דכאן לא איירי על נבואה אלא על רוח הקודש שאינו שומע קול מדבר אליו כמו ששומע הנביא אלא דברים הנסתרים יצטיירו לפניו כמו שהן באין אומר ואין דברים אשר יגיעו לאזניו כלל אלא הוא רואה בעיניו וכן יוציא דברים מפיו כאלו שמען מפי הגבורה והוא לא שמע כלום אלא יוצאין דברי אמת הנסתרים מאליהן וכמו ענין שאמרו בגמרא דקידושין (קידושין עב.) שבעת פטירתו של רבינו הקדוש נזרקה בפיו דאמר הומינא איכא בבבל כולה דעמונאי היא מסגריא איכא בבבל כולה דממזראי היא בירקא איכא בבבל שני אחים יש שמחלפים נשותיהן זה לזה אקרא דאגמא איכא בבבל אדה בר אהבה יש בה היום יושב בחיקו של אברהם אבינו היום נולד רב יהודה בבבל. וכן כיוצא בזה איכא בתלמודא במקום אחר ועל רוח הקודש זו קאמר הכא שגם בזה יש כמה מדרגות ונתנו עיניהם בהלל הזקן שהיה עניו מאד כמשה רבינו ע"ה בדורו ולכן גם הוא חי ק"ך שנה.

נָתְנוּ חֲכָמִים אֶת עֵינֵיהֶם בְּהִלֵּל הַזָּקֵן. וּכְשֶׁמֵּת, אָמְרוּ עָלָיו: "הֵי חָסִיד, הֵי עָנָו, תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא". נראה לי בס"ד דידוע דהנפש כלולה מן נרנח"י [נפש, רוח, נשמה, חיה, יחידה] וכן הרוח וכן הנשמה וכן השאר נמצא הנפש היא חמשה חלקים וגם בגוף יש חמשה חושים וכתב בקהילת יעקב ז"ל חוש הריאות כנגד היחידה שהיא בחינת קוץ של יו"ד דשם הוי־ה וחוש הטעם כנגד חיה שהוא סוד יו"ד דשם הוי־ה וחוש הריח כנגד נשמה שהיא סוד ה"א ראשונה וחוש המישוש כנגד רוח שהוא סוד וא"ו וחוש השמע כנגד נפש שהוא סוד ה"א אחרונה נמצא באדם יש חמשה בחינות בנפשיות וכנגדן חמשה בגופניות ובצדיק אלו ואלו הם קדושים וטהורים ולכן כנגד חמשה של הנפש אומרים הֵי חָסִיד כי הֵ"י מספרה חמשה וכנגד חמשה של הגוף אומרים הֵי עָנָו.
ובזה פרשתי בס"ד רמז המשנה באבות (משנה אבות ה, כג) בֶּן הֵא הֵא אוֹמֵר לְפוּם צַעֲרָא אַגְרָא, כי הצדיק נקרא 'בֶּן הֵא הֵא' על דרך האמור שהוא שלם בחמשה נפשיים ובחמשה הגופניים שהם מספר הֵ"א הֵ"א והוא מנחם עצמו לסבול דוחק עולם הזה באומרו לְפוּם צַעֲרָא בעולם הזה אַגְרָא בעולם הבא.
ואומרם תַּלְמִידוֹ שֶׁל עֶזְרָא כלומר למד ממדתו של עזרא הסופר לעשות כמוהו כי אמרו רבותינו ז"ל ששמש הרבה את ברוך בן נריה וכל זמן שהיה ברוך בן נריה קיים בבבל לא הניחו עזרא ועלה לארץ ישראל. וכן הלל הפליא לעשות בשמושו ששמש את שמעיה ואבטליון בימי עניותו עד שסיכן עצמו לעלות על הגג ולשמוע דרך הארובה תורה משמעיה ואבטליון ומצאו עליו שלג הרבה (יומא לה:). ולכן בעת שמלך והיה נשיא הפליגו בשבחו חכמי דורו ואמרו יש כאן בבלי אחד ששמש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון וכן הוא אמר להם לבני בתירא (פסחים סו.) מי גרם לכם שאעלה מבבל ואמלוך עליכם? עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון! ולכן נקרא תלמידו של עזרא אשר הוא הפליא לעשות בשמושו של גדול הדור ברוך בן נריה שהניח עליית ארץ ישראל ונשאר בבבל בעבור זה.

וְעַל יְהוּדָה בֶּן בָּבָא בִּקְּשׁוּ לוֹמַר כֵּן, אֶלָּא שֶׁנִּטְרְפָה שָׁעָה, שֶׁאֵין מַסְפִּידִין עַל הֲרוּגֵי מַלְכוּת. עיין פירוש הרמ"ה ז"ל. ונראה לי בס"ד הטעם כדי שלא יעשו עליהם עלילה כשרואין אותם מספידין ובוכין על ההרוג שהרגו המלך באומרים אתם מקללים בהספד ובכיה שלכם את המלך אשר הרגו לזה.

גמרא וכשמת אומרים עליו. כעין זה בברכות דף ו ע"ב וברבינו יונה שם:

תוספות ד"ה בת קול וכו' לכך קורין אותו ב"ק. עיין תוי"ט פרק ט"ז משנה ו דיבמות:

ד"ה רשב"ג וכו' וי"ל דלשון תורה לחוד. עיין תענית דף כט ע"א ברש"י ותוספות שם:

בגמרא אני הוא שעליתי שלא ברשות: הקשה המהרש"א בח"א איך אמר שמואל הקטן כן ורצה לירד הלא עי"ז ימנה העולה באמת שלא ברשות עם השבעה ויתעבר השנה שלא במזומנים ולענ"ד י"ל דשמואל הקטן ידע שאם יאמר כן גם העולה באמת שלא ברשות אלא ללמוד הלכה ג"כ יאמר אני עליתי שלא ברשות שלא לבייש שמואל הקטן או שכולם יאמרו כן וכמעשה של ר"מ לקמן ועי"ז יבטל הזימון של אותו יום. שוב ראיתי בירושלמי שכתוב כן ואפילו כן לא עברוה בהאי יומא ואפלגינהו במילי דאורייתא ועברוה ביומא דבתרא עכ"ל ולא מפרש למה לא עברוה ומסתמא היה מטעם זה מפני שלא ידעו מי נזמן או י"ל דר"ג בעצמו לא רצה לעבר כי לא האמין לשמואל הקטן שלא היה מן המזומנים וא"כ יש כאן שאינו מזומן ומה שלא שאל לשלוחו שזימן את הז' את מי זימן היה שלא לבייש את מי שעלה שלא ברשות ולא ירד כששאל מי הוא שעלה שלא ברשות שאם ענה מיד כמו שענה שמואל הקטן ללמוד תורה באתי אין זה ביוש אבל כשלא ענה כן ולא ירד ורצה להחזיק כאלו הוא מן המזומנים יהיה נתפס על דבר שקר ולא רצה ר"ג לביישו ולכן ביטל העיבור באותו יום והזמין ז' ליום אחר. וביותר י"ל כן לפי דעת הי"מ שהביא הר"ן שר"ג בעצמו זימנם וידע מי שעלה שלא ברשות ורק שלא לביישו אמר כן שירד מעצמו ע"ש ולכן כיון שלא ירד בעל כרחו היה צריך לבטל עיבור של אותו יום ומתורץ קושית המהרש"א:

אתה הוא שצערת את אבא. המהרש"א הקשה היאך חשדו ר"ש בכך מאחר שיצאו כולם. ולענ"ד י"ל דלעולם סבר דר"ח היה באמת מדיצא תחלה ומה שיצאו האחרים סבר שעשו כן מפני כבודו של ר"ח שלא יחשדוהו שהוא היה ממה שיצא לבדו:

ור"ח היכי גמיר לה מר"מ. עיין במהרש"ל ומהרש"א ולענ"ד י"ל דלכאורה יש סברא שלא להעיר חשד אחרים שיכשול אותם להיות חושד בכשרים ולזה קאמר דר"ח עשה כן דגמר מר"מ דאע"ג דהיה יכול לברר מי הוא שריחו נודף ע"י שיריחו בפיו עכ"ז יצא שהיה מובטח שעי"ז יצאו גם הבלתי נחשדים ולא יבויש אדם שהרי ר"מ ג"כ לא היה בכלל החשד שהרי אמרה אחד מכם קדשני בביאה ולא אמרה אתה ואעפ"כ הכניס ר"מ עצמו בחשד ע"י שכתב גט אכן גם מר"מ לא היה ברור כ"כ שלא נחשד כיון דעכ"פ אמרה אחד מכם אבל למד משמואל הקטן שזה ודאי לא היה בכלל חשד לר"ג לא בלבד לפירש הי"מ שר"ג עצמו זימנם הרי ידע שזימן לשמואל הקטן ואפילו לפירוש הר"ן שהשליח זימנם הרי ידע שיש להתברר ע"י שליח ואעפ"כ ירד וגם משמואל הקטן אין ראיה כ"כ דעכ"פ היה נחשד לשאר המזומנים אבל ביותר ראיה מיהושע שודאי בא לידי בירור ע"י גורל אעפ"כ לא רצה הקב"ה לגלות:

שמעון וישמעאל לחרבא: מזה מוכח דר"ג דלעיל שהיה המעשה דשמואל הקטן בימיו אין זה ר"ג דיבנה כמו במעשים דר"ג שמביא לקמן כמ"ש הר"ן אלא ר"ג זה היה ר"ג הזקן שהרי שמואל הקטן שהיה בימיו ניבא בשעת מיתתו על רשב"ג שיהרג וזה היה אביו של ר"ג דיבנה והיה נשיא לפניו ואיך אפשר שר"ג בנו עיבר השנה בימיו והוא היה הנשיא אע"כ ר"ג זה הוא ר"ג הזקן אביו של רשב"ג הנהרג ומזה ראיה למה שפירש הרשב"ם נדה (דף ו' ע"ב) במעשה בשפחתו של ר"ג שהוא ר"ג הזקן והתוס' השיגו עליו שהיכא שנזכר סתם ר"ג הוא ר"ג דיבנה והרי הכא מוכח דגם סתם ר"ג לפעמים הוא ר"ג הזקן:

כמה עיבור השנה ל' יום רשב"ג אמר חודש לכאורה יש לדקדק דעיקר פלוגתא חסר מן הספר דה"ל לומר כ"ט יום דהא גם לת"ק הוי חדש. ומה גם שהקשו התוס' דחדש משמע ל' יום. ועוד י"ל הא אמרינן בר"ה (דף י"ט) אדר הסמוך לניסן לעולם חסר. ודוחק לומר דהת"ק יפלוג על זה. ונ"ל דחדא מתורץ בחבירו דודאי גם ת"ק סבר דאין עושין את חדש עבור רק כ"ט יום כיון דהוא סמוך לניסן. ומ"מ סבר דמעברין ל' יום דמשום דמוסיפין גם אאדר ראשון עוד יום א' דאי אין מעברין הוי אדר ראשון סמוך לניסן ולא יהיה רק כ"ט יום והשתא ה"ל ל' יום. אבל השתא עכ"פ חדש העבור אינו רק כ"ט יום. ואפ"ה פליג רשב"ג וסבר דאין מעברין אלא חדש דהיינו חדש אדר שני ולא ג"כ עוד יום א' בתוך אדר ראשון וכיון דאדר הסמוך לניסן לעולם חסר ממילא הוי חדש זה רק כ"ט יום. אבל לא שיהיה במשמעות חדש כ"ט יום דוקא דזה לא רצה רשב"ג למימר. ומתורץ קושית התוס' גם שאר קושית הנ"ל:

עמד שמואל הקטן ואמר אני הוא שעליתי שלא ברשות וכו'. ראיתי בספר חסידים סימן כ"ב שכתב וז"ל אם הוא בחבורת בני אדם ונעשה דבר אחד שלא כהוגן ולא נודע מי החוטא צריך שיאמר אני הוא שחטאתי אעפ"י שלא חטא ועל ידי שיתודה החוטא לא יבוש כמעשה דרבי מאיר מעשה באשה אחת שבאת לבית מדרשו של רבי מאיר אמרה להם אחד מכם קדשני בביאה עמד רבי מאיר וכתב גט כריתות ונתן לה ואף המתודה על אחרים יכול לומר חטאנו ולכלול עצמו עמהם שכל ישראל ערבים זה בזה עכ"ל. ובפירוש שנדפס עם ספר חסידים בפפ"דמ פירש וז"ל ר"ל אם נעשה דבר שלא כהוגן ולא נודע מי שעשה יאמר סתם אני הוא שחטאתי אעפ"י שלא חטא אבל לא יאמר אני הוא שעשיתי דבר זה שא"כ יאמר דבר שקר וע"י שיאמר אני הוא שחטאתי יש במשמע נמי האי דבר שלא כהוגן שנעשה ומכח זה החוטא לא יבוש וכו' וזהו שמסיים ואף המתודה וכו' שכל ישראל ערבים זה לזה ר"ל אם אומר סתם חטאתי לא מחזי כשקרא שאם חטא חבירו יש לו חטא מכח ערבות אבל אותו חטא בעצמו אין לו לכך יאמר סתם חטאתי עכ"ל ודברי הרב המפרש הזה קשים לשמוע דהרי מפורש בסוגיין דשמואל הקטן אמר אני הוא שעליתי שלא ברשות וקאמר הש"ס ולא שמואל הקטן הוא אלא איניש אחרינא הוה ומחמת כיסופא הוא דעבד וזה הפך פירושו שיאמר סתם ולא יאמר אני הוא שעשיתי דבר זה דמשקר. גם מ"ש במה שאמר רבינו בעל ספר חסידים המתודה על אחרים שיאמר חטאנו דר"ל שיש לו חטא מכח ערבות אבל אותו חטא עצמו אין לו לכך יאמר סתם חטאתי הוא הפך הכתוב דמייתי בסוגיין דקאמר הש"ס ושמואל הקטן מהיכא גמיר לה משכניה בן יחיאל דכתיב ויען שכניה בן יחיאל ויאמר לעזרא אנחנו מעלנו באלהינו ונושב נשים נכריות מעמי הארץ הרי שאמר החטא עצמו דנשים נכריות וכבר אמרו רז"ל דכתיב אביך ציוה וכו' אנא שא נא לפשע אחיך וחטאתם וכו' מה שלא ציוה יעקב אע"ה ונכתב בתורה מה שלא היה מפני השלום וה"ה כדי שלא לבייש יאמר אני הוא שעשיתי ושרי ואמרו רז"ל במדרשים דאהרן הכהן מפני השלום היה אומר כמה דברים שלא היו מפני השלום. ואם כן כל מה שפירש הרב הנזכר נראה הפך הש"ס והכתוב ואין הכרח לפרש פירושיו בדברי רבינו ז"ל. הן אמת דמ"ש רבינו ז"ל בסוף דבריו יכול לומר חטאנו וכו' דכל ישראל ערבים זב"ז צריך ישוב דבלאו הכי יכול הוא לומר חטאנו כמבואר ממ"ש ותו דכל ישראל ערבים זה לזה אינו כשלא יש בידו למחות כמבואר בש"ס בשבועות דף ל"ט וסנהדרין דף ז"ך ומדברי רבינו מוכח להיפך ובפרט שסיים ואם ראה ולא מיחה וכו' ויש לישב קצת דמ"ש בריש דבריו כונתו אף שיאמר אני עשיתי הדבר הזה כמבואר מהכתוב ומשמואל הקטן ומ"ש אח"כ לפי שכל ישראל ערבים הוא לישנא בעלמא ולרווחא דמילתא וכאלו יאמר שיש חלק במצות לישראל כל אחד במה שעושה חבירו. ובזה שאומר חטאנו והוא מצוה יש חלק לישראל והוא יש לו חלק במצות אחרות של ישראל ומ"ש ואם ראה ולא מיחה וכו' הוא סוג יותר מיש בידו למחות ודוק הטב דיש מקום לישב בדוחק ואין להאריך:
והנה מדברי הרב מהרש"א והרב עיון יעקב כאשר ירדוף הקור"א בדבריהם יבין דסברי דעברו באותו היום ויהבי בטעמא אך בירושלמי אמרו דבו ביום לא עיברו והיו עוסקין בתורה וכפ"ז אין צורך לכל מה שנדחקו ועשו אוקמתות ובפשיטות י"ל דגם שמואל הקטן ידע דבו ביום לא יעברו ומשו"ה אמר כן ודוק כי קצרתי:

ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו וכו'. לפי מ"ש גורי האר"י ז"ל דהלל הזקן היה לו ניצוץ משה רבינו ע"ה וכן רמזו עשה משה לעיני כל ישראל ס"ת הילל עכ"ד. ואני בעניי רמזתי במ"ש עוד דשלמה היה בחינת הלל כמו שתראה בנחל אשכול סוף קהלת וכן עשה משה עשה גימטריא שלמה. גם משה ר"ת משה שלמה הלל. ולפי האמור הנה מה טוב מ"ש ראוי שתשרה עליו שכינה כמשה רבינו שהוא יש בו ניצוץ ובחינת משה רבינו ע"ה וכשהספידוהו אמרו תלמידו של עזרא להודיע שהיה בהלל גם בחינת אהרן ועזרא כמ"ש הרמ"ע ז"ל משם מהר"י סרוק ז"ל והבאתיו אפתח"א בס"ד. ויומתק בזה הא דתנן באבות הלל אומר הוי מתלמידיו של אהרן וכו' הזהיר לפי בחינתו ויקר תפארת גדולתו ושרשי נשמתו רישי עמ"א ר"ת עזרא משה אהרן מי ימלל לגמור ההלל על הלל זי"ע:

הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא. מה טוב ומה נעים על פי מ"ש מהר"י סרוק דאהרן עלי עזרא הלל מניצוץ אחד עיין בספר גלגולי נשמות מקבלת הרמ"ע ממהרי"ס הנזכר. דנקטי תלמידו של עזרא כי הלל מניצוץ שלו:

ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן וכו'. עיין מ"ש מהר"א אלפנדארי במרכבת המשנה פ"ד דקדוש החדש משם רבו ועמ"ש בעניותי בספרי הקטן שער יוסף:

משום רשב"ג מהודעין אנחנא לכון דגוזליא רכיכין וכו'. אע"ג דהיה אחר החרבן נקטי סימנים שהיו בזמן שבהמ"ק קיים וכ"כ הר"ן בחידושיו ודלא כהרב שאלת יעבץ ח"א סימן הנזכר:

במזומנין לה. שהזמינן הנשיא מבערב: השכימו לי. מחר ז' לעלייה המיוחדת לישב בה בית דין: ולא לעבר שנה עליתי. להצטרף עמכם עכשיו: אלא ללמוד. תורה מכם היאך תעשו: מחמת כיסופא הוא דעבד. שלא יכירו מי היה העולה שלא ברשות וילבינו פניו: שציערת . לאבא. שאכלת השום ונדף הריח: חס ושלום. שאוכל השום בבואו לבית מדרשו אלא כדי שלא להלבין פניו של אוכל השום יצאתי כדי שיצאו כולם ולא יבינו מי הוא: משמואל הקטן. כדאמרן: אנחנו מעלנו. והוא לא נשא נכרית והכניס עצמו בכלל שלא להלבין פניהם: מיהושע. ממעשה דיהושע שלא רצה הקדוש ברוך הוא לגלות לו מי הוא החוטא והכניס את כולן בכלל שנאמר חטא ישראל במעשה דעכן: דילטור. רכיל: מאנתם. כולן בכלל והרי כולן לא יצאו ללקוט אלא מקצת דכתיב (שמות טז) יצאו מן העם ללקוט וגו': משמתו נביאים כו'. משום שמואל הקטן נקט לה הכא: אף הוא. הוכיח סופו ששרתה עליו שכינה שנתנבא בשעת מיתתו: שמעון וישמעאל לחרבא. רשב''ג הנשיא ורבי ישמעאל בן אלישע כ''ג יהרגו בחרב: וחביריו. כגון ר''ע ורבי חנניא בן תרדיון: לקטלא. לשאר מיתות ר''ע במסרקות של ברזל בפרק הרואה (ברכות דף סא:) ר' חנניא בשריפה במסכת ע''ז (דף יח.): לומר כן. אותו הספד: אלא שאין מספידין על הרוגי מלכות. מפני יראת המלך מיהרו לקוברן: ליטול רשות. לדבר על עסקי ציבור: מפני הדרכים. שנתקלקלו בימות החורף ומפני הגשמים ועדיין לא נתקנו ולא יוכלו עולי רגל לבא: תנורי פסחים. שצולין בהם פסחיהם ונמוקו בגשמי החורף וצריכין חמה להתייבש: ומפני גליות ישראל. בני הגולה הרחוקים ונשמע לבית דין שנעקרו ממקומן לעלות לרגל לעשות פסחיהם ועדיין לא הגיעו שאם לא יעברוה לא ירגילו לבא בפסח: לא מפני השלג. שלא יחדלו בכך מלבוא: גדיים וטלאין. שהן דקין אין מעברין עליהן כדי שיגדלו ויעשו מהם פסחים שהרי יכול להקריב קטנים: גוזלות. שצריכין לקיני יולדות שבכל א''י וכן זבין וזבות שכולן משהין קיניהם עד עלותן לרגל אעפ''כ אין מעברין על כך שיכולין להביא בני יונה שכשרים כשהם קטנים: אבל עושין אותן סעד. סייג וסמך לדבריהם לעבר את השנה אם צריכה לעבר מפני א' מן הדברים שמעברין עליהן כגון על האביב ועל פירות האילן ואמרי' לקמן על שתים מהן מעברין ועל א' מהן אין מעברין הללו גדיים וטלאים וגוזלות נעשו סעד ומצטרפין לאחד מהן ומעברין: וזימנא דאביבא לא מטא. הוא אחד מן הסימנים שמעברין עליהם כדלקמן: חדש. כ''ט ימים:

בת קול יש אומרים שלא היו שומעין קול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו קול יוצא קול אחר כמו פעמים שאדם מכה בכח ושומע קול אחר היוצא ממנו למרחוק ואותו קול היו שומעין לכך קורין אותו בת קול: מפני הדרכים והגשרים. והאי דלא חשיב ג' סימנין דלקמן משום דעל שנים מהן מעברין אבל הני אפילו אחד מהני מעברין ובברייתא דבסמוך גבי גדיים וטלאים וגוזלות שלא פרחו נמי לא חשיב להו משום דאהנך דבסמוך אפי' אשנים מהם אין מעברין עליו אלא שעושין אותו סעד עם אחד מג' סימנים: ומפני גליות ישראל שנעקרו ממקומן. משום דהנך דיתבי בא''י אין צריך לעבר דאפי' האחרון יכול להגיע מר''ח ניסן עד פסח כדתניא פ''ק דתענית (דף י.) גבי שאלת גשמים ט''ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת: רשב''ג אומר חדש. הכא משמע דחדש סתם הוא חדש חסר וכן בפרק המדיר (כתובות דף עא.) גבי חדש מלא וחדש חסר איכא בינייהו וקשה דבסוף החולץ (יבמות דף מח: ושם) אמרינן ירח שלשים ימים שלשים וכן בפרק קמא דנזיר (ה. ושם) פריך ואימא שלשים כדכתיב עד חדש ימים וי''ל דלשון תורה לחוד ולשון חכמים לחוד א''נ הכא ובהמדיר דקאמר ת''ק שלשים מוכחא מילתא דאידך תנא חדש חסר (וע''ע תוס' כתובוח עא. ד''ה רבי):