סנהדרין י ע"ב

דף י - ב

ואם כן, קשה, למחייה עשרים וחדא, כדי שיקבל את מלוא עשרים המכות שאמדוהו, וכי מיית בהך חדא, במכה העשרים ואחד, לימות במכה זו, דהא כי מחית, כשמלקין אותו, אגבא דחיי קא מחית, הוא עודנו חי.

ומתרץ רב אשי:

אמר ליה: אמר קרא: ונקלה אחיך לעיניך, מלמד הכתוב כי "אחר שלקה - אחיך" בעינא. צרריך שיהיה אדם חי גם בסיום המלקות, ולא רק באמצע המכות.

שנינו במשנתנו: עיבור החודש בשלשה.

א. בחודש הלבנה, יש תשעה ועשרים ימים ועוד חצי יום, ותשצ"ג חלקים [29 יום, 12 שעות, ו - 793/1080 חלקי שעה].

ב. אם נדע את המועד של המולד של החודש שעבר, נוכל לחשב את זמן המולד הבא, אם נוסיף את סכום הזה.

ג. "חודש", לצורך חישוב מועדי התורה, צריך להיות מורכב מימים שלימים, ולא מחצאי ימים.

והיות ויש לנו תמיד תוספת של חצי יום בין מולד למולד, הרי אנו צריכים לצרף את אותו חצי היום הנוסף, לחודש אחד, מצד אחד, ומאידך, להפחית חצי יום מהחודש הבא. וכך מתקבל סדר החדשים, חודש אחד "מלא" של שלושים יום, והוא הנקרא חודש "מעובר", שצורף אליו חצי יום, ולאחריו חודש אחד "חסר", של עשרים ותשע יום.

בזמן שהיו מקדשין על פי הראייה, שהיו עדים באים להעיד לפני הסנהדרין שראו את הלבנה החדשה, היו יושבים בית דין ומצפים לעדים.

אם באו עדים ביום השלשים, והעידו שראו את הלבנה החדשה בלילה שבין היום העשרים ותשע ליום השלשים, היו בית דין מקדשין את יום השלשים לראש חודש, והוא יהיה היום הראשון של החודש הבא. ואז, נמצא, שהחודש שעבר, היה חודש חסר.

אך אם לא באו עדים ביום השלשים, הרי החודש שעבר הוא חודש מלא, ורק למחרתו, ביום השלושים ואחד, הוא ראש חודש הבא.

את משנתנו אפשר לפרש בשלשה פירושים:

א. חישוב החודש. ששלשת הדיינים שנשנו במשנתנו, תפקידם לחשוב חשבונות [וכמו שיבואר] אם לעבר או לחסר.

ואם נפרש פירוש זה, הרי שרק לחישוב צריכים שלשה, ולא לדבר אחר.

ב. קידוש החודש. ששלשת הדיינים תפקידם לקבל העדות מפי העדים ביום השלושים, ולקדש אותו, היינו, שראש בית דין אומר "מקודש", וכל העם עונין אחריו "מקודש מקודש". לפי שקדושת החודש והמועדים באה על ידי הכרזת בית דין של שלשה.

ג. עיבור החודש. כמו שביארנו בקידוש החודש, אלא שההכרזה נעשית רק אם לא קדשוהו ביום שלושים ומעברין את החודש, ואז צריכין בית דין לקדש אותו על ידי הכרזה.

חישוב החודש - כוונתו שאפילו אם באו עדים ביום שלושים בכל זאת, לפעמים מתעכבים בקבלת עדותם, ומעברין את החודש. [וכן להיפך - אף אם אין עדים לפעמים מקדשים ביום שלשים על פי עדי שקר [עיין ראש השנה כ א]. מפני חשבונות שונים.

והם: "משום ירקיא ומשום מתיא", היינו כדי שיום הכפורים לא יחול לא בערב שבת ולא במוצאי שבת. כי אם יהיו יומיים של שבתון רצופים, כל הירקות יכמושו בימים החמים, והמת ביום כפורים לא יוכלו לקברו בשבת שלמחרתו. וכן המת בשבת, לא יוכלו לקברו ביום כפור שלמחרתו והמת יסריח. ולכן ראוי להקדימם ליום חמישי, באופן שיחסרו את חודש שעבר, או לאחרם ליום שני, באופן שיעברו את החודש שעבר.

ועוד חשבון: אף שראוי לעשות כל החדשים אחד מלא ואחד חסר, כדי שראש חודש יהיה באמת ביום המולד ולעשות ששה חדשי מלא וששה חדשי חסר, אך לפעמים, מפני שהעדים לא ראו ביום שלושים, או שלא באו להעיד מכל סיבה שהיא, או משום ירקיא ומתיא, ועשו יותר חדשים מעוברים מהראוי, ונמצא שהלבנה החדשה תיראה ביום העשרים ושמונה לחודש שעבר או ליום העשרים ותשע, ונראה הדבר כשקר, שהעם כבר ראו את הלבנה החדשה ואילו הבית דין עדיין לא קדשוה, לכן צריכין לחשב שלא לעשות יותר מדאי חדשי עיבור, ואין עושין יותר משבעה חדשים מעוברים [ולכל היותר שמונה אם בשנה שעברה עשו יותר מדאי חדשים חסרים] חשבונות אלו, ועוד כיוצא בהן, נקראים חישוב החודש.

ומקשה הגמרא:

חישוב החודש לא קתני לא כתוב במשנה, וכן קידוש החודש לא קתני, אלא עיבור כתוב במשנה, וקשה, משום מה צריכין לבית דין כדי להכריז עיבור? לא ליקדשא ביום שלושים ^[12], וממילא חודש שעבר מעובר.

ומתרצת הגמרא: אמר אביי: תני צריך לשנות המשנה: קידוש החודש. ולפי נוסח זה צריכין שלשה דיינים לקדש את כל חדשי השנה, בין אם החודש שעבר היה מלא, ובין אם היה חסר.

תניא נמי הכי כפי הנוסח שהציע אביי: קידוש החדש ועיבור השנה, בשלשה, אלו הם דברי רבי מאיר.

ומקשה רבא, שאמנם בברייתא נשנה כן, אבל במשנתנו קשה לומר קידוש -

אמר רבא לאביי: והא עיבור קתני, אף שדרך התנא לפעמים לשכוח מלה אחת, אבל אין דרכו להחליף גירסא, כמו שאמרת שהתחלף לו בין קידוש לעיבור.

אלא אמר רבא: הביאור במשנה הוא: ^[13] קידוש ביום, עיבור, אם בית דין רוצים לקדש את החודש הבא ביום השלושים, שהוא היום שלפעמים מעברים אותו לחודש שעבר, אזי צריכים בשלשה, אבל אם לא קידשו ביום עיבור, וראש חודש הבא יהיה ביום שלושים ואחד שהוא אחר עיבור, לא צריכין שלשה, כי ליכא קידוש כלל, אין צריכין להכריז עליו "מקודש מקודש".

ולפי ביאור זה אין התנא של משנתנו סובר כמו רבי מאיר של הברייתא, דאילו רבי מאיר

סובר שגם ראשי חדשים הבאים אחר חדשים מלאים צריכין בית דין לקדשו, ואילו התנא של המשנה סובר שאין צריכין לקדש אלא אם מקדשין ביום שלושים.

ומני ומשנתו של איזה תנא היא? רבי אליעזר ברבי צדוק היא.

דתנן ששנינו במשנה [ראש השנה כ א]: רבי אליעזר ברבי צדוק אומר: אם לא נראה החודש בזמנו ביום שלושים אין מקדשין אותו ביום שלושים ואחד, שכבר קידשוהו בשמים בית דין של מעלה קידשוהו ביום אתמול [פירוש: כשרואים בבית דין שלמעלה שאין בית דין של הסנהדרין מקדשין אותו ביום שלושים, אזי הם מקדשין אותו ביום שלושים ואחד, שהרי ודאי שלא ידחוהו ליום אחר].

רב נחמן מפרש המשנה: שהתנא של משנתנו סובר שאדרבה, ביום שלושים אין צריכין שבית דין יקדשו ויכריזו "מקודש", ואילו ביום שלושים ואחד - צריכין.

רב נחמן אמר: קידוש אחר העיבור, אחר יום השלשים שהוא יום העיבור - בשלשה. ואילו ביום עיבור, ביום השלושים עצמו, ליכא קידוש, אין צריכין לקדשו.

ומני ומשנתו של איזה תנא היא. פלימו היא. דתניא, פלימו אומר: בזמנו, בחודש חסר שמקדשין אותו ביום שלושים, אין מקדשין אותו, אין צריכין קידוש בית דין, שאין צריכין הכרזה לחזק שהיום ראש חודש, שהרי זמנו הוא. אבל שלא בזמנו, אם דוחין אותו ליום שלושים ואחד, מקדשין אותו, כדי לחזק הדבר שהיום הוא ראש חודש.

רב אשי אמר: לעולם חישוב קתני, שכוונת משנתנו היא שצריכין בית דין לחשב חשבונות, ומאי הפירוש עיבור - חישוב דעיבור, לחשוב חשבונות האם לעבר - ניתנין לבית דין של שלשה.

ולמה לא כתבה המשנה חישוב דעיבור?

ואייידי דקבעי למיתני עיבור שנה, אגב שנלמד ביחד עם עיבור שנה, לכן תנא נמי בנוסח דומה לעיבור חודש.

כי לגבי עיבור שנה אין מספיק שבית דין יחליטו שהשנה צריכה להיות מעוברת, אלא צריכין לעברו בהכרזה שחודש הבא הוא חודש אדר השני, כי אם לא יכריזו, הרי מאליו יהיה ניסן. ולכן שנינו "עיבור", שהכוונה היא, שאחרי שעשו כל החשבונות צריכין לעברו בהכרזה. ונמצא "שעיבור שנה", בעצם כוונתו חישוב, ולכן גם בעיבור חודש הכוונה היא לחישוב.

ולפי דעה זו: חישוב חודש - אין, כן צריכין בית דין, ואילו קידוש חודש, לא צריכין בית דין, בין אם מחסרים או מעברים.

מני, משנתו של איזה תנא היא? - רבי אליעזר היא.

דתניא, רבי אליעזר אומר: בין אם מחשבים לעשות ראש חודש בזמנו ביום שלושים, ובין שלא בזמנו ביום שלושים ואחד. אין מקדשין אותו אין צריכין שבית דין יקדשו, ותפקידו של הבית דין הוא רק לחשב ולהחליט אם לחסר או לעבר, שנאמר בפרשת יובל: "וקדשתם את שנת החמישים שנה". ודורש רבי אליעזר: ^[14] רק שנים, את שנת היובל, אתה מקדש בהעברת שופר תרועה. ואי אתה מקדש חדשים, ואין צריכין לקדש חדשים, בין מלאים ובין חסרים. ^[15]

נמצא שישנם שלשה פירושים במשנה: א. קידוש החודש. ב. עיבור החודש. ג. חישוב החודש.

שנינו במשנתנו: רבן שמעון בן גמליאל אומר בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין, וגומרין בשבעה, ואם גמרו בשלשה מעוברת ^[16].

הגמרא מסבירה סדר הדיון.

תניא, כיצד אמר רבי שמעון בן גמליאל בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה? ^[17]

בתחילה יושבים שלשה דיינים חברי הסנהדרין ודנים [דיון מקדים] אם ישנן סיבות לדון האם לעבר, ודנים ביניהם. ואם נחלקו ביניהם, ^[18] אחד אומר לישב, שיש סיבות לשבת ולדון לעבר, ושנים אומרים שלא לישב, שאין כאן ספק, ובודאי שאין סיבה לעבר, הדין הוא: בטל יחיד במיעוטו, ואין יושבים לעיין ולדון.

אבל אם שנים אומרים לישב, ואחד אומר שלא לישב, בטל היחיד, ומוסיפין עליהן עוד שנים מן הדיינין, ונושאין ונותנין בדבר, מפני שמשא ומתן על עיבור השנה צריך להיות בחמשה.

אם נחלקו דעותיהם, שנים אומרים צריכה שנה זו להתעבר, ושלשה אומרים אין צריכה - בטלו שנים במיעוטן, ואין מעברין, ועומדין והולכין להם. אבל אם שלשה אומרים צריכה להתעבר, ושנים אומרים אינה צריכה - הולכין אחר הרוב והחלטתם לעבר היא החלטה סופית. אלא שהם מוסיפין עליהם עוד שנים, לפי שאין המנין על העיבור פחות משבעה.

ומבארת הגמרא: הני שלשה חמשה ושבעה כנגד מי, מספרים אלו לפי איזה סדר הם? ^[19]

פליגי בה אמוראים רבי יצחק בר נחמני וחד דעימיה, ועמו עוד אמורא, ומנו ומי הוא, רבי שמעון בן פזי. ותלמידים אחרים אמרי ליה מסרו את השמועה בנוסח זה: רבי שמעון בן פזי וחד דעימיה ועוד אמורא עמו, ומנו ומי הוא, רבי יצחק בר נחמני:

חד משני האמוראים אמר: כנגד ברכת כהנים. ^[20] שיש בה שלשה פסוקים, הראשון של שלש תיבות "יברכך ה' וישמרך", השני של חמש תיבות "יאר ה' פניו אליך ויחנך", והשלישי של שבע תיבות "ישא ה' פניו אליך וישם לך שלום". וכנגדם מסודר סדר הדיינים בעיבור השנה.

וחד משני אמוראים אלו אמר: שהם כנגד טכסיסי מלכות, ^[21] שמצאנו דרגות דרגות בקירבתם למלך, ועיבור שנה הוא מטכסיסי מלכות שמים לסדר את השנים על סדרם. והם: שלשה - כנגד שומרי הסף כמו שכתוב בצדקיהו המלך [מלכים ב' כ"ה] חמשה - כנגד חמשה מרואי פני המלך כן כתוב גם שם, שבעה - כנגד רואי פני המלך כמו שנאמר [אסתר א]: שבעת שרי פרס ומדי.

תני רב יוסף: הני שלשה וחמשה ושבעה, שלשה כנגד שומרי הסף, חמשה מרואי פני המלך שבעה רואי פני המלך.

אמר ליה אביי לרב יוסף: עד האידנא מאי טעמא לא פריש לן מר - רבי! עד עתה למה לא פירשת לנו דבר זה.

אמר להו ענה רב יוסף לתלמידיו: לא הוה ידענא דצריכיתו לא ידעתי שאתם זקוקים לדבר זה, מי בעיתו מינאי מילתא ולא אמרי לכו? האם קרה כדבר הזה ששאלתם אותי, ולא עניתי?!

זמן נשיא צריך גדי סימן [הם סימנים לשמועות הבאות, אלא במזומנין, אלא אם ירצם נשיא, היתה צריכה מפני הגשמים, לא מפני הגדיים].

עיבור החודש בג' תירצה אביי תני קידוש תניא נמי הכי קידוש החודש בג' ועיבור השנה בג' דברי רבי מאיר ותירצה רבא הכי קידוש ביום עיבור והוא ביום שלשים בג' דיינין אחר עיבור ליכא קידוש כר' אלעזר ב"ר צדוק דתנן אם לא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קידשוהו שמים. רב אשי אמר לעולם חישוב לעיבור החודש קתני ואיידי דבעי מיתנא עיבור שנה תנא נמי עיבור החודש ואסיקנא חישוב חודש אין מכלל דקידוש חודש ליכא ותנינן סתמא כרבי אלעזר (דתנן) [דתניא] בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם את שנת החמשים שנה. שנים אתה מקדש ואי אתה מקדש חדשים וקיי"ל דאפילו רבי אלעזר לא אמר אלא מדאוריי' אבל מדרבנן מקדשין. עיבור שנה בג' רשב"ג [אומר] בג' מתחילין ובה' נושאין ונותנין כו'. כיצד מתחילין בג' נושאין ונותנין בה' וגומרין בז':

ירושלמי בר קפרא שמע להון מהכא יברכך ה' וישמרך הרי ג' מתחילין בג' יאר ה' ה' תיבות מכאן שנושאין ונותנין בה'. ישא ה' פניו ז' מיכן שגומרין בז' ר' יהושע בן לוי אמר מהכא ויקח רב טבחים את שלשת שומרי הסף מיכן שמתחילין בג'. וחמשה אנשים מרואי פני המלך מיכן שנושאין ונותנין בחמשה. ושבעה אנשים רואי פני המלך מיכן שגומרין בז' (מתחילין בג'). אחד אומר לישב וב' אומרים שלא לישב בטל היחיד במיעוטו כלומר אין צורך לבית דין לישב שאין שנה זו צריכה עיבור ב' אומרים לישב אחד אומר שלא לישב מוסיפין עליהם שנים ונושאין ונותנין בה. שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה מוסיפין עליהם שנים שאין המנין פחות משבעה. ואם עיברוה בשלשה מעוברת. כלומר אם הסכימו מתחלת ישיבתן ששנה זו צריכה עיבור ועיברוה מעוברת:

עבור החדש בשלשה פירוש כבר ידעת שחדשה של לבנה תשעה ועשרים יום וחצי ותשצ"ג חלקים ומתוך שאמרו ימים אתה מונה לחדשים ואי אתה מונה שעות הוצרכנו להטיל אותו חצי יום פעם אחת בחדש שעבר ופעם אחת בחדש הבא עד שיהו כל החדשים אחד מלא ר"ל משלושים יום ואחד חסר ר"ל מתשעה ועשרים יום אלא שלפעמים אנו צריכין לשנות בסדר מצד מותר החלקים וכשהיו מקדשין על פי הראייה כל שנראתה הלבנה בליל שמחרתו שלשים היו עושין חדש שעבר חסר והיו מקדשין יום שלשים ואם לא נראתה הירח באותה הלילה היה חדש שעבר מלא והוא הנקרא מעובר והיה יום שלשים ואחד מתקדש מאליו לחדש הבא נמצא שעבור החדש והוא כשיום שלשים מצטרף לחדש שעבר אינו צריך כלום שמאיליו הוא מעובר ומאליו יום שלשים ואחד מתקדש ואינו צריך לומר בו מקודש מקודש והוא שאמרו נראה בזמנו מקדשין אותו שלא בזמנו אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים וזמנו ר"ל יום שלשים שהוא זמן תולדתה שאין החדש פחות או יתר על תשעה ועשרים יום וחצי ותשצ"ג חלקים:

ומתוך כך שאלו על זה בגמ' מה אנו צריכין לשלשה בעבור החדש והרי כל שלא קדשו יום שלשים מעובר הוא מאיליו ופרשוה בשני פנים הראשון על קדוש החדש ר"ל שבאו עדים שראו הירח בליל שמחרתו שלשים ובודקין בעדותם ואם נמצאו דבריהם מכוונים מקדשין יום שלשים לחדש הבא והוא שראש בית דין אומר מקודש וכל העם עונין אחריו מקודש מקודש וקדוש זה אינו אלא בשלשה שהקדוש תלוי הוא באמירות בית דין מקודש ואינו בא מאיליו אע"פ שנראית הלבנה וכל שאמירתם מקדשת אינו אלא בשלשה והשני הוא שפרשוה בחשוב חדש וענין חשוב חדש הוא שצריך שלשה לחשב אם יעברו את החדש אם לאו שפעמים צריכין לעברו אע"פ שבאו עדים שראוהו בזמנו וחשוב זה על שטה תלמודית הוא רומז למה שאמרו במסכת ערכין ח' ב' שאין פוחתין מארבעה חדשים מעוברים בשנה ולא נראה לחכמים לעבר יתר על שמונה שאם יעברו תשעה הרי הלבנה נראית לפעמים שלשה ימים קודם קבוע החדש וכן אם יחסרו תשעה הרי היא מתאחרת בדרך זה ומיחזי כשיקרא וא"כ כל שנתעברו שמונה אין מעברין עוד ואפילו לא באו עדים וכל שלא נתעברו אלא שלשה מעברין את האחרון אפילו באו עדים וחשוב זה אינו אלא בשלשה ואמנם על שטה תכוניית יתבאר בחשוב זה שהבית דין היו מחשבין בחשבון התכונה אם אפשר שיראה הירח בזמנו ר"ל ליל שמחרתו שלשים אם לא שהדבר נודע להם מדרך מקומות הכוכבים ומהלכם וכל שנודע להם שאפשר שיראה יושבים ומצפים לעדים ומקדשין על פיהם אם נמצאו מכוונים וכל שנודע להם שאי אפשר שיראה אין מצפין להן כלל ואם באו מאליהם דוחין אותם לומר שדמות לבנה נראית להם ואמר על חשוב זה שאינו אלא בשלשה מומחין וכן הלכה בין בקדוש בין בחשוב:

עבור שנה והוא שכבר ידעת ששנת החמה יתרה על שנת הלבנה יכ"א ר"ד וכשיתקבץ מן התוספת כשלשים יום פחות מעט או יתר מעט מוסיפין חדש אחד בכל השנה בסופה והיא נקראת שנה מעוברת שאין אומרים לעשות שנה שנים עשר חדש ועשרה ימים שכבר אמרו חדשים אתה מונה לשנה ואי אתה מונה ימים ואלמלא תוספת חודש זה היה פסח בא לפעמים בחוזק הקור ולפעמים בחוזק החום אלא שתוספת חדש זה משוה שנת החמה לשנת הלבנה ומביאנו לעשות פסח בזמן אביב והוא שאמרה תורה שמור את חדש האביב וכשהיו מקדשין על פי הראייה ולא היו סומכין על חשבון העבור הנהוג אצלינו לא לקבוע חדשים ולא לעבור שנים אלא שהיו קובעין חדשים על פי הראיה על הדרכים שבארנו היו מחשבין עבור שנה גם כן לפי מה שהיו רואין באותה שנה אם היה פסח בא בזמן אביב אם לאו וכן אם ראו האביב אפיל ומתאחר לאיזו סבה אע"פ שלא הוצרכו לעבר לצורך פסח בזמן אביב ר"ל השואת שנת חמה עם שנת הלבנה לחשבון גו"ח י"א י"ד י"ז י"ט היו מעברין אחר שהיה האביב מתאחר לאיזה מקרה כדי להיות האביב נמצא בזמן הפסח אע"פ שכבר היה הפסח בזמן הראוי לאביב שהוא עיקר העבור והוא הנקרא מפני התקופה וכן היו מעברין אותה על פירות האילן ר"ל אם ראו שלא צמחו אותן הראויות לצמח בזמן הפסח לסבת איזה מקרה וכן להרבה סבות על הדרך שיתבאר בגמ' ואמר על עבור זה שהוא בשלשה:

ורשב"ג אומר בשלשה מתחילין בחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה ואם גמרו בשלשה מעוברת ופי' בגמ' בסדור זה שראש בית דין והוא הנקרא נשיא מזמין מבערב שבעה מן הסנהדרין להיות למחר בעלייה המיוחדת לישיבת בית דין כדי לחשב בדבר זה והנשיא בכלל השבעה ואם אינו לשם צריך שימנה במקומו או יסכים לעצתם וכשבאו לשם מתחילין שלשה מהם הסכימו שלשתם לחשב מחשבין ואם צריכה עבור גומרין בכל השבעה ומעברין בהסכמת כלם ואם הסכימו שלא לחשב אין מחשבין אמרו שנים לא נשב כלומר שאין אנו צריכין להתבונן בכך שבודאי אינה צריכה עבור ואחד אמר לישב בטל יחיד במעוטו ואין מזקיקין את הנשארים לישב אמרו שנים לישב ואחד שלא לישב מוסיפין עוד שנים מן המזומנין ונושאין ונותנין כל החמשה אם צריכה עבור אם לאו אמרו שנים לעבר ושלשה שלא לעבר בטלו שנים במעוטן אמרו שלשה לעבר ושנים שלא לעבר כלומר שאינה צריכה מוסיפין השנים שנשארו ונושאין ונותנין כל השבעה וגומרין את הענין אחר הרוב ואם גמרו הענין בשלשה ועברו מעוברת ופרשוה דוקא בשירצה הנשיא והלכה כרשב"ג ועל דרך זה שבארנו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

עדים זוממין כבר ידעת שדינם ליענש במה שהיו רוצים להזיק אם להרוג אם להפסיד ממון מ"מ יש דברים שאי אתה יכול לקיים בהם הזמה על דרך זה כגון שאמרו מעידין אנו באיש פלוני שמוחזק בכהן שהוא בן גרושה או בן חלוצה שנתגרשה אמו בפנינו ביום פלוני ובמקום פלוני ונמצאו זוממין שאין אומרים ליעשות הם בני גרושה וחלוצה תחתיו וכל שכיוצא בזה דינו במלקות ולא משום לא תענה ברעך עד שקר שהרי לאו שאין בו מעשה הוא אלא ממה שנאמר בכתוב והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע והוא מפרשו בעדים ומתוך כך הוא שואל וכי מפני שהצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות את הרשע וכו' אלא שהרשיעו את הצדיק ובאו עדים והזימום והצדיקו את הצדיק וכל כיוצא בזה והיה אם בן הכות הרשע והוא הזומם ועל איזה צד אתה מחייבו מלקות אם היה הוא סבור להרוג או להפסיד ממון הרי אתה דנו במה שהיה סבור מכאשר זמם ואין כאן מלקות ואם היה מעיד עליו להלקותו הרי הוא חייב מלקות מכח כאשר זמם ואי אתה צריך לדרשה זו הא לא בא אלא על עד שקר שהיה מעיד על דבר שאין עליו לא מלקות ולא מיתה ולא ממון כגון זה שהזכרנו ושלשה אחרים עמהם והם שהעידו על אחד שהרג בשגגה והוזמו שלוקין ואינן גולין וכן העידו על שורו שהרג את הנפש שאין משלמין כופר אלא שלוקין וכן העידו עליו שנמכר בעבד עברי והוזמו כמו שיתבאר במקומו:

מלקות זה שבארנו במשנה שהוא בשלשה סמוכים כבר התבאר בתורה שהוא ארבעים מכות חסר אחת ושעור זה אינו אלא למעלה ר"ל שאפילו היה המולקה חזק הרבה אין מוסיפין על הארבעים חסר אחת אבל אם היה חלש פוחתין לו כפי שיאמרו הבית דין שהוא יכול לסבול בלא חשש מיתה ולעולם אין אומדין אותו אלא למכות הראויות להשתלש שהרי דינו בשלש מלפניו על דדיו ושתי ידות מאחריו שליש על כתף זה ושליש על כתף זה ואם הגיע האומד למכות שאין ראויות להשתלש פוחתין מהם עד שיהא האומד למכות הראויות להשתלש אבל אין מוסיפין אפילו אחת מעתה אמדוהו לעשרים מכות אין אומרים ילקה אחד ועשרים כדי שיהו יכולות להשתלש אלא ילקה שמונה עשר:

ואסיקנא דאמר קרא ונקלה אחיך בעידנא דקא מחי בעינא אחיך הילכך בעינן אומדנא כי היכי דלא ליתעביד טרפה בפלגא וקא מחי אידך פלגא אגבא דטריפה. ומקשי' אי טעמא דמילתא משום דבעיה הכאה אגבא דחייא אלא הא דתניא אמדוהו לקבל עשרים אין אומדין אותו אלא מכות הראויות להשתלש כלומר אין מלקין אותו עשרים אלא פוחתין לו מהן עד שיגיע החשבון למכות שראויות להשתלש כדי שילקה שתי ידות מאחוריו ושליש מלפניו כדנפקא לן מקראי באלו הן הלוקין וכמה תמני סר ואמאי בצרינן ליה תרתי אדרבא ניטפי ליה חדא ולימחייה עשרים וחדא דהוו להו נמי מכות הראויות להשתלש דכיון דאמדוה לקבולי עשרים אשתכח דכי שלמי להו עשרים חייא הוא וכי מאית בהאיך חדא לימות דהא כי מחי לה אגבא דחייא קא מחי ליה ואסיקנא אמר קרא ונקלה אחיך כו' אחר שנקלה בעינא אחיך וליכא:

פיסקא עיבור החודש אם הוצרכו לעברו ולעשותו משלשים יום כגון משום ירקי בשלשה. עיבור השנה אם הוצרכו להוסיף בה חודש אחד מפני הסימנין שמעברין עליהן את השנה כדאיתא לקמן בשלשה דברי ר' מאיר. ודייקי' אמתני' דקתני עיבור החודש חישוב החודש לא קתני שאעפ"י שצריכין לעברו מפני הירקות וכיוצא בהו צריכין ב"ד לחשב ולראות אם הלבנה קודמת ונראת שני ימים קודם לקביעות החודש הבא אין מעברין מאי טעמא דתמיהי בה אינשי והיינו דתנן בערכין (ח:) אין פוחתין מארבעה חדשים מעוברין בשנה ולא נראה לעבר יתר על שמנה אבל תשעה מעוברין לא עבדינן דאם כן קדים ואתי סיהרא תלתא יומי ומיחזי שיקרא כיצד הרי אמרו שאין חדשה של לבנה פחותה מכ"ט יום וי"ב שעות ותשצ"ג חלקים ואם באת לפחות מארבעה חדשים מעוברין נמצאו תשעה חסרים וג' מעוברין צא מה שהוספת בשלשה המעוברין כנגד החסר מג' החסרין כדי למלאת החשבון הראוי לחדשה של לבנה בקירוב נשארו בידך ששה חדשים חסרים י"ב שעות ותשצ"ג חלקים בכל חודש הנשארים ונמצא חודש שני קודם למולד הלבנה י"ב שעות ותשצ"ג חלקים ושלישי קודם לה יום אחד ושעה אחת ותק"ו חלקים ורביעי קודם לה יום אחד וי"ד שעות ורי"ט חלקים וחמישי קודם לה שני ימים ושתי שעות ותתרי"ב חלקים וששי קודם לה שני ימים וחמשה עשר שעות ותשכ"ה חלקים ומיחזי כשיקרא וכן אם באת לעבר תשעה חדשים נמצא מולד הלבנה קודם לראש חודש התשיעי לחדשים המעוברין כשיעור הזה:

ואמרינן וקידוש נמי לא קתני דמשמע שצריכין שלשה לקבעו מפי עדים ולומר מקודש מקודש אלא עיבור החודש קתני דמשמע שצריכין שלשה לומר שהוא מעובר ומקשינן למה לי אמירה כלל ליקדשוה לירחא דאתי ביום שלשים וממילא מיתחשיב יום שלשים מחודש שעבר והוי מעובר:

אמר אביי תני קידוש החודש מפי עדים כדפרישית לא שנא מלא ולא שנא חסר. תניא נמי הכי דרבי מאיר בעי שלשה בקידוש החודש. אמר ליה רבא נהי נמי דכי טעי תנא מינשי חדא מילתא או תרתי ומחסר לה למתנייה אבל לחלופי מילתא במילתא לא ותנא עיבור קתני והיכי מצית אמרת תני קידוש הא ודאי קידוש בעיבור לא מיחליף ואי משום דאשמועי' רבינא דברייתא דבעי ר' מאיר שלשה בקידוש החדש לאו ראיה היא דאיכא למימר דתנא דידן ותנא דברייתא לאו חדא מילתא קא אמרי אלא מר אמר חדא ומר אמר חדא:

אמר רבא לעולם עיבור קתני וחסורי מחסרא והכי קתני קידוש ביום עיבור דהיינו יום שלשים בג' כלומר אם באו לקדש את החדש מפי עדים ביום הראוי לעיבור לחדש שעבר דהיינו יום שלשים צריכין לקדשו בשלשה והא קמ"ל דאחר עיבור ליכא קידוש כלומר אם באו עדים ביום שלשים ואחד שהוא אחר עיבור של חדש שעבר אין צריכין לקדשו בבית דין שכבר קידשוהו שמים. ומני רבי אלעזר ב"ר צדוק היא דאמר אם לא נראה בזמנו דהיינו יום שלשים אין מקדשין אותו שכבר קדשוהו שמים:

רב נחמן ב"ר יצחק אמר לעולם עיבור ממש קתני והכי קאמר קידוש ביום שלשים ואחד דהיינו אחר עיבור צריך שלשה והיינו דקתני עיבור בשלשה כלומר קידשו את החדש הבא ביום שלשים ואחד שנמצאו מעברין את החדש שעבר צריך שלשה והא קמ"ל שאם נראה ביום שלשים שראוי לעבור ליכא קידוש כלומר אין צריך שלשה לקדשו. ומני פלימו היא דתניא פלימו אומר בזמנו אין מקדשין אותו שכיון שבא בזמנו אין צריך לעשות חיזוק לדבר שלא בזמנו מקדשין אותו לעשות לו חיזוק:

רב אשי אמר לעולם חישוב קא בעי למימר כדפרישית ומיהו לאו מיטעא טעי תנא במאי דאיתניוה אלא מאי עיבור דקתני חישוב דעיבור וכי תימא ליתני חישוב דעיבור איידי דקא בעי למתנא עיבור השנה שצריכין לקדש החדש הז' לשם אדר שני ואפי' לר' אלעזר גבי אדר שני מודי דאי שתקי איקבע ליה ממילא לשום ניסן ותו לא הויא מעוברת תנא נמי גבי חדש לישנא דעיבור והא קמ"ל דחישוב החדש הוא דבעי ג' אבל לקדשו מפי עדים בשלשה לא צריך ורבי אלעזר היא דתניא רבי אלעזר אומר וקדשתם את שנת החמשים שנים אתה מקדש לשום יובל שצריכין בית דין לישב ולקדש את שנת החמשים לשם יובל וכן לכל יובל ויובל ואי אתה מקדש חדשים בין שנראה בזמנו בין שלא נראה בזמנו וקי"ל דאפילו רבי אלעזר לא קאמר אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעינן לקדושיה בשלשה מיהו תנא דמתניתין בדרבנן לא קא מיירי:

רשב"ג אומר בשלשה מתחילין כו' תניא כיצד אמר רשב"ג בשלשה מתחילין ובחמש נושאין ונותנין וגומרין בשבעה מאחר שנושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה למה מתחילין בשלשה אלא שמתחילין בג' אם הסכימה דעת שלשתן לישב ולעיין אם צריכה לעבר ואם לאו יושבין ונושאין ונותנין בדבר אם הסכימה דעתן ועיברוה מעוברת והיינו דקתני ואם גמרו בג' מעוברת והאי דבעי חמשה ושבעה כגון שנחלקו מתחלה אחד אומר לישב ולעיין שעדיין יש ספק בדבר שצריכין לעבר ושנים אומרים שלא לישב כלומר שאין צריכין ליישב ולעיין דודאי אינה צריכה לעבר הואיל ועדיין לא ישבו בטל יחיד שהוא אומר ליישב במיעוטו ונתפרדה חבילה ושוב אינן צריכין להוסיף אחרים אבל אם שנים אומרים ליישב ואחד אומר שלא ליישב בטל יחיד במיעוטו ויושבין לעיין בדבר ומשא ומתן של עיבור במקום שיש שם מחלוקת מתחלה צריך חמשה. לפיכך מוסיפין שנים על הראשונים כדי שיהא חמשה נשאו ונתנו בדבר ואמרו שנים מהם צריכ' לעבר ושלשה אומרים אינה צריכה לעבר בטלו שנים במיעוטן ונתפרדה חבילה ואין מעברי' שלשה אומרים צריכה ושנים אומרים אינה צריכה בטלו שנים במיעוטן ומוסיפין שנים כדי שיגמר הדבר בשבעה כללו של דבר גבי שלא לישב ושלא לעבר כיון שעדיין לא ישבו ועדיין לא עברו אזלינן בתר רובא ונתפרדה חבילה וגבי לישב ולעבר כיון דלחידושי מילתא קאתו ואיכא מחלוקת צריכין להוסיף שנים שנים עד שיגמר הדבר בשבעה:

ודייקינן הני שלשה וחמשה ושבעה כנגד מי ואתפלוגי בה אמוראי חד אמר כנגד ברכת כהנים כלומר שלשה כנגד פסוק ראשון שיש בו שלש תיבות יברכך השם וישמרך חמשה כנגד פסוק שני דאית ביה חמשה תיבות שבעה כנגד פסוק שלישי דאית ביה שבעה תיבות וחד אמר שלשה כנגד שומרי הסף שנאמר (מלכים ב כ״ה:י״ח) ויקח רב טבחים את שרי הכהן הראש ואת צפניהו כהן משנה ואת שלשת שומרי הסף וגו' וכתב נמי (שם) וחמשה אנשים מרואי פני המלך ושבעה אנשים מרואי המלך ואית דגמרי לה שבעה מאחשורוש דגבי אחשורוש כתיב שבעה שרי פרס כו' רואי פני המלך ולא מסתבר דאטו מאחשורוש איכא למילף ותו הא בירוש' כולהו מגלות צדקיה גמר לה התם ומדאשכחן במלכותא דארעא שלשה ממונין וחמשה ממונין ושבעה ממונין גבי עיבור השנה בעינן כי האי מנינא שהרי מטכסיסי שמים הוא לסדר את השנים על מכונן מפני תקנת המועדות וכך פי' רבינו שלמה ז"ל. מיהו בירושלמי מפרש יבוא גה"ז ויבטל גה"ז כלומר תבוא זכות שלשה חמשה ושבעה שעוסקין במלאכת שמים ותבטל גזירת שלשה וחמשה ושבעה רואי פני מלכי האומות שגוזרין גזירות על שונאי ישראל וכי תימא התינח למאן דיליף לה מהני קראי כדאמרינן אלא למאן דיליף לה מברכת כהנים מאי איכא למימר וכי מה ענין עיבור השנה לברכת כהנים התם נמי היינו טעמא שכיון שצוה הקב"ה לברך את ישראל בשלש ברכות ראשונה בשלש אותיות ושנייה בחמש ושלישית בשבע וכל כך למה והלא בברכה אחת היה יכול לברכן אלא מפני שחביבין לפניו ורצה לברכן בברכות הרבה אף ישראל כשבאין לישב סדר שנים על מכונן ולתקן את המועדות שהנחילן צריכין להתחיל בשלשה ולישא וליתן בחמשה ולגמור בשבעה ודיו לעבד שיהא כרבו. ובירושלמי בר קפרא שמע כולין מינא יברכך כו' מכאן שמתחילין בשלשה יאר ה' פניו מכאן שנושאין ונותנין בחמשה ישא ה' וגו' מכאן שגומרין בשבעה ומשמע לן מינה דהכי קא יליף מינה כיון דאפסקינהו רחמנא להני קראי דברכת כהנים הכי תחילה פתח בג' ושני בחמשה וגמר בשבעה שמע מינה שכל דבר שהוא במנין מתחלתו ועד סופו ונתחלק לשלש מחלקות דומיא דברכת כהנים שנתחלקה לשלשה פסוקים ובעיבור השנה שנתחלק לשלשה חלקים פתיח' לראות אם צריך ליישב ולעיין ואם לאו והחלק השני אחר ישיבתן שצריכין לישא וליתן בדבר אם צריכה לעבר ואם לאו והחלק השלישי לגמור את הדבר פותחין בג' ונושאין ונותנין בחמשה וגומרין בשבעה. ואם תשאל אי מברכת כהנים ניבעי שלשה וחמשה ושבעה דהוו להו כולהו חמיסר דהא ברכת כהנים הכי הויא לא תיקשי לך דאידי ואידי חד טעמא הוא וחד מנינא הוא שהרי פותחין בשלשה כנגד פסוק ראשון ונושאין ונותנין בחמשה כנגד פסוק שני דהא כי אמרי ליה כהנים לברכה שנייה כבר אזלא לה ברכה ראשונה ואשתכח דהשתא מיהת ליכא אלא חמשה וגבי עיבור השנה הכי הוי דכיון דבשעת משא ומתן אכתי איתנהו לתלתא קמאי לא צריכי לאוסופי טפי מתרי כי היכי דליהוו חמשה בשעת מתן ומתן והוא הדין בגמר עיבור חד טעמא הוא וטעמא דמסתבר הוא:

בפי' רש"י בד"ה חישוב לא כו' ואתי סיהרא תלתא יומי כו' אם תקדום שלשה ימים או ב' כו' עכ"ל דאם קדים סיהרא נמי ב' ימים תמהי ביה אינשי ודקאמר דלא נראה להם לעבר יותר על שמונה הא שמונה מעברין מוקמינן לה במסכת ערכין בשהיתה שנה שלפניה מעוברת ע"ש וק"ל:

תוספות בד"ה שכבר קידשוהו כו' אלא נראה כפי' הקונטרס כו' דביום ל' כו' עכ"ל אין זה פי' הקונטרס שלפנינו שפי' קדשוהו שמים ב"ד שלמעלה מאתמול עכ"ל דמשמע כפי' הי"מ דלעולם מקדשין אותו ב"ד שלמעלה בשעת המולד ומהרש"ל הגיה בתוס' כפי' הקונטרס בפ"ב דר"ה ולא מצאתיו שם וק"ל:

בד"ה ואיידי כו' ומה שמשמע מתוך פירושא דביום ל' קובעין אותו לשם אדר שני כו' עכ"ל אין משמעות זה מפורש לי ואפשר דהכי משמע להו נמי הלשון שיקדשו אדר השני כו' שכתב רש"י דאין לשון קידוש נופל אלא ביום ל' דראוי ליקבע בו קידוש החדש אבל מקודם יום ל' נופל בו לשון עיבור אמירה של עיבור ודו"ק:

בא"ד ואין לומר דברי ר"מ דמתני' דאעיבור שנה קאי ולא אעיבור חודש כו' עכ"ל ועיבור חדש בג' דמתני' ת"ק קתני לה אבל בברייתא קידוש החדש ועיבור השנה בג' כו' כולה ר"מ קתני לה דחדא בג' קתני אתרווייהו וק"ל:

הני ג' וה' וז' כנגד מי ח"א כנגד ברכת כהנים וח"א כנגד ג' שומרי הסף ה' כו'. בפירש"י ותוס' נתנו טעם לענין כנגד ג' שומרי הסף כו' אבל הטעם נגד ברכת כהנים לא פירשו בו כלום ובעל יפה מראה כתב בזה דברים דחוקים והנראה שהענין הזה דרשו במ"ר על ברכת כהנים הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים וכו' אלו ס' אותיות שבברכת כהנים רמז לסנהדרין שהם ס' מעמי הארץ ושלשת תיבות שבפסוק ראשון נגד ג' שומרי הסף וז' שבפסוק אחר הם ז' רואי פני המלך הרי ע' כנגד ע' סנהדרין וה' בפסוק ב' רמז דהני ג' עם ב' הסופרים של דיינים כמ"ש בירושלמי ולזה לענין עיבור החודש ודאי דנטלו המופלגין בהן בסנהדרין כדמוכח מעובדא דשמואל הקטן ומהך דרבי עקיבא שלא הניח כמותו בא"י ולזה ג' הראשונים הם נגד ג' תיבות דבד"מ וגזילות נמי בעינן ג' מומחין כנגד ג' אלהים הכתובים בפרשה וכלפי שאמר רב לעיל ברעות נפשיה לקטלא דהיינו שירדפנו החייב וריקן לביתיה כו' שלא יהיה לו כל צרכי ביתו על זה אמר יברכך ה' בממון שיהיה לך צרכי בית וישמרך מן החייב הרודפך גם רמז לג' ראשונים בעיבור בג' תיבות אלו כלפי מ"ש לקמן על ג' ארצות מעברין השנה יהודה ועבר הירדן והגליל על ב' מהן מעברין כו' ולזה נטלו ג' סנהדרין א' מכל ארץ להלוך בהן על פי הרוב לפי ארצות שלהם כפי צורך העיבור והיו בו ג' תיבות והשם הוא באמצע נגד יהודה על פי מ"ש בסוטה יהודה נקרא כולו ע"ש של הקב"ה וכן דרך החשוב באמצע דהיינו ע"ש הדיין שהיה מיהודה שהוא היה העיקר כמ"ש שבזמן שהיה יהודה א' מהן הכל היו שמחים גם לא היו מעברין אלא ביהודה בשכנו של מקום ולפי שהיו מצטערין בשני דברים האחד מפני שהיה נתארך להן איסור חדש כשלא היה להן תבואה הרבה בשני רעבון והשני מפני תקופת תשרי שיבא החג בימי הגשמים ומצטערים בגשמים כדאמרינן בשמעתין ולזה רמז בתיבת יברכך ה' בנכסים שיהיה לך מה לאכול כשתלך אחר הרוב לעבר ויארך לך איסור חדש וה' ישמרך מצער שני שיהיה תקופת תשרי אחר החג שלא תכשל בדרכים ומקולקלים בימי הגשמים ולפי שאלו ב' צרות היו יותר לחוש לעבר הירדן וגליל שצער הגשמים לא היה ליהודה כל כך שהיה קרוב לירושלים גם שני רעבון לא היה מצוי בארץ יהודה שהיתה טובה לזה נרמז יברכך וישמרך על אלו ב' הארצות כמ"ש שהשמירה והברכה מה' שבאמצע הוא יהודה כי ביהודה ששמו נקרא ע"ש ההויה שם מקום השכינה כמ"ש וכן ב' פסוקים אחרים על כונה זו דבה' נושאין ונותנין כו' שאל תאמר דדי לך בג' הנותנין ונושאין בדבר כי יותר טוב בה' המרובים מבג' וז"ש בה' תיבות יאר ה' פניו וגו' על דרך חכמת אדם תאיר פניו ויותר יצא הדבר לאמתו בה' מבג' ואמר בז' גומרין ולפי שאל תאמר שגם באלו ז' לא תסגי לך דשמא לא יהיו מרובין אלו על אלו ושמא אחד מהן יאמר איני יודע ותצטרך להוסיף עוד כמו בשאר דינין ועל זה אמר בז' תיבות ישא ה' פניו וגו' שאני מבטיחך על ידי ז' אלו ה' ישא פניו אליך וישם לך שלום שיהיה שלום ביניהם להסכים על דעת אחת:

גמרא כי מחית אגברא צ"ל אגבא:

קדשוהו שמים צ"ל בשמים. זמן נשיא צריך גדי סימן כצ"ל:

רש"י בד"ה חישוב לא קתני כו' ואתי סיהרא ג' יומי כצ"ל:

בא"ד ג' ימים או שנים. נ"ב עיין לקמן בד' י"ג בפירש"י:

בד"ה בזמנו ביום כו' דאין חדש לבנה יותר מכ"ט יום כו' כצ"ל:

בד"ה שכבר קדשוהו בשמים כו' כצ"ל:

בד"ה חישוב דעיבור כו' ולא חסר וכר' אליעזר כו' מקבע תנא נמי כו' הד"א:

בד"ה בטל יחיד כו' לעיין בדבר הס"ד:

בד"ה ב' אומרים כו' אם לאו למשא ומתן הד"א:

תוס' בד"ה שכבר קדשו בשמים כו' כדפי' בקונטרס בפ"ב דר"ה דביום ל' כו' שלא קידשו היום כו' כצ"ל (עיין במהרש"א):

גמרא רנ"א קידוש אחר עיבור כו'. נ"ל להגיה רנב"י מדמזכירו אחר אביי ורבא:

שם תניא כיצד ארשב"ג בג' מתחילין כו'. עד סיומא. בפשוטא נראה דהב' שמוסיפין בסוף לתשלום ז' אינם לסיועת המו"מ אם צריכה לעבר (דזה כבר נגמר בהחמשה כיון דג' אמרו דצריכה הולכין אחר הרוב) רק בכדי שיוגמר העבור במושב ז' לטעמים דלקמן וכ"מ מפירש"י. אולם דעת הרמב"ם בפי' ובחבורו פ"ד מהל' קה"ח ה"י נראה דאחר הוספת הב' האחרונים נו"נ עוד הפעם וכ"נ מפירש"י בשבת (יא) ד"ה עיבור שנה. וכבר כתבתי זאת בהגהותי למ"ר ויקרא פכ"ט. ונראה דאף לדעת הרמב"ם ה"ה אם בתחלה הסכימו כל הג' שנצרך לישב מוסיפין עוד ב' שיהיה המו"מ בה' וכן אף אם הסכימו כל הה' שצריכה להתעבר מוסיפין עוד ב' שיהיה הגמר בז'. ותמה אנכי על המפרש להל' קה"ח ואחריו נמשך התוי"ט שנראה דעתו שאם הסכימו כולם אין מהצורך להוסיף. ומה שמדמה שם עיבור השנה לד"נ. נ"ל ראיה מה דפסק הרמב"ם שם דמתחילין בה מן הצד כד"נ. ומפרשיו לא חשפו מקורו. והוא מהירושלמי בפ"ב דר"ה ה"ה ובפרקין ה"ב. וטעמא נ"ל דנ"מ בה לד"נ להעשות בני עונשין בני יג"ש ובנות יב"ש. וגם להעשות בן תשע ובת ג' שתהא ביאתן ביאה להענש אחרים ע"י. ומש"כ התוי"ט בסה"ד להשלים המכוון כו' להיות כו' והאסיף בזמנן. משמע דמעברין ג"כ בשביל האסיף שיהא בזמן החג כדכתיב וחג האסיף. אך ל"מ זה בגמרתינו רק אם תקופת תמוז נמשכת כו' וכמש"כ בדבור הקודם [אח"ז מצאתי בת"כ פרשת אמור באספכם את תבואת הארץ עבר אה"ש שתעשה החג באסיפת הפירות. הביאו רש"י בנימוקיו בשינוי לשון קצת ומפירוש הרמב"ן שם משמע דזהו על פירות האילן דלקמן (י"א ב') ודלא כפירש"י ותוס' שם והרמב"ם בפ"ד מהל' קה"ח ס"ג מפרש שלא צמחו פירות האילן שדרכן לצמח בזמן הפסח ובאמת יש לתמוה על הת"כ איך יכולין ב"ד לידע קודם ניסן מה יהיה בשלהי קייטא באסיפת הפירות וביותר כשרואין שהאביב הוא בזמנו ועי' תוס' שם בד"ה או דלמא] :

שם תני רב יוסף הני כו'. כצ"ל:

תוס׳ סד״ה ואיידי. קודם שלשים של אדר. נ״ב בשעת הדחק אפי' אחר ר"ה מיד מעברין כדלקמן (די״ב א') ושם מוכח נמי כדברי תוס׳ דהכא:

חַד אָמַר: כְּנֶגֶד בִּרְכַּת כֹּהֲנִים. הקשה מהרש"א מה טעם יש בברכת כהנים לענין זה? ונראה לי בס"ד דשלשה פסוקים של ברכת כהנים מתחילים באות יו"ד (במדבר ו, כג-כז) והטעם כי יו"ד [20] במלואה מספרה עשרים ואותיות עשרים [620] מספרם כתר [620] ונמצא שלשה יודין דפסוקי ברכת כהנים רומזים לשלשה כתרים שהם כתר תורה כתר כהונה וכתר מלכות שכולן הם ענין שררה.
ועוד נראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל אור שכינה שורה על ידי כהנים בשעת ברכה כשמברכין את ישראל בשלשה פסוקים של ברכת כהנים ולכן צריך לכסות ידיהם בטלית לכבוד אור השכינה שלא יהי שורה על ידם בגילוי אלא יהיה מכוסה בטלית וכיון דאור שכינה שורה על ידיהם אז השם יתברך מסכים לברכתם. וידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל במדרש על עת עיבור השנה דאחר שהסכימו הנשיא והמזומנים לעבר השנה אחר שנשאו ונתנו בדבר ביניהם אז יזרח אור בית המדרש להורות שהקדוש ברוך הוא מסכים עמהם בדבר זה.
ובזה פרשתי בס"ד רמז הכתוב וְתִגְזַר אוֹמֶר וְיָקָם לָךְ וְעַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר (איוב כב, כח) כלומר תִּגְזֹר אוֹמֶר למטה לעבר השנה וְיָקָם לָךְ למעלה שהסכים הקדוש ברוך הוא עמך בדבר זה והמופת והוכחה על זאת היא עַל דְּרָכֶיךָ נָגַהּ אוֹר שיזרח אור שכינה בבית המדרש שהוא דרכיך, או הכונה על עולם הזה שנמשלה לדרך ונקראת דרך כי מן זריחת האור בחשך שם ניכר שהוסכם למעלה במה שגזרו אומר בעיבור השנה למטה.
ונמצא לפי זה עת שיושבים לעבר השנה וברכת כהנים דמיין להדדי כי בברכת כהנים אור שכינה שורה על ידיהם שבזה נראה שהשם יתברך מסכים בברכתם וכן בעיבור השנה זורח אור במקום הוועד שלהם שבזה מוכח ונראה שהשם יתברך מסכים על דבריהם.

בגמרא בין בזמנו בין שלא בזמנו אין מקדשין אותו שנאמר וקדשתם כו': וכתב הר"ן דמהא דהחמישים דריש כן וצ"ע דבר"ה (דף ח' ע"ב) משמע דמעיקר קרא קא דריש ע"ש:

ברש"י ד"ה שלשה. ועיבור שנה מטכסיסי מלכות שמים: לענ"ד י"ל דסמכו במנין המעברים על מספר רואי פני המלך כיון דניסן ר"ה למלכים כדאמרינן ריש ר"ה לכן עיבור שנה הוא דבר שנוגע למלכות דאם אין מעברין אז החודש שאחר אדר הוא למלך שנה אחרת אבל אם מעברין הוא לו שנה זו שעומד בה.

בתוספת ד"ה חישוב. משמע דחד תנא תני תרווייהו: לענ"ד י"ל דממה דקתני במתניתן עיבור החדש בשלשה ובברייתא קתני קידוש החדש ועיבור השנה בשלשה דברי ר"מ משמע דר"מ לא חייש למיתני עיבור החודש איידי עיבור השנה וא"כ מה דקאמר איידי דקבעי למיתני עיבור שנה כו' לא על ר"מ קאי אלא על ת"ק דמתניתן או על רבי שסידר המשנה דנקט לשון עיבור החדש איידי דבעי למיתני אחר זה עיבור שנה ומה דכתיב במתניתן דברי ר"מ לא קאי רק על עיבור שנה דר"מ לא ס"ל כר"א אלא ס"ל דמקדשין החדש:

(יו"ד ב) פליגי בה ר' יצחק בר נחמני וחד דעימיה ומנו ר' שמעון בן פזי ואמרי לה ר"ש בן פזי וכו'.—כעין זה לקמן (יד א) ועוד בשבועות (טז ב), אבל אין אנו יודעים מהו ההפרש בין לשון א' ללשון ב'.