סנהדרין ט ע"ב

דף ט - ב

כי אם נאמר שבכל אופן שהוא, אפילו הם לא התרו, מצטרפים העדים הפסולים לעדים הכשרים, ומתבטלת העדות בגללם, אם כן, מה יעשו שני אחים, ^[7] ועד אחד שאינו אחיהם, שראו באחד שהרג את הנפש. האם נאמר שעמידתן שם, וראיית הרצח על ידם של האחים במקרה, תציל את הרוצח מעונש, אך ורק בגלל נוכחותם המקרית בשעת מעשה!? אלא ודאי, צריך לומר, שרק אם עשו פעולה המצרפת אותן לעדות, כגון שהתרו במי שעובר את העבירה, ^[8] רק אז הם מצטרפים, ומתבטלת כל העדות.

ורבי יוסי חולק על כך, וסובר, שאפילו אם הקרוב או הפסול שתק ולא התרה, גם כן מצטרף עמהן, ופוסל בכך את כל העדות בדיני נפשות. והמדובר במשנתנו הוא באופן שעדי הבעל היו שלשה או יותר, ואחד מהן הוא קרוב או פסול, ששתק ולא התרה באשה. רבי מאיר סובר כרבי יוסי, שעדותן בטלה, ולכן אי אפשר לדונה במיתה, אלא רק בדיני

ממונות, לפטור את הבעל מתשלום הכתובה, ולכן דבר זה נידון בשלשה. ואילו חכמים סוברים כרבי, שאם לא התרו, מתקיימת העדות בשאר העדים, הכשרים, ונידונת למיתה, ולכן צריכין בית דין של עשרים ושלשה.

ז. ומביאה הגמרא עוד אופן בביאור מחלוקת רבי מאיר ורבנן, כגון שהביא הבעל עדים כשרים שזינתה, אלא שהתרו בה אנשים אחרים, ולא התרו בה העדים בעצמם.

ואיבעית אימא, אם תרצה, יש לבאר, שהמדובר במשנה הוא בכגון שהתרו בה אחרים, ולא התרו בה העדים.

וקמיפלגי, רבי מאיר וחכמים, חולקים בפלוגתא דרבי יוסי ורבנן, במה שחלקו רבי יוסי וחכמים בענין זה.

דתנן, שנינו במשנה במסכת מכות [ו ב] לגבי עדים שלא התרו בנידון, אלא אחר התרה בהם, והעדים רואים את המתרה. תנא קמא סובר שהם כשרים להעיד. ואילו רבי יוסי אומר: לעולם אינו העובר עבירה נהרג, עד שיהיו שני "עדיו" מתרין בו. והיינו, דוקא אם היו העדים המעידים מתרים בו, שנאמר: "על פי שנים עדים יקום דבר". כלומר, שיהא הדבר כולו, העדות וההתראה, קם על פי שנים העדים ^[9].

לכן, רבי מאיר סובר כרבי יוסי, והאשה לא תהרג, ואין כאן דיני נפשות, אלא דיני ממונות לפטור הבעל מתשלום כתובה, ונידון בשלשה. ואילו חכמים סוברים כרבנן דרבי יוסי, ויש כאן דיני נפשות להריגת האשה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

ח. ומביאה עתה הגמרא עוד אופן בביאור מחלוקת רבי מאיר וחכמים.

הקדמה

עדים שבאים להעיד בדיני נפשות, חוקרים אותם בית דין, זה שלא בפני זה, בחקירות ובדיקות [ויש עוד סוג שאלות, הנקראות "דרישות", והן יבוארו במקום אחר].

"חקירות", הן השאלות שחוקרים את העדים, כמו "באיזה יום" ו"באיזה שעה", אירע המעשה, ובאיזה מקום. אם הכחישו זה את זה בתשובותיהם עליהן, או אפילו שאמר אחד מהעדים: "איני יודע" - עדותן בטלה.

"בדיקות", הן שאלות צדדיות, שאין העדות תלויה בהן, כגון: האם היו בגדיו של הרוצח או של הנרצח שחורים או לבנים, או האם היה עץ תאנה שתחתיו נבעלה האשה, עם עוקצין גסין או עם עוקצין דקין.

לגבי הבדיקות, אם אין העדים יודעים, אין עדותן בטלה. ^[10] אבל אם הכחישו זה את זה, כגון שעד אחד אמר דקין והשני אמר גסין, סובר בן זכאי שעדותם בטלה, וחכמים סוברים שעדותם כשרה, לפי שאין חובת העדים לשים לבם כל כך לפרטים אלו.

ובמשנתנו מדובר, לפי אוקימתא זו, שעדי הבעל, שבאו להעיד על האשה שזינתה, הוכחשו

בבדיקות, כגון, שאחד אמר עוקציה של עץ התאנה היו גסין, והשני אמר דקין. אך לא הוכחשו בחקירות.

ואיבעית אימא, ואם תרצה, יש לך לומר, שהמדובר במשנתנו הוא בכגון: דעדי הבעל איתכחוש בבדיקות, ולא איתכחוש בחקירות. וקימיפלגי רבי מאיר וחכמים בפלוגתא דבן זכאי ורבנן.

דתנן, שנינו במשנה לקמן [מ א]: מעשה ובדק בן זכאי את העדים בעוקצי תאנים, והכחישו זה את זה, וביטל בן זכאי את העדות.

ורבי מאיר סובר כבן זכאי, ולכן אין כאן דין נפשות על האשה - לפי שלא יהרגוה, אלא רק דין ממונות של פטור הבעל מכתובתה, ודין זה נידון בשלשה. ואילו חכמים סוברים דלא כבן זכאי, אלא עדותם מתקבלת אף לדיני נפשות, ויהרגוה, ולכן צריכים עשרים ושלשה.

וכיון שביארה הגמרא את דין מוציא שם רע, מביאה עתה הגמרא הלכה נוספת של רב יוסף בדין מוציא שם רע.

רב יוסף מבאר את דינם של עדי שקר, זוממים, שבאו לסייע לבעל של אשה המוציא שם רע על אשתו שזינתה. שאם הוזמו, והם נהרגין - האם הם חייבים גם לשלם ממון.

וכך הוא הכלל בדין זה: נאמר בתורה [שמות כא] "וכי ינצו אנשים, ונגפו אשה הרה, ויצאו ילדיה, ולא יהיה אסון - ענוש יענש". היינו, ישלם המזיק דמי וולדות לאביהם. ודרשו חכמים [לקמן עט], שרק אם "לא יהיה אסון" באשה, אז חייב המזיק לשלם ממון לאבי הוולדות. אבל, אם האשה נהרגה, הוא פטור מלשלם דמי וולדות, משום ד"קם ליה, בדרבה מיניה", שיש לו עונש גדול יותר, דהיינו עונש מיתה על רציחת האשה, ואין בית דין מחייבים ממון במקום שמחייבים מיתה.

אך כל זה אמור, רק כאשר המיתה והממון הם כלפי איש אחד. אבל, אם שני העונשים היו חלוקים, כלפי שני אנשים, "ממון לזה, ומיתה לזה", וכמו שיבואר, מחייבים בית דין גם מיתה וגם ממון.

אמר רב יוסף: אם הוציא הבעל שם רע על אשתו, לאחר נישואיה אליו, שהיא זינתה תחתיו בהיותה ארוסה לו, כאשר היא ישבה בבית אביה בין האירוסין לנישואין, והביא הבעל עדים על אשתו, הנשואה לו עתה, ^[11] שזינתה בהיותה ארוסה, ובא לחייבה מיתה, וגם לפטור עצמו מחיוב התשלום של דמי כתובתה. והביא האב של הנערה עדים, והזימום לעדי הבעל, ואמרו האיך אתם מעידים שראיתם מעשה זה, ביום זה, במקום זה, והרי באותו יום, עמנו הייתם במקום אחר!

הרי עדי הבעל נהרגין על זממם להרוג את האשה, ואין משלמין ממון, את דמי הכתובה שרצו להפסיד לאשה. ^[12]

והטעם, משום שרצו לחייב את האשה גם מיתה וגם להפסיד לה את כתובתה, וקם להו בדרבה מיניה. ולכן פטורים הם מהממון. ^[13] אבל, אם חזר והביא הבעל עדים אחרים, והזימום לעדי האב - עדי האב נהרגין, על שזממו להרוג את עדי הבעל, ומשלמין [ממון] לבעל, על שרצו לחייבו מאה כסף. ולא שייך לומר: "קם ליה בדרבה מיניה", משום שהם שני חיובים נפרדים - ממון לזה, לבעל, ומיתה לזה, לעדים.

ומביאה הגמרא עוד דין שאמר רב יוסף בדיני עדות.

אמר רב יוסף: אדם הבא להעיד, ואמר שפלוני רבעו במשכב זכור, לאונסו, על כרחו של הנתבע המעיד - הרי הוא, הנרבע, ואחר, עד נוסף, שיצטרף עמו להעיד על הרובע, מצטרפין להרגו, שיהרגו את הרובע על פי עדות שניהם, הנרבע והעד הנוסף. ואין הנרבע פסול לעדות, כיון שהיתה רביעתו לאנסו, ואינו רשע, ולכן אינו פסול לעדות.

אבל, אם הנרבע מעיד שהוא לא היה אנוס, אלא נרבע לרצונו, הרי נרבע זה, לדבריו, רשע הוא. והתורה אמרה [שמות כ"ג] "אל תשת ידך עם רשע, להיות עד". ודרשו חכמים: אל תשת רשע, עד. וכיון שלדבריו הוא נרבע לרצונו, הרי הוא רשע הפסול לעדות, ואינו מצטרף עם עד אחר להרוג את הרובע אותו.

כך סובר רב יוסף. אך רבא חולק עליו, וסובר שאף אם נרבע לרצונו, הוא יכול להצטרף עם אחר להעיד על הרובע אותו.

רבא אמר: אדם קרוב אצל עצמו. דהיינו, כמו שקרוב פסול להעיד על קרובו, בין לטובה בין לרעה, כך פסול אדם להעיד על עצמו, אף לרעתו. ולכן, הוא אינו נאמן להעיד על עצמו שנרבע לרצונו.

וכיון שאין מתקבלת עדותו על עצמו שהוא רשע, יכולה להתקבל עדותו על הרובע, ויהרג הרובע על פי עדותו. כי אנו מחלקין את הנאמנות על עדותו [פלגינן דיבורא], ואנו אומרים שהוא אינו נאמן על עצמו, לומר שהוא רשע, אך הוא כן נאמן על חבירו, לומר שרבעו.

ומביאה עתה הגמרא עוד חידוש של רבא בדין של "פלגינן דיבורא".

אמר רבא:

אי בעי תימא כגון שהתרו בה ולא התרו בה עדיה ר' מאיר כר' יוסי וחכמים כרבנן. אי בעי תימא כגון דאתכחשו העדים בבדיקות ור' מאיר כבן זכאי וחכמים כרבנן. אמר רב יוסף הביא הבעל עדים שזינתה ונמצאו זוממין עדי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון נמצאו המזימין זוממין המזימין שבאו להזים נהרגין ומשלמין ממון לבעל ונפשות לעדים. אמר רב יוסף פלוני רבעו לאנסו הוא ואחד מצטרפין להרגו לרצונו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. רבא אמר אדם קרוב אצל עצמו ועדות הקרוב פסולה היא ואין אדם משים עצמו רשע וכן אם אמר פלוני

זה שבארנו שאין הנדון נהרג אא"כ התרו בו לא סוף דבר שהתרו בו עדיו אלא אף אחר דעלמא שהתרה בו בפני עדים אפילו עבד אפילו אשה כמו שיתבאר ומה שדרשו על פי שנים עדים וכו' עד שיהו עדיו מתרין בו אין הלכה כן וכבר דרשוהו בדרך אחרת לומר שלא תהא סנהדרי שומעת מפי התורגמן:

דיני נפשות שהוכחשו העדים ר"ל שלא כוונו שניהם לדבור אחד עדותן בטילה ואינו נהרג ולא סוף דבר שהוכחשו בחקירות כגון באיזה יום וכו' שהעדים באים על ידם להזמה אלא אפילו בבדיקות כגון זה אומר כליו לבנים וזה אומר כליו שחורים כמו שיתבאר:

מוציא שם רע שהביא הבעל עדים שזנתה והביא האב עדים והזימום הרי עידי הבעל נהרגין אבל אין משלמין ממון שאע"פ שהיו מפסידין אותה כתובתה והיה להם לשלם טובת הנאה בכדי מה שהיא מוצאת עכשיו ממנה אם תבא למכרה על מנת שאם תמות בחיי בעלה יפסיד הלוקח כדין זוממי כתובה האמור במקומו מכות ג' א' הרי מיתה וממון באחד הוא וכל שמיתה וממון באחד אין אדם מת ומשלם והרי זו המיתה והממון מצד האשה שהרי בנשואה עסקינן שכתובתה לעצמה שאלו בנערה המאורסה הואיל וכתובתה לאביה ממון לזה ונפשות לזה הוא כמו שיתבאר למטה ואם מפני מאה כסף של אב שהיו מפסידין לאב הרי על ידם היו באים לו שאין הבעל חייב במאה כסף עד שיביא עדים שזינתה חזר הבעל והביא עדים והזימו עידי האב הרי עידי האב נהרגין ומשלמין ממון נהרגים על שהיו באים להרוג את עידי הבעל שלא כדין ומשלמין מאה כסף לבעל שהרי ממון לזה ונפשות לזה הוא:

כבר ידעת שהרשעים פסולין לעדות והוא כל שעבר עבירה שחייב עליה מלקות מ"מ אינו נפסל עד שיעידו עליו בעשייתה שני עדים אבל אם הוא בעצמו בא לבית דין ואומר שגנב או שגזל אע"פ שמשלם על פי עצמו אינו נפסל בכך שאין אדם משים עצמו רשע מעתה מי שהעיד פלוני רבעני אפילו אמר שברצונו נרבע שאינו נאמן על עצמו שאין אדם נהרג על פי עצמו מ"מ נאמן הוא על האחר שרבע ואין אומרים רשע הוא זה הואיל ומעיד על עצמו שברצונו נרבע שאין מאמינין אותו על עצמו ונאמן על הרובע ומצטרף עם אחר להרגו ועל עצמו אינו נאמן ואומרים שלאנסו היה:

ויש לשאול עליה מה שאמרו בכתובות י"ח ב' בעדים שבשטר שאין כתב ידם יוצא ממקום אחר שאם אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת נפשות נאמנין אבל אמרו כתב ידינו הוא זה אבל אנוסין היינו מחמת ממון ר"ל שחד שקבלנו עליו או שהיה מיראינו לגזול את שלנו אין נאמנין שאין אדם משים עצמו רשע והיה לנו לומר גם כן שיהא נאמן על האונס אבל לא שמפני ממון הוא ונדון בו שבאונס נפשות היה ומתוך כך י"מ כאן שאין אדם משים עצמו רשע ואין מאמינין בו שנרבע כלל אלא אחר הוא שרבעו זה שמעיד הוא עליו וכן זו שבכתובות אין נאמנין אף על האונס כלל וזהו פלגינן דיבורא שמאמינין אותו על העדות אבל לא במה שהוא אצל עצמו כלל לא באונס ולא ברצון לא באונס ממון ולא באונס נפשות ולדעתי אין כאן קושיא כלל וזו וזו אחת הם ובשתיהן אנו מבטלין לגמרי אותו דבור שמשים בו עצמו רשע וכל היוצא ממנו ומקיימין את הראשון שאין בו שימת עצמו רשע וענין זה הוא שבכל אחד מאלו יש בו שני עדיות שבראשון אין בו שימת עצמו רשע ובשני יש בו שימת עצמו רשע שבכאן פלוני רבעני זהו הדבור האחד ואין כאן שימת עצמו רשע שאפשר שבאונס היה והדבור השני הוא שאומר לרצוני ומה שיוצא לנו מדבור ראשון הוא להרוג את הרובע ומדבור שני יוצא לנו להרוג את הנרבע ואנו מבטלין את השני ומקיימין את הראשון ואע"פ שהיה לנו לומר בטלה מקצתה בטלה כולה מקיימין את הראשון מכח אין אדם משים עצמו רשע שבטלנו בטעם זה לגמרי כל מה ששם בו עצמו רשע כאלו אינו ונשאר הדבור שלא היתה בו שימת עצמו רשע והוא הוא העדות וזו שבכתובות כתב ידינו הוא זה הוא עדות ראשון שבו מתקיים השטר ודבור שני הוא אנוסים היינו מחמת ממון והיוצא לנו ממנו הוא לבטל ענין השטר ולפיכך אנו מבטלין עדות שניה והיוצא ממנה ומקיימין את הראשון ואלו היינו דנין בו שאנוסים היו אלא שמחמת נפשות היה הרי הועילו באותו עדות שהיו משימין בו עצמם רשעים כאלו היינו מאמינין אותו עדות בעצמו שהרי מ"מ יתבטל השטר ואין זה חלוקת הדבורים וכן שאין לומר שיהא אנוסים היינו דבור אחד ומחמת ממון דבור אחר שהרי אנוסים היינו אינו דבור נשלם שהרי לא מתברר בו אם מחמת ממון אם מחמת נפשות:

וכן אני דן בכל מקום שאמרו לחלק את הדבור מצד מה שאין אדם משים עצמו רשע כגון מה שאמרו למטה כ"ה א' לדידי אוזיף בריביתא ואע"פ שאין הדבר מבואר בו כל כך שעל כרחך אחת צריך לתקן את הלשון שהרי יש לו להזכיר שם פלוני אלא שהתלמוד קצר דבריו ונשען על מה שהזכירו בראש השמועה בר בינתוס אתא לקמיה דרבא וכו' ונמצא שעדות זה כך היה מלוה ברבית הוא דלדידי אוזיף בריביתא ובכמה מקומות אתה מוצא שאתה צריך לתקן את הלשון וכמו שאמרו למטה בההוא דהוו קרו ליה קברשו ואמר מאן מסיק בי זוזא אלא פלניא ונתבעו היורשים על כך ועל כרחך אתה צריך לפרש אלא פלניא דאסיק בי כך וכך וכן ההוא דאמר אי הוו לי זוזי לא פרעתינהו לפלניא ונתבעו היורשים על כך ועל כרחך אתה צריך לתקן לא פרעתינהו לפלניא שנתחייבתי לו כך וכך וכן בהרבה מקומות ועוד שהרי מ"מ אין מוקדם ומאוחר ומה שאמר אוזיף בריביתא אע"פ שלא פירש למי הוא העדות ומה שאמר לדידי הוא שנתבטל מכח אין אדם משים עצמו רשע וכן אני אומר בהרגתיו האמור ביבמות שאשתו נשאת לאחר על פיו אע"פ ששם עצמו רשע על כרחך מזכיר הוא את הפלוני וענינו מת פלוני שאני הרגתיו ואנו מאמינין אותו במת פלוני אבל לא במה שאומר שהוא הרגו:

ומשטה זו אני דן שכל דבור שאלו סלקת מה ששם בו עצמו רשע לא נשאר טעם במה שנשאר מלשונו אינו עדות כלל מעתה מי שנצטרף עם אחד לומר זיניתי עם אשתך אינו אוסר שכשאתה מסלק מה ששם בו עצמו רשע אין לנשאר שום טעם אבל אם אמר אשתך זנתה עמי מצטרף לאיסור שהרי כשתסלק מלת עמי יש לאשתך זינתה טעם והוא הוא עיקר העדות אלא שאף בראשונה יש חולקין עלי לומר שחולקין אותו לענין זה שנאמר שלאנסו היה ואין זה כלום שהרי אין קושי אלא מדעת ואם אתה בא מכח מה שאמרו ביבמות נ"ד א' כגון שנתקשה לאשתו דברים רחוקים הם ואין סומכין עליהם להכשיר עדותו מטעם פלגינן דבורא ואם שאנסוהו להתאהב עמה עד שיתקשה מדעת הרי אף בזה רשע הוא שהרי העריות בדין יהרג ואל יעבור וכן הסכימו עמי בכל אלו גדולי הדור והוא הדין ברבעתי את פלוני והוא הענין שתפסוה בפלוני רבעני ובפלוני בא על אשתי ולא ברבעתי ובאתי אלא שהם פירשו בהרגתיו שחולקין בה את הדבור לומר שלא לרצונו אלא לאנסו או בשוגג ואני חוכך עוד לומר שכל שתולה עיקר העבירה בעצמו כגון רבעתי את פלוני הלויתי ברבית לפלוני קבלתי ממון והעדתי שקר אינו כלום ואע"פ שיש לפקפק בהרגתי את פלוני בעדות אשה הקלו וזהו מה שנראה לי לגלגל בתירוץ קושיא זו שהקשו הקדמונים מזו שבכאן לאותה שבכתובות ולדעתי לא הביאם להקשות כן אלא שהיו דנין אנוסין היינו בדבור ראשון ומחמת ממון בדבור שני ונמצא הראשון לבטל את השטר והשני לקיימו ונבטל את השני ונקיים את הראשון כדי לבטל את השטר ואין אנו צריכין לכך ומ"מ הם תירצו אף בזו שזו שבכאן הוא בשני גופים על חבירו ועל עצמו ונאמן על חבירו ולא על עצמו אבל אותה שבכתובות כל עדותם על עצמם ואין נאמנין ורבותי תירצוה שזו שבכאן מאחר שחולקין את הדבור הרי נתקיים אצלנו דין פלוני רבעני ונמצא שנתן לו דין רובע וכשאומר לרצוני לא בטל עדותו הראשון כלל שאף אם היה ברצונו מ"מ הרובע נהרג ומאחר שאין מאמינין אותו שלרצונו מצד שאין אדם משים עצמו רשע ומאמינין אותו במה שאומר שרבעו ממילא אנו צריכין לומר שלאנסו היה אבל אותה שבכתובות כשאמרו כתב ידינו הוא זה בשאין מאמינין אותם שאנוסין היו מחמת ממון האיך נדון מדבריהם מה שלא אמרו שבאונס נפשות היה והרי אפשר לקיים כתב ידינו הוא זה אע"פ שנאמר שלא נאנסו כלל ונמצא שאף הם סוברים שכתב ידינו הוא זה הוא דבור אחד ואנוסים היינו מחמת ממון דבור אחר:

ואי בעי תימא כגון שהתרו בה ולא התרו בה עידיה רבי מאיר אית ליה דרבי יוסי ואשתכח דליכא חיוב מיתה ורבנן לית להו דרבי יוסי ואשתכח דאיכא חיוב מיתה:

ואיבעית אימא כגון דאיתכחוש בבדיקות כגון כליו שחורים או לבנים ולא אתכחוש בחקירות כגון באיזה יום ובאיזה שעה ובאיזה מקום שהעדים נעשין זוממין על ידיהן רבי מאיר סבר הכחשה דבדיקות שמה הכחשה וליכא דיני נפשות ורבנן סברי לא שמה הכחשה דלא רמו סהדי אדעתייהו למיבדק כולי האי ואיכא דיני נפשות וקא מיפלגי בפלוגתא דבן זכאי ורבנן דתנן מעשה ובדק בן זכאי בעוקצי תאנים שהעידו שעשה מעשה תחת התאנה ואמר להן בן זכאי תאנה זו עקציה דקין או גסין ורבנן פליגי עליה ודוקא בבדיקות כי האי גוונא דלא צריכי לענין דינא אבל בבדיקות דצריכא לענין דינא כגון אחד אומר בסייף הרגו ואחד אומר בארירן הרגו דהא צריכי למידע במאי קטליה וכדאמרינן (ב"ק צ':) מה אגרוף מיוחד שמסור לעדים אף כל שמסור לעדים עדותן בטלה הדין הוא פירושא דאיסתבר לן בהא שמעתא והיינו דתנן אחד חקירות ואחד בדיקות שהכחישו זה את זה עדותן בטלה ופירושא מעליא הוא:

ואיכא מאן דמפרש ליה לדעולא דאמר בחוששין ללעז קא מיפלגי כלומר אם ישבו שלשה לדון על הבעל ולענשו וליסרו ודקדקו ונמצאו דבריו אמת כיון שהן דיני נפשות צריכין להוסיף עליהן עשרים אחרים אתו למימר לא אוסיפו עליהן הני עשרים אלא משום דקדמאי לא הוו ידעי למידק האי דינא ומפקי לעז עלייהו רבי מאיר לא חייש ללעז וחכמים חיישי הילכך הרי המלקות והעונש מבתחלה בעשרים ושלשה ואם נמצאו הדברים אמת הן דנין עליה דיני נפשות. רבא אמר כגון דאיכנוף מעיקרא כ"ג למידן דיני נפשות ואיבדור כגון שלא נתברר הדבר ונפטרה הנערה והלכו להן הדיינין ונשתייר מהן שלשה וחזר הדין לתבוע את הבעל כו' והדין פירושא לא דייק גבן מדאמרי' ואמר להו דונו לי מיהת דיני ממונות דאלמא ההוא דכנפינהו למידן להו דיני נפשות איהו קאמר להו השתא דונו לי מיהת דיני ממונות ואי אמרת דהני דיני נפשות דקאמרי בדינא דנערה קאי היכי משכחת לה הא אב הוא דקא תבע ממון מבעל ובעל קא תבע נפשות מאב ותו הא ברירנא דלא מיחייב בעל ממון עד שהוזמו עדיו וכיון שהוזמו עדיו אין כאן דיני נפשות לגבי נערה כלל וכ"ש דלשון לעז לא מיתב להאי פירושא שפיר דכל היכא דאמרי' לעז בהאי ענינא לא משמע אלא במי שיצאה עליו שמועה רעה מחמת שעשה דבר שאינו הגון כדאמרי' בפרק מקום שנהגו (פסחים נ"א.) לעזה עליהם מדינה והאי טעמא לא שייך בהאי פירושא דמרן ז"ל:

ורבינו שלמה ז"ל פריש לה להאי תביעת ממון דהאי שמעתא כולה לבד מדרב חייא בר אבין כשהבעל תובע להפסיד כתובתה וכגון שלא הביא עדים והאי חוששין ללעז דקאמרי' שמא יצא קול שפלוני לא מצא לבתו של פלוני בתולים ויבואו עדים שזינתה ונמצא הדבר בא לידי דיני נפשות והאי פירושא ליתיה כלל מהנך אנפי כולהו דכתבינן לעיל ובריש פירקין. ותו אי מהאי טעמא אכתי לאו טעמא הוא דהשתא מיהת לידיינו דיני ממונות בשלשה ולכי אתו סהדי לידיינו דיני נפשות בכ"ג. ותו בגמרא משמע דפשיטא ליה דבדאיכא דיני נפשות השתא קא מיירי תנא ואפ"ה קא קשיא וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי ואי אמרת טעמא משום דאתי לידי דיני נפשות הוא השתא אנן קשיא לן אע"ג דהשתא אית ביה דיני נפשות ואת מתרצת משום דאיפשר דאתי לידי דיני נפשות. ותו נהי דיצא קול לא שייך ביה לשון לעז אלא במי שיצאה עליו שמועה רעה בחנם ותו אי סלקא דעתך דמאן דחייש ללעז הכי קא חייש שמא יבואו עדים שזינתה ויבוא הדבר לידי דיני נפשות אי הכי קשיא לאביי ולכולהו הנך אמוראי דאתו בתריה דסבירא להו דלכ"ע חוששין ללעז ומוקמי לה לפלוגתייהו בסהדותא דאית בה דיני נפשות לרבנן ולית בה דיני נפשות לרבי מאיר ואי כדקאמר מרן ז"ל כיון דאמרת לכ"ע חוששין ללעז שמא יצא קול ויבואו עדים שזינתה ויבוא הדבר לידי דיני נפשות אכתי קשיא לרבי מאיר אמאי בשלשה הא ודאי אע"ג דהני סהדי לא מיחייבי לה קטלא חיישינן ללעז דילמא נפיק קלא ואתו סהדי אחריני דמיחייבי לה קטלא דהא אמרת דאפי' כי ליכא סהדי כלל חיישי' ואיהו ז"ל פריש דכיון דאתו הני תרי סהדי ולא אסהידו בה חיוב מיתה ליכא למיחש לסהדי אחריני דגלי אדעתיה דאהני קא סמיך ומריה דאברהם האי טעמא בלא טעמא הוא דאדרבא כל שכן דאיכא למיחש לאחריני ועוד אי סלקא דעתך דהאי דיני ממונות דקתני גבי מוציא שם רע להפסידה כתובתה הוא אי הכי לאביי וכולהו אמוראי דמוקמי לה לטעמייהו דרבנן בדאתו סהדי דמיחייבי ליה קטלא בסהדותייהו אי ס"ד דבדלא הוזמו עסקינן ולאפסידה לכתובתה קאתי למה ליה לבעל למיתבע מינה כתובה כיון דבת קטלא היא לכי מיקטלא על כרחך פקעה לה כתובה וא"כ מאי מפני שיש בו דיני נפשות האי מפני שהוא דיני נפשות מיבעי ליה אלא ודאי האי פירושא ליתיה כלל ואפירושא דילן סמכינן:

אמר רב יוסף הביא בעל עדים שזינתה והביא האב עדים והזימום לעידי הבעל עידי הבעל נהרגין ואין משלמין ממון טובת הנאת הכתובה שהיו מפסידין את האשה כי ההיא דפרק החובל (בבא קמא פ"ט.) דאמרינן מעידנו באיש פלוני שגירש את אשתו ונתן לה כתובה והרי היא יושבת תחתיו ומשמשתו כו' דמתחייב מיתה פטור מן התשלומין דכתיב ולא יהיה אסון ענוש יענש הא יש אסון לא יענשו חזר והביא הבעל עדים והזימום לעידי האב עידי האב נהרגין ומשלמים ממון לבעל שבאו לחייבו מאה סלע ונפשות לעדיו שבאו לחייבם מיתה קסבר רב יוסף כי אמרינן אין אדם מת ומשלם היכא דמיתה ותשלומין לחד אבל לתרי לא אמרינן ודלא כריש לקיש (ב"ק כ"ב:) דמוקי לה למתני' דהמדליק את הגדיש בגדיש דחד ועבדא דחד ואפ"ה פטור אלא כרבי יוחנן ס"ל דאמר אשו משום חציו ולא צריך לשנויה למתני' דלרבי יוחנן היכא דגדיש דחד ועבדא דחד חייב על הגדיש:

ואמר רב יוסף פלוני רבעו לאנסו הוא ואחר מצטרפין להרגו לרצונו לדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד וכי תימא מה נפשך אי מהימנת ליה לישויה נפשיה רשע הימניה נמי למיקטליה להאיך לאו קושיא היא דכיון דרשע הוא על כרחיך התורה פסלתו לעדות:

רבא אמר אדם חשוב קרוב אצל עצמו וכשם שאין אדם משים את קרובו רשע לבטל עדותו כך אין אדם משים את עצמו רשע לפסול את עצמו ולבטל עדותו ואע"ג דחדא סהדותא היא וס"ד אמינא הפה שאסר לחייב את הרובע הוא הפה שהתיר על עצמו שהוא רשע אפ"ה כיון דאין אדם משים את עצמו רשע לא מיפסיל ופלגינן דיבורא דאע"ג דחד דיבורא הוא לא אמרינן עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה אלא אע"ג דלא מהימן אנפשיה למיקטלי' מהימן אחבריה והיינו טעמא נמי גבי העדים שאמרו אנוסים היינו מחמת ממון דלא מהימני ואעפ"י שאין כתב ידן יוצא ממקום אחר שכיון שאינן נאמנין לפסול את עצמן לפי שאין אדם משים את עצמו רשע ממילא איקיים ליה שטרא שהרי אין ביטול השטר בא אלא מחמת פסלותן וכיון שאין נאמנין לפסול את עצמן איבטילא לה סהדותא דמסהדי אנפשייהו לגמרי ואיקיימא לה סהדותא דאסהידו בשטרא. כללא דמילתא כל היכא דלא מצי למיפסל קרובו לבטוליה סהדותיה לא מצי למיפסל נפשיה לבטולי סהדותא דסהיד אחבריה והתם נמי פלגי דיבורא איכא דאע"ג שהפה שאסר ואמר כתב ידינו הוא זה הוא הפה שהתיר ואמר אנסוין היינו מחמת ממון אפ"ה פלגינן דיבורא ואע"ג דלא מהימני למיפסל נפשייהו ואיבטיל ליה מקצת דיבורייהו לא איבטיל כוליה ומהימנין להו גבי סהדותא דכתב ידינו הוא זה ולא מצית למימר ניהמניה לבטולי סהדותיה מאנפא אחרינא ולימא הני דאמרי אנוסין היינו מחמת ממון מחמת נפשות הוא דאניסי ונימא הני אנוסין הוו מכל מקום למפסליה לשטרא ולא נהימנינהו למיפסל נפשייהו לא ס"ד אנן לא מבטלינן לה לסהדותייהו אלא מההוא אנפא גופיה דמבטלי לה אינהו אי מהימני בההוא אנפא גופיה מבטלינן ליה לסהדותייהו ואי לא לא מבטלינן ליה לסהדותייהו וטובא איחבטו רבואתא בהני תרי שמעתתא דאין אדם משים את עצמו רשע לאוקימינהו בחד טעמא ולא יכילו וכד מעיינת בהדין טעמא דילן סלקי לך הני תרי שמעתתא אליבא דהילכתא. ואי קשיא לך דרבא אדרבא הכא אמר רבא דנרבע נאמן להעיד על הרובע אפילו היכא דאמר רבעו לרצונו והתם במכות פרק ראשון (ו.) קא מקשינן אמתני' דקתני אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אלא מעתה הרוג יציל כלומר יציל את ההורג ממיתה שהרי פסול להעיד עליו וכיון שראה עם העדים הוו להו כשלשה שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ופרקינן כשהכהו מאחריו ומקשינן נמי נרבע יציל את הרובע כו' ורובע עצמו יציל את עצמו בראייתו ופריק רבא במקיימי דבר שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה דאלמא נרבע אינו נאמן על הרובע דאי נאמן הוי ליה ממקיימי דבר ועדותן בטלה לא תיקשי לך דשאני התם דאיכא סהדי דמסהדי דלרצונו רבעו דכיון דאיכא ליהימנינהו לסהדי דלרצונו נרבע ממילא הוה ליה רשע ואיפסיל ליה לאסהודי ארובע ואמטול הכי קשיא לן אלא מעתה נרבע יציל שהרי גם הוא ראה עם העדים את המעשה ופריק רבא במקיימי דבר הכתוב מדבר שאם היה אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אבל נרבע לאו ממקיימי דבר הוא שהרי אינו נאמן להעיד על הרובע הואיל ויש עדים שנרבע לו לרצונו ולא דמי לאחד מהן פסול דהתם בפסול מחמת דבר אחר קא מיירי דאי לאו האי פיסולא הוה מהימן בהאי סהדותא והוה ליה במקיימי דבר אבל נרבע לרצונו דפסוליה מחמת ההוא מעשה גופיה דהמסהיד עילויה הוא לאו ממקיימי דבר הוא דהא אי לא הוה ההוא מעשה דגרם למיפסליה לא הוה ליה מדעם לאסהודי ואשתכח דלא שייך במקיימי דבר כלל. והני מילי היכא דאיכא סהדי דמסהדי דלרצונו רבעו דאינהו עקרי ליה מהאי סהדותא לגמרי אבל היכא דליכא תרי סהדי דמסהדי בהאי מהימן לאסהודי ארובע דהא לא מהימן לישווי נפשיה רשע והוה ליה ממקיימי דבר וכשר. ואיכא דמקשו נמי דרבא אדרבא הכא אמר רבא אין אדם משים את עצמו רשע הא לאו הכי פסול לעדות והתם בפרק דיני ממונות (כ"ז.) קאמר רבא דרשע דחמס בעינן ותירץ רבינו יעקב צרפתי ז"ל שאני הכא דהוה ליה חשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו ולאו מילתא היא דכי אמרינן הכי היכא דאיכא למיחשדיה דלהנאת נפשיה קא מסהיד או דיין אבל היכא דלית ליה הנאה כלל לא אמרינן תדע דהא גבי החשוד על העריות (לקמן סנהדרין כ"ו:) דמכשר ליה רב נחמן לעדות ואמר רבא ומודה רב נחמן לעדות אשה שפסול ואמר רבינא ואי תימא רב פפא לא אמרן אלא לאפוקי מבעלה דניחא ליה אבל לעיולא לבעלה לית לן בה דשמעת מינה דלא אמרינן אחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו אלא בסהדותא דאיכא למיחשדיה דניחא ליה בגווה אבל בסהדותא דליכא למיחשדיה דניחא ליה בגווה כשר. ומסתברא לי לתרוצי בה תרי תירוצי חדא דרבא לדברי ר' יוסף קאמר ליה לדידי רשע דחמס בעינן אלא אפי' לדידך דפסלת ליה ארביעה הכא לא מיפסיל דאין אדם משים את עצמו רשע. ואיבעית אימא נרבע נמי כמומר אוכל נבלות לתיאבון דמי דהא לרצונו קא מיירי ולתיאבון דכ"ע פסיל וההיא דאמר רב נחמן החשוד על העריות כשר לעדות ואמר רבא ומודה רב נחמן כו' התם ברנונא סהדי דמסהדי עליה אלא על לא טובה השמועה והיינו דקשיא ליה לרב ששת ארבעין בכתפיה דמלקין על לא טובה השמועה וכשר דייקא נמי דקרו לישנא דהחשוד על העריות ולא נקיט לישנא דהבא על הערוה כשר לעדות ואיפרק קושיין כהוגן:

בד"ה בפלוגתא דבן כו' א"נ איירי דיש לבעל ב' כיתי עדים המכחישים כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה במאי איירי כו' ע"ש דבריו באורך והעולה מדבריו דאחר הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחריני ולהאי תירוצא של התוס' איירי דלא היה הכחשה גמורה והא דלא מקטלא לרבנן היינו משום דהראשונים לא התרו בה כו' זהו תוכן דבריו אבל הם תמוהים דכולה שמעתיה אינה מוכחת כן דא"כ הוא כדבריו דאחר הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחריני מי דחקו לרבא ולרבי חייא בר אבין לאוקמא תבעו ממון היינו בהזמה הא איכא לאוקמא נמי בהכחשה גמורה וסיפא תבעו נפשות בהכחשה דאינה גמורה דע"כ הכי מתוקמא הסיפא בהכחשה ועוד דלא לשתמיט בכולה שמעתין למימר דהכחשה גמורה בהזמה ועוד שכתבו התוס' בתירוץ קמא בין לפ"ה בין לפר"ת לר' מאיר כגון דאמרי הנך סהדי לא היה שם עד אחר כו' מי הכריחם לזה דע"כ בלאו הכי נמי ליכא למיחש לסהדי אחריני דכיון דלפר"ת מיירי כשהכחישו אותם עדי האב הכחשה גמורה דמשום הכי לא מקטלא לרבנן ואם כן מהאי טעמא נמי ליכא למיחש לסהדי אחריני ועוד לתירוצא בתרא כתבו דעדי האב הזימו לעדי הבעל כו' הא סגי להו למימר כמו בתירוצא קמא דעדי האב הכחישו אותם הכחשה גמורה גם מ"ש מהרש"ל שא"א לו ליישב אלא שאותן ב' כיתי עדי הראשונים לא התרו בה כלל הוא תמוה דא"כ מאי חששא איכא לרבנן שיבואו עדים אחרים אם לא התרו בה דלהא ודאי ליכא למיחש שהעדים אחרים יעידו טפי מהראשונים דהיינו שיאמרו שהתרו בה דהא בכל הנהו אוקמתות לאביי ולשאר אמוראי לא חיישינן להכי שהעדים האחרים יעידו טפי מהראשונים דאל"כ לר"מ נמי הוה בעינן כ"ג גם עיקר התירוץ של התוס' דאיירי שלא התרו בה כלל חסר מדבריהם ומן ספר התלמוד וע"כ נראה ברור דאף אחרי הכחשה גמורה איכא למיחש לסהדי אחריני דודאי אחרי הזמה דהתורה האמינה לעדים האחרונים שנאמר דהראשונים סהדי שקרי נינהו ושיהרגו על ידיהם לית לן למיחש לסהדי אחריני על זנות זה אבל אחרי הכחשה אפי' הכחשה גמורה מפי עידי האב אכתי איכא למימר דהראשונים קושטא קאמרי ועל זנות זה עצמו יבואו עוד עדים אחרים ולא יוכחשו מפי עדי האב ולא מפי עדי בעל הראשונים וכגון דהראשונים אמרו דבשתי שעות ביום זינתה והביא האב עדים שלא זינתה בב' שעות דלא זזה ידה מתוך ידינו ואיכא למיחש עדיין שאותו זנות זינתה ויבואו עדים ויעידו בשלש שעות זינתה אלא שהעדים הראשונים לא כוונו השעה דבשעה אחת טעו אינשי דבכה"ג אפי' בכת אחת לא הכחשה היא כמו ששנינו בריש היו בודקין אחד אומר בשתים ואחד אומר בשלש עדותן קיימת דהשתא עדים האחרונים לא הוכחשו מפי עדי האב שלא העדו עד שלש שעות ביום גם לא יוכחשו מפי עדי בעל הראשונים דאית לן למימר דטעו בשעה אחת וע"פ עדות האחרונים גם עדים הראשונים לא יוכחשו מפי עידי האב כיון דאית לן למימר דטעו בשעה אחת מיהו אי לאו עדים האחרונים שהעידו שבשלש זינתה לא היינו אומרים דטעו הראשונים בשעה אחת ובשלשה זינתה להחמיר עליה דלית לן למימר הכי אלא מפי עדים וכן יש לפרש בחקירת מקום כגון שראשונים אמרו בשלשה שעות זינתה במקום הזה ובאו עידי האב והכחישום ואמרו דבלילה שאחרי זה היתה האשה במקום אחר וא"א לילך מבג' שעות ביום עד הלילה ממקום שזינתה עד אותו מקום שאמרו עדי האב דאיכא למיחש שמא יבואו עדים אחרים ויעידו דבשתי שעות ביום נעשה אותו הזנות ואפשר לילך מאותו מקום שזינתה בשתי שעות ביום עד הלילה שאמרו עדי האב דהשתא גם עדי הבעל הראשונים נמי לא יוכחשו דאית לן למימר דטעו בשעה אחת ולכוון דבריהם כפי עדות האחרונים והשתא דברי התוס' יפורשו בפשיטות ולתירוץ קמא כתבו דלר"מ לא חיישינן לסהדי אחריני שיאמרו כ"א מן העדים דהשתא אחד במקום שלשה אינו משום דאמרי הנך סהדי דלא היה שם עד אחר ולית לן למיחש טפי ממה שיעידו ולפר"ת לרבנן דע"כ איירי כשהכחישו אותם עדי האב הכחשה גמורה כמו שכתבו התוס' לעיל דאם לא כן הוה מקטלא הא דבעי כ"ג ואף על גב דליכא למיחש לסהדי אחרני שהרי אמרו שלא היה שם עד אחר מ"מ איכא למיחש שמא יזים כו' ולר' מאיר נמי נהי דיזים עדי האב לא מקטלא כיון דאתכחשו בבדיקות ועוד כתבו אי נמי איירי דיש לבעל כו' דלרבנן ודאי נאמר כדלעיל דאיירי בשהכחישו אותן עידי האב הכחשה גמורה ולכך לא מקטלא ובעי כ"ג משום דאיכא למיחש לסהדי אחריני שלא יוכחשו לא מפי עדי האב ולא מעדים הראשונים כמו שכתבו לעיל אלא דלרבי מאיר איכא למימר דאיירי שכבר בתחלה הביא הבעל שני כיתי עדים המכחישות בבדיקות ולכך ליכא למיחש לסהדי אחריני שהרי יוכחשו גם כן בבדיקות ממה נפשך מאחת משני כיתות הראשונים שהביא הבעל והאי תירוצא בעצמו הוא התירוץ שכתבו התוס' לעיל ואין אנו צריכין להגיה שם בו כלום כמו שהגיה שם מהרש"ל לפי דרכו וכתבו עוד תירוץ ג' דלא מיירי לרבנן דלא מקטלא משום דהכחישום עדי האב הכחשה גמורה ואיכא למיחש לסהדי אחריני אלא דאיירי דהזימום עדי האב ולכך לא מקטלא והשתא אחר הזמה לכ"ע ליכא למיחש לסהדי אחריני אלא דטעמא דרבנן משום כבוד הראשונים כו' והדברים ברורים למבין באין גמגום ודו"ק:

בד"ה עדי האב כו' תימה דאמאי נהרגין כו' מתוך שיכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו כו' עכ"ל ולעיל בשמעתין אהך דמוקמינן מתניתין בפלוגתא דר' יוסי ורבנן שהתרו בה אחרים ולא התרו בה עדיה דלרבנן בעי כ"ג ולא תקשי להו אמאי נהרגת הא הוי עדות שאי אתה יכול להזימה שהעדים אם הוזמו אין נהרגין כיון שלא התרו בה יכולין לומר לאוסרה על בעלה באנו י"ל כגון שהם העידו שאחרים התרו בה ולא שמענו מפי אחרים אלא מפיהם דהשתא ע"כ לאו לאוסרה לחוד באו וק"ל:

בד"ה לרצונו רשע כו' אין לפרש כו' שהוא פסול מחמת ששונא כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה דהא שונא כשר להעיד כו' עכ"ל ואין כאן מקום תימה דודאי דאנן קי"ל הכי דשונא כשר להעיד כרבנן דפליגי אר' יהודה בפרק זה בורר מ"מ לר' יהודה פריך התם דמסתמא ר' יהודה לא פליג אדר' עקיבא דאמר נמצא אחד מהן קרוב או פסול כל העדות בטל ולר' יהודה דשונא פסול הרוג שהוא ודאי שונא להורג יציל וק"ל:

בא"ד ערות אביך ממש כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה הא לשם ליכא מיתה רק כרת עכ"ל וכן הקשו בתוספות סוף פ"ב דיבמות ע"ש:

גמ' נהרגין ומשלמים ממון ממון לזה כו' ואר"י כצ"ל:

רש"י בד"ה דא"כ כו' כשר עמהם הס"ד:

בד"ה פלוני רבעו לאנסו במשכב כן צריך להיות:

תוס' בד"ה ר' יוסי אומר כו' השונא נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש אפילו בלא התראה ולא יכול לומר שוגג הייתי:

בד"ה בפלוגתא לא היה שם עד אחד וטעמא דרבנן בכ"ג מפרש ר"ת כו' כצ"ל הד"א:

עוד בדבור זה כגון דלא הוכחשו כו'. נ"ב פירוש שהזמה יהיה על זה שבשקר הכחישו לעדי הבעל ודו"ק:

עוד בדבור זה המכחישים זו את זו בבדיקות כו'. נ"ב ותימה במאי איירי אי שהכחישו עדי האב אותם הכחשה גמורה א"כ כל העדים שיבאו כולם יהיו מוכחשים בהכחשה גמורה מן הראשונים דלא אזלינן בתר הרוב גבי הכחשה ותרי כמאה ואין לומר שמא יבואו עדים ויאמרו בזמן אחר כך שהוכחשו אותם עדים זינתה חדא דלא חיישינן להכי ועוד א"כ לא יהיו מוכחשים בבדיקות מן הראשון ודו"ק. ואי אפשר לפרש דלא הוכחשו ולא פסלם האב אם כן למה לי למיחש לסהדי אחריני הלא קטלו לה לרבנן דאמרי הכחשה דבדיקות לאו הכחשה היא. ואי אפשר לי ליישב אלא שאותן שני כיתי הראשונים לא התרו בה כלל ולא היו אלא עדי ראייה בעלמא ודו"ק (עיין במהרש"א):

בא"ד כל שכן לאחר גמר דין כו' כצ"ל:

בד"ה לרצונו רשע הוא כו' לא דנו ולא מעידו הא דפריך בפרק קמא צ"ל והא דפריך כו':

בא"ד אין לפרש שהוא פסול מחמת ששונא הרובע כו'. נ"ב ותימה דהא שונא כשר להעיד ולדון פסול גליון (עיין במהרש"א):

בסוף הדבור ערות אביך ממש. נ"ב ותימה הא לשם ליכא מיתה אלא כרת גליון (עיין במהרש"א):

בד"ה ואין אדם כו' מדקאמר בפ"ב דכתובות כצ"ל:

בא"ד ותדע דאם היה כהן כו'. נ"ב האי תדע דקאמרי התוספות אין זה הוכחה כלל אלא מסברא בעלמא הוא דקאמרי וי"מ אמאי לא קאמרי התוס' בלא אחותו אלא פלוני בא על אשתו כו' דאיירי אפילו בכהן ומש"ה האי תלמיד טועה בלובלין שהגיה הספרים מחק אחותו וטעות בידו דודאי גבי אשתו לא מהימן להורגה אבל לאומרה מהימן דשוי אנפשיה חתיכה דאיסורא ודו"ק:

עוד בדבור זה ועוד י"ל כו'. נ"ב חוזר לקושיא דלעיל:

בא"ד וכתב בו עצמך ונכסיי כו' כצ"ל:

בתוס' בד"ה בפלוגתא דבן זכאי כו' תימה כו'. דהא חיישינן שיבאו עדים אחרים שזינתה בין לפירוש הקונטרס בין לפירוש ר"ת [לעיל (סנהדרין דף ח' ע"א) בתוס' בד"ה מוציא ש"ר כו'] יש לראות איה מצינו לרש"י דחיישינן לסהדי אחרינא ואדרבה מפירש"י משמע בהיפך דכתב באביי [לעיל (סנהדרין דף ח' ע"ב) בד"ה אביי אמר] והכא בפלוגתא דמתני' כגון שהביא עדים כו' דתו ליכא למיחש לסהדי אחרינא והני אמרי כו' משמע מלשונו להדיא דהיכא שבאו פעם אחד כת עדים לא חיישינן תו ומהאי טעמא נראה שפירש לעיל בדעולא [בתירוצא דרבא אליבא דעולא בד"ה והזימום] ואפילו כבוד הראשונים ליכא כו' דדינא אחרינא הוא כו' דמי הזקיקו לזה דלמא עולא לית ליה כבוד הראשונים וכמו לשיטת התוס' [בד"ה חוששין ללעז דצ"ל ע"כ] דלא ס"ל לעולא כבוד הראשונים ואף דקושטא דמ"מ צריך [רש"י] לפרש כן [לשיטתו] דכבוד הראשונים איך כאן דמלתא אחריתא הוא כו' משום דאביי ושאר אמוראים דס"ל לכ"ע חוששין [לכבוד הראשונים] ומפרשים בא לגבות ממון כמו לעולא כמו שכתב רש"י [לעיל בד"ה אביי] מ"מ אין כאן מקומו בעולא לפרש כן רק דאזיל לשיטתו דלא חיישינן לסהדי אחרינא אחר שהביא עדים פעם אחד ולא כמ"ש התוס' לשיטתם ולזה הרגיש דהו"ל לפרש לעולא בא לגבות ממון בפשיטות טפי בלא הזמה רק שהוכחשו עדי הבעל דתו ליכא למיחש לסהדי אחרינא ותבעו ממון אכתובה כמו בכולה שמעתין לפירש"י ובמקום דאיכא נפשות כגון שלא הביא עדים בתחלה או לא הוכחשו אלא משום דכי האי גוונא אכתי צריך עשרים ושלשה משום כבוד הראשונים דבתחלת תביעת הבעל כשתבע הבעל הכתובה היה צריך עשרים ושלשה אף עתה נמי בתביעתו [רק] ממון כתובה היה צריך עשרים ושלשה לזה מוקמי בבא האב לגבות ממון דהשתא הזמנה אחריתא היא וליכא כבוד הראשונים וזה שכתב [רש"י] נמי בדאביי ומדבעינן עשרים ושלשה ברישא אפילו ממון בעשרים ושלשה דחוששין לכבודן של ראשונים ר"ל כגון שהוכחשו דליכא למיחש תו ללעז [דמכיון שהביא עדים פעם א' תו לא חיישינן לסהדי אחרינא] מ"מ משום כבוד הראשונים [בעינן עשרים ושלשה אף] לתביעת כתובה דלשיטת רש"י אף שהוכחשו מ"מ העדות יכול להיות אמת כמ"ש התוס' [לעיל בד"ה מוציא שם רע] וליכא סהדי שיקרא [דנימא דהשתא בתר סהדי שיקרא קמהדר] וממילא נאמן הוא עדיין להפסיד כתובה כאלו לא היה עדות מעולם דנאמן על פיו אף שי"ל נמי שר"ל כגון ציור אביי גופא דאתרו בה סתם לר"מ אלו היו תחלת התביעה בפני עשרים ושלשה אף דאין כאן לעז ואין כאן תו דיני נפשות אפ"ה היה צריך עשרים ושלשה לר"מ משום חוששין לכבוד הראשונים רק פלוגתתם איירי דתחלת הדין היה בפני שלשה כמו שמסיים רש"י:
סוף דבר דמשמע מפירש"י דלא חיישינן תו לסהדי אחרינא ומ"ש לעולא בבא לגבות ממון והוזמו דתו ליכא למיחש ללעז דאיגלי כו' והני סהדי שיקרא נינהו אין הכי נמי דאף בהכחשה דלאו שיקרא נינהו נמי ליכא למיחש רק קושטא נקיט ומשום דאפילו להפסידה כתובה אינו נאמן והבעל צריך ליתן מאה סלעים כמו שמסיים ודו"ק:

בא"ד וי"ל כו' וטעמא דרבנן בעשרים ושלשה לפירוש ר"ת כו' דלרש"י מיושב בפשיטות במאי דאמרי סהדי לא היה שם עוד עד דלר"מ בשלשה שתביעת הבעל רק ממון כיון דאיתכחשו בבדיקות ולרבנן תביעת הבעל הוא גם על נפשות וצריך עשרים ושלשה אבל לפירוש ר"ת [לעיל בד"ה מוציא ש"ר דמכיון דאיתכחשו העדים מתחייב הבעל ליתן מאה סלע להאב] ידבר מוציא שם רע דר"מ מתביעת האב ולרבנן מתביעת הבעל כמו שהקשו התוס' לעיל [בדיבור הנ"ל] וצ"ל ע"כ שהוכחשו הכחשה גמורה [שהביא האב עדים והכחישום הכחשה גמורה] דהשתא איירי הכל [אף לרבנן] מתביעת האב ואפ"ה צריכין עשרים ושלשה אף דליכא למיחש לסהדי אחרינא שהרי הראשונים העידו שלא היה שם עד אחר על הזנות (אבל אל תטעה שר"ל אחר הכחשה גמורה ליכא למיחש לסהדי אחרינא דז"א כלל דדוקא אחר הזמה לא חיישינן דסרה גופה של עדות דסהדי שיקרא נינהו. על הגליון. ומהאי טעמא לא שני התוס' (בקמא כא"נ) [כקמא בא"נ] בתרא וטעמא דרבנן משום שמא יוזמו עדי האב דכיון דהוזמו עדי הבעל חשבינן להו לסהדי שיקרא ולית לן למיחש שמא יוזמו עדי האב כמו דלא חיישינן שמא יבאו עוד עדים על הזנות כיון דעדי הבעל שיקרא נינהו משא"כ כאן [דאיירי התוס' בהכחשה שפיר חיישינן שמא יוזמו העדים המכחישים גם הוי חיישינן לעדים אחרים רק דכאן ליכא למיחש לסהדי אחרינא שהרי הראשונים העידו שלא היה שם עד אחר]) מ"מ יש לחוש שתיהרג ע"פ עדים הראשונים גופא דיוזמו עידי האב באופן שלא יהיה עדות עידי האב הכחשה לעידי הבעל הראשונים ויתבטל הכחשתן ויצטרך עשרים ושלשה להורגה ע"פ עדות הראשונים:

בא"ד א"נ איירי כו' . ואין צריך לומר דאמרי הנך סהדי דלא היה שם עד ומ"מ אין לחוש לר"מ לעדים אחרים דאיירי שיש לבעל שני כיתי עדים כו' ונמצא [אף אם יבאו עוד עדים אחרים על הזנות] ממ"נ לעולם [יהיו] מוכחשים בבדיקות מאחד מב' כיתות (ואף אם יאמרו אין אנו יודעין מ"מ עדותן בטילה לר"מ כיון דהכחשה דבדיקות לדידיה הוי הכחשה דהא בהא תליא. וצריך לראות אח"ז בפרק היו בודקין. [דשם מפורש במשנה להדיא דבאומרים אין אנו יודעין בבדיקות עדותן קיימת ובהוכחשו בבדיקות עדותן בטילה ע"ש]). לזה לר"מ בשלשה דתו ליכא דיני נפשות הן מפי שני כיתי עדים הראשונים הן מפי עדים שיבאו. ולרבנן בעשרים ושלשה אף דמיירי שהוכחשו עדים הראשונים הכחשה גמורה [ע"י עדים שהביא האב להכחישם ותובע האב ממון ק' סלע אף לרבנן כמו לר"מ] דאל"כ מוציא ש"ר דרבנן איירי בתביעת הבעל [ולר"מ איירי בתביעת האב] וכמו שהקשו התוס' לעיל [אע"כ שהוכחשו הכחשה גמורה] ואיירי הכל בתביעת האב ועל פי העדים הראשונים ליכא דיני נפשות [אף דלא מיחשב הכחשה דבדיקות] כיון דהוכחשו הכחשה גמורה. מ"מ איכא למיחש כו' [לעדים אחרים כו'] ועיין בח"ש שהקשה ותימה כו' [אי הכחישו עדי האב אותן הכחשה גמורה א"כ כל העדים שיבואו כולם יהיו מוכחשים בהכחשה גמורה מן הראשונים כו' דתרי כמאה כו'] ע"ש באורך שכתב ואי אפשר לישב כו'. והנה לכאורה יש לומר בפשיטות דאף לאי נמי כמו שסמכו עצמן אמ"ש מקודם דאיירי בהכחשה גמורה [ע"י עדי האב שהכחישום] ה"נ סמכו עצמן אשינויא קמא דאיכא למיחש שמא יוזמו עדי האב ונמצא הראשונים בתוקפן לרבנן [ומ"ש איכא למיחש לעדים אחרים היינו עדי הזמה. וסתמו דבריהם שסמכו עצמן אמ"ש בשינויא קמא]. והרויחו באי נמי שא"צ לומר דאמרי הני סהדי שלא היה שם עד. רק אף שודאי יש לתרץ כן מ"מ לשונם לא משמע שכוונו לכך במ"ש לעדים אחרים סתמא דמשמע על הזנות [לא עדי הזמה] אך רצונם לומר שיבאו עדים שזינתה באופן שלא יוכחשו הכחשה גמורה מפי עידי האב והראשונים הוכחשו באופן שלא יוכחשו האחרונים. דרך משל. הבעל הביא בראשונה עדים שהיו ברומי ביום פלוני וראו שזינתה באותו יום בכפר פלוני סמוך לרומי רק הכחישו את עצמן זה את זה בבדיקת כליו של בועל שחורים או לבנים והביא האב עדים והכחישום הכחשה גמורה באמרם שאי אפשר לראות מרומי למקום פלוני (עה"ג ולמעקש שיאמר נחזי עדיין י"ל שאומרים כמ"ש בסמוך). (ואין זה הזמה רק דוקא באמרם עמנו הייתם במקום פלוני אבל כאן אף הם [ר"ל עדי הבעל] העידו שהיו במקום פלוני [כמו שאמרו עידי האב שהיו ברומי] ואפ"ה נהורא בריא וצפו למקום פלוני. (ועיין פ"ק דמכות בזה). ואיכא למיחש שיבאו עדים ויאמרו [שהיו בכפר הסמוך לרומי וראו] שזינתה בכפר פלוני וביום פלוני שאמרו העדים הראשונים (עה"ג ושייך לעל הגליון דלעיל. והנה הוא קצת מחוק אבל הנ"ל מתוך המחק כתבתי [והוא שייך למ"ש לעיל דאמרו העדים שאי אפשר לראות משם ולא תקשי נחזי אנן דאיירי שאומרים] באותו יום ושעה היה בועל קצת [יותר צודק שצ"ל מעונן קצת] עד כפי אותו הזמן והמקום לא היה אפשר לראות אותו פעם [ולא קשיא נחזי אנן דשפיר עתה אפשר לראות משם רק שכפי אותו הזמן היה בלתי אפשר לראות משם]. עוד י"ל שאומרים אמת שהיו בכפר פלוני וראו בעד החלון מקצת ואלו מכחישים שלא היה פלוני באותה דירה [כ] או דרך משל שעדי הבעל הראשונים העידו שהיו בחדר פלוני ביום פלוני ובשעה פלונית והשקיפו בעד החלון שזנתה פלונית עם פלוני במקום פלוני והביא האב עדים שבאותו יום ושעה לא היה אדם באותו חדר [שאומרים העדים שהיו שמה. ומשם ראו] ואח"כ יבאו עדים שזינתה פלונית עם פלוני באותו יום ושעה ובאותו מקום נמצא שאין אלו מוכחשים מפי שום עדים. רק בענין בדיקות כליו שחורים או לבנים מוכחשים ממ"נ [ושפיר תירצו התוס' אליבא דר"מ דליכא למיחש לשמא יבאו עדים אחרים שיהיו מוכחשים ממ"נ בבדיקה דהוי הכחשה לר"מ] וק"ל. ויש לראות אחרי זה אם זה לא הוי כהזמה דמאי שנא אם אומרים עמנו הייתם במקום פלוני או לא הייתם במקום שאתם אומרים. גם י"ל שהוכחשו באמרם עמנו היתה האשה ואח"כ באו אחרים ואמרו שהראשונים טעו בעיבורא דירחא ודו"ק. וראיתי מי שהאריך והנראה לפענ"ד אמת כתבתי:

בא"ד א"נ כו' . וטעמא דרבנן בכ"ג משום כבוד הראשונים. א"ל דנרכיב התירוצים י"ל ראשון דאמרי הנך סהדי שלא היה שם עד אחר וטעמא דרבנן דחוששין לכבוד הראשונים דתחלת התביעה של בעל היה בעשרים ושלשה משום דחוששין ללעז והיה צריך עשרים ושלשה ולכך כשהוכחשו הכחשה גמורה ותובע האב מאה סלעים צריך עשרים ושלשה [משום כבוד הראשונים] ולר"מ לא שייך כבוד הראשונים דלא היה כאן חיוב מיתה דהוכחשו בבדיקות. וכ"ת דסוף סוף היה צריך עשרים ושלשה לתביעת הבעל משום דלמא לא יוכחשו בבדיקות דא"כ תקשי לאי נמי בתרא לר"מ יצטרך עשרים ושלשה משום כבוד הראשונים וצריכין לומר ע"כ או דאין בזה משום כבוד הראשונים אף שהיה אז עשרים ושלשה כיון דלא היה כאן חיוב מיתה או דקבלת עדות לעולם סגי בשלשה ואח"כ דנין עליו עשרים ושלשה וכיון דהכחשת בדיקות הוי הכחשה לר"מ לא היה צריך לדון עליו עשרים ושלשה. י"ל דלא מרויחין בהרכבה זו מאומה וניחא להו טפי לפרש אף בשיטת רש"י דלא שייך כבוד הראשונים מתביעת הבעל לתביעת האב ודו"ק:

בתוס' בד"ה עדי האב תימה כו' אלא לחייב הבעל ממון כו'. וכ"ת דא"כ הו"ל להכחישם ולא להזימם ואי משום שלא ידעו במה להכחישם דהא גם הזמה היה בשקר שהרי הוזמו עדי האב וא"כ ג"כ היו יכולין להכחישם בשקר. דמ"מ קשה לפירש"י דאין חיוב ממון אצל הבעל רק אחר הזמה. ואף לפי' ר"ת מ"מ יכולין לומר לא היינו יודעין שיש חיוב ממון אחרי הכחשה דמאי חזית דסמכת אהני סהדי כו':
עוד שם תימה דאמאי נהרגין כו'. ואפשר דבכל זה נמי עדי הבעל לא יהרגו מתוך שאינן נהרגין עידי מזימים כדלקמן בהיו בודקין שהביאו התוס' לעיל [סנהדרין דף ח' ע"ב בד"ה באשה חבירה] בענין שהיא אינה נהרגת מתוך שאין נהרגין עדיה. וצריך לעיין אחרי זה. מכאן ועד דף פ"ג לא בא עדיין לידינו ולא ידענו מה היה להם וחבל על דאבדין:

גמרא והתורה אמרה אל תשת רשע עד. עפרש"י. ועמש"כ במ"ר נשא פ"ו אות ח' בהערה:

רש"י ד"ה ומשלמין ממון. מאה כסף כו'. לכאורה גם טוה"נ כתובה צריכין לשלם לו. והתוס' בכתובות ר"ד ל"א פי' רק לענין הכתובה וצ"ע:

תד"ה ואין. דאם היה כהן נשוי אחותו. ר"ל של העד:

תוס' ד"ה לרצונו. ארביעה אין יצרו תוקפו כ"כ. נ״ב דלא נחשדו ישראל על כך [קדושין פ"ב א']:

בתוס' ד"ה לרצונו לא דנו ולא מעידו: הנה לפי תירוץ אי נמי התם כשר, וכו' ס"ל התוספות דחשוד על העריות הוא יותר לתיאבון מאוכל נבילות וכשר מטעם אונס אבל נרבע לרצונו דומה לאוכל לתיאבון ולתירוץ אי נמי ה"נ יצרו תקפו וכו' גם נרבע לרצונו הוא אנוס יותר מאוכל נבילות לתיאבון ואעפ"כ אינו נאמן על רביעה מטעם חשוד על הדבר וא"כ כש"כ באוכל נבילות לתיאבון מקרי חשוד ואינו נאמן להעיד על אותו דבר שחשוד עליו ולכן ק"ל על מה שפסק הרמ"א בי"ד (סימן קי"ט ס' ב') דעובר עבירה לתיאבון לא מקרי חשוד ע"ש שכתב בשם הרשב"א והט"ז הקשה עליו שאין ראיה מהרשב"א. ולענ"ד ביותר קשה מהתוס' דהכא דמוכח דעובר עבירה לתיאבון מקרי חשוד לאותו דבר. והנה לכאורה מוכח מהתוס' שמי שאנסו נכרי לאכול נבילות נקרא חשוד ולא נאמן עוד על אותו דבר שאכל באונס. אכן יש לחלק שאף שס"ל שיצרו תוקפו מקרי אונס מ"מ לא מקרי כ"כ כאונס גמור שהרי בא על הערוה ונרבע ברצון חייב מיתה ואם נאנס לזה פטור אלא ודאי שהתוס' לא דמו אותן לאונס רק נגד אוכל נבילות לתיאבון שאין זה אונס כ"כ ולכן שפיר יש לומר דאונס ממש לא מקרי חשוד לאותו דבר אבל ודאי מוכח מדבריהם דעובר במזיד לתיאבון מקרי חשוד לאותו דבר ולכן פסק רמ"א צ"ע: