סנהדרין ח ע"א

דף ח - א

פסילנא לך לדינא, הנני פסול לדונך, כיון שהזכרתני טובתך שעשית לי.

אמר ליה רב לרב כהנא תלמידו: פוק דייניה, צא ודון אותו.

חזייה, ראהו רב כהנא לאיש ההוא, דהוה גאיס ביה, שהיה מתגאה כנגדו, ודיבר "גבוהות" [בחוצפה].

אמר ליה רב כהנא: אי צייתא, אם תקבל את הדין, צייתא, הרי טוב, ואי לא תקבל את הדין מרוב גאותך, מפיקנא לך "רב" מאונך! ^[1] אוציא לך את "כוחו" של רב, שאתה מסתמך עליו על שעשית לו טובה, מ"כוחך".

היינו שאודיעך [בר"ן מפרש את רש"י: אעשה דבר] שאפילו רב, שמכיר לך טובה, לא יוכל לסייעך. והיינו, שאנדה אותך בנידוי.

וממשיכה הגמרא לדרוש את הפסוקים של ציווי משה רבינו לשופטים.

"כקטן כגדול תשמעון" -

אמר ריש לקיש: שיהא חביב עליך, על הדיין, דין של פרוטה כמו דין של מאה מנה.

ודנה הגמרא:

למאי הלכתא!? לאיזה דין אמר ריש לקיש שדין פרוטה הוא כדין מאה?

אילימא, אם נאמר לעיוני ביה, ומיפסקיה, שהדיינים מצווים לעיין ולפסוק באמת וביושר דין פרוטה כדין מאה, הרי פשיטא, דבר פשוט הוא, ולא יתכן שדבר זה בא הכתוב ללמדנו.

ומתרצת הגמרא: אלא, כוונת ריש לקיש היא, לאקדומיה, להקדים את הדין, שאם בא קודם לפני הבית דין דין של פרוטה, ואחר כך דין של מאה מנה, אל יקדים הדיין לדון את הדין של מאה מנה, אלא כל הקודם לבוא לבית דין קודם בדינו.

"לא תגורו מפני איש" -

אמר רבי חנן: אל תכניס דבריך מפני איש, היינו שהתלמיד היושב לפני רבו לא ימנע עצמו מלחוות דעתו, אם רואה שרבו טועה בדין [כמו שמבואר לעיל, ו ב].

"כי המשפט לאלהים הוא" -

אמר רבי חמא בר חנינא: אמר הקדוש ברוך הוא: לא דיין, האם אינו מספיק לרשעים המעוותים את הדין בזה שנוטלים מזה ממון, ונותנים לזה, שלא כדין, וגורמים לגזל. אלא שמטריחין אותי להחזיר ממון לבע ליו.

ולכן אמר משה לדיינים "כי המשפט לאלהים הוא!" כאשר אתם עושים עול במשפט, הרי זה כאילו אתם דנים את דינו של הקדוש ברוך הוא, וכאילו אתם מוציאים ממון מידו של הקדוש ברוך הוא, כי אתם מטריחים אותו, שהוא יחזיר את הממון לבעליו.

"והדבר אשר יקשה מכם, תקריבון אלי, ושמעתיו" -

אמר רבי חנינא, ואיתימא או שאמר זאת רבי יאשיה: על דבר זה, שאמר משה "את הדבר הקשה תקריבון אלי", וכאילו נטל שררה לעצמו, נענש משה. לפי שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה. ומה עונשו? - שלא זכה שתיאמר לו מפי השכינה פרשת נחלות, עד שבאו לפניו בנות צלפחד, ולא ידע מה להשיב להן.

וכמו שנאמר: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'."

אך רב נחמן בר יצחק חולק על מימרא זו, ומקשה:

מתקיף לה רב נחמן בר יצחק: האם משה רבנו נטל שררה לעצמו!? והרי מי כתיב "ואשמיעכם", כאילו אומר שהוא בטוח שיודע את הפתרון של כל דבר הקשה!? הלא "ושמעתיו" כתיב! שמשמעותו היא: אני אשמע, ואז, אי גמירנא, אם הקב"ה כבר לימד אותי את הדין הזה, גמירנא, הרי כבר למדתיו, ואוכל להשמיעכם אותו, ואי לא, אם הוא דין חדש, שהקב"ה עדיין לא לימד אותי, אז אזילנא, וגמירנא, אפנה אל הקב"ה שילמדני.

ואם כן, אין זה לשון של שררה.

אלא, למה באמת נאמרה פרשת נחלות רק אחרי פניית בנות צלפחד?

כדתניא, כמו ששנינו בברייתא: ראויה היתה פרשת נחלות שתיכתב על ידי משה רבינו, כמו כל פרשיות התורה. אלא, שזכו בנות צלפחד, עבור רוב חיבתן לארץ ישראל, ונכתב על ידן.

וכמו כן ראויה היתה פרשת מקושש, המלמדת שמחלל שבת נסקל, שתיכתב על ידי משה רבינו. אלא, שנתחייב המקושש, וחילל את השבת, ונכתבה על ידו.

ודבר זה בא, ללמדך, שמגלגלין מן השמים חובה, דבר רע, כמו עונש סקילה, שהיא מיתה חמורה, על ידי איש שהוא חייב, כמו המקושש. ומגלגלין זכות, כמו דיני ירושות, שהם זכות שהבנים והיורשים ירשו את קרוביהם, על ידי זכאי, כמו בנות צלפחד.

כתיב בתחילת ספר דברים, שמשה רבינו אומר לבני ישראל, "ואצוה את שופטיכם", להדריך את הציבור במשפטי החקים בעל כרחם של הציבור.

ועוד כתיב שם, "ואצוה אתכם בעת ההיא".

אם הזהיר את העם לשמוע בקול השופטים, מה הוצרך להזהיר את השופטים להנהיגם בעל כרחם? - אמר רבי אלעזר, אמר רבי שמלאי: יש כאן שתי אזהרות:

אזהרה לציבור, שתהא אימת דיין עליהן.

ואזהרה לדיין, שיסבול את טורח ומשא הציבור, להיות מתונים בדין.

ועד כמה צריך הדיין לסבול את טורח הציבור? ^[2]

אמר רבי חנן, ואיתימא, או שאמר זאת, רבי שבתאי: כמו שאמר משה רבינו, שהוא נושא את העם "כאשר ישא האומן את היונק". ^[3]

ומביאה עתה הגמרא עוד דרשה בענין הנהגת הציבור:

כתיב בספר דברים [בתחילת פרק לא, פסוק ז]: "ויקרא משה ליהושע, ויאמר אליו לעיני כל ישראל: חזק ואמץ ! כי אתה תבוא את העם הזה [אתה תבוא עם העם הזה] אל הארץ אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם".

ועוד כתיב שם בהמשך [פסוק כג]: "ויצו את יהושע בן נון, ויאמר: חזק ואמץ ! כי אתה תביא את בני ישראל אל הארץ אשר נשבעתי להם, ואנכי אהיה עמך".

ושני הפסוקים האלו לכאורה סותרים, שבפסוק הראשון משמע שיהושע יבוא עמהם כאחד מהם, ובפסוק שני משמע שצווה משה את יהושע לנהוג בהם בדרך שררה בבואם אל הארץ.

אמר רבי יוחנן: בתחילה אמר משה ליהושע מפי עצמו [שהרי הוא אומר "אשר נשבע ה'"], אתה והזקנים שבדור עמהם. [ויש גורסין: עמך]. והיינו, ביחד, ולפי דעתן ועצתן תביאו את העם ולא תשתרר על הזקנים.

אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה, שיאמר ליהושע באופן אחר [שהרי בהמשך שם נאמר "אשר נשבעתי, ואנכי אהיה עמך"]:

וכך תאמר ליהושע: טול מקל, והך על קדקדם! ^[4]

והיינו, שרק יהושע לבדו ינהיגם, כי יש דבר אחד לדור, מנהיג אחד יש לכל דור, ואין שני דברין לדור.

ומסיימת הגמרא בעוד דין בדיני בית דין.

תנא, שנינו בברייתא: זימון - בשלשה!

ודנה הגמרא: מאי "זימון"? מה פשר הזימון המדובר כאן?

אילימא, אם נאמר ברכת ה"זימון", והיינו, הוספת ברכת הזימון לפני ברכת המזון, בשלשה שאכלו, ונאמר שכאן שנה התנא את הדין של "שלשה שאכלו כאחד, חייבים לזמן".

אין זה יתכן.

כי, והתניא, הרי שנינו בברייתא אחרת, זימון, וברכת זימון, בשלשה. הרי מוכח, ש"זימון" ו"ברכת הזימון" הם שני דברים שונים.

וכי תימא, אם תרצה לומר בביאור הברייתא ההיא, ולפרש שאכן הם דבר אחד, אלא שאמר התנא תחילה "זימון", ופרושי קא מפרש, שלאחר מכן, את דבריו, ואמר מאי "זימון" האמור? - ברכת זימון, שהיא בשלושה.

ולפי זה, גם הברייתא האומרת "זימון - בשלשה", כונתה היא לברכת הזימון.

גם זה לא יתכן.

כי והתניא, הרי שנינו בברייתא אחרת: זימון בשלשה, ברכת זימון בשלשה.

וכיון שאמר התנא "זימון בשלשה" וחזר ואמר "ברכת זימון בשלשה", הרי ודאי שהם שני דברים שונים.

ואם כן, אי אפשר לומר שהכונה של הברייתא האומרת "זימון, וברכת הזימון בשלשה" היא לפרש שהזימון הוא ברכת הזימון. ובהכרח, שגם הברייתא האומרת "זימון בשלשה" אינה מדברת בברכת הזימון אלא ב"זימון"! אלא, בהכרח, מאי "זימון"? לאיזה ענין התכוונה הברייתא באומרה "זימון בשלשה"

- אזמוני לדין! הזמנת בית הדין לבעל הדין, לבוא ולהתדיין לפניהם, שצריך שליח הבית דין להזמינו בשם שלשת הדיינים.

כי הא דאמר רבא: הני בי תלתא דייני, דיתבי, שלשה דיינים היושבים בדין, ומזמינים את איש אחד לבוא אליהם, ואזיל שליחא דבי דינא, הלך שליח בית דין, ואמר מפומא דחד, הזמין אותו השליח לבוא לדון משום דיין אחד, כגון שאומר לו: פלוני הדיין מזמינך לדין! - לא אמר כלום!

ואם המוזמן אינו מופיע בבית דין, אין מענישין אותו בנידוי כדין מסרב לבוא לבית דין, עד דאמר משמיה דכולהו, עד שיזמין בשם שלשת הדיינים.

ועל דין זה אמרו, "זימון בשלשה".

אבל, והני מילי, דין זה אמור, רק בסתם יום, בלא יומא דדינא, שאינו יום מושב בית דין, שאז יכול המזומן לטעון שלא האמין לשליח. ^[5]

אבל ביומא דדינא, בימים הקבועים למושב בית הדין - כגון ביום שני וחמישי, בזמן חז"ל - לית לן בה, אין נוהג הדין הזה. כי בימי מושב בית דין, אז אפילו אם יזמינו סתם בשם בית דין, אינו יכול לטעון שלא האמין לשליח, ואם אינו מופיע - מנדין אותו.

שנינו במשנה: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה בשלשה.

הן כפל וארבעה וחמשה, ודומיהם, נקראים דיני קנסות, לפי שכל המשלם יותר על מה שהזיק, הריהו משלם בתורת קנס.

שלח ליה רב נחמן בר רב חסדא שליח לרב נחמן בר יעקב, שישאלנו: ילמדנו רבינו! דיני קנסות, בכמה דיינים דנים אותן!?

ודנה הגמרא:

מאי קא מיבעיא ליה!? מהי השאלה ששאלו?

הא אנן תנן: בשלשה. הלא שנינו במשנתנו במפורש שנידונים בשלשה.

ומבארת הגמרא: אלא, יחיד מומחה קמיבעיא ליה. האם יחיד מומחה דאין דיני קנסות, או לא. ^[6]

אמר ליה, ענה לו רב נחמן בר יעקב: תניתוה, שנינו דין זה במשנתנו -

דתנן: תשלומי כפל ותשלומי ארבעה וחמשה - בשלשה.

ויש לנו לדייק: מאי "שלשה"? איזה סוג של שלשה הצריכה המשנה בדיני קנסות?

אילימא שלשה הדיוטות, זה לא יתכן!

שהרי האמר אבוה דאבוך, אבי אביך, משמיה דרב, שאפילו עשרה והן הדיוטות - פסולין לדיני קנסות.

אלא בודאי, צריך דיינים מומחין.

וקאמר התנא של המשנה, בשלשה, דוקא בשלשה מומחין דנים דיני קנסות, ולא במומחה יחיד.

ובכך נפשטה האיבעיא.

הקדמה לסוגית מוציא שם רע

א. נאמר בתורה [דברים כב]: מי שנשא אשה,

ואחרי הנישואין בא לבית דין והוציא עליה שם רע, בשקר, שזינתה אשתו בעודה ארוסה, בבית אביה. ונתברר שאינו דובר אמת, הרי הוא חייב בשלשה עונשים: מלקות, תשלום מאה כסף, שאותו הוא משלם לאבי הנערה, והוא עומד באיסור לגרשה, כל ימיו.

ב. הוצאת שם רע אינה בדיבור בעלמא, אלא רק כאשר הביא הבעל לבית דין שני עדים שקרנים שמעידים עליה שזינתה, והוזמו העדים, על ידי שבאו שני עדים אחרים להזים את עידי הבעל.

ג. אך אם אמת היה הדבר שזינתה, שלא הזימו את עידי הבעל, חייבת האשה סקילה.

ד. בעל שטוען אחרי הנישואין שנשא את אשתו בחזקת בתולה ומצאה בעולה, וטוען שהיא זינתה תחתיו בהיותה ארוסה בבית אביה, ורוצה הבעל להיפטר מתשלום דמי הכתובה, הרי הוא נאמן אפילו אם אינו מביא עדים לדבריו. כי חזקה היא, שאין אדם טורח בהכנת סעודת נשואין, ומפסידה בטענת זנות תחתיו. כי היות שנשא אותה, בודאי אינו חשוד שהוציא ממון על הנשואין, כדי שאחרי הנשואין, תיכף למחרת, ישנאנה ויעליל עליה דברים שאינם נכונים, ולכן הוא נאמן שהוא דובר דברי אמת.

שנינו במשנתנו: האונס והמפתה והמוציא שם רע - בשלשה, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוציא שם רע בעשרים ושלשה, מפני שיש בו דיני נפשות.

ומניחה הגמרא [לפי שיטת רש"י], שמדובר כאן באופן שתביעת הבעל, המוציא שם רע, היא על כך שנשאה בחזקת בתולה, ומצא אותה בעולה, ורוצה לפטור עצמו מתשלום דמי הכתובה.

ולכן, סובר רבי מאיר, שהיות ומדובר בתביעת ממון, הרי זה נידון בשלשה דיינים בלבד.

וגם חכמים מודים שדיני ממונות הם בשלשה, אלא שהם סבורים לגבי תביעת ממון במוציא שם רע, שהיות וכאשר הבעל מביא עדים על הזנות, אז דין מוציא שם רע הוא דיני נפשות, לכן צריכים בכל מקרה של מוציא שם רע, אף שאין עדים על הזנות, ואינו בא לסוקלה, עשרים ושלשה דיינים.

ולאור ההנחה הזאת, מקשה הגמרא:

וכי יש בו, בדין מוציא שם רע, דיני נפשות - מאי הוי!? מה בכך שבמקרים אחרים יש דיני נפשות? הלא בתביעה זו שהבעל תובע עתה להיפטר מדמי כתובתה, אין כאן דיני נפשות, וגם לא יוכל לבוא לדיני נפשות, שהרי אין הבעל מביא עדים על זנותה.

ומביאה עתה הגמרא את דבריהם של כמה אמוראים, להסביר את דברי המשנה.

א. ההסבר הראשון הוא של עולא, המבאר, כי אף אם לא מביא הבעל עדים לבית דין, חוששין חכמים ללעז, שמא, בעקבות הגעתו לבית דין, יצא הקול ויתפרסם שהבעל טוען שזינתה, וישמעו ויבואו עדים להעיד עליה שזינתה. אלא שעתה, אין הבעל יודע שיש עדים על כך. ולכן מצריכין חכמים, כבר מתחילת הדין הזה, בית דין של עשרים ושלשה. ^[7]

אמר עולא: בחוששין ללעז קמיפלגי רבי מאיר וחכמים חולקין - האם חוששין שיבואו עדים שזינתה.

רבי מאיר סבר, אין חוששין, ואפשר לדון בתביעת הבעל בשלשה דיינים, כשאר דיני ממונות. ורבנן סברי, חוששין ללעז, שמא תתפרסם השמועה על הזנות, ויבואו עדים לדונה למיתה, ולכן צריכין כבר מתחילת הדין עשרים ושלשה דיינים.

ב. ההסבר השני:

רבה [לפי גירסת מהרש"ל] אמר: כולי עלמא לכל הדעות ללעז לא חיישינן, אין לנו לחשוש שמא יבואו עדים, כל זמן שלא באו, והרי הוא דין ממונות, ונידון בשלשה -

אלא שנחלקו חכמים ורבי מאיר במחלוקת אחרת, במקרה שחשב הבעל שיש לו עדים, ורצה לדון אותה בסקילה, והביא את דינו לבית דין של עשרים ושלשה, וכבר נתאספו הדיינים, ולבסוף לא באו העדים, והדיינים התפזרו. ועתה, רוצה הבעל ששלשה מביניהם שנשארו ידונו לו, לכל הפחות, את הפטור מתשלום כתובתה. ולכן סוברים חכמים, שיש כאן חשש לכבודן של דיינים הראשונים, שיאמרו שהם לא היו כשרים לדון [או שלא הצליחו להגיע לחקר האמת], ורבי מאיר אינו חושש לכך.

והכא במשנתנו, בחוששין לכבודן של ראשונים קמיפלגי רבי מאיר וחכמים.

והכא במאי עסקינן [המשנה אינו דנה בסתם תביעה, שאז כולי עלמא סוברים שדינו בשלשה, אלא במקרה הזה], כגון, דאיכנף שהתאספו בי עשרין ותלתא, בית דין של עשרים ושלשה, במטרה למידן דיני נפשות, לדון את האשה בסקילה, לפי שחשב הבעל שיבואו עדים. ולא באו, ואיבדור, והתפזרו להם הדיינים, ונשארו שלשה דיינים בלבד. ואמר להו, אמר להם הבעל: דיינו לי, מיהא, דיני ממונות! לפחות אתם שלשתכם הנשארים, דונו לי דיני להיפטר מדמי הכתובה. רבי מאיר סובר שיכולים לדונו, וחכמים סוברים שיצטרך לאוספם כדי לדון דיני ממונות, מפני כבודם של ראשונים.

ולסיכום:

א. אם הביא הבעל עדים מתחילה, לכל הדעות צריכים עשרים ושלשה.

ב. אם אינו מביא עדים, ותובע ליפטר מדמי כתובתו, הרי לרבה, לכל הדעות

מספיק שלשה. ולפי עולא: לרבנן, צריכים עשרים ושלשה, ולרבי מאיר מספיק שלשה.

ג. אם התכנסו לדון דיני נפשות, והתפזרו, הרי לפי רבה: לרבנן חוזרים ודנים רק בעשרים ושלשה, ולרבי מאיר בשלשה.

תנא זימון בשלשה אוקימנא אזמוני לדינא והני מילי בלא יומא דדינא צריך למימר השליח כי שלשה שלחו אותי אליך אבל ביומא דדינא לא צריך למימרא שליחא דתלתא [שלחוהו] שזה דבר ידוע הוא דביומא דדינא תלתא יתבי:

תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בג' [מומחין]. אוקמה רב נחמן בר יעקב בדיני קנסות ולפיכך צריך ג' מומחין כי ההדיוטות אפילו עשרה פסולין לדון דיני קנסות. האונס והמפתה בג' שהן דיני קנסות:

ירושלמי ר' (מינא) [מנא] אמר בנערה מאורסה פליגי ונדחו דבריו אבל חלקו במוציא שם רע. רבי מאיר סבר לייסרו ולעונשו בג' ואם נמצאו דבריו אמת בכ"ג. וחכ"א הכל בכ"ג ואמר עולא בחוששין ללעז פליגי כלומר אם ישבו שלשה לדין על הבעל לעונשו ולייסרו ודקדקו ונמצאו דבריו אמת כיון שהן דיני נפשות צריכין להוסיף עליהן עשרים אחרים אתי למימר לא אוסיפו עליהן הני עשרים אלא משום דקדמאי לא הוו ידעי למידן האי דינא ומפקי לעז עליהן ורבי מאיר לא חייש ללעז וחכמים חיישי הלכך הוי המלקות והעונש מבתחילה בכ"ג. ואם נמצאו הדברים אמת הם הן הדיינין עליה דיני נפשות. רבה אמר מתניתין כגון דיתבי כ"ג לעיוני בהאי דינא ונפקי (תרי) [כ'] מינייהו ואמר להו דיינו לי מיהת על העונש ועל המלקות ר' מאיר סבר דייני להו דממון הוא ולא חיישינן לכבוד הני (תרי) [כ'] דנפק וחכמים חיישי לכבודן

כקטון כגדול תשמעון זו אזהרה להיות הדיין זהיר בדין של פרוטה כדין מאה מנה ולא סוף דבר לדונו כראוי בלא הטיה אלא אף להזקק לו תחילה אם קדם לבוא לפניו:

כתוב אחד אומר ואצוה את שופטיכם וכתוב אחד אומר ואצוה אתכם הרי אלו שתי אזהרות אזהרה לצבור שתהא אימת דיין עליהם ואזהרה לדיין שיהא סובל טרחם ומשאם כאשר ישא האומן את היונק ולעולם יהא אחד ממונה על כלם שיהיו כלם נשמעים לו כדי שלא ירבו מחלוקות בהתמדה והוא שאמרו כי אתה תביא וכתוב כי אתה תבא אמר לו משה ליהושע זקנים שבדור עמהם כלומר שיהיו עמך במדרגה אחת אמר לו הקב"ה ליהושע טול מקל והך על קדקדם דבר אחד לדור ואין שני דברים לדור וכן בדוד הוא אומר שמעוני אחי ועמי אם אתם שומעים לי הרי אתם אחי ואם אי ואם שומעין לי הרי אתם עמי ואני רודה אתכם במקל:

ברכת זמון שהיא בשלשה בברכת המזון כבר התבאר ענינו במקומו הראוי לו וזמון האמור כאן שהוא בשלשה הוא נאמר לענין הזמנת בית דין והוא ששלשה שיושבין לדון והלך שלוחם להזמין אחד מבעלי דין אין כותבין כנגדו כלום אם לא בא בהזמנתו אא"כ הזמינו בשם שלשתם ומ"מ דווקא שאינו ביום הקבוע [...] כגון שני וחמישי הדבר ידוע שהם מקובצים ודיים בהזמנה על שם אחד מהם:

דיני קנסות כבר בארנו שאין דנין אותם אלא בארץ ישראל ועל ידי שלשה מומחין אפילו עשרה הדיוטות פסולין לדיני קנסות וכבר בארנו ענין זה במשנה:

כי אתה תבוא את העם הזה משה אמר לו ליהושע תבוא עמהן כאחד מן הזקנים שעמהן ולא תשתרר עליהן הקב"ה אמר תביא טול מקל והך על קדקדן של זקנים כלומר כולם יהו נשמעין לך ואתה רודה אותם במקל מנהיג אחד לדור כו':

תנא זימון בשלשה מאי זימון אזמוני לדינא שאין בית דין רשאין לשלוח ולהזמין אחד מבעלי דינין לדין בשם בית דין עד שיהו בשלשה ואם לא היו בשלשה ושלחו לו לבעל דין אין זימונן זימון ואם לא בא אין מנדין אותו כי הא דאמר רבא הני בי תלתא דיתבי ושדרוה לשליחא לזמוני חד מבעלי דינין לדינא ואזל שליחא ואמר משמא דחד מינייהו לא אמר כלום ואי לא אתי בעל דין קמייהו לא משמתינן ליה ומימר אמר כיון דאיהו לחודיה הוא דשדר בתראי לאו זימון הוא ולא מחייבנא למיזל הילכך לא משמתינן ליה עד דאמר ליה משמא דכולהו בי תלתא ולא אזיל מכל מקום ש"מ דאין זימון בפחות משלשה והני מילי בלא יומא דדינא אבל ביומא דדינא מידע ידע דאפילו כי מכנפי ויתבי ואע"ג דלא אמר משמא דכולהו מידע ידע דכולהו שדרוה וכי לא אזל קמייהו מורד הוא ומשמתינן ליה:

פיסקא תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה. שלח ליה רבי נחמן בר רב חסדא לר' נחמן בר יעקב ילמדנו רבינו דיני קנסות בכמה ודייקינן עלה מאי קא מיבעיא ליה יחיד מומחה קא מיבעיא ליה מי דיין דיני קנסות או לא לישנא רויחא מי אמרינן כיון דלגבי דיני ממונות אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא ביחיד מומחה הכא נמי אע"ג דמדאורייתא בעינן שלשה מומחין עבדו רבנן תקנתא דכיון דאיתיהב ליה רשותא ליחיד סמוך דיין דיני קנסות או דילמא לא עבדו רבנן תקנתא אמר ליה תניתוה תשלומי כפל ותשלומי ד' וה' בשלשה מאי שלשה אי לימא שלשה הדיוטות אפילו עשרה נמי פסילי אלא לאו מומחין וקאמר שלשה:

פיסקא וחכמים אומרים מוציא שם רע בעשרים ושלשה מפני שיש בו דיני נפשות ומתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו ליה מיהת דיני ממונות בשלשה וכי בעו למידן דיני נפשות לידיינו בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששים ללעז קא מיפלגי האי מימרא דעולא ושאר הא שמעתא חזינא בה כמה פירושין איכא מינייהו דלא דייקי כלל ואיכא מינייהו דלא דייקי כולי האי ואנן אסתבר לן בה פירושא מעליא וחזינן לברורה לשמעתא שפיר לפום פירושא דאסתבר לן ובתר הכי כתבינן להו להנך פירושא משום דתלו באשלי רברבי כבר ברירנא דהאי מוציא שם רע דקתני במתני' דאחיובא דמאה סלע קא מיירי מכולהו הנך ראיות דכתבינן ועוד דמתני' נמי דייקא דקתני לה בהדי דיני קנסות ותו דבכולהו לא קא משתעי אלא בחיובא דנתבע כגון אונס ומפתה וכולהו הנך דבחיובא דידהו קא מיירי ולאו דתבעי אינהו לאחריני והאי דיני נפשות דקא אמרינן דאית ביה לאו בדינא דנערה קא מיירי דכיון דבעל לא מחייב מאה סלע עד דמיתזמי סהדי דיליה איפטרא לה נערה לגמרי אלא בדיני דעידי הבעל קא מיירי דקסברי רבנן כיון דכי מייתי אב סהדי ומוזים להו לעידי הבעל יש בו דיני נפשות דהא מיחייבי עידי הבעל מיתה הילכך אפי' ממונא דאית ליה גביה בעל נמי לא דיינינן אלא בעשרים ושלשה והיינו דמתמהינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי לידיינו דיני ממונות בשלשה ודיני נפשות לידינו ליה בעשרים ושלשה אמר עולא בחוששין ללעז קא מיפלגי דילמא אתו למימר קא דייני דיני נפשות בשלשה כגון שהביא הבעל עדים שזינתה ותבעו האב לבעל ואמר פלוני הוציא שם רע על בתי והרי יש לי עדים שמזימין את עדיו אי אמרת מוזמי להו עידי האב לעידי הבעל בב"ד של שלשה אע"ג דאיהו למיתבעיה לבעל ממון קא אתי מאן דחזי סבר דלחיובינהו לעידי הבעל סקילה קא אתי ואתו לאפוקי לעז על בי דיני דדייני דיני נפשות בשלשה ומש"ה בעי עשרים ושלשה ור"מ סבר אין חוששין ללעז דמידע ידעי דבי דינא לא דייני דיני נפשות בשלשה ולחיוביה לבעל ממונא קא יתבי ובשלשה סגיא ורבא אמר דכ"ע ללעז לא חיישי' והכא בחוששין לכבודן של ראשונים קא מיפלגי כגון דאיכנוף בעשרים ותלתא למידן על עידי הבעל דיני נפשות ואבעל דיני ממונות ואיבדור ופשו להו תלתא ואמר להו אב להנהו תלתא דונו לי מיהת מבעל דיני ממונות. לושנא רויחא רבי מאיר סבר אין חוששין לכבודן של ראשונים ולא נטרינן להו ורבנן סברי כיון דהדרי ומיכנפי חוששין לכבודן של ראשונים ונטרינן להו:

בד"ה מוציא שם כו' ועוד ובמקום דאיכא נפשות משמע דבההוא ממון כו' עכ"ל ר"ל הא דקאמר לקמן ובמקום נפשות בכ"ג משמע דבההוא ממון דקאמר לעיל מיניה בא לגבות ממון מבעל קאמר דבמקום נפשות הוא בשלשה ועשרים ולפירוש רש"י אינו כן דבא לגבות ממון מבעל ע"כ היינו ק' כסף ובמקום נפשות שלשה ועשרים היינו כתובה כפי' רש"י לקמן וק"ל:

כקטן כגדול תשמעון שיהא חביב עליך דין של פרוטה כדין של מאה כו' ומסיק לאקדומיה כו'. וקשה דאכתי מהיכא תיסק אדעתין להקדים דין של ק' כיון שבא לפניו קודם דין של פרוטה דפרוטה של העני ודאי שהיא שקולה כמו ק' מנה של העשיר ויש להשיב בזה לפי שהותר לדיין ליטול שכר בטילתו דמוכח והשתא מדין של ק' מנה יוכל ליטול שפיר שכר בטילתו אבל מדין של פרוטה לא יוכל ליטול שכר בטלתו דא"כ לא יהיה הדין בפרוטה ואין נזקקין לפחות משוה פרוטה גם אפשר שהפרוטה כולה לא תספיק לשכר בטלתו ושמא יאמר הדיין אקדים הדין של ק' מנה שאוכל ליטול ממנו שכר בטלתי וע"כ הזהיר עליו הכתוב כקטן כגדול תשמעון שאם בא קודם לפניך הדין של פרוטה הקדימהו אף שלא תטול עליו שכר וק"ל:

אל תכניס דבריך וכו'. מייתי ליה הכא דמפרש הני קראי דבההיא ענינא ולעיל מייתינן לה לענין יודע זכות לעני כו' שלא ישתוק כמ"ש התוס' שם:

אלא שמטריחין אותי כו'. כתב בעל יפה מראה בטרחא זו שלפעמים צריך לשדד המערכה ולא ניחא ליה להקב"ה וכמ"ש קשין מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ע"ש וכמפורש בפ' יש נוחלין ע"ש:

אי גמירנא כו'. ורש"י בחומש פי' ותקרבון אלי עד"ז נסתלק ממנו משפט בנות צלפחד כו' עכ"ל כדבעי למימר הכא מעיקרא והוא ע"פ הספרי אבל התימה ממנו שהניח תלמוד ערוך בשמעתין דדחי ליה מדכתיב ושמעתיו ויהיה פירוש וחיבור הכתובים לפי שהזהיר על הדיין כי המשפט לאלהים ושמא תאמרו א"כ מי ירצה להיות דיין שאפשר שיהיה לו דבר קשה וספק ויהיה נענש על זה אם לא יכוין לדון ע"פ האמת וע"כ אמר אין לכם לחוש ע"כ כי הדבר הקשה וספק לכם תקריבון אלי ואם תחושו שיהיה גם הדבר קשה עלי יהיה הקולר תלוי בי ובכם וע"כ אמר שדבר הספק לי ושמעתיו דאזלינא וגמירנא מאתו ית' ב"ה ומסיים ואצוה את וגו' כל הדברים אשר תעשון כי דייני דורות צריכין מתון בדין ולא יפסקו הלכה למעשה כדאמרינן בכמה דוכתין אבל אני ששמעתי מפי הגבורה אין ספק בהם וכל מה שאני מצוה אתכם בעת ההיא הם הדברים אשר תעשון שהם הלכה למעשה וק"ל:

ראויה היתה פ' נחלות וכו' ופ' מקושש שתכתב ע"י משה עי' בחידושינו פ' י"נ ע"ש:

וכתיב ואצוה אתכם וגו'. לפי פשוטו ואצוה אתכם על כלל ישראל קאמר על קיום המצות כדמסיים את כל אשר תעשון אבל משמע להו דכמו ואצוה את שופטיכם היינו ולא אתכם דומיא דהכי יש לנו לומר ואצוה אתכם ולא שופטיכם וע"כ דלאו היינו קיום התורה קאמר דאהא השופטים נמי בכלל הצווי אלא דבר שהוא צווי אתכם ולא לשופטיכם דהיינו שתהא אימת דיין עליכם והשתא בא ללמד ונמצא למד דואצוה את שופטיכם נמי דומיא דהכא קמיירי אזהרה לדיין שיסבול כו' ואמר עד כמה כאשר ישא האומן את היונק דכן מצינו במשה שאמר כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האומן וגו' ומסתמא לא בא משה לגרוע בזה בצווי אל השופטים שבא למנות:

אתה והזקנים שבדור עמהם כו'. מדברי הרא"ם משמע דדברי משה ליהושע היו ע"ד עצה כו' ע"ש ולפי מה שהובא זה המאמר הכא יראה לפרש לפי שכבר אמר למשה שאהו בחיקך כאשר ישא האומן את היונק על האדמה וגו' דהיינו שיסבול את הצבור כי ניתן לו למשה כח הנהגה אלהית שינהג את כולם אבל מצד המקבלים שהיו טרחנים וסרבנים בדור ההוא היה הדבר קשה בעיניו לסבול מהם כ"כ וכמ"ש ולמה לא מצאתי חן בעיניך לשום את משא כל העם הזה עלי והסכים הקב"ה על ידו שאמר ואצלתי מן הרוח וגו' ונשאו אתך וגו' ולכך אמר משה ג"כ ליהושע כי אתה תביא את העם הזקנים שבדור עמך שלא תוכל לישא אותם לבדך אבל הקב"ה א"ל כי אתה תביא שנתן לו כח והנהגה אלהית לפי הדור ההוא המקבלים ההנהגה שהיו בעלי תורה וזכו ליכנס לארץ טול מקל והך על קדקדן שתהא אימתך עליהן דבר אחד לדור לפי כח והנהגה אלהית ולא ב' דברים ומנהיגים וק"ל:

גמ' לא תגורו מפני איש א"ד חנן אל תכניס דבריך וכו' ור"ל ואיירי קרא בתלמיד שיושב בפני רבו ורואה זכות לעני וכו' כדלעיל בדף ו' ע"ב:

בתוס' ד"ה מוציא שם רע וכו' ומפרש ד"ת דכולה שמעתתא איירי לענין ק' סלעים וכו' וכגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו פירוש בבדיקות או בחקירות שזה האחד אמר בזה היום נעשה וזה אומר ביום אחר דהשתא ליכא דין מיתה לא באשה ולא בעדים ותבע האב ק' סלעים דהוא תביעת ממון ואפ"ה ס"ל לרבנן דבעי כ"ג כדמפרש ואזיל וצ"ל דס"ל להתוס' דאין הבעל מתחייב ק' סלעים ע"י תביעת עצמו אא"כ תבעה בעדים שהביא עדים שזינתה והוכחשו או הוזמו לכך נקטי לה התוס' בכהאי גוונא וכ"כ רש"י לקמן בדף ט' על מימרא דרב יוסף עדי הבעל נהרגים ואין משלמין ממון:

בא"ד ואין לדמות יוסיפו דלקמן וכו' מתניתין היא לקמן בדף כ"ט ואיידי לענין היכא דאחד מן הדיינים אומר איני יודע יוסיפו הדיינים וקאי דברי התוס' אדלעיל מיניה מדברי רבנן דחיישי ללעז והא דלא חיישינן ללעז לקמן כשאומר א' איני יודע אין הענין דהכא דומה להתם דמאי אית לן למיעבד כיון שאומר הא' איני יודע ולא שייך לומר דיצטרך מתחלה יותר מג' משום דשמא יאמר איני יודע א"כ אין לדבר סוף כשיהיו מתחלה חמשה נמי יש לחוש שיאמר א' מהם איני יודע ויצטרכו להוסיף גם אין מצוי כ"כ שיהיו הדיינים מחולקים יאמר אחד אינו יודע וק"ל:

גמ' א"ר חנן אל חכניס דבריך מפני איש כל זה נמחק. שם כי אתה תבוא את העם הזה וכתיב כי אתה תביא את בני ישראל א"ר יוחנן כו' דיני קנסות בכמה מאי קמיבעי ליה אי בהדיוטות כשיביא שלשה בעינן אלא יחיד מומחה כו' כצ"ל:

שם רבא אמר כולי עלמא ללעז כו' צ"ל רבה:

בשלמא לרבה תבעו ממון כצ"ל:

רש"י בד"ה חזייה רב כהנא לההוא גברא הס"ד:

בד"ה נענש משה שלא זכה תאמר לו כו' כצ"ל. בד"ה כתיב ואצוה כו' את חכמיהם הזהיר כו' כמשפטי החקים כו' כצ"ל:

בד"ה כי אתה כו' כאחד מהן הס"ד. בד"ה כי אתה תביא משמע שררה נהוג עליהן כצ"ל והס"ד:

קודם ד"ה המוציא ש"ר מוגה מתני'. בד"ה וחכמים אומרים משום דאיכא מש"ר כו' כצ"ל:

קודם ד"ה ר"מ מוגה גמ'. שם שמא כשיבואו לב"ד כו' נפשות ורבנן כו' כצ"ל והכל דיבור אחד:

בד"ה וחכמים כו' ברייתא היא הס"ד. :

גמ' דיני קנסות בכמה עיין בנ"י מה שהקשה כו' :

גמרא כדתניא ראויה היתה פרשת נחלות כו'. כצ"ל כדלקמן גבי מקושש וכ"ה בב"ב:

שם אתה והזקנים שבדור עמך. כצ"ל וכ"ה ברי"ף ורא"ש וכן העתיק רש"י בפיה"ת:

רש"י ד"ה משה א"ל. ובמקרא דכי אתה תביא כו' נשבעתי להם וגו'. כצ"ל:

תד"ה מוציא ש"ר. ואתי להוציא לעז כו' לפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן. והרמב"ם בפי' הוסיף לומר או שהן פסולים. וכ"ע התוי"ט ל"י מ"ק דהא עדיין הם יושבים ודנין עם אלו. אולי דעת התוי"ט שגם בדיינין נמצא אחד מהם קרוב או פסול דינם בטל. אולם ד"ז תלוי באשלי רברבי ועי' תומים סי' מו ס"ק כח שהוכיח דעת הרי"ף ששאר הדיינים לא נפסלו. וא"כ י"ל שגם הרמב"ם הולך בזה בשיטת רבו הרי"ף:

בסד"ה ואין לדמות ליוסיפו הדיינין לקמן כו'. וכתב התוי"ט דשם אמת הוא שא' אמר א"י. אבל מה יענה להא דתנן לקמן (מ א) י"ב מחייבין וי"א מזכין דיוסיפו הדיינין. וי"ל דהתם ג"כ אמת הוא שלא היו יכולין להכריע גם אחד מהם לדעתם כדאי' שם בגמרא בסוה"פ כדי שלא יצאו מב"ד מעורבבין:

גמ' אי צייתת צייתת. כצ״ל:

אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵימָא לְעִיּוּנֵי בֵּיהּ וּמִיפְסְקֵיהּ, פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְאַקְדוּמֵיהּ. קשה כיון דפשיטא לן דין פרוטה כדין מאה מנה איך סלקא דעתיה לאקדומי כדי שהוצרך להזהיר על זה בפירוש?
ונראה לי בס"ד דאיכא סברה למימר אם יש על ראובן דין על מאה מנה זילי נכסי לפי שעה דשמא יתחייב ואז אין לו לשלם ולכן אם מוכר קרקע קודם שנתברר דינו מוכרח שימכרנה בזול הרבה כי הלוקחים יאמרו זה מוכרח למכור ואם כן הוה סלקא דעתיה לאקדומי דאם יצא זכאי לא זילי נכסי.
אי נמי סלקא דעתיה דאם יש לראובן תביעה של מאה מנה יטעון התובע להקדים דין זה על תביעה אחרת מועטת דשמא הנתבע יברח או יעשה הברחה לממונו ולכך ירצה להקדים דין זה לברר חובו.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: לֹא דַּיָּן לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹטְלִים מִזֶּה מָמוֹן וְנוֹתְנִים לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו (דברים א, יז). קשא והלא נאמר בהקדוש ברוך הוא לֹא יִיעַף וְלֹא יִיגָע אֵין חֵקֶר לִתְבוּנָתוֹ (ישעיה מ, כח) ואיך אומר שמטריחין אותי? ועוד והלא חזרת ממון לבעליו אפשר להיות בנקל אם ראובן לקח מנה שלא כדין משמעון יפיל ראובן מנה זה מחיקו וימצאנה שמעון ויקחנה, ולמה קרי לחזרת ממון לבעליו בלשון טרחא?
ונראה לי לעולם אין טרחה ויגיעה למעלה ורק כל דבר שינוי והתהפכות קרי ליה טרחא מפני שקשה לפני הקדוש ברוך הוא דבר מהופך ומשונה מסדרו של עולם. כיצד? מעשה שהיה באשה אחת שהיה לה ממון שנתן לה אביה על מנת שאין לבעלה רשות בו ובא הבעל ותבע לפני הדיין דממון זה נכסי מלוג הוא ופירותיו שלו ורוצה להניח הממון במשכנתא ולאכול פירות והדיין לקח אותו ממון מיד האשה ונתנו לבעל שלא כדין, והאשה מרוב צערה חלתה ומתה.
מה עשה הקדוש ברוך הוא? המית את הבעל אחר שמתה האשה והביאו בגלגול אשה בעולם הזה, ואת האשה הביאה בגלגול איש. וזה האיש שהוא גלגול אותה אשה נשא את זאת האשה שהיא גלגול איש הבעל, נמצא עתה נעשה עולם הפוך הבעל נעשה אשה והאשה נעשית איש שנשאה עתה את בעלה.
ואחר נשואין של אלו המגולגלים מתה האשה תכף אחר נשואין וירש אותה בעלה שהוא גלגול אותה אשה שלקח מאשתו הראשונה ממון שלא כדין ועתה חזר הממון לבעליו כי זו האשה שמתה וירש אותה בעלה היא היתה גלגול הבעל הראשון שלקח הממון שלא כדין. ראה ענין זה נעשה על ידי שתי מיתות ושני גלגולים וגם דהגלגולים היו בשינוי והפוך סדרו של עולם כי לסוף האשה נעשית בעל והאיש נעשה אשה של זה הבעל.
וכל גלגול כזה שהוא בהיפוך הסדר קשה לפני הקדוש ברוך הוא כמו שאמרו בסבא קדישא (דפרשת משפטים דף כ:) מָאנָא דַּהֲוַת לְתַתָּא הֵיךְ יִתְעֲבִיד לְעֵילָּא בַּעְלָהּ דְּהֲוָה לְעֵילָּא הֵיךְ יִתְהַפֵּךְ וַהֲוָה לְתַתָּא, בַּת זוּגֵיהּ אִתְעָבִידַת אִמֵּיהּ. תָּוָוהָא עַל תָּוָוהָא, אָחוּהָ אָבוּהָ, אִי אָבוּהָ דְּקַדְמֵיתָא יִפְרוֹק לֵיהּ יֵאוֹת אֲבָל אָחוּהָ דְּלֶיהֱוֵי אָבוּהָ וְכִי לָא תָּוָוהָא אִיהוּ דָּא עָלְמָא בְּהִפּוּכָא אִיהוּ וַדַּאי עִלָּאִין לְתַתָּא וְתַתָּאִין לְעֵילָּא. עיין שם. וכן אמרו רבותינו ז"ל בגמרא (סוטה ב:) בזווג איש ואשתו דקשה לזווגם כקריעת ים סוף ופירש רבינו האר"י ז"ל דאיירי בגלגול שני עיין שם.
ולכן אמר כאן שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו פירוש ענין כזה שהדיין לוקח ממון שלא כדין ונותן לזה יזדמן בו אופן חזרה שנקראת טרחא והיינו כמו אם נזדמן מעשה כהאי גונא שהנגזל מת מחמת צערו דהשתא אי אפשר לעשות חזרת הממון אליו בדרך אבידה ומציאה אלא צריך להיות בזה מיתות וגלגולים ודברים הפכיים מסדרו של עולם וכדהוה באותה מעשה הנזכר דכל זה הקושי נחשב ונקרא בשם טורח וכמו שנאמר הָיוּ עָלַי לָטֹרַח (ישעיהו א, יד).

"כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק" (במדבר יא, יב). נראה לי בס"ד לרמוז בזה מה שאמר משה רבינו ע"ה אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם (דברים א, יב) והיינו אֵיכָה ראשי תיבות כאשר ישא אומן היונק.

אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: טֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קָדְקָדָם (דברים לא, כג). פירוש על הראשים שלהם שתמשול גם בראשים.
ועוד נראה לי בס"ד אומרו קָדְקָדָם שבו המוח וידוע השכל הוא במוח ולכל אחד שיש לו מוח בקדקדו יתנהג עמו כפי שיעור שכלו שבקדקדו.
והא דאמר טֹל מַקֵּל ולא אמר מַטֶּה מפני כי מקל הוא סופי תיבות שמות אבותינו הקדושים אברהם יצחק וישראל ואומרו טֹל מַקֵּל רמז בו על יחוס אבותם שתטול בידך טענה מצד אבותם ותוכיח אותם בטענה זה שתאמר להם ראו כי בני אברהם יצחק וישראל אתם המה הקדושים אשר בארץ וצריך שתלכו בנימוסם ובדרכם ונתיבתם.

בתוספת ד"ה פסילנא. צנא דפירא: מה דפשיטא להתוס' כן הוא ממה דאמרינן מכות (דף כ"ד ע"א) ושוחד על נקי לא לקח כגון ר' ישמעאל בר' יוסי וכן פירש הריב"ן שם אפילו שוחד שהיה רשאי ליקח:

ד"ה מפיקנא. אינו מנודה לרב: לא הבנתי מאי קשיא להו דהא לפי המבואר במ"ק שם דוקא לרב אינו מנודה אבל לכ"ע מנודה וא"כ אפילו אינו מנודה לרב מ"מ יענש במה שמנודה לכ"ע וא"ל שאז היה בוטח שרב יתיר לו לו הנידוי דז"א דא"כ אפילו מנודה לרב ואפילו גדול אחר שאינו רבו ג"כ יכול להתיר הנידוי ועוד דעל זה לא שייך תירוץ התוס' דאפילו מנודה מתלמיד לשם שמים ג"כ יכול הרב להתיר:

ד"ה מוציא. דמוכחי מלתא דאסהדי שיקרא מהדר הבעל: כן כתבו התוס' גם לקמן ד"ה והביא. דאם הביא הבעל עדים והוזמו לא מקבלינן עוד עדים כיון שראינו שמהדר אסהדי שיקרא וכן כתב גם רש"י לקמן ד"ה ובמקום ע"ש. ולענ"ד צ"ע ממה דאמרינן במכות (דף ה' ע"ב) ההיא אתתא וכו' כל ישראל מי הוחזקו ע"ש הרי דלר' יוחנן דהלכה כוותיה לגבי ר"ל ס"ל דמקבלין עדות אחר הזמה ולא זו בלבד אלא דמשמע התם דגם לר"ל רק אחר שהביאה האשה ב' כתות והוזמו לא רצה לקבל כת שלישי דס"ל דבתרי זימני הוי חזקה אבל אחר שהוזמו כת אחת גם לר"ל מקבלין שניה שהרי שם קיבל ר"ל כת שניה וא"כ למה לא שייך כאן לעז אחר הזמה:

כי אתה תבוא וכתיב כי אתה תביא א"ר יוחנן אמר לו משה ליהושע וכו'. ראיתי בנמוקי עטרת ראשי אבא מארי ז"ל שפירש בזה משם הרב המו' מהר"ם בכר שמואל ז"ל ענין רחבעם שנתיעץ עם הזקנים ואמרו לו אם היום תהיה עבד לעם הזה וכו' ואחר כך נתיעץ עם הילדים ואמרו לו שיאמר להם קטני עבה ממתני אבי וכו' ורחבעם עזב עצת הזקנים ולקח עצת הילדים. והדבר תמוה דעצת הילדים הללו הם בני גילו במספר הסמוך למ' והוא והם ודאי ידעו איזה דבר מחכמת שלמה הע"ה ובודאי דשלמה הע"ה לא הניח לבנו שיתעסק עם רקים ופוחזים והיו אלה שגדלו אתו בעלי שכל פשוט ואיך יצא כזאת מלפני רחבעם ויועציו בני גילו והגם שהיה מן השמים לחלוק המלכות אבל מ"מ צריך לדעת מה היתה סברתם ובמה טעו ופירש הרב הנזכר ע"פ מ"ש רש"י פרשת וילך כי הנה משה רבינו ע"ה א"ל ליהושע כי אתה תבא שיתנהג עפ"י עצת ודעת הזקנים אבל הקב"ה א"ל טול מקל והך על קדקדם. וזה היה טעות הילדים דאמרו הגם דמשה רבינו ע"ה אמר ליהושע שיתנהג עם הזקנים הרי הקב"ה אמר טול מקל ודברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים ולכן יעצוהו לדבר קשות כמאמר ה' ורחבעם קבל דבריהם בראותו שהם דברי ה' אך לא ידעו ולא יבינו דאם ח"ו דברי משה רבינו ע"ה נתבטלו אמאי נכתבו בתורה כי אתה תבוא. ומשה רבינו ע"ה ודאי קבל מאמר ה' כי אתה תביא. אמנם האמת הוא דהא והא איתא ודברי משה רבינו ע"ה אמת בתחילה להתנהג עם הזקנים ואחרי שחזקה הממלכה בידו אז יעשה מאמר ה' טול מקל וכו' והוא מאמר הזקנים אם תהיה עבד לעם הזה אח"כ עשה מה שתרצה ורחבעם ויועציו לא עמדו בסוד דברי משה רבינו ע"ה ומאמר ה' ולא הבינו דברי הזקנים זהו תורף דבריו ז"ל. והנה דברי רש"י ז"ל הנזכר דפירש פרשת וילך הם דברי רבי יוחנן הכא בשמעתין כמבואר ואפשר לומר דהיינו דאמרינן הכא בשמעתין וכן בדוד הוא אומר ויקם דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי וכו' אמר רבי אלעזר אמר להם דוד לישראל אם אתם שומעים וכו'. ולכאורה יש לדקדק מה הלשון אומרת וכן בדוד הוא אומר דדרשת רבי אלעזר בפסוק אחי ועמי נפרדת והיה לו לש"ס להביא דרשת רבי אלעזר לחודה. ואע"ג דקאמר דאמר הקב"ה טול מקל אינו כל כך צורך לדרשת רבי אלעזר והגם דיש לדחות אינו מתישב יפה מה שאמר וכן בדוד הוא אומר. אמנם על פי דברי הרב הנזכר יבא על נכון דגם כונת רבי יוחנן דקאמר משה רבינו ע"ה אתה והזקנים והקב"ה אמר טול מקל תרוייהו איתנהו כי בתחילה יתנהג עם הזקנים בעצתן ודעתן והם דברי משה רבינו ע"ה ואחרי אשר חזקה המלכות בידו יעשה כדבר ה' טול מקל. והשתא א"ש מאי דקאמר וכן בדוד הוא אומר וקאי אכולה מילתא דמשה רבינו ע"ה והקב"ה וז"ש שמעוני אחי ועמי אם אתם שומעים לי אחי אתם כלומר כמו שנהגתי עמכם עד עתה בנחת רוח עפ"י הזקנים ואם לאו עמי אתם דכבר אני מלך ואני רודה אתכם במקלות כמו שאמר ה' טול מקל. ורבי אלעזר תלמיד רבי יוחנן שמעיה לרביה דקאמר מימרא דבסמוך על פסוק כי אתה תביא וכו' ולפי דבריו פירש מ"ש דוד המע"ה שמעוני אחי ועמי ודו"ק ואחרי כותבי ראיתי שאין בש"ס שלפני הא דיש בעין יעקב וכן בדוד הוא אומר אך הרב עיון יעקב והרב ישרש יעקב הביאו האי וכן בדוד הוא אומר וכו' ואולי יש נסחא בש"ס כן והוא מימרא בסוטה דף מ' ע"ש וה' יצילנו משגיאות:

פסילנא לך. שהזכרתני טובתך: חזייה. רב כהנא לההוא גברא: דהוה גאיס ביה. ברב סומך ובוטח עליו ומדבר גבוהות: מפיקנא לך רב מאונך. אודיעך שאין רב יכול לסייעך דמשמתינא לך: אילימא לעיוני ביה ומיפסקיה. לאמיתו: לאקדומיה. אם בא לפניך דין של פרוטה וחזר ובא דין אחר של מנה הקודם לפניך הקדם לחתוך: כי המשפט לאלהים הוא. כאילו אתה דן ומוציא ממון מיד הקב''ה שהרי עליו להחזיר ממון לבעליו: על דבר זה. שנטל שררה לעצמו לומר תקריבון אלי (דברים א) שהיה לו לומר תקריבון לפני השכינה: נענש משה. שלא זכה שלא נאמר לו פרשת נחלות עד שבא מעשה לפניו ולא ידע מה להשיב: כתיב ואצוה את שופטיכם. משמע את חכמיהם הזהיר להדריך ציבור במשפט והחקים על כרחם: וכתיב ואצוה אתכם. דציבור עצמם הזהיר ומה הוצרך להזהירן: כי אתה תבוא את העם. משמע גם אתה כאחד מהן: כי אתה תביא. משמע (לשון) שררה נוהג עליהן: משה אמר לו זקנים שבדור עמהם. על פיהם עשה מעשה ולא תשתרר עליהם דההוא קרא דכי אתה תבוא משה אמרו כדכתי' ביה אל הארץ אשר נשבע ה' וגו' ובמקרא דכי אתה תביא כתיב אל הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם וגו' אלמא דהקב''ה בעצמו אמרו: דבר אחד. מנהיג אחד: יומא דדינא. שני וחמישי תקנת עזרא היא בב''ק (דף פב:): אזמוני לדינא. ב''ד ששולחין שלוחם לבעל דין שצועקים עליו לבא ולדון לפניהם צריך השליח להזמינו בשם שלשתן: ואמר משמיה דחד. פלוני דיין מזמינך לא אמר כלום ואי לא אזיל לא משמתינן ליה: דיני קנסות. זה שמשלם יותר מדינו: המוציא שם רע. לא מצאתי לבתך בתולים ובא להפסידה כתובתה ולא להרגה שאינו מביא עדים שזינתה תחתיו דאי אנפשות קאתי לא אמר ר''מ בשלשה: וחכמים אומרים כו'. מפני שיש בו דיני נפשות קס''ד דהכי קאמרי משום דאיכא מוציא שם רע דשייך ביה דיני נפשות וכגון שמביא עדים ובגמרא פרכינן וכי יש בו דיני נפשות מאי הוי השתא מיהא לאו דיני נפשות הוא דליכא עדים: ור''מ סבר אין חוששין ללעז. אין חוששין שמא כשיבואו לב''ד ויצא הקול ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה תחתיו ועכשיו אין הבעל יודע בהן ותבעי כ''ג דשמא יבא לידי דיני נפשות ורבנן סברי חוששין: דכ''ע לא חיישינן ללעז. ואם תחילת תביעתו של בעל לא בא לידון על פי עדים אלא על ידי עצמו ולהפסידה כתובתה מודו רבנן דבשלשה: והכא כגון דאיכניף עשרים ושלשה. שאמר הבעל להביא עדים שזינתה תחתיו ולא מצא: ואיבדור. הדיינין והלכו להם: ואמר. הואיל ואין לי עדים דנו לי מיהת בשלשה דיני ממונות להפסידה כתובתה ע''י עצמו דקיי''ל (כתובוח דף י.) חכמים תיקנו להם לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו להפסידה על פיו חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה רבי מאיר סבר בשלשה דאין חוששין לכבוד הראשונים ודנין אפילו בשלשה ורבנן סברי חוששין לכבוד הראשונים ובעי כולהו:

פסילנא לך. מרחיק היה עצמו אבל מן הדין לא מיפסיל וכן ההוא דשני דייני גזירות (כתובות קה:) דאייתי ליה צנא דפירי: מפיקנא לך רב מאונך. דמשמתינא לך והא דקאמר במו''ק (דף יז.) מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב הני מילי כשמנדה אותו לכבוד עצמו אבל לשם שמים לא: מוציא שם רע. פי' בקונטרס שהבעל טוען פתח פתוח מצאתי להפסידה כתובתה וקשה לר''ת חדא דגבי אונס ומפתה קתני לה שהן קנסות ועוד דבכל דוכתא שמזכיר מוציא שם רע הוי לענין ק' סלעים ועוד דג' דמתניתין מומחין הן ובכמה דוכתי אשכחן שדנין דיני כתובה בבבל וכן נוהגין עכשיו ועוד מה שמפרש נמי חוששין ללעז מתוך שיטעון פתח פתוח מצאתי חיישינן שמא ישמעו עדים ויבואו ויעידו שזינתה אין לשון לעז נופל על זה אלא על דבר שהוא שקר כמו (גיטין דף ה:) נמצאת אתה מוציא לעז על גיטין הראשונים ועוד דקאמר דונו לי מיהא דיני ממונות מי דוחקו כל זמן שאין האשה תובעת אותו כתובתה ועוד דקאמר תבעו ממון בשלשה תבעה מיבעיא ליה ועוד מה שייך תביעה שאינו בא אלא לפטור את עצמו מכתובתה ועוד ובמקום דאיכא נפשות משמע דבההיא ממון איירי ועוד שמעתי מהר''ף דלר' מאיר דאית ליה כתובה דאורייתא בפרק אף על פי (כתובות דף נו:) אינו נאמן להפסידה כתובתה דדוקא למ''ד כתובה דרבנן נאמן כדמוכח בפ''ק דכתובות (דף י.) דאמר רב נחמן חכמים תיקנו לבנות ישראל לבתולה מאתים ולאלמנה מנה והם האמינוהו כו' ומפר''ת דכולה שמעתי' איירי לענין ק' סלעים שהאב תובע לבעל וחוששים ללעז היינו לעז הדיינים כגון שהביא הבעל עדים שזינתה והוכחשו דמיחייב הבעל השתא ק' סלעים דרבנן סברי בעי כ''ג דאי בג' חיישינן שמא אח''כ יבואו עדים שזינתה ויצטרך להוסיף עד כ''ג ואתי להוציא לעז על הראשונים לומר שלפי שלא ידעו לדון הוסיפו עליהן ודוקא הוכחשו אבל הוזמו תו לא חיישינן לסהדי אחריני דמוכחא מילתא דאסהדי שקרי מהדר הבעל אבל בהוכחשו או לא כוונו עדותן אכתי אפשר להיות דקושטא הוה קאמרי ואיכא למיחש טפי דילמא אתו אחריני ור' מאיר לא חייש ללעז הדיינין ואין לדמות ליוסיפו הדיינים דלקמן (דף כט.) דלא חיישינן ללעז הדיינין: