דלג לתוכן
פורטל הדף היומי 225ימים לסיום הש״ס

סנהדרין ט ע"א - טקסט הדף

דאתרו ביה מלקות ולא אתרו ביה קטלא וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן דתנן מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה רבינא אמר כגון שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול וקמיפלגי בפלוגתא דרבי יוסי ורבי אליבא דר' עקיבא דתנן רבי עקיבא אומר לא בא שלישי אלא להחמיר עליו לעשות דינו כיוצא באלו א''כ ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה כעוברי עבירה על אחת כמה וכמה שישלם שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומניין שאפי' מאה ת''ל עדים א''ר יוסי בד''א בדיני נפשות אבל בדיני ממונות תתקיים עדות בשאר רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות ואימתי בזמן שהתרו בהן אבל בזמן שלא התרו בהן
תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף ט - א

דאתרו בה מלקות, העדים התרו באשה שתתחייב בעונש מלקות, ולא התרו בה קטלא, שתתחייב בעונש מיתה. ולכן, היא חייבת רק מלקות. וסובר רבי מאיר, שעונש מלקות נידון בשלשה, ואילו חכמים סוברים, בעשרים ושלשה.

וקמפלגי, והם חולקים בפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן, באותה המחלוקת שנחלקו רבי ישמעאל עם חכמים. דתנן במשנתנו: מכות, נידון בשלשה. משום רבי ישמעאל אמרו תלמידיו: מלקות נידון בעשרים ושלשה.

ו. רבינא אמר, מדובר במשנתנו, בכגון שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול. וקמיפלגי רבי מאיר וחכמים בפלוגתא דרבי ורבי יוסי, שנחלקו אליבא דרבי עקיבא. [1]

רבינא, גם הוא מעמיד את משנתנו, שנחלקו רבי מאיר וחכמים אם האשה חייבת מיתה. ומדובר בה בכגון שהיו שלשה או ארבעה עדים מעידים עליה שזינתה, ונמצא אחד מן העדים שהוא פסול לעדות, או מטעם שהוא קרוב או מטעם שהוא מן הפסולין לעדות [שדינם מבואר בפרק זה בורר].

רבי מאיר סובר כדעת האומר, נמצא אחד מהן קרוב או פסול, כל העדות בטלה, ולכן לא יהרגו את האשה, אלא רק יפטרו את הבעל מתשלום דמי הכתובה. ולכן הנידון הוא דין בדיני ממונות, ומספיק לכך שלשה. ואילו חכמים סוברים כדעת האומר עדותם של שאר העדים כשרה, ויהרגו את האשה, ולכן צריכים עשרים ושלשה, כדין של דיני נפשות.

דתנן, שנינו במשנה במסכת מכות [ה ב]:

נאמר בתורה "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ודרשו חכמים, אם מתקיימת העדות בשנים - למה פרט לך הכתוב בשלשה? רבי שמעון אומר, להקיש שלשה לשנים: מה שנים, אינן נהרגין עד שיהיו שניהן זוממין. אף שלשה, אין נהרגין עד שיהיו שלשתן זוממין. ומנין אפילו מאה? תלמוד לומר "עדים".

והיינו, שאם מזימין רק חלק מן העדים, הרי על אף שהעדות בטלה, בכל זאת אין מענישין אותם את העונש של "ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו".

רבי עקיבא אומר: לא בא השלישי, הפסוק שנאמר "שלשה", לא בא להקל. דהיינו, לא צריך ללמדנו דין זה, כי ממילא היינו יודעים זאת, שהרי כל העדים הם כת אחת, והתורה, שכתבה בדיני עדים זוממין "והנה עד שקר העיד באחיו", התכוונה לכל הכת.

אלא בא הכתוב הזה להחמיר עליו, על העד השלישי, ולעשות דינו כיוצא באלו. [2]

שלא תאמר, הואיל וגם בלעדו היתה העדות מתקיימת, לא יענישו אותו אם הוזמו כולם. ובא הפסוק ללמדך, שנענש גם הוא יחד אתם בעונש עדים זוממין, מפני שהוא נהיה טפל לעוברי עבירה.

ומוסיף רבי עקיבא ללמדנו דברי מוסר:

אם כן [אם כך] ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה, שהוא נענש כעוברי עבירה - על אחת כמה וכמה, שישלם הקב"ה שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה, שהרי מדה טובה מרובה ממדת פורעניות. [3]

ואיזה דין לומדים ממה שכתבה התורה "על פי שנים או שלשה"? על כך המשיך ואמר רבי עקיבא:

ומה, כמו שנים עדים, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה, שהרי אין כאן שני עדים - אף שלשה, אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול, הרי למרות שנשארו שנים כשרים, בכל זאת עדותן בטלה.

ומנין שאפילו מאה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן של כולם בטלה, אף שתשעים ותשעה עדים הם כשרים?

תלמוד לומר "עדים". ללמדנו שבכל מספר של עדים, הם נחשבים כולם כת אחת של עדים, ולכן, אם התבטלה מקצתה, בטלה כולה.

ונחלקו רבי יוסי ורבי בפירוש הדרשה שדרש רבי עקיבא:

אמר רבי יוסי: במה דברים אמורים, שכאשר נמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן בטלה - בדיני נפשות, כי בהם יש לנו לחזר על כל צד כדי לזכות את הנאשם ולבטל את העדות, משום שהתורה אמרה "והצילו העדה". [4]

אבל בדיני ממונות, אם באו שלשה עדים או יותר, ונמצא אחד מהן קרוב או פסול, אין העדות כולה בטלה, אלא תתקיים

העדות בשאר העדים.

רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול - עדותם של כולם בטלה.

ואימתי, באיזה אופן אמרנו שבדיני נפשות [5] עדותם בטלה? בזמן שהתרו בהן, שהקרוב או הפסול הצטרפו עם העדים בהתראת עוברי העבירה, ובזה הם גילו דעתם שהם מצטרפים להיעשות עדים, ולכן כל העדות בטלה. [6]

אבל בזמן שלא התרו בהן, אם הפסולין לא התרו בעוברי העבירה, אלא שתקו, ורק העדים הכשרים התרו בהם, אין הפסולים מצטרפים לעדות, ולכן, אם יש שני עדים כשרים בלעדיהם, תתקיים העדות בהם.

הערות

[1] מדברי הגמרא משמע כי זה שאמרה המשנה "ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה, אף שלשה", הם דברי רבי עקיבא, ואילו תנא קמא, שהוא רבי שמעון, חולק עליו, וסובר שנמצא אחד מהן קרוב או פסול, עדותן של השנים הנותרים כשרה. וכן כתבו התוס' (מא ב ד"ה כמאן). ולכאורה קשה לדעת התוס', אם כן, מה צריך רבינא להאריך שמדובר בלא התרו בה, וחולקים בפלוגתת רבי ורבי יוסי, היה לו לומר בקיצור, שהם חולקין במחלוקת רבי שמעון ורבי עקיבא. ובאמת הר"ן חולק, וסובר שרבי שמעון אינו חולק על דין זה, ומה שאמר רבינא "ואליבא דרבי עקיבא", הוא משום שרבי עקיבא אמר לדין זה. וכן משמע בפירוש המשנה להרמב"ם, שכתב "ודברי רבי עקיבא ורבי שמעון קיימין, ואין עליהן חולק". והקשו האחרונים: האיך יכול רבי עקיבא ללמוד מדרשה אחת שני דינים, האחד, שאין העדים נעשים זוממין עד שיזומו כולם, והשני, הדין של נמצא אחד מהן קרוב או פסול. ויש שתירצו, שבאמת הם שני פסוקים, בדברים י"ז נאמר: "על פי שנים עדים או שלשה עדים יומת המת". ואילו בדברים י"ט נאמר עוד פסוק "על פי שני עדים או על פי שלשה עדים יקום דבר". ועיין בפני יהושע וערוך לנר שם במסכת מכות. ובחידושי הרי"ם (חושן משפט סימן ל"ו) ובחידושי רבי ראובן (בבא בתרא סימן ט"ז) מתרצים שאין אלו שתי דרשות, אלא דרשה אחת, שהתורה אמרה ששלשה הם כת אחת כמו שתים, וכל מי שמצטרף לעדותם הרי הוא כמוהם, בין לקולא ובין לחומרא.

[2] כן פירש רש"י. ולדבריו כתבו הר"ן והמהרש"א, שאין מחלוקת בדין בין רבי עקיבא ורבי שמעון, אלא משמעות הדרשה איכא בינייהו. ועיין בתוס' פירושים אחרים, ושם בהערות.

[3] מדה טובה מרובה ממדת פורעניות לפחות פי חמש מאות. שהרי במדה טובה נאמר (שמות ל"ד): "נוצר חסד לאלפים", שהוא לפחות אלפיים, ובמדה רעה נאמר (שם) "פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים", שהוא עד ארבעה דורות.

[4] כך פירש רש"י. ואילו התוס' במסכת מכות מפרשים, שבשני עדים בדיני נפשות אם נפסל האחד, אין לשני שום תוקף, והעדות בטלה לגמרי. ונלמד מכאן שהוא הדין בשלשה, [אף שטעם זה לא שייך בשלשה], מגזירת הכתוב. אבל בשני עדים בדיני ממונות, אף אם האחד נפסל, לא התבטלה העדות של השני לגמרי, כי העד הנותר עדיין יכול לחייב את הנתבע להישבע. שהרי עד אחד קם לשבועה. והביאור בתירוץ התוס', כתבו הגר"ח והשערי יושר (פ"ז ש"א), שבעדות ממון, עדותם של שני עדים, משמעותה היא, חצי העדות היא על פי העד האחד, וחצי העדות היא על פי העד השני [ועיי"ש שמוכיח דבר זה בראיות]. ולכן, בשני עדים בממון, אם אחד מהם נפסל, לא נתבטלה כל העדות, והראיה שהשני יש לו עדיין נאמנות לחייב שבועה, ורק מי שנפסל נפסל. וכך גם בשלשה, רק מי שנפסל נפסל, והשנים האחרים הנשארים כשרים לעדות. אלא, שאצל בית הדין הם נהיים מצורפים לעדות אחת, והיינו שבית הדין לוקח את שני חצאי הנאמנות, ומצרפם לעדות אחת. אבל בעדי נפשות, עדותם של שני העדים אינה נחשבת כשני חצאי עדות המתחברים על ידי הבית דין לנאמנות אחת, אלא עדות של שני עדים בדיני נפשות משמעותה היא, ששניהם פועלים יחד, והם מהווים כת עדים שלימה אחת. ולכן, כמו שבשני עדים בדיני נפשות, אם נפסל האחד, נתבטלה בכך כל הכת, כן בשלשה. והתומים (סימן צ') מבאר בדרך אחרת, שיש חילוק גדול יש בין עדי ממון לעדי נפשות. בעדי ממון, עדותם היא רק כדי לברר את האמת, אך אין צורך בעדותם כדי לחייב את הנתבע, ואם נוכל לברר את האמת שלא מפי העדים, כגון הודאת בעל דין בעצמו, גם כן אפשר לחייב אותו, אלא שהתורה אמרה שבירור האמת הוא על פי שנים עדים. אבל לעומת זאת, בדיני נפשות, מטרת העדים אינה רק לברר את האמת מה אירע, אלא עדותם היא המהווה את חיוב דין הנפשות, ובלעדי עדותם אין חיוב, אף אם נדע את האמת מפי הודאת בעל דין [במקום שאינו משים עצמו רשע]. ולכן, בדיני ממונות, אף אם האחד מתוך שלשה נפסל, מכל מקום, נשארו שנים כשרים, הנאמנים לבית דין, והאמת יוצאת לאור מפיהם. אבל בדיני נפשות, אף אם האמת יצאה לאור, מכל מקום, עדיין חסר החיוב שיוצרים העדים, ואם הכת של שלשת העדים נתפרדה בפסילת האחד, אין היא יכולה להעיד עדות המחייבת את דין הנפשות. והאחיעזר (שו"ת סימן כ"ה אות י"ב) מבאר דעת רבי יוסי, לחלק בין דיני ממונות לדיני נפשות, שבדיני ממונות הדין הוא ש"עדות מיוחדת" כשרה, כדעת רבי יהושע בן קרחה (סנהדרין ל א) הסובר שאם שני עדים ראו שני מעשי חיוב נפרדים של ממון, כגון הלואה אחת והלואה שניה, בזה אחר זה, עדותן מצטרפת לחיוב אחד. וכן נפסק הדין כדעת רבי נתן, הסובר ששומעין דבריו של זה היום, והשני למחר. אבל בדיני נפשות [עיין מכות ו ב] אנו פוסקים שאין "עדות מיוחדת" כשרה. ואם כן, סובר רבי יוסי, שבשלמא בדיני נפשות, צריכין בהם צירוף, ואם נתבטל הצירוף, מטעם עד פסול, בטלה כל העדות. אבל בדיני ממונות, אין בהם דין צירוף. ולכן, אף אם לא נצרפם יחד, נקבל כל עד ועד בפני עצמו, ואין עד הפסול פוסל את השאר. ורבי חולק, וסובר שהפסול של קרוב או פסול אינו רק מבטל את הצירוף, אלא מהווה פסול בכל אחד ואחד מהעדים, והוא כאילו כל אחד מהם הוא קרוב או פסול, ולכן אף בדיני ממונות נתבטלה העדות, בתנאי שהם כת אחת בכך שהתכוונו להעיד. ובספר דברי אליעזר (בבא בתרא סימן י"ג) אומר שלפי סברא זו, סובר רבי שאף על פי שבדיני ממונות לא שייך צירוף, מכל מקום, נלמד מהפסוק "משפט אחד" [עיין בקושית תוס' במכות שם] להשוות דיני ממונות לדיני נפשות. [ולדבריו אין צריכים לומר שרבי סובר שהקרוב והפסול משפיע פסול בכל אחד ואחד מהעדים]. והקשו האחרונים לדברי התוספות, אם כן, בדבר שלא שייך בו שבועה, כגון קרקעות, שאין נשבעים על הקרקעות, האם לפי תוס' יסבור רבי, שאם נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה! ? הלא רבי אמר כן בכל דיני ממונות. ומבאר השערי יושר (ז ג), שאין כוונת תוס' לומר שדין זה תלוי בשבועה. כי מה בכך אם חייב שבועה או פטור משבועה. אלא שהביאו התוספות את השבועה שמחייב עד אחד, כדוגמא להוכיח שבדיני ממונות יש לעד אחד גם חלות דין של עד. וחצי נאמנותו היא נאמנות אמיתית, אלא שאינה שלמה בשביל להוציא ממון.

[5] כן פירש רש"י, שלדעת רבי החילוק בין התרו ללא התרו הוא רק בדיני נפשות. ומבארו הנמוקי יוסף [במסכת מכות], שפשוט הוא כיון דבדיני ממונות לא שייך התראה. וצריך לומר בדעת רש"י שבדיני ממונות שואלים אותם שאלה אחרת כדי לברר אם כוונתם בשעת מעשה להעיד או לראות. ומה שכתב "בדיני נפשות - הפירוש דהלשון התרו שייך רק בדיני נפשות. אבל היד רמה ועוד ראשונים סוברים, שדברי רבי הם גם בדיני ממונות. ועיין בהערה הבאה שהיד רמה פירש פירוש אחר על "בזמן שהתרו בו". ולפי פירוש ההוא שייך לומר הלשון התרו גם על דיני ממונות.

[6] רש"י מפרש, שהעדים מתרים בעובר העבירה. אבל היד רמ"ה במסכת מכות מפרש, שבשעת ראיית העבירה ובשעת הגדתם העדות בבית דין שאלו את העדים לאיזה מטרה הם רואים או לאיזה מטרה הם מצטרפים לבוא לבית דין, האם במטרה להעיד או סתם לראות, וענו ואמרו שהם רוצים להצטרף להיות עדים, אזי הם עדים, ובגללם מתבטלת כל העדות. ואם עונים שהם סתם רואים - אינם נצטרפים, ואין נוכחותם מבטלת את עדות. ולפי רש"י: מה שאמר רבי "התרו" אין כוונתו שההתראה מהווה אותם לעדים, אלא שההתראה היא הוכחה שהתכוונו לעדות. כן פירש הריטב"א דעת רש"י.

דאתרו ביה [שהתרו בה] שהיא חייבת מלקות, ולא אתרו ביה קטלא [התרו בה שהיא חייבת מיתה] ובודאי אין דנים אותה למיתה, אלא במלקות.

וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים באותה מחלוקת] של ר' ישמעאל ורבנן [וחכמים]. דתנן [שכן שנינו במשנתנו]: מכות בשלשה, משום (בשם) ר' ישמעאל אמרו: בעשרים ושלשה, והשאלה במקרה זה קשורה במחלוקת במכות בכלל, האם כדי לחייב בהן אדם די בשלושה דיינים (כחכמים וכדעת ר' מאיר), או בעשרים ושלושה כר' ישמעאל.

רבינא אמר: כאן מדובר באופן אחר כגון שנמצא אחד מן העדים שהעידו לרעתה קרוב או פסול, והרי הוא פסול לעדות, אבל יש עוד שני עדים כשרים להעיד, וקמיפלגי בפלוגתא [וחלוקים הם במחלוקת] של ר' יוסי ורבי, אליבא [על פי שיטתו] של ר' עקיבא. דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' עקיבא אומר: מה שנאמר בתורה "שנים עדים או שלושה עדים", לא בא העד השלישי הזה אלא להחמיר עליו, לעשות את דינו כיוצא באלו כמו העדים האחרים, ואם היו העדים זוממים — כולם נהרגים, ואין העד השלישי יכול לומר שלא עשה בעצם דבר, שהרי העדות כבר נגמרה על ידי שני העדים הראשונים.

ומכאן למד ר' עקיבא הוראה כללית: אם כך ענש הכתוב את הניטפל לעוברי עבירה שיהא דינו כעוברי עבירה העיקריים, על אחת כמה וכמה שישלם שכר את הניטפל לעושה מצוה כעושה מצוה, שהרי מידה טובה מרובה ממידת הפורענות.

ועוד יש ללמוד מהשוואה זו של שנים ושלושה: ומה שנים אם נמצא אחד מהן קרוב או פסול — הרי עדותן בטלה, שהרי נותר רק עד כשר אחד. אף שלשה עדים, אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול — עדותן בטלה כולה, שכולם נחשבים כעדות אחת, ואם נפסלה מקצתה — נפסלה כולה. ומניין שאפילו אם היו מאה עדים כך דינם? — תלמוד לומר: "עדים", בלי צמצום מספרם.

עד כאן שיטת ר' עקיבא, ובכך נחלקו תנאים, אמר ר' יוסי: במה דברים אמורים שאם נמצא אחד העדים קרוב או פסול בטלה כל העדות — בדיני נפשות, אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר העדים הכשרים. רבי אומר: אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות, אם אחד מהם היה קרוב או פסול — כל העדות פסולה. ומסייגים הלכה זו: ואימתי אומרים שעד פסול אחד פוסל את כל שאר העדים הכשרים? בזמן שהתרו בהן בעוברי העבירה גם העדים הפסולים, וגילו דעתם שהם מתכוונים להעיד, אבל בזמן שלא התרו בהן העדים הפסולים,

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

the witnesses warned her that she would be liable to receive lashes, but they did not warn her that she would be liable to receive the death penalty. In that case, the court would try her for adultery, and if found guilty she would receive lashes and not the death penalty.

And they disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yishmael and the Rabbis, as we learned in the mishna: One who is accused of violating a prohibition that would render him liable to receive lashes must be judged by three judges. In the name of Rabbi Yishmael it was stated: Cases involving lashes must be adjudicated by twenty-three judges. Therefore, Rabbi Meir holds that the case of the defamer may be adjudicated by three judges, because he holds that a court of three may administer lashes. The dissenting opinion, which holds that lashes may be administered only by twenty-three judges, also holds that this case must be adjudicated by a court of twenty-three.

Ravina says a different explanation: The case in the mishna is discussing a situation where one of the witnesses is found to be a close relative or a disqualified witness, but two valid witnesses still remain. And Rabbi Meir and the Rabbis disagree with regard to the issue that is the subject of the dispute between Rabbi Yosei and Rabbi Yehuda HaNasi with regard to the opinion of Rabbi Akiva. As we learned in a mishna (Makkot 5b) that Rabbi Akiva says: When the verse states: “At the mouth of two witnesses, or at the mouth of three witnesses, shall a matter be established” (Deuteronomy 17:6), the third witness is mentioned only to be stringent with him, to make his status like these other two witnesses. If a group of three witnesses is found to be conspiring witnesses, the third one might claim that his testimony was unnecessary and therefore did no harm. The Torah nevertheless imposes upon him the same strict punishment as his peers.

Rabbi Akiva elaborates upon the implications of this halakha. If so, the Torah punishes the one who acts as an accessory to transgressors with the same punishment as the primary transgressors. All the more so, God will grant the reward to an individual who acts as an accessory to one who performs a mitzva like the primary one who performs a mitzva, for the measure of good is always greater than the measure of suffering (see Sota 11a).

Additionally, this teaches that just as in the case of two witnesses, if one of them is found to be a close relative or a disqualified witness their testimony is nullified, as the single remaining witness is not able to testify alone, so too, in the case of three witnesses, if one of them is found to be a close relative or a disqualified witness their testimony is nullified. And from where is it derived that this applies even to a group of one hundred witnesses? The verse states: “Witnesses.”

The tanna’im discussed how Rabbi Akiva’s opinion is to be understood. Rabbi Yosei says: In what situation is this statement, that if one of them is found to be a close relative or a disqualified witness their testimony is nullified, said? In cases of capital law. But in cases of monetary law, the testimony may be upheld with the other witnesses. Rabbi Yehuda HaNasi says: Rabbi Akiva’s opinion applies to both cases of monetary law and cases of capital law. And when is this so? When the relatives or disqualified witnesses also warned the transgressors and therefore actively included themselves in the group of witnesses; but when they did not warn the transgressors, they are not counted as witnesses at all.

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פשוטות הן רבינא אמר כגון שנמצא אחד מן העדים קרוב או פסול ר' מאיר סבר לה כר' יוסי דאמר בדיני נפשות בטלה העדות כולה ואין שם דיני נפשות כלל אבל יש בה דיני ממונות דהא רבי יוסי הוא דאמר תתקיים העדות בשאר. ורבנן כרבי דאמר תתקיים העדות בשאר ואע"פ שנמצא אחד מהן קרוב או פסול השאר כשרין לדיני נפשות דהא לא אתרו בהו ואמרי לאסהודי אתינן. ואנו עתידין לפרשו במקומו.

חייבי מיתות בית דין שלא התרו בו למיתה והתרו בו למלקות מכח לאו שבו אינו לוקה שכל לאו הניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקין עליו ומ"מ חייבי מלקיות מלקין אותן בשלשה כמו שיתבאר:

עדים הרבה שהעידו בדבר אחד ונמצא אחד מהם קרוב או פסול או שנים קרובים זה לזה אם נתכוונו כלם להעיד עדותם בטלה והיאך אתה יודע אם נתכוונו להעיד אם לאו בדיני נפשות כל שהתרה בו מתכוין להעיד וכל שאינו מתרה בו אינו מתכוין להעיד ובדיני ממונות שואלין להם אם באו שם להעיד או שלא באו שם אלא לראות ואם אמרו שלהעיד באו עדותן בטלה וי"א שאף בדיני נפשות לא הופקעה תורת עדות מהם אע"פ שלא התרו ואף בדיני נפשות אתה צריך לשאול להם אם באו להעיד או לראות וכל שלא נמצא קרוב באותם שבאו להעיד עדותן קיימת וכל שנמצא בהן קרוב או פסול אפילו הן מאה עדותן בטלה מפני שכלה עדות אחת ובטלה מקצתה בטלה כלה וכך פרשוה במסכת מכות וכן עיקר וזהו על פי שנים עדים או שלשה עדים יקום דבר אם מתקיימת בשנים בשלשה לא כל שכן אלא מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אף שלשה כן והוא הדין למאה כן אע"פ שלא העידו זה בתוך כדי דבור של זה ולענין הזמה אינה עדות אחת אא"כ העידו כולם כל אחד בתוך כדי דבור של חבירו וכל שהוא כן אם הוזמו כלן הרי כלם נהרגין ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה אע"פ שאין עדות האחרונים צריכה לעדות הראשונים וכן אין נהרגין עד שיזומו כלן:

דיני ממונות שהעידו בהם שנים או יותר ונמצא אחד מהם קרוב או פסול ראיתי לגדולי הדורות שכתבו שאף לשבועה אין מזקיקין אותו על פי הנשארים שכל העדות כמי שאינו ואין כאן אפילו עד אחד שאם כן נמצא אחד מחייבו שבועה במקום שאין השנים מחייבין אותו ממון שהרי אם היו שלשה ונמצא אחד מהם קרוב או פסול אין מחייבין אותו ממון על פי השנים הכשרים ומ"מ משביעין אותו שבועת היסת ושמא תאמר היכן מצינו שבועה להכחיש שני עדים כשרים טעם הדבר מפני שהעדים כמי שאינם ואם הוא מתירא שמא יפסלוהו ויחזיקוהו בנשבע לשקר יוציא שטר מן הבית דין שכך היה מעשה ואין עדים אלו נאמנין לפסלו כלל:

דברים אלו אינם אלא בעדות על פה אבל עדות בשטר שנמצא חתום שם קרוב או פסול או שנים קרובים זה לזה תתקיים העדות בשאר ואפילו היה זה חתום ראשון שסתם הדברים חתמו הכשירים והניחו ריוח לגדוליהם ומלאהו בקרובים שלא מתורת עדות ומ"מ כל שנתברר שבמעמד אחד חתמו פסול וכן כתב גאון וכבר כתבנוה בבתרא פרק אחרון:

ורב אשי נמי אית ליה דאביי ודרב פפא מיהו מוקים לה כגון דאתרו בה באשה מלקות ולא אתרו בה קטלא דהא ודאי לא מיקטלא אלא לוקה דאין לך מיתת ב"ד שאין בה לאו הילכך סהדי נמי לקו ודכ"ע לא שנא רבי מאיר ול"ש רבנן אית להו דרבי ישמעאל דאמר בפ' אלו הן הלוקין (י"ג) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו היכא דאתרו ביה מלקות ולא קטלא ובפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן דפירקין קא מיפלגי דתנן מכות בשלשה משום רבי ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה רבי מאיר לית ליה דרבי ישמעאל דפירקין ומש"ה סגיא ליה בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים דאידי ואידי בתלתא סגי' ורבנן אית להו דרבי ישמעאל וכיון דבעינן עשרים ושלשה חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים כדפרישית. והא דקאמרי רבנן מפני שיש בו דיני נפשות לאו דיני נפשות דוקא קאמרי אלא לדינא דמלקות קרו דיני נפשות דקסבר מלקות במקום מיתה הוא עומד. וקשיא לי כיון דבפלוגתא דרבי ישמעאל ורבנן דאיפליגו לענין מלקות קא מוקמי' לה למאי איצטריך למדחק נפשיה ולאוקמה כגון דאתרי בה מלקות ולא אתרו בה קטלא כרבי ישמעאל דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו לוקמה בבעל גופיה דמיחייב מלקות לדברי הכל דכתיב ויסרו אותו ודרשינן בכתובות (מ"ו.) ויסרו זה מלקות ומסתברא לי דהיינו טעמא דלא מצי מוקים לה בבעל גופיה משום דסוף סוף על כרחיה צריך לאוקומה בדלא אתרו בה בנערה קטלא דא"כ לכ"ע חיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים דהא איכא נפשות דצריכי לכ"ע עשרים ושלשה וכיון דאיצטריך לאוקומה בדלא אתרו בה קטלא על כרחיה צריך נמי לאוקמיה בדאתרו בה למלקות לשוויה מזידה דאי לאו הכי לאו מוציא שם רע הויא לאיחיובי מאה סלע ולא לאיחיובי מלקות וכיון דסוף סוף הוה צריך לאוקומה בדאיכא חיוב מלקות גבי אשה או גבי זוממין דידה מאי הוה מהניא ליה לאוקומה בחיוב מלקות הבעל גופיה:

רבינא אמר כגון שהעידו בה ג' עדים ונמצא אחד מהן קרוב או פסול ובפלוגתא דר' ור' יוסי קא מיפלגי ואליבא דרבי עקיבא דתנן רבי עקיבא אומר לא בא השלישי כו' אקרא קאי דכתיב על פי שנים עדים או שלשה עדים מאחר שריבה הכתוב שנים שלשה למה לי וקאמר רבי שמעון התם בפ' כיצד העדים (מכות דף ה:) מה שנים אינן נהרגין עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה אינן נהרגין עד שיהו שלשתן זוממין ומנין אפי' הן מאה ת"ל עדים. רבי עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו שלא יהרג עד שיזומו כולן אלא כיון שהוזמו שנים בין מן הראשונים בין מן האחרונים הרי המזוממין נהרגין ולא בא השלישי אלא להחמיר עליו ולעשות דינו כיוצא באלו שאם הוזמו שלשתן או בהוזם השלישי עם אחד מן הראשונים נהרגין ואין אומרים הואיל והעדות מתקיימת בשנים הראשונים הרי לא הוסיפה עדותו של שלישי כלום בהריגת הנדון ואע"פ שהוזם יפטר דכמאן דלא עבד ולא מידי דמי דגברא קטילא קטל אלא הואיל ונטפל לראשונים שהן עוברי עבירה שחייבו את הנידון מיתה ענשו הכתוב לעוברי עבירה אם כך ענש הכתוב לנטפל לעוברי עבירה כו' קל וחומר כו' דקיי"ל דמידה טובה מרובה ממידת פורענות ומה שנים נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה אף ג' נמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה ומנין אפי' מאה ת"ל עדים:

אמר ר' יוסי בד"א בדיני נפשות דכתיב והצילו העדה דמיחייב לן לאהדורי בתר זכותא לבטל את העדות כדי שלא יהרג הנדון אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר. רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות עדותן בטלה בזמן שהתרו העומדין שם בעדים בשעת ראית העדות כאחד או בשעת הגדה בבית דין דאתרווייהו קפיד רחמנא ואמרו להן למיחזי אתיתי או לאסהודי אתיתו ואמרו לאסהודי אתינן כדברירנא לה בדוכתא אבל בזמן שלא התרו בהן אפי' בדיני נפשות תתקיים העדות בשאר דמה יעשו שני אחין ואחד מצטרף עמהם שראו כאחד שהרג זה את הנפש בשלמא בשעת הגדה יכלי למעבד דלישתוק ולא לסהיד אלא בשעת ראיה מה יעשו שני אחים שראו פתאום כאחד שהרג זה את הנפש רבי מאיר סבר לה כר' יוסי דאמר בדיני נפשות אע"פ שלא התרו בהן עדותן בטלה ואשתכח דליכא מיתה כלל מיהו הוצאת שם רע מיהת איכא ומיחייב מאה סלע בסהדותייהו דדיני ממונות הוא ותתקיים העדות בשאר וכיון דליכא חיוב מיתה כלל סגיא להו בשלשה דהא ליכא למיחש ללעז ולא לכבודן של ראשונים ורבנן סבר לה כר' דאמר דיני נפשות כל זמן שלא התרו בהן תתקיים העדות בשאר ואשתכח דאיכא דיני נפשות הילכך בעיא עשרים ושלשה דחיישינן ללעז ולכבודן של ראשונים:

תוס' בד"ה דאתרו ביה כו' וכ"ת דהוי משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד חדא דאית ליה דלוקין עליו לפי סברת רב אשי כו' עכ"ל דליכא למימר מהאי קרא נפקא לן דלוקין בלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דמעדים זוממין ליכא למילף בעלמא אלא ע"כ דלרב אשי מסברא בלאו האי קרא אית ליה לר' מאיר דלוקין על לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד ולפי תירוצם לענין לאו שאין בו מעשה דלוקין במוציא ש"ר דיליף ליה מעדים זוממין היינו בגזירה שוה דיסרו מויסרו כו' אבל בלאו ג"ש לא הוה ילפינן מידי מעדים זוממין לדעלמא דעדים זוממין חידוש הוא שכן אין צריכין התראה ולקמן שכתבו התוס' ר' יהודה דאית ליה בכל דוכתא דלוקין על לאו שאין בו מעשה מעדים זוממין יליף לה לאו היינו מעדים זוממין לחוד אלא מביניא דעדים זוממין וממוציא שם רע כדאיתא בהדיא בפ"ק דמכות וק"ל:

בד"ה לא בא השלישי כו' כיון דאית ליה לר"ע כו' בבאו זה אחר זה נמי יקישם כו' עכ"ל ר"ל ואם יקישם להכי גם בבאו זה אחר זה א"כ אמאי קאמר לא בא שלישי אלא להחמיר כו' דהיינו להחמיר שיהרוג גם השלישי אפי' בזה אחר זה הא הוי קולא לגבי שנים הראשונים דלר"ש לא בעי שיהיו שלשתן זוממין בבאו זה אחר זה ולר"ע בעי שלשתן זוממין ולפי' הקונטרס דמכות לא קשיא להו הכי דלההוא פירושא איכא למימר דלאו בדינא פליגי אלא דבהא פליג ר"ע עליה דר' שמעון דלענין שיזומו כולן לא צריך קרא ודו"ק:

בד"ה בזמן כו' א"נ לא פסק כוותיה אלא במאי דקאמר אבל בד"מ כו' אבל בכוונת עדות סבר כרבי כו' עכ"ל גם לשיטת ר"י דפי' לר' יוסי דבראייה בעלמא סגי המ"ל הכי דלא תקשי דרב יהודה אדרב יהודה לא פסק התם כרבי יוסי אלא במאי דקאמר אבל בד"מ כו' אבל בכוונת עדות סבר כרבי אלא משום הך דלא תהא שמיעה גדולה מראייה הוצרך רשב"א לומר דלר' יוסי נמי בעי התראה ודו"ק:

בא"ד והאי דקאמר במכות היכי אמרי' להו לר' כו' וה"פ היכי כו' דבד"מ לא שייכא התראה כו' עכ"ל הא ודאי לפירוש ר"י נמי צ"ל דלרבי קאי היכי אמרי' להו כו' דלרבי יוסי בראייה בעלמא סגי אלא דלפי' ר"י ניחא להו בפשיטות דלרבי קאי ומשום דלא מסתבר ליה למימר דהתרו ממש דוקא נקט ולה"ק היכי אמרי' כו' אבל לפי' רשב"א כיון דע"כ לר' יוסי התראה ממש קאמר מנליה למימר דלרבי נמי לאו התרו ממש קאמר ותירצו דה"פ היכי אמרי' כו' דלרבי קשיא להו על כרחך התראה לאו דוקא דבד"מ לא שייכא התראה כו' ודו"ק:

גמ' דאתרו בה מלקות ולא אתרו בה קטלא כו' כצ"ל וכן ברש"י:

רש"י בד"ה לא באו כו' עדים אלא הד"א. בד"ה במה דברים אמורים דעדותן בטלה הס"ד:

בד"ה ואימתי כו' בטלה הס"ד:

תוס' בד"ה דאתרו בה למלקות כו' בסופו למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן מוהיה אם בן כו' כצ"ל ונ"ב פי' מויסרו הנאמר בסורר ומורה ומה התם בן עמו פי' שנכתב לשם בן אף הכא כאילו נכתב בן עמו ואח"כ ילפינן בן מוהיה אם בן הכות כו':

בד"ה לא בא כו' בסופו זה אחר זה נמי יקישם הכי כו' כצ"ל. ונ"ב פירוש מאחר שאמר לא בא הכתוב להקל גרידא אלא אף להחמיר אם כן משמע דלהקל אינו חולק על ר"ש ואינו דורש להקל אלא כשבאו בבת אחת ולא בזה אחר זה ולמה אינו דורש גבי קולא בזה אחר זה כמו שדורש גבי להחמיר מאחר ששניהם בהיקש וק"ל:

בזמן שהתרו כו' היכי צ"ל הכי:

תוס' ד"ה לא וכו' דפליג על ר"ש. עיין לקמן דף מא ע"ב ברש"י ד"ה ר"ע ובתוס' שם:

דאתרו ביה מלקות ולא אתרו ביה קטלא. דהא ודאי לא מיקטלא אלא לוקה דאין לך מיתת בית דין שלא נאמר בה לאו וקסבר לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין לוקין עליו כי אתרו בה מלקות ולא קטלא: משום ר' ישמעאל אמרו בעשרים ושלשה. טעמא מפרש לקמן (דף י.): אחד מן העדים. והיו שם שלשה או ארבעה שיכולה עדות להתקיים בשאר: הא דרבי עקיבא. במסכת מכות: לא בא שלישי כו'. דממשמע שנאמר (דברים יט) על פי שנים עדים (יקום) כל שכן שלשה למה נאמר או שלשה עדים אלא להחמיר עליו ליתן חומר בעדי שקר ששלישי זה אע''פ שלא היה זה נידון על פיו למיתה שהרי בשנים שהעידו תחלה נמי היה נידון אפילו הכי עשה הכתוב את דינו כיוצא באלו שאם הוזמו יהרג אף השלישי מפני שניטפל לעוברי עבירה: קל וחומר שישלם שכר וכו'. דקיימא לן מדה טובה מרובה ממדת פורענות הלכך קל וחומר הוא: במה דברים אמורים. דעדותן בטלה: בדיני נפשות. דרחמנא אמר (במדבר לה) והצילו העדה דמהדרינן בתר זכותא לבטל העדות ולא יהרג לא הוא ולא הם: רבי אומר אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות. שוין בכך דעדותן בטלה: ואימתי. בדיני נפשות עדותן בטלה: בזמן שהתרו. הקרוב או הפסול בעוברי עבירה שגילו דעתם שאף הם נעשים עדים והרי הכתוב הקיש שלשה לבטל העדות אם יש קרוב או פסול אבל לא התרו הקרוב והפסול בעוברי עבירה אלא שתקו והכשרים התרו בהן אין אלו נעשים עדים ותתקיים העדות בשאר:
דאתרו ביה למלקות. ואתיא כמ''ד (מכות יג:) לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד לוקין עליו ואם היינו יכולין לפרש במלקות של מוציא שם רע היה מתיישב ותימה דמשמע הכא דסבר ר' מאיר מכות בג' אם כן הוה דריש קרא והצדיקו לענין עדים זוממין דלקו כדלקמן (דף י.) ומה הוה משני מהא דפריך תיפוק ליה מלא תענה דלא מצי לשנויי כדמשני לקמן משום דהוי לאו שאין בו מעשה מ''מ הוה לקי דהא ר' מאיר גמר בפ''ק דמכות (דף ד: ושם) דעדים זוממין לוקין ומשלמין ממון ממוציא שם רע וה''נ דגמר לענין דלוקין דאע''ג דהוי לאו שאין בו מעשה וכ''ת דהוה משני משום דהוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב''ד חדא דאית ליה דלוקין עליו לפי סברת רב אשי ועוד דר''מ אית ליה אזהרה לעדים זוממין מקרא אחרינא בפ''ק דמכות (ג''ז שם) וי''ל דאע''ג דגמר עדים זוממין ממוציא שם רע ה''מ לענין דלא דרשינן כדי רשעתו להכי אלא מוקמינא לה לדרשה אחריתי באלו נערות (כתובות לב:) אבל גבי האי אי לאו דגלי קרא דלקי לא הוה גמרינן כיון דכתיב לעשות דדרשינן מינה באלו הן הלוקין (מכות דף יג:) דבעינן לאו שיש בו מעשה אי נמי י''ל דמוציא שם רע גופיה לא נפקא לן דלקי אלא מוהיה אם בן הכות הרשע כדאמר פרק נערה (כתובות דף מו.) למדנו ויסרו מויסרו ויסרו מבן ובן (מבן) מוהיה אם בן הכות הרשע: לא בא השלישי להקל עליו אלא להחמיר עליו. אדר''ש קאי דקתני בפ''ק דמכות (דף ה: ושם) לעיל מהך ר''ש אומר מה שנים אין נהרגין עד שיהו שניהם זוממין אף שלשה וכו' ומצי למימר דפליג אדר''ש וס''ל דנהרגין אע''פ שאין שלשתן זוממין דקסבר דאין להקיש שלשה לשנים לענין זה דכיון דכתיב (דברים יט) ועשיתם לו כאשר זמם הרי זממו שנים שיש כח בידיהם להרוג בפני עצמם ובקונטרס פירש במכות (שם) לא בא השלישי להקל עליו דלהקל עליו לא צריך קרא דכתיב (שם) והנה עד שקר העד דמשמע כל העדות ואינן נהרגין עד שיוזמו כולן ולא בא הכתוב אלא להחמיר עליו אבל אין לפרש לא בא השלישי להקל עליו גרידא אלא גם להחמיר עליו אע''ג דר''ש מודה דשלשתן נהרגין ה''מ כשבאו בתוך כדי דיבור כדמפרש התם בגמרא אבל רבי עקיבא סבר שנענש אע''ג שבא אח''כ מדנקט נטפל דהא כיון דאית ליה לרבי עקיבא היקישא דעד שיהו שלשתן זוממין בבאו בבת אחת בבאו זה אחר זה נמי יקישם להכי כי היכי דמקיש לענין לענש כמותם: בזמן שהתרו בהן. מפרש בפ''ק דמכות (דף ו. ושם) הכי אמרינן להו לאסהודי אתיתו או למיחזי אתיתו אי אמרי לאסהודי אתינא נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה ואי אמרי למיחזי אתינא מה יעשו שני אחים כו' ונראה לר''י דמשום שנתכוונו להעיד לא אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אלא שהולכים ומעידים כולן בב''ד אבל משום ראייה לחוד שנתכוונו להעיד לא דאי לא תימא הכי כל גיטין כשנותנין אותן בפני קרובים או פסולים יהיו פסולים אם יתכוין הא' ולר' יוסי אפילו לא יתכוין והאי דקאמר מה יעשו ב' אחים ודאי יכולין לתקן שלא ילכו שניהם להעיד אבל פעמים שלא ידע זה בזה ויעיד האחד אע''פ שהעיד אחיו כבר בב''ד אע''פ שהשני העיד לאחר כדי דיבור מ''מ עדותן בטלה דשייך שפיר לאקושי להך מילתא שלשה לשנים אפילו בזה אחר זה כיון דבשעת ראייה רואין יחד ומתכוונין להעיד לכך עדותן בטלה אפילו העידו זה אחר זה אע''ג דלענין שלשתן זוממין לא הוקשו אלא כשהעידו בתוך כדי דיבור דהתם הזמה משעת העדאת עדים קא אתיא ואע''ג דפריך במכות (שם) הרוג יציל אע''פ שאינו הולך להעיד בב''ד ה''מ מעיקרא דאכתי לא אסיק אדעתיה יקום דבר במקיימי דבר הכתוב מדבר אבל לבסוף דמסיק יקום דבר במקיימי דבר לא צריכי לשנויי קמאי דממעטי' הרוג וההורג מיקום דבר דבעינן שילכו לקיים דבר בב''ד וכן (לקמן דף לד:) לענין אין עד נעשה דיין נראה לר''י דדוקא בעד המעיד אין עד נעשה דיין אבל במתכוין להעיד לא דהא דטעמא דאין עד נעשה דיין נראה או משום דבעינן עדות שאתה יכול להזימה וכיון שהעדים בעצמם דנין לא ירצו לקבל הזמה על עדותן או משום דכתיב (דברים יט) ועמדו שני האנשים וגו' שני האנשים אלו העדים לפני השם אלו הדיינין דבעינן שיעידו העדים לפני הדיינין ולא שיהו בעצמן דיינין והנך טעמי לא שייכי אלא בעד המעיד בפיו ולא במתכוין להעיד ולא כפי' רבינו שמואל שפי' בעלמא (ב''ב קיג: ד''ה ג' שנכנסו כו') שנתכוון להעיד אמרינן נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה וכן לענין שאינו נעשה דיין ודקדק מדאמרינן בפרק אחד דיני ממונות (לקמן דף לד:) שלשה שנכנסו לבקר את החולה כו' משמע דווקא שנכנסו לבקר ולא נתכוונו להעיד אמרינן רצו עושין דין אבל נתכוונו להעיד אין עושין דין ועוד נראה לר''י לדקדק דלא אמרינן אין עד נעשה דיין אלא עד המעיד דאי לא תימא הכי קשיא דרב יהודה אדרב יהודה דהא בפ''ק דמכות (דף ו. ושם) פסיק רב יהודה הלכה כרבי יוסי דבראייה בעלמא נעשה עד אע''פ שאינו מכוין להעד ורב יהודה קאמר (ב''ב דף קיג:) גבי ג' שנכנסו לבקר את החולה וכו' רצו עושין דין ואמאי הא בראייה בעלמא נעשה עד ועוד להאי פירוש לית ליה לרבי יוסי לא תהא שמיעה גדולה מראייה לא בעדות החדש (ר''ה דף כה: ושם) בראוהו שלשה והן ב''ד ולא בסנהדרין באחד שהרג את הנפש שראוהו אע''פ שראוהו ביום ומיהו נראה לרשב''א דהני לא פרכי נינהו דרבי יוסי על כרחך לית ליה שיעשה עד בראייה ואפי' יעיד לבסוף דהא ר' יוסי הוא דאמר עד שיהיו פי שני עדים מתרים בו כדאמר בסמוך וכמו ששנים אין יכולין להעיד אא''כ התרו בו כך שלשה וכו' אלמא אותן יהו חשובין עדים אבל השאר לא וכן נראה הדברים דאם הוזמו כולן לא היו נהרגין אותן שלא התרו בו דלא מהני סהדותייהו בלא סהדותא דאחריני ולא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול אלא באותן שהותרו והא דקאמר רבי בזמן שהתרו בהן לאו משום דרבי יוסי לא בעי התרו דאכתי טפי מרבי בעינן דלרבי בנתכוונו להעיד בעלמא סגי כדמוכח במכות (דף ו.) ור' יוסי בעי התראה ממש אלא דיני ממונות אתא לאוסופי והא דמשמע הכא דלר' יוסי בראייה בעלמא אמרינן נמצא אחד מהן קרוב או פסול כו' מדקאמר וקמיפלגי בפלוגתא דרבי ור' יוסי היינו במה שנחלקו במשנה זו אבל מתוך משנה אחרת יש ללמוד דבעי ר' יוסי התראה ושמא רב יהודה פסק לגמרי כר' יוסי אי נמי לא פסק כוותיה אלא במאי דקאמר אבל בדיני ממונות תתקיים העדים בשאר גרידא אבל בכוונת עדות סבר כרבי והאי דקאמר במכות (שם) היכי אמרינן להו לרבי קאי וכן מוכח דקאמר אי אמרי למיחזי אתינא מה יעשו שני אחים כו' וה''פ היכי אמרינן להו דעל כרחך התראה לאו דווקא דבדיני ממונות לא שייכא התראה אלא ודאי לא בעי אלא שנדע שנתכוונו להעיד והיכי אמרינן להו וכו':

פרשנים

שיעורים זמינים
טוען שיעורים…

בחירת עמוד

חיפוש בעמוד