סנהדרין ז ע"א

דף ז - א

מאי מצוה נמי מה הפירוש "מצוה" דקאמר רבי יהושע בן קרחה  מצוה למימרא להו, להציע להם: אי דינא בעיתו, אי פשרה בעיתו.

וזה מה שפסק רב, וכך נהג רב הונא תלמידו.

ומקשה הגמרא: אם כן - היינו תנא קמא! הרי גם התנא קמא אמר, שאחרי גמר דין אסור לבצוע, ומשמע מדבריו, שלפני גמר דין יש רשות לבצוע. ומשמע, שמציעים להם פשרה, ואם כן, במה שונה דעת רבי יהושע בן קרחה מדעת התנא קמא [והרי בברייתא משמע שהם חולקים].

ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו, יש עדיין הבדל ביניהם, לענין "מצוה".

רבי יהושע בן קרחה סבר, יש מצוה לדיינים להציע לפניהם פשרה. ותנא קמא סבר, אין זה מצוה, אלא רק רשות יש להם לדיינים להציע לפניהם פשרה.

אך מקשה הגמרא: היינו דרבי שמעון בן מנסיא!

הרי דברי התנא קמא הינם כדברי רבי שמעון בן מנסיא, ששניהם סוברים שלפני

גמר דין מציעים לפניהם פשרה, ואחרי גמר דין אי אתה רשאי לבצוע!

ומתרצת הגמרא: איכא בינייהו, יש הבדל בין תנא קמא לרבי שמעון בן מנסיא, לגבי האמור: משתשמע דבריהן, ואתה יודע להיכן הדין נוטה, אי אתה רשאי לומר להן צאו ובצעו.

שכך סובר רק רבי שמעון בן מנסיא, ואילו תנא קמא סובר, שעדיין מותר לבצוע עד גמר הדין, היינו עד שיאמרו בית הדין: איש פלוני אתה חייב! או, איש פלוני אתה זכאי!

ומעתה יש לנו ארבע דעות חלוקות בענין פשרה.

א. רבי יהושע בן קרחה סובר [והלכה כמוהו] שיש מצוה להציע פשרה.

ב. רבי שמעון בן מנסיא סובר שיש רשות להציע פשרה. אבל רק עד שיודע הדיין להיכן הדין נוטה.

ג. תנא קמא סובר שיש רשות להציע פשרה אפילו עד גמר דין.

ד. רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי סובר שאסור לבצוע כלל.

לעיל הביאה הגמרא כמה דרשות של תנאים על הפסוק "ובוצע ברך נאץ ה' ", ועתה אומרת הגמרא:

והתנאים האלו, פליגא, חולקים הם על דרבי תנחום בן חנילאי. דאמר רבי תנחום בן חניאלי: לא נאמר מקרא זה של "ובוצע ברך", אלא כנגד מעשה העגל, ^[1] שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו, והורה לעצמו פשרה, לעשות לבני ישראל את העגל.

ומה טעם עשה כן? שנאמר [שמות לב] "וירא אהרן, ויבן מזבח לפניו". ודרשינן "ויבן", מלשון הבנה, ודרשינן, "מזבח" מלשון זבוח, שראה את חור הרוג -

מה ראה אהרן? אמר רבי בנימין בר יפת אמר רבי אלעזר: ראה את חור בן ^[2] מרים, אחות משה ואהרן, שזבוח לפניו. שהיה הרוג לנגד עיניו, לפי שהרגוהו בני ישראל על שלא רצה לעשות להם את העגל.

ועשה אהרן פשרה, ואמר בלבו: אי לא שמענא להו, אם אסרב לבני ישראל לעשות העגל, השתא עבדו לי, עתה יעשו לי כמו דעבדו בחור, שיהרגו אותי כמו שהרגו את חור, ומיקיים בי, יתקיים על ידי את מה שהנביא מקונן על שריפת בית המקדש "אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא", ^[3] שאם יהרגו את אהרן, שהיה כהן ונביא, אז, ולא הויא להו תקנתא לעולם, שלא ירצה ה' לסלוח להם. לכן, סבר אהרן, מוטב דליעבדו לעגל, שיעשו את העגל, ואז אפשר, הויא להו תקנתא בתשובה. ^[4] תהיה להם תקנה, שהקב"ה יסלח להם כשיעשו תשובה.

ולעיל הביאה הגמרא את דעת רבי שמעון בן מנסיא, הלומד מהפסוק "פוטר מים ראשית מדון", שפשרה הנעשית לפני המריבה, פוטרת את המדון.

ושואלת הגמרא: האיך ידרשו שאר התנאים - שאינם דורשים כן - את הפסוק הזה.

והני תנאי, את הפסוק "פוטר מים ראשית מדון", מאי דרשי ביה.

ומתרצת הגמרא, שהם דורשים אותו כדרב המנונא.

דאמר רב המנונא: אין תחילת דינו של אדם נידון, כשדנים את אדם לעתיד לבא, עם פטירתו מהעולם, לא יתחילו לדונו על דבר אחר, אלא תחילת דינו הוא על דברי תורה, על שלא עסק בתורה כשהיה אפשר לו, שנאמר "פוטר מים", מי שפוטר מעליו עול תורה, הנמשלת למים, הוא ראשית מדון, על כך הוא תחילת דינו.

ועתה מפרשת הגמרא את מה שאמר רבי שמעון בן מנסיא שהריב דומה למים, שלכן הוא דרש את הפסוק "פוטר מים ראשית מדון" על הדיינים, שיפטרו וישליכו את ה"מים".

אמר רב הונא: האי תיגרא, המריבה, דמיא, דומה היא לצינורא דבידקא דמיא, לזרם מים היוצא מן הנהר בעת שעולה על גדותיו, שתחילה מחלחלים המים בזרם דקיק באמצעות חור שהם יוצרים בתלולית העפר [הניצבת ליד הנהר, כדי למנוע את הצפת השדות]. ואם אין סותמים את החור הקטן של מקום יציאת המים בתחילת התהוותו, אז כיון דרווח, רווח! הולך ומתרחב הזרם הדק לזרם אדיר, עד שלא ניתן לסותמו.

זה הוא המשל. והנמשל הוא, שהמריבה מתחילה בדברים קטנים, של מה בכך, אך אם אין פוטרים ומשליכים אותה, הרי היא מתרחבת ומתפשטת, עד שאי אפשר לעוצרה.

ומביאה הגמרא עוד משל על המריבה [ולפי התוספות זה עוד דרשה על הפסוק "פוטר מים ראשית מדון"] -

אביי קשישא אמר: מריבה, דמי, דומה היא לגודא דגמלא, דפי עץ של גשר. בתחילה, בעת ששמים אותם, הם מתנענים ומתנדנדים, ולבסוף, כיון דקם, קם. כשדורכים עליהם הרבה, הרי הם מתחזקים ונקבעים במקומם. זה הוא המשל.

והנמשל הוא, שמריבה בתחילה אינה חזקה, ובעת שמרבים להתקוטט, וכל אחד מתייצב ועומד על דעתו, אז המריבה מתחזקת.

שמע"י ושת"י שב"ע זמירו"ת הו"א, סימן ^[5].

והגמרא מביאה עתה עוד דרשה על הפסוק "פוטר מים ראשית מדון", ומוכיחה, שאימרה שנהוגה בפיהם של אנשים, מרומזת היא בפסוק.

ומספרת הגמרא: מעשה בההוא גברא, דהוה קאמר ואזיל, שהיה נוהג לומר את האימרה הבאה: טוביה, דאזיל ואדיש, האיש אשר שומע את חרפתו ושותק, ומתרגל לשתוק, חלפוה בישתא מאה. עבור שתיקתו יתפטר ממאה רעות שהיו אמורות לבוא עליו, אם היה מתפתה ליכנס למריבה.

כששמע שמואל מאמר זה, אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב! הוא פסוק מפורש, "פוטר מים, ראשית מדון". ודרשינן, "פוטר" מלשון פתיחה, ו"מים" הרי אמרנו למעלה שזרימתם משולה למריבה. ומי שפותח במריבה - ראשית מדון. ודרשינן, "מדון" בלשון נוטריקון, מאה דין. ודין הוא מלשון רעות וצרות. או ש"מדון" בגימטריה הוא מאה, והוא ראשית למאה דינין.

ואגב שאמרנו שאימרות הנהוגות בפיהם של אנשים, מפורשות ומרומזות הן בפסוקים, מביאה הגמרא עוד דוגמאות לכך.

ההוא, היה איש אחד, דהוה קאמר ואזיל, שהיה נוהג לומר: אתרתי ותלת, גנבא לא מיקטל! ^[6] על שתים ושלש גניבות אין הגנב נענש, אבל סופו ליענש. כלומר: אם עובר הגנב עבירה פעמים ושלש, ועדיין לא הגיעה אליו פורענות, אל יתפלא, מפני שסופו ללקות באחרונה.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב, הוא פסוק מפורש: "כה אמר ה', על שלשה פשעי ישראל. ועל ארבעה, לא אשיבנו". ודרשינן את הפסוק בלשון בתמיה: האם על ארבעה - לא אשיבנו לו את העונש!?

ההוא, היה איש אחד דהוה קאמר ואזיל שהיה נוהג לומר: שב בירי לשלמנא. שבע בורות פתוחים לרגלי איש ^[7] שלם, ומכולם יצילנו ה'. וחדא לעביד ביש. ובור אחד לעושי רשעה, ליפול בו מיד.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב הוא פסוק מפורש: כי שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה, ודרשינן "רעה" בלשון יחיד, לכן הרשע יפול באחד.

ההוא, היה איש אחד דהוה קאמר ואזיל, שהיה נוהג לומר: דאזיל מבי דינא שקיל גלימא, מי שנטלו בית דין ממנו את בגדו לפריעת חובו, ליזמר זמר, וליזיל באורחא. ילך בדרך, כשהוא עליז ושמח, וישיר שיר. כלומר, אל יתעצב, אלא ישמח על שהוציאו את הגזילה מתחת ידו.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב, הרי זה מקרא מפורש: "וגם כל העם הזה על מקומו יבא בשלום", אלו הם דברי יתרו בעצתו למשה למנות דיינים לשפוט את העם, ודרשינן מ"כל העם", שכלול בו גם את מי שיצא חייב, וגם הוא יבוא אל מקומו בשלום.

ההוא היה איש אחד, דהוה קאמר ואזיל, שהיה נוהג לומר: היא ניימא ודיקולא שפיל. ^[8] כשהאשה מנמנמת, נופל הסל שעל ראשה שנותנת בו כלי עבודתה, כגון פילכה. זה המשל, והנמשל: מתוך שהיא עצלה אין מלאכתה ניכרת.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב מקרא מפורש הוא: "בעצלתים ימך המקרה ובשפלות ידים ידלוף הבית". פירוש: כשאדם מתעצל ואינו מתקן פרצה קטנה שבתקרת הבית, "ימך המקרה" תשפל התקרה, ובשפלות ידים, שאינו מתקן נקב קטן בגגו, ידלוף הבית.

ההוא היה איש אחד דהוה קאמר ואזיל שהיה נוהג לומר: גברא דרחצינא עליה האיש שבטחתי בו אדייה לגזיזיה וקם, ^[9] הרים אגרופו עלי. זה המשל, והנמשל: אוהבי הפך לשונאי.

אמר ליה שמואל לרב יהודה: קרא כתיב מקרא מפורש הוא "גם איש שלומי אשר בטחתי בו, אוכל לחמי, הגדיל עלי עקב". פירוש, אוהבי שבטחתי בו, ושהייתי סיבת חייו שאוכל את לחמי, שם עלי מארבים גדולים ללכדני.

ההוא היה איש אחד דהוה קאמר ואזיל שהיה נוהג לומר: כי רחימתין הוה עזיזא בעת שהאהבה ביני לאשתי היתה עזה, אפותיא דספסירא שכיבן, היה לנו מקום לישכב אפילו על מקום צר על רוחב של סייף [בדרך גוזמא], השתא דלא עזיזא רחימתין, עכשיו שאין אהבתינו עזה, פוריא בר שיתין גרמידי, מטה ברוחב ששים אמות, לא סגי לן, אינה מספיקה לנו [בדרך גוזמא].

אמר רב הונא: קראי כתיבי, אפשר ללמוד דבר זה ממקראות: מעיקרא בתחילה, בעת שאהבת הקב"ה עם בני ישראל היתה עזה, כתיב "ונועדתי לך שם ודברתי אתך מעל הכפורת", שהקב"ה אמר למשה, שישרה שכינתו על הארון, ומשם יבא אליו דבר ה', ותניא, שנינו בברייתא, ארון תשעה, גובה הארון היה אמה וחצי, שהם תשעה טפחים, וכפורת שעליו היתה בגובה טפח. הרי כאן עשרה טפחים. ואורך הארון היה אמתיים וחצי. ויוצא שהשראת השכינה והתוועדותו עם משה היה במקום קטן בגובה עשרה טפחים. וכתיב [גירסת מהרש"ל ולבסוף כתיב], ^[10] בבית אשר בנה שלמה, "והבית אשר בנה המלך שלמה לה', ששים אמה ארכו, ועשרים רחבו, ושלושים אמה קומתו". ולבסוף, כאשר חטאו, בעת שאהבת הקב"ה ובני ישראל לא היתה עזה כמקדם, כתיב: כה אמר ה', השמים כסאי והארץ הדום רגלי. איזה בית אשר תבנו לי". וגו'. איזה בית תבנו לי שאוכל לצמצם שכינתי בתוכו.

שנינו לעיל, שרבי חנין דורש "תגורו" מלשון כניסה, ועתה מוכיחה הגמרא שהוא לשון הכנסה.

מאי משמע דהאי "לא תגורו" לישנא דכנושי הוא, שיש בו משמעות של הכנסה?

אמר רב נחמן: אמר קרא: "ויין לא תשתה ולא תאגור". לא תכניס מהשדה לבית, הרי שהוא לשון הכנסה.

רב אחא בר יעקב אמר: מהכא מפסוק זה: "תכין בקיץ לחמה, אגרה בקציר מאכלה". הנמלה אינה עצלה והיא מכניסה בימי הקציר את הגרעינין הנופלים מן הקציר, לימי הקור.

רב אחא בריה דרב איקא אמר: מהכא מפסוק זה: "אוגר בקיץ בן משכיל". שהבן המשכיל אוסף ומכניס תבואה בימי הקיץ בעת שמחירן זול לימי החורף שהן ביוקר.

ועתה הגמרא מביאה מאמרי תנאים ואמוראים להזהיר את הדיין בגודל אחריותו לדון דין אמת.

אמ"ת ממו"ן ירא"ה, סימן.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: ^[11] כל דיין שדן דין אמת ^[12] לאמיתו, גורם שהקב"ה משרה שכינה בישראל, שנאמר "אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט" ^[13]. וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמיתו, הריהו גורם ^[14] לשכינה שתסתלק מישראל, שנאמר: "משוד עניים מאנקת אביונים - עתה אקום יאמר ה' ". שהקב"ה אומר שיסתלק מהם.

ועוד אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל דיין שנוטל ^[15] מבעל דין זה ונותן לבעל דין זה שלא כדין - הקדוש ברוך הוא נוטל ממנו מהדיין את נפשו, שנאמר: "אל תגזול דל כי דל הוא ואל תדכא את עני בשער [דהיינו בעת דין] כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש". ודרשינן "יקבע" מלשון לקיחה ו"ונפש" היינו שיקח את נפשם.

ועוד אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: לעולם יראה דיין את עצמו כאילו חרב מונחת לו בין ירכותיו ^[16], וגיהנם פתוחה לו מתחתיו.

אמר רב הלכתא כרבי יהושע בן קרחה דאמר מצוה לבצוע ותריצנה מצוה לומר אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו ואף על גב שנתגלה הריב וכן יש לו לדיין לומר לאדם חזק איני נזקק לכם שמא יתחייב החזק ונמצא החזק רודפו לדיין וכו' ור' תנחום בר חנילאי דריש האי קרא פוטר מים ראשית מדון במעשה דאהרן בעגל שנא' וירא אהרן ויבן מזבח לפניו מה ראה אמר רבי אלעזר ראה חור זבוח לפניו אמר אי לא שמענא להו השתא קטלי נמי לדידי ומתקיימא בהן אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ולית להו תקנתא בתשובה לעולם אפשר אטרדם במעשה העגל אפשר דהדרי בתשובה והויא תקנתא וכו'. ואסיקנא כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה על ישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל וגו' והמעוות מסלק שכינה שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקום יאמר ה'. וכל דיין שנוטל ממון מזה שלא כדין ונותנו לזה הקב"ה גובה נפשו ממנו שנאמר אל תגזול דל כי דל הוא ואומר כי ה' יריב ריבם וגו':

אע"פ שהפשרה נבחרת לענין דיני ממונות לענין איסור אינו כן ואל יאמר הדיין נתיר לו את זו כדי שלא יאכל את זו וכיוצא בזה הוא שאמרו לא נאמר מקרא זה ר"ל ובוצע ברך נאץ י"י אלא כנגד אהרון שנאמר וירא אהרון ויבן מזבח לפניו ר"ל ויבן מזבוח לפניו ראה חור זבוח לפניו על שלא רצה לעשות להם כך ואמר אם איני שומע להם עושים לי כך ומתקיים בהם אם יהרג במקדש י"י כהן ונביא שהרי חור נביא היה ולא יהא להם תקנה שלא ליענש עונש מרובה מוטב שאעשה להם העגל ואפשר שיהא להם תקנה בתשובה:

לעולם יהא אדם זריז ללמוד תורה מפני שכל חייו תלויים בה דרך הערה אמרו אין תחלת דינו של אדם אלא על דברי תורה שנאמר פוטר מים ראשית מדון:

לעולם יהא אדם רך כקנה שומע חרפתו ואינו משיב ולא יהא רודף אחר השררה והמחלוקת שהמחלוקת אע"פ שלפעמים תחלתו רך סופו קשה משל הדיוט אומר טוביה דשמע ואדיש חלפי בישתא מאה כלומר אשרי מי ששומע ומטה שכמו לסבול ומרגיל עצמו לשתוק שכמה דברים קשים עוברים במדה זו וכן אמרו שב בירי לשלמנא וחד לעביד ביש ואף שלמה אמרה כן שבע יפול צדיק וקם ורשעים יכשלו ברעה:

כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינתו בישראל שנאמר איש אל רעהו לא יעשוקו ומלאה הארץ דעה את י"י והוא שנאמר אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט וכל דיין שאינו דן דין אמת לאמתו גורם לשכינה שתסתלק מישראל שנאמר משוד עניים מאנקת אביונים עתה אקוב יאמר י"י:

כל דיין שנוטל מזה ונותן לזה שלא כדין הקב"ה גובה ממנו שנאמר אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי י"י יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש:

לעולם יראה הדיין עצמו כאלו חרב מונחת לו בין ירכותיו וגיהינם פתוחה לו מתחתיו שנאמר הנה מטתו שלשלמה וכו' מפחד בלילות מפחדה של גיהינם שדומה ללילה:

ודייקינן אי הכי דהאי מצוה דרבי יהושע בן קרחה לאו למימרא להו עבידו פשרה הוא אלא למימרה להו אי דינא בעיתו עבידנא לכו ואי פשרה בעיתו עבידנא לכו דהויא לה ברשות דעלמא היינו ת"ק דת"ק נמי ה"ק נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא קודם גמר דין רשאי ומפרקינן איכא ביניהו מצוה לרבי יהושע בן קרחה מצוה למימרא להו הכי לת"ק רשות בעלמא איבעי מומר להו לימא ואי לא לא לימא ויש לפרש דהכי קא מקשי' אי הכי דהאי מצוה דקאמר רבי יהושע בן קרחה למימרא להו כדרב הונא קודם גמר דין הוא היינו ת"ק ומפרקינן איכא ביינייהו מצוה לרבי יהושע בן קרחה מצוה לת"ק רשות כדפרשי'.

ומתמיהין אי הכי דת"ק רשות בעלמא קאמר היינו דר' שמעון בן מנסיא דאמר עד שאתה יודע להיכן הדין נוטה אתה רשאי לומר להן לכו ובצעו רשות בעלמא ומפרקינן איכא ביינייהו אפי' משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה לת"ק כל כמה דלא גמר דינא אית לך רשותא למבצע כדקתני בהדיא נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא קודם גמר דין רשאי ואע"פ ששמעת את דבריה ואתה יודע להיכן הדין נוטה לר"ש בן מנסיא אע"ג דלא גמר דינא משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע כדקתני לה בהדיא:

והאי תנא דמפיק ליה להאי קרא דבוצע ברך למברך את הבוצע פליגא דרבי תנחום בן חנילאי דאמר לא נאמר פסוק זה אלא כנגד מעשה העגל שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות העגל שנאמר וירא אהרן ויבן מזבח לפניו שראה והבין מן הזבוח לפניו ואמר אי קאימנא באפייהו כחור עבידו לי כוותיה ויקיים בהו אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כי אהרן כהן ונביא הוה כמה דאוקיים במקדש ראשון דקטלוהו לזכריה בן יהוידע הכהן דהוה כהן ונביא ונחרב בית המקדש. ודייקי' והני תנאי דלית להו משתשמע את דבריהם ואתה יודע להיכן הדין נוטה אי אתה רשאי לבצוע האי פוטר מים ראשית מדון מה דרשי ביה ומהדרינן מיבעי' ליה לדרב המנונא. אמר רב הונא האי תיגרא לא דמי אלא לצינורא כלומר הריב דומה לפריצת הנהר כשהוא מלא על כל גדותיו ופורץ לעשות לו דרך מזה ומזה ואותן פרצות נראין מתחילה כצינורות קטנים אם סותמין אותם מיד מוטב ואם לאו הפרץ נרחב הולך ושוב אין לסתמו וה"ק קרא ראשית מדון כפוטר מים מה פוטר מים אם פטרן מתחלה נפטרין והולכין להן ואם לאו אינו יכול לפוטרן אף מדין אם פטרו מתחילה נפטר ואם לאו אינו יכול לפוטרו. ורבינו שלמה ז"ל פי' פוטר מים כמו פותח מלשון פטר רחם. אביי קשישא אמר כגידא דגמלא הגדר של גשר שעוברין עליו את הנהר מה גדר זה כשבונין יסודו מתחילה במים הבנין מתנענע וסופו מתחזק והולך אף מריבה זו תחילתה רכה ונוחה לדחותה וסופה מתחזק וה"ק קרא כגשר זה שפוטר את המים כן ראשית מדון:

ההוא דהוה אזיל אמר טוביה וכו' אשרי מי ששמע חרפתו ועברו והחריש חלפוהו הימני מאה רעות שהיו באות עליו על ידי המריבה וקרא כתיב פוטר מים ראשית כלומר שמי שפוטר את המריבה בראשיתה הרי זה פוטר מעצמו מאה דין שהיו באין עליו על ידי המריבה ההוא דהוה אזיל ואמר אמרתי תלת כו' אין הגנב נהרג על שתי גנבות ולא על שלש עד שיהיה מועד כלומר אם אדם עבר עבירה פעמים ושלש וניצול אל יתיאש מן הפורענות שסופו ללקות באחרונה: שבע בירי לשולמנא כלומר שבע בורות כרוים לאיש שלום וניצול מכולן וא' לעושה רעה והוא נכשל בו דקרא כתיב כי שבע יפול צדיק וקם וגו': דמבי דינא שקלי גלימיה מי שניטלת גלימתו בדין אמת וחזרה לבעליה בשמחה ובשירים מהלך בשיבו בדרך ואין הדבר קשה עליו וקרא כתיב גם כל העם הזה על מקומו יבוא בשלום ומשמע ל"ש זכאי ול"ש חייב: ההוא דהוה אזיל ואמר הוא נאים דיקולי שפיל יש אומרים העצל ישן והדקל שלו שפיל ונופל לפי שאינו מתעסק בממונו ויש אומרים שלא נאמר משל זה אלא כלפי אשה עצלנית שישנה על שפת הנהר וקלתה בצידה באו המים ושטפו את קלתה והשפילוה והיא ישינה ואינה יודעת קרא כ' בעצלתים ימך המקרה בעצלותה של אשה קלתה שהיא כקירוי על ראשה נשפלת והולכת:

ההוא דהוה אזיל ואמר גברא דרחיצנא עליה איש שלומי אשר בטחתי בו נשא אגרופו וקם עלי ויש אומרים איש שבטחתי בו נשא את משאו והלך כאדם שהיתה לו מריבה עם אחרים עבר אוהבו בו הטיל את משאו לעזרו כיון שקצה בו רוחו נשא את משאו והלך ויש אומרים אדייה לגזיזיה שגלה דעתו הרעה ועמד עלי:

ההוא דהוה אזיל יאמר כשהיתה אהבתנו עזה היו שוכבין על רוחב של סייף והיה מספיק לנו ועכשיו שאין אהבתינו עזה מצע של ששים אמה אין מספיק לנו פי' רבינו שלמה ז"ל קראי כתיבי ונועדתי לך שם וגו' הרי השרה הקב"ה שכינתו בעשרה טפחים סמוך לקרקע ועוד באורך הכפורת אמתים וחצי ולבסוף בית המקדש היה גובה ל' אמה וארכו ששים וכשחטאו נאמר להם איזה בית אשר תבנו לי שתיכל שכינתי להיות מצומצמת בתוכם:

ודייקינן אדר' חנין דמפריש ליה להאי לא תגורו אל תכניס דבריך מפני איש מאי משמע דהאי לא תגורו לישנא דכנישי הוא ואמר אמר קרא ולא תאגר אגרה בקציר אוגר בקיץ:

וכל דיין שדן דין אמת לאמיתו משרה שכינה על ישראל שנאמר אלהים נצב בעדת אל, מה טעם? משום דבקרב אלהים ישפוט, כלומר ששופטיה שופטין בקרב בית דין שאין עושין דבר אלא על פי משפטיו של מקום ונמצא כאלו הוא שופט בקרבם, וכל שאינו דן דין אמת לאמיתו גורם לשכינה שתסתלק שנאמר עתה אקום, כלומר אסתלק, מה טעם? משוד עניים וגו':

מה ראה כו' ראה שזבוח חור לפניו כו'. ר"ל לפי פשוטו מה ראה בו דבר ממש שבנה מזבח כו' שהרי בסיפא דקרא גילה הכתוב דעת אהרן דלשמים היה נתכוין שנאמר כי חג לה' וגו' וע"כ דרשו דהאי קרא אינו אלא התנצלות אהרן דלכך עשה מעשה כזה שזכר ויעשהו עגל וגו' לפי שראה את חור זבוח לפניו והבין מזה לעשות מה שעשה דלא עבדי ליה כמו דעבדי לחור ואפשר שקבלה היה בידם כי חור היה הזבוח לפניו וקראי מוכיחין כן שהרי בכל מעשים המפורסמים נזכר הוא בפרט עם אהרן במלחמות עמלק אמר אהרן וחור תמכו בידיו ובמתן תורה והנה אהרן וחור עמכם וגו' שהעמיד משה את אהרן וחור תחתיו כל זמן מ' יום שהיה בהר ולא מצינו בשום מקום אח"כ מאותו מעשה ואילך שהוזכר חור עם אהרן וע"כ אמרו שהוא ואהרן היה במקום משה באותן מ' יום וכשנתעכב היה הוא מוכיחן ע"כ והרגו אותו. ודקאמר ומקיים בי אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא כו'. אף שעדיין אז לא נתנה הכהונה לאהרן ולא היה מקדש ולא משכן אהרן בכור היה והעבודה היה בבכורות בכל מקום בבמה וה"ל ככהן במקדש ופרש"י דלא הויא להו תקנתא דהא סופן לעשות כן בזכריה כו' עכ"ל שהרי רוח הקדש משיבו שעל כך היה עיקר החורבן כמ"ש אם יהרג במקדש ה' כהן ונביא ואף שזכריה נהרג כמה שנים קודם החורבן בימי המלך יואש אפשר שאז נגזר ע"כ והיה דמו תוסס עד זמן החורבן כדאי' פרק הניזקין שנהרגו כמה וכמה על דמו של זכריה ע"י נבוזראדן. ושאמר שעל עון זה דלא הויא להו תקנתא לעולם. לפי שהתורה נתנה לנו לשמוע לחכמי תורה והם כהן ונביא וענש הכתוב מיתה מי אשר לא ישמע אליהם כמ"ש בזקן ממרא ובאת אל הכהנים וגו' והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמוע אל הכהן וגו' ומת האיש וגו' ובנביא אמר נביא אקים להם וגו' והיה האיש אשר לא ישמע וגו' אנכי אדרוש מעמו וגו' והנה זכריהו שהיה כהן ונביא שמשני צדדים אלו היה להם לשמוע לו שלא לעבוד ע"ז והם לא די להם שלא שמעו לו אבל הרגוהו במקום המקדש עון כזה א"א להתכפר בתשובה משא"כ מעשה העגל שנתכפר להם בתשובה כדקאמר מוטב דליעבדו עגל וק"ל:

אלא על ד"ת וכו'. כתבו התוס' והא דאמרי' בבמה מדליקין ששואלין אותו נשאת ונתת באמונה כו' ע"ש ב' תירוצים ומ"ש בסוף דבריהם והכי דריש ליה לקרא תחלת גילו דינו וכו' הכי משמע להו דסיפא דקרא נמי בהך ענינא דריש להו כמ"ש לעיל לפירוש רש"י דתנא דלעיל לא נקט בדרשות רק סיפא דקרא ודקאמר תלמודא הני תנאי פוטר מים וגו' מאי דרשי ביה מוכח מזה דכוליה קרא בחד ענינא דרשינן ליה ובעיקר קושייתם מההיא דפרק במה מדליקין נ"ל לומר דלא קשה מידי דהכא איירי במי שאפשר לו ללמוד ותלמודו מוצלח ואינו למד ה"ל תחלת דינו על דברי תורה שלא למד כדבעי ליה ללמוד אבל התם מיירי במי שאי אפשר ללמוד שאינו מוצלח כדאמרינן אדם אחד מאלף מצאתי אלף נכנסין למקרא וכו' אין מצליח רק אחד מהם להוראה ועל כן עיקר מעשיו במשא ומתן ובשעה אחת קבוע לו חייב ללמוד ועל כן תחלת דינו על משא ומתן שהם עיקר מעשיו ואח"כ שואלים לו אם קבעת עתים וכו' וק"ל:

אתרתי תלת גנבא לא מקטל וכו'. נראה דכל המשלים שזכר כאן בדין תורה קאמר ובגנב ודאי אין דין תורה דין מיתה אלא דבגנב בא במחתרת איירי דאין לו דמים ומטעמא דמפרש בפרק בן סורר ומורה דחזקה אין אדם מעמיד עצמו על ממונו וכו' ע"ש וקאמר דאי הכי עד תרי ותלת וכו' דעדיין לא הוחזק בעבירה ואפשר דלמלאות נפשו כי ירעב עושה כן ואין להמיתו אבל בב' פעמים לרבי דתרתי זמני הוה חזקה ובתלתא לרשב"ג דעבירות מחזיקות אותו שלא ישוב עוד מעבירה זו שוב שלישית לרבי וברביעית לרשב"ג קטלינן ליה במחתרת כדאמרינן בפרק הנשרפין לענין מכניסים לכיפה דלרבי עבירות מחזיקות בשתי פעמים ובשלישי מכניסין אותו לכיפה ולרשב"ג בג' פעמים עבירות מחזיקות אותו וברביעית מכניסין אותו לכיפה וז"ש על שלשה פשעי ישראל שהם המחזיקות אותו בעבירה שוב על ארבעה לא אשיבנו מלענשו דודאי לא ישוב מעבירה עוד:

לשלמא וכו'. נראה שהוא מלשון שלם ולא מלשון שלום בוי"ו וכצ"ל בפירש"י לאיש שלם דהיינו איש שלם ותמים במעשיו שנאמר בי שבע יפול צדיק וגו' ור"ל דמצד מערכת השמים שהם שבעה כוכבי לכת יפול שבעה פעמים שכלם מנגדים לו אבל הוא קם בכולם מצד זכותו שהקב"ה משנה מזלו בכלם לטובה וכמ"ש באברהם ויוצא אותו החוצה וגו' אבל הרשע באחת יפול שאף המזלות כלם הם לטובה לו הוא יפול באחת דהיינו ברשעו ואין מזלו יכול להצילו:

שקלו גלימא וכו'. ר"ל גלימא שהוא כסות העליון שאדם הולך בו לכבוד וכשיצא חייב מבית דין שקלו ממנו הגלימא בפרעון חוב בב"ד ואין מניחין אותו לילך לביתו בגלימא אבל כסות התחתון דאי אפשר זולתו לילך ערום ודאי דאין שוקלים מיניה דהא מסדרין לב"ח והיינו דאמרינן בעלמא אפילו מגלימא דעל כתפיה דהיינו בגד העליון שלבש לכבוד לפני ב"ד נוטלין ממנו הב"ד לפרעון מיד ואין מניחין אותו לשוב לביתו בגלימתו דעל כתפיה ואעפ"כ אמר דליזמר וליזל באורחא שהולך מב"ד לביתו מבלי מלבוש כבוד וז"ש וכל העם על מקומו יבא בשלום שאף המתחייב בביאתו מב"ד לביתו בלא גלימתו וכבודו שניטל ממנו וניתן לפרעון חבירו יהיה בשלום שלא יצטער ולא יתקוטט עם חבירו על כך:

אדייה לגזיזה וקם עפירש"י. ואין זה במשמעות מלת וקם ונ"ל לפי הקרא דאייתי דאיירי באדם השוכב וישן ובוטח באחר לשמרו והוא קם על השוכב להכותו וקרא כתיב דאיירי נמי בשוכב כמ"ש דבר בליעל יצוק בו לקללו לומר ואשר שכב לא יוסיף לקום ואמר ואתה ה' חנני והקימני וגו' וע"ז אמר כי בשכבי גם איש שלומי אשר בטחתי בו לשמרני מידי בליעל הגדיל עלי עקב הרים את עקבו מן הארץ לדרוס עלי וק"ל:

והבית אשר בנה המלך שלמה וגו' כו'. עיין פירוש רש"י שינה לשון הגמרא שאמרו ולבסוף כתיב כה אמר ה' וגו' ולא קאמר ולבסוף גבי בהמ"ק שבנה שלמה וכו' ואם כוונתו שהתלמוד שהביא קרא דשלמה דאיצטריך לו לכאורה לפי המכוון דבבית של שלמה נמי היה וארון של משה ולא ה"ל לאתויי מארכו ורחבו של הבית כמו שלא הביא אורך ורוחב המשכן אלא מארון שהיתה שכינה מצומצמת עליו והנראה משום דקאמר ולבסוף כתיב כה אמר ה' וגו' איזה בית אשר תבנו וגו' הביא קרא דשלמה דהיינו הבית שבנה שלמה שהיה ארכו ס' וגו' ואעפ"כ לא הוי סגי ליה בכל הבית כמ"ש איזה בית אשר תבנו לי וגו' והוא בעצמו המשל שיתין גרמידי של אורך הבית המקדש לא הוי סגי לן ועוד נראה לומר דמייתי קרא דשלמה לומר דבבנין בית המקדש נמי לא הוו רחימתין עזיזא כמו במשכן וזהו שהביא ראיה מקרא דמשכן ונועדתי לך שם ודברתי וגו' שהיתה השכינה מצומצמת לדבר עם משה פה אל פה מבין שני הכרובים שלא היה מחזיק רק אמה וחצי מעל הכפורת עשרה טפחים סמוך לקרקע אבל בשלמה אף שהיה שם ארונו של משה לא היתה השכינה מצומצמת לדבר עם שום נביא מעל הכפורת גם הכרובים מלאו את כל רוחב הבית בבנינו של שלמה והשכינה לא היתה מצומצמת כל כך אלא שמלא כבוד השכינה את כל הבית שנאמר כי מלא כבוד ה' את בית ה' והיינו דמייתי והבית ששים אמה ארכו ועשרים וגו' ששם היתה השכינה בכולו ולבסוף כשחטאו ביותר היתה השנאה ביותר ואף בששים גרמידי של אורך בית המחדש לא הוי סגי ליה כמ"ש איזה בית אשר תבנו וגו':

אמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן כל דיין שדן דין אמת לאמתו משרה שכינה בישראל וכו'. מכאן השגה לפי' הב"י שמביא בח"מ אמת לאמתו. ועיין בב"ב במהרש"א גבי והמשכילים יזהירו וכו':

כל דיין שנוטל מזה ונותן וכו'. לאו דוקא נוטל ונותן ממש דהיינו בחייב את הזכאי אלא אפילו בזיכה את החייב אלא דקאמר ליה בהאי לישנא דאע"ג דהדיין מטה משפט ולא עביד מעשה מעלה עליו הכתוב כאילו עשה מעשה ונטל ונתן ביד כמ"ש לעיל וכה"ג אמרינן פרק אחד ד"מ כיון דאמר פטור אתה כאילו נטל ונתן ביד דמי והיינו דמייתי מאל תגזול דל וגו' כי גזלה נאמר בגוזל ביד כמו ויגזול את החנית כדאמרי' פ' מרובה ובדיין מיירי קרא מדכתיב ואל תדכא עני בשער דהיינו בשער של ב"ד ובפי' הכתוב אל תגזול דל כי דל וגו' עיין בחידושינו פרק הגוזל בתרא:

בתוס' ד"ה כנגד מעשה העגל אקרא דתורת אמת קאי וכו' נראה דס"ל להתוס' דדוחק הוא לפרש כפירש"י דפי' דקאי אקרא דבוצע ברך נאץ ה' דלא שייך הכא לשון פשרה ובציעה גם לא שייך לומר נאץ ה' דהא באמת אהרן לא נתכוון אלא לטובה וק"ל:

גמ' הרי כאן י' לבסוף כתיב והבית אשר כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה מקרא זה בוצע ברך הס"ד. בד"ה לצינורא דבידקא כו' וצינורת קבוצים כו'. נ"ב ס"א קטנים:

בד"ה פוטר מים המתחיל ופותח בקטטה ראשית מדון כו' מאה דיני כו' תחלת מאה דיני כצ"ל והס"ד:

בד"ה וחד בירא כו' רשעה יפול הד"א:

בד"ה עתה אקום כו' משער ב"ד כצ"ל:

גמ' איכא בינייהו מצוה כו' . פשרה אחד מן הפלוגתות דלמר מצוה ולמר אסור. [וכן] עבירות שהתודה עליהן ביוה"כ זה [אסור להתודות כו'] ככלב שב על קיאו [ר"א בן יעקב אומר כ"ש שהוא משובח כו']:

גמ' ולבסוף השמים כסאי כו' . וברש"י משנה ולבסוף בבית המקדש כו' דומיא דמשל ששים גרמידי ועיין:

גמ' כאילו חרב כו' וגיהנם פתוחה לו מתחתיו כו'. חר"ב וגיהנ"ם גליות וגיהנם אברהם בירר לו גליות חירות ממלאך המות חירות משעבוד גליות עכשיו שותין יין שרף במקום גיהנם פתוח כו':

גמרא כל דיין שנוטל ממון מזה ונותן לזה כו'. כצ"ל. וכ"ה ברי"ף ורא"ש ולקמן (ח) במימרא דר"ח בר"ח ובזה א"ש הסימן:

אֵין תְּחִלַּת דִּינוֹ שֶׁל אָדָם נִדּוֹן, אֶלָּא עַל דִּבְרֵי תּוֹרָה שֶׁנֶּאֱמַר: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד). נראה לי בס"ד דנידון עיקר על עסק תורה שבעל פה שבה ידע הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה וידוע כי תורה שבעל פה קראה זכריה הנביא ע"ה בשם מגלה (ראה עירובין כא.) דכתיב רָאִיתִי וְהִנֵּה מְגִלָּה עָפָה (זכריה ה, א) והנה קודם אותיות 'מָדוֹן' יש אותיות 'מְגִלָּה' לזה אמר נדון על דברי תורה שהיא תורה שבעל פה שיש בה עסק ומשא ומתן בדברים שנאמר פּוֹטֵר מַיִם זו תורה שהיא רֵאשִׁית מָדוֹן רצונו לומר תורה שבעל פה שנקראת מְגִלָּה שהיא רמוזה בראשית אותיות מָדוֹן הנה על זאת יהיה ראשית מדון שלו.
ומה שהקשו התוספות ז"ל מה דאמרינן בגמרא דשואלין אותו תחילה נשאת ונתת באמונה ואחר כך אמר לו קבעת עתים לתורה? יש לומר בס"ד 'נשאת ונתת באמונה' הכונה היא על עסק תורה שבעל פה שגם זה העסק נקרא משא ומתן כמו שאמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין צג:) שיודע לישא וליתן בדברי תורה ואומרם 'באמונה' רצונו לומר בכונה לשמה ולא להתגדל או לקנטר וכל דבר התלוי בכונת הלב נקרא אמונה כי אינו ניכר לעיני הרואין.

הַאי תִּיגְרָא, דַּמְיָא לְצִנּוֹרָא דְּבִדְקָא דְּמַיָּא, כֵּיוָן דְּרָוַח, רָוַח. נראה לי בס"ד הכונה כיון דרווח למטה בין בני אדם רווח למעלה בין המלאכים שנבראו מזכויות של זה ובין המלאכים שנבראו מזכויות של זה וכמו שאמרו המפרשים ז"ל על מאמר (ברכות טז:) שים שלום בפמליא של מטה ובפמליא של מעלה.

דָּמִי לְגוּדָא דְּגַמְלָא, כֵּיוָן דְּקָם קָם. קשה מה בא להוסיף אביי משמעות באלה הדברים של דמיון זה? ונראה לי בס"ד כונתו לומר כיון דהורגלו בריב נעשית המריבה אצלם טבע דאז אפילו אם מדברים דברים חיצונים תהיה שיחתם ריב וכמו שאמרו (סנהדרין צד.) על סנחריב 'שיחתו ריב' כן הם כאשר ידברו איש עם רעהו או עם משרתו לעשות לו עסק שיחתו תהיה ריב שנראה לעיני הרואין מריב עמו וזהו שאמר 'כֵּיוָן דְּקָם קָם' כן זה הריב קם אצלו ונעשה טבע.

טוּבֵיהּ דְּשָׁמַע וְאָדִישׁ. פירש רש"י מורגל. ויש להקשות למה לא אמר דשמע ושתיק?
ונראה לי בס"ד אם שותק כדי להרויח זכויות המחרף ולתת לו עונות הנה זה לבו יהיה כעוס עליו ואין זה מן המובחר אבל אם שומע ואינו מרגיש שום צער בלבו על החירוף דהוי אדם המורגל בזה שאין נחשב בעיניו לכלום זה הוא המשובח, ולזה אמר טוביה מי ששמע ואדיש כאדם הרגיל שאין שמיעה זו נחשבת אצלו כלום.

חַלְפוּהָ בִּישְׁתָּא מֵאָה. פירש רש"י ז"ל הלכו על ידי שתיקתו מאה רעות. נראה לי בס"ד הכונה הוא היה צריך לעשות מדון על שפט זה ולא עשה אלא שתק אז ילך מעליו שליטת אותיות ס"מ [100] של פלוני [סמא־ל] שמספרם מדון [100] שהוא מספר מאה וידוע דכל הרע אשר בא מן פלוני יבא מן אותיות ס"מ שלו שמספרם מאה.

קְרָא כְּתִיב: "פּוֹטֵר מַיִם רֵאשִׁית מָדוֹן" (משלי יז, יד). נראה לי בס"ד שורש התלונה שאדם מתלונן על חבירו על שבזהו הוא אותיות לן והנה אותיות לן קראם הכתוב רֵאשִׁית מָדוֹן יען כי אותיות לן במלואם למ"ד נו"ן המילוי הוא אותיות 'מָדוֹן' וידוע דאותיות הפשוט נקראים ראשית לאותיות המלוי הבאים אחריהם אם כן ראשית אותיות מדון הם אותיות 'לן' רמז בזה אם האדם לן על חבירו שבזהו סופו לבא לידי מדון.
וזהו שנאמר פּוֹטֵר מַיִם רצונו לומר מתחיל בקטטה עם חבירו שביזהו שעושה מריבה הוא מחמת רֵאשִׁית מָדוֹן כלומר בשביל שהוא לן על חבירו כי אותיות לן הם ראשית אותיות מדון דאז כיון דהוא לן על חבירו סופו לבא לידי מדון שהוא פוטר מים שמתחיל במריבה.
ואמר רֵישׁ מְאָה דִּינֵי כי המדון נמשך ויוצא מן אותיות ס"מ [100] דפלוני [סמא־ל] שהם מְאָה דִּינֵי שמספר ס"מ הוא מאה.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא, וְחַד לְעוֹבֵד בִּישׁ. פירש רש"י ז"ל שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל וחד בירא לעובד ביש שיפול בתקלה הראשונה הבאה לו.
נראה לי בס"ד הטעם דנקיט 'שֵׁב בֵּירֵי' על פי מה שאמרו בגמרא דקדושין (קדושין כט:) דרב אחא בר יעקב ביטל לאותו מזיק דהוה דמי לתנינא שיש לו שבעה ראשים ועשה שבע כריעות ובכל כריעה היה מפיל ראש אחד ממנו ופירש מגלה עמוקות (אופן קצב) דקליפת עשו יש בה שבעה כוחות טומאה וס"מ שר של עשו יש לו שבעה שמות כי ס"מ הוא מלאך המוות הוא יצר הרע שיש לו שבעה שמות (בבא בתרא טז:), והוצרך יעקב אבינו ע"ה להשתחוות שבע פעמים עַד גִּשְׁתּוֹ עַד אָחִיו (בראשית לג, ג) כנגד שבעה ראשים אלו להפילם ולכן רב אחא נקרא רב אחא בר יעקב שעשה כמו שעשה יעקב אבינו ע"ה אצל עשו עד כאן דבריו עיין שם.
ולכן כנגד שבעה כוחות טומאה הנזכר אמר שֵׁב בֵּירֵי לְשַׁלְמָנָא שחופר לו היצר הרע שבעה בורות להפילו בהם וכאשר עשה לרב אחא בר יעקב באותו נחש שנראה לו בשבעה ראשים אך מכולם ינצל וכאשר גבר רב אחא בר יעקב וביטלו והוא ניצול ולכן נקרא בר יַעֲקוֹב [188] ששמו עולה בכפלים כמנין שָׁלוֹם [188×2=376] ולכך קורהו כאן לְשַׁלְמָנָא ועל זה מביא שֶׁבַע יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם (משלי כד, טז) שנרמז בפסוק זה שבע כריעות שעשה רב אחא בר יעקב בנפילתו להרוג את המזיק וזהו יפול וקם.
והא דלא הביא על זה פסוק מן התורה בְּדֶרֶךְ אֶחָד יֵצְאוּ אֵלֶיךָ וּבְשִׁבְעָה דְרָכִים יָנוּסוּ (דברים כח, ז) נראה לי בס"ד משום דאייתי 'שֵׁב בֵּירֵי' הביא הפסוק של 'יִפּוֹל צַדִּיק וָקָם' דשייך זה בנפילה דבור.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר: דְּאָזִיל מִבֵּי דִּינָא שַׁקְלוּ גְּלִימֵיהּ, לִיזְמַר וְלֵיזִיל בְּאוֹרְחָא. פירוש דרך בעל דין שאינו מקבל עליו הדין ברצון לב כשיצא חייב אז כשהולך בדרך ממקום הדיינים עד ביתו או חנותו הוא צועק ומתרעם על הדיינים שחייבו אותו וזהו מעשה שוטים כי אדרבה צריך שיאמר זמירות ותשבחות לדיינים שהצילו אותו מן הגזלה שהיתה בידו ובמקום צעקות ותרעומות צריך לומר זמירות ותשבחות בדרך בצאתו ממקום בית דין.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: הִיא נַיְמָא וְדִיקּוּלָא שַׁפִּיל. נראה לי בס"ד מקודם היו נוהגים הנשים לעשות קשורים הרבה בכובע שבראשם ואלו הקשורים צריך שיהיו מהודקים בחוזק מאד ואם רפויים יהיה הכובע עם קשוריו מכוער ומגונה ויש אשה מחמת עצלותה אינה עושה קשוריה מהודקים בחוזק יפה ולכן בעת השינה יתקלקלו הקישורים ותתגנה בזה הכובע שלובשת בראשה לעיני כל רואיה ולזה אמר בַּעֲצַלְתַּיִם יִמַּךְ הַמְּקָרֶה (קהלת י, יח) זה הכובע שהוא מקרה גוף האדם.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: גַּבְרָא דְּרָחִיצְנָא עֲלֵיהּ, אַדְיֵהּ לִגְזִיזֵיהּ וְקָם. פירוש עשו נתברך בחרב וזהו כלי זיינו והבוטח בו לעשות שלום עמו אדרבה מרים עליו זיינו! והוא הדבר דאמר רבי יוחנן בבתרא (בבא בתרא צא:) נהירנא כד הוו אמרין בבי מדרשא דמודי להון נפיל בידהון דמתרחיץ עליהון דיליה דילהון, ופרשתי בס"ד מה שהוצרך לומר דהוו אמרין דברים אלו בבי מדרשא היינו מפני ששם קול תורה מצוי שהוא מכניע חרב עשו ודו"ק.

הַהוּא דַּהֲוָה קָאָמַר וְאָזִיל: כִּי רַחִימְתִּין הֲוָה עֲזִיזָא, אַפּוּתְיָא דְּסַפְסִירָא שָׁכְבִין, הַשְׁתָּא דְּלָא עֲזִיזָא רַחִימְתִּין, פּוּרְיָא בַּר שִׁיתִּין גַּרְמִידֵי לָא סָגִי לָן. נראה לי בס"ד כלומר אם יש אהבה ואחוה בין ישראל אז אפילו אם יש חרב נוקמת בעולם שכבין ישראל במנוחה כמו שנאמר וּשְׁכַבְתֶּם וְאֵין מַחֲרִיד (ויקרא כו, ו) ואם לא יש אהבה ביניהם אז אפילו יש לימוד גדול של ששים מסכתות לא שכבין במנוחה.
או יובן בס"ד כַּד רַחִימְתִּין עֲזִיזָא פירוש אהבה בין ישראל לאבינו שבשמים חזקה שהם צדיקים בעלי מצות ומעשים טובים אז אפילו אם ילמדו רק ששה סדרי משנה הרמוזים באות וא"ו הנקרא סַפְסִירָא כמו שאמרו בזוהר הקדוש וא"ו גופא דחרבא הַשְׁתָּא דְּלָא עֲזִיזָא שאין ישראל זהירין במצות ולכן אין אהבתם בהקדוש ברוך הוא חזקה אז אפילו אם ילמדו ששים מסכתות שהוא תלמוד גדול לא סגי להו.

כָּל דַּיָּן שֶׁדָּן דִּין אֱמֶת לַאֲמִתּוֹ, מַשְׁרֶה שְׁכִינָה בְּיִשְׂרָאֵל (תהלים פב, א). נראה לי בס"ד הדיין כוחו ומצותו בפיו שאומר פלוני חייב פלוני זכאי והדבור יוצא באחרונה מן הַ'שָּׂפָה' [385] שהיא מספר שְׁכִינָה [385] לכן כיון שדן דין אמת לאמתו שמוציאו בשפה שלו משרה שכינה שהיא גימטריא 'שפה' בישראל ולהפך אם יוציא בשפה שלו דין כזב גורם לסלק אור השכינה מעל ישראל ולזה אמר יפטירו בשפה שלהם לדון שקר ובזה יניעו ראש הוא אור השכינה השורה על ראש ישראל.

כָּל דַּיָּן שֶׁנּוֹטֵל מָמוֹן מִזֶּה וְנוֹתֵן לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא נוֹטֵל מִמֶּנּוּ נַפְשׁוֹ (משלי כב, כב). נראה לי בס"ד דכתיב אֱלֹקִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל (תהלים פב, א) והטעם שם אלקים דין וגבורה ולכן 'נִצָּב בַּעֲדַת אֵ־ל' הם בית דין. אך ידוע שם אלקים כלול מחמשה [86×5=430] ונמצא עולה מספרו ת"ל כמנין נֶפֶשׁ [430] ולכך נאמר וְנִקְרַב בַּעַל הַבַּיִת אֶל הָאֱלֹקִים (שמות כב, ז) רצונו לומר 'ה"א אלקים' דהיינו ה' פעמים שם אלקים שהם גימטריא נֶפֶשׁ, ולכן זה הדיין שנטל ממון שלא כדין ובזה סילק הארת ה' פעמים אלקים שהם גימטריא נפש לכן נוטל ממנו נפש שלו.
או יובן בס"ד מִשְׁפָּט [429] אם תוסיף עליו מספר א' דֶּ'אֱמֶת' יהיה מספרו נֶפֶשׁ [430] לכן כתיב מִשְׁפַּט אֶחָד יִהְיֶה לָכֶם (ויקרא כד, כב) כי מספר משפט עם מספר אחד שהוא א' יהיה לכם שהוא מספר 'נפש' שלכם לכן זה הדיין שעיות משפט ניטל נפשו.

לְעוֹלָם יִרְאֶה דַּיָּן עַצְמוֹ, כְּאִלּוּ חֶרֶב מֻנַּחַת לוֹ בֵּין יַרְכוֹתָיו, וְגֵיהִנֹּם פָּתוּחַ לוֹ מִתַּחְתָּיו (שיר השירים ג, ז). הא דנקיט גיהנם וחרב, נראה לי בס"ד דבדיין כתיב לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ (דברים א, יז) ואמרו רבותינו ז"ל דְּהַאי 'לֹא תָגוּרוּ' לִישְׁנָא דִּכְנוּשֵׁי הוּא שֶׁנֶּאֱמַר 'אֹגֵר בַּקַּיִץ בֵּן מַשְׂכִּיל' (משלי י, ה). על כן דיין שהוא אוגר דבריו מפני איש לוקה ב'חרב' [210] שהוא מספר 'אוגר' [210] גם אם נוטל ממון מזה ונותן לזה שלא כדין הרי הוא עושה חמס לכך יפול ב'גיהנם' [108] שעולה מספר חמס [108].
ועוד נראה לי בס"ד 'חרב גיהנם' [318] גימטריא שיח [318] והדיין הוא השיח שלו שאומר פלוני חייב פלוני זכאי.
והא דאמר גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו נראה לי בס"ד תחת אותיות השופט יש ו"ו ת'ו זי"ן צד'י יו'ד [609] שעולה מספרם תר"ט כמנין גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה [עם כולל תיבות 609] שעולה תר"ט לכך אמר כְּאִלּוּ גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו.
ועוד יש לומר תחת אותיות 'דיין' יש 'הככס' [105] ועם הכולל ד' אותיות ק"ט כמנין גֵיהִנֹּם [108] עם הכולל לכך אמר כְּאִלּוּ גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה לוֹ מִתַּחְתָּיו.
גם אומרם חֶרֶב בֵּין יַרְכוֹתָיו כי ירכות שם הדיין הם אותיות יו"ד נו"ן ובאלפא ביתא יש בין אות יו"ד לאות נו"ן אותיות מֶלֶךְ שאם זכה הדיין יהיה כדין מלך דכתיב מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ (משלי כט, ד) נמצא בין ירכותיו יש אותיות מלך ואם לא זכה יהיו אותיות אלו אשר בין ירכותיו צירוף כַּלֵּם שעושה כליה בעולם שמביא חרב לעולם והכליה היא בחרב.
ועוד נראה לי בס"ד מה שאמר הַחֶרֶב בֵּין יַרְכוֹתָיו, כי ידוע מה שאמרו רבותינו ז"ל (פסחים קיט.) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו. אם כן זה הדיין שנטל ממון של זה שלא כדין הרי זה קיצץ רגליו של זה לכן בדין הוא שתהיה החרב בין ירכותיו של הדיין לקצץ רגליו.
ומה שאמר שֶׁיִּרְאֶה גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו היינו שיראה עונו עצום מאד שאין מספיקין בידו לעשות תשובה כדי שינצל מדין גיהנם אלא גֵיהִנֹּם פְּתוּחָה מִתַּחְתָּיו שתכף ומיד נופל בה ואין לו זמן בין הביניים שישוב בתשובה וינצל.

אין תחילת דינו של אדם אלא על ד"ת. אפשר במ"ש פ"ק דבתרא דאיוב היה רוצה לפטור את כל העולם מן הדין דהם אנוסים ביד יצה"ר ואינה טענה דהתורה מבטלת יצה"ר ולכן תחילת דינו על ד"ת וכבר הרחבתי הביאור בזה בקונטרס שמחת הרגל רות דף נ"ט בס"ד:

טוביה דשמע ואדיש וכו'. כבר כתבתי אני עני אפתח"א במ"ש כל המעביר על מדותיו וכו' ע"ש. ועתה ארחיב קצת במה ששמעתי מפה קדוש הרב המופלא ח"ק כמהר"ח ן' עטר ז"ל דבעירו עשיר אחד תקיף זלזל בת"ח אחד והרב הנזכר רצה לתווך השלום ואמר לחכם דגדול השלום ושימחול לעשיר והשיבו כי בה שעתא מחל לו לעשיר והיה טעמו דבזוהר הקדוש אומר דח"ו פשעי בני אדם מכבידין גדפוי דשכינתא ואם לא הייתי מוחל היה לעשיר עון והיה ח"ו איזה צער לשכינה וע"י שמחלתי תכף לא היה מקום לשום הרגש למעלה והנאהו להרב ז"ל א"כ ז"ש טוביה לדשמע ואדיש כלומר דדש בזה ואינו מרגיש וא"כ אותו שביזהו לא היה נחשב לו עון שיגיע מזה צער לשכינה ח"ו ובשכר זה ניצול גם הוא ממאה רעות. וזה אפשר שהוא בעצם מ"ש כל המעביר וכו' ויש בזה טעם נכון דע"י שהוא מעביר מקל כ"י צער מהשכינה ומדה כנגד מדה מעבירין על כל פשעיו:

אמר רב המנונא אין תחילת דינו של אדם נדון אלא על ד"ת. עמ"ש בעניותנו פ"ב דשבת ושילהי סוכה ונדפס סוף קונטרס שמחת הרגל ע"ש בס"ד. ועתה ראיתי ספר רגל ישרה הנדפס מחדש ושם תמה על התוס' דמאי ק"ל די"ל נשאת ונתת באמונה על ד"ת כמ"ש יודע לישא וליתן בד"ת וכו' ע"ש ותימה עליו דכשאומר נשאת ונתת ואינו מפרש על התורה הוא על משא ומתן דעלמא והבקיאיו' דאייתי מפורש דאיירי בתורה. אמנם דרך דרש כתבנו פ"ב דשבת דבכלל כל השאלות שואל על ד"ת כמ"ש שם באורך ע"ש. אבל לתמוה על התוס' לאו משא ומתן הוא. ולדבריו הול"ל עסקת בתורה ואח"ך נשאת ונתת ואז היה נוח יותר לפרש בתורה. ותו דכל ישראל אין להם חיוב לפלפל בתורה ולהיות כלם אשלי רברבי ועמ"ש בקונטרס דברים אחדים דרוש י"ב:

ההוא דהוה קאמר ואזיל וכו' קרא כתיב וכו'. יומתק במ"ש בקמא דף צ"ב דכל דיבור טוב רמוז בתורה דכתיב תורת ה' תמימה ע"ש ודוק:

ההוא דהוה קאמר ואזיל טוביה דשמע ואדיש חלפוה בישתיה ק' וכו'. אפשר דהכונה דאם היתה מחלקת ביניהם והאי דשמע מרתח קרתח היה ממשיך הדין מעשר זיני מסאבותא כל א' כלולה מעשר הם ק' וע"י דשמע ואדיש חלפו בישתיה ק'. ושמואל יליף מדכתיב ראשית מדון ריש מאה דינין שמעורר. ואפשר שמעורר עשרה כתרי מסאבותא כוללות ק' והיינו רי"ש ק' דינים לרמוז כתרי מסאבותא ריש דייקא ועיין מ"ש בעניותנו בקונטרס דברים אחדים דרוש י"ד בס"ד ע"ש:
ולפי פשוטו מבואר במ"ש מעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו. וכל הרעות הם מקטרוג המשחיתים הנבראים בעונו וע"י שהוא מעביר על מדותיו מעבירין לו ע"כ פשעיו ואין מקטרג וז"ש טוביה דשמע ואדיש אשריו וטוב לו כי בזה מעבירין פשעיו ואין מקטרג וחלפו בישתיה ק'. ואפשר לרמוז אדי"ש בגימטריא שדי עם הכולל דשדי יאמר די לצרותיו וחלפוה בישתיה מאה. וקרוב לזה בסגנון אחר אפשר במ"ש מהר"א לוי ברוכים דהעניו אינו שולט בו ס"מ וזה רמז ואדי"ש גימטריא שכ"א שמסלק ש"ך דינים ממנו גם אדי"ש גימטריא שדי כנזכר דבכונת שדי ניצול מיצה"ר כמ"ש האר"י זצ"ל:

היא ניימא ודיקולא שפיל א"ל שמואל וכו' בעצלתים וכו'. אפשר דרומז דאם האדם ישן בתנומות עלי משכב תענוגי העה"ז ונשקע בתרדמתו תשש כחו כנקבה וכיסו מתורה ומצות שהוא הכיס והקרן האמיתי נזדלזל וז"ש היא ניימא על הישן על משמרו משמרת הטהרה שתשש חילו כנקבה ודיקולא הוא הסל מתורה ומצות על דרך שפירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל פסוק ולקח הכהן הטנא מידך עש"ב וזה ירמוז ודיקולא שפיל הגיע לארץ:
ועוד אפשר במ"ש פ"ק דמגילה א"ר אלעזר בעצלתים ימך המקרה ע"י עצלה שהיתה בישראל שלא עסקו בתורה בימי המן נעשה שונאו של הקב"ה מך וכו' ע"ש וז"ש היא ניימה על האומה ישראלית נושנ"ת היא ותרדמה נפלה שלא לעסוק בתורה ומצות ודיקולא שפיל דיקולא הוא ס"ל גימטריא הויה ואדני עם הכולל כמ"ש במ"נ ח"ו ע"ד נעשה שונאו מך ומייתי שפיר קרא בעצלתים וכו' כמ"ש התם פ"ק דמגילה. עוד רמז דיקולא גימטריא קנ"א גימטריא אהיה דההין דכביכול מגיע ח"ו בצד מה עד אם הבנים. וגם הוא קנא ליפרע:

גברא דרחיצנא עליה וכו'. רומז על האר"ש שלא יבטח אדם על הסט"א לעשות רצונו והוא יהיה בעזרו לא כן אדרבא כל השומע לו הוא מקטרג עליו וקם להורגו כמו שהאריכו בזהר ואל זה רמז גברא אדם בליעל דרחיצנא עליה איהו ניהו אדייה לגזיזיה וקם הרים כלי זיינו כמו שפירש הערוך דע"י העונות על כן ירים ראש בעוה"ר וקימה היתה לו והוא עצמו ינקום לאשר חסה בו. ויליף מקרא גם איש שלומי וכו' אוכל לחמי כי הן בעון נהנה מהתורה ומצות לטרוף טרף הגדיל עלי עקב כמ"ש ואתה תשופנו עקב:

כד רחימתין הוה עזיזא אפותיא דספסירא שכיבן וכו'. פירש בספר קרן אור מראה הכהן הנדפס מחדש במ"ש לקמן דף ל"ז א"ל צדוקי לרב כהנא אמריתו נדה שרי ליחודי בהדי גברא אפשר אש בנעורת ואינה מהבהבת א"ל התורה העידה עלינו סוגה בשושנים דאפילו סייג שושנים לא יפרצו ואמרו לקמן דף י"ט דפלטי נעץ חרב בינו לבין מיכל ואמר כל העוסק בזה ידקר בחרב זה. ופ"ק דשבת אמרו בההוא תלמיד דבימי לבונה ישן עמה במטה רחבה ומת. וז"ש כד רחימתין הוה עזיזא שהיה בנו אהבה רבה עם ה' והיינו דבקים בו. אפותיא דספסירא שכיבן כמו פלטי שכיבן ולא עשו עבירה והיה די בחרב שבינו לבינה וזהו אפותיא דספסירא ממש שכיבן והיה זה די להם לתוקף אהבתם בה' והשתא דלא עזיזא רחימתין אפילו פוריא רחבה וכן דרך הש"ס למנקט שתין לא סגי כההוא תלמידא דמת אף שהיתה מטה רחבה. ומייתי קרא ונועדתי לך שם ואמרו דלא ירדה שכינה למטה מעשרה ובגדר קל מהארץ עד השכינה הפסק מועט סגי ומסגי זהת"ד:

מצוה למימר להו. ברישא אי דינא בעיתו אי פשרה בעיתו דפתחינן להו בפשרה: היינו ת''ק. דאמר נגמר הדין אי אתה רשאי לבצוע הא מקודם גמר דין רשאי לבצוע וה''נ רשות הוא: איכא בינייהו מצוה. להזכיר פשרה לת''ק ליכא מצוה: איכא בינייהו משתשמע דבריהם. לת''ק אפילו שמע דבריהם רשאי לבצוע עד שיגמר הדין ויאמר זה זכאי וזה חייב לר''ש בן מנסיא משתשמע את דבריהם וידעת להיכן נוטה אע''ג דלא נגמר אין רשאי לבצוע: מקרא זה. ובוצע ברך: אלא כנגד מעשה העגל. שעשה אהרן פשרה בינו לבין עצמו והורה היתר לעצמו לעשות להם את העגל: ויבן מזבח. הבין מהזבוח לפניו שהרגו את חור על שלא עשה להם: אהרן. כהן ונביא היה: ולא הויא להו תקנתא. דהא סופן לעשות כן בזכריה בן יהוידע ויחרב בית המקדש על כך: והני תנאי. דלית להו משתשמע דבריהם אי אתה רשאי לבצוע: האי פוטר מים מאי דרשי ביה: תחילת דינו. לעתיד לבא: על דברי תורה. שלא עסק בתורה: פוטר מים. שפוטר התורה מעליו הוא ראשית מדונו תורה נמשלה למים דכתיב (ישעיה נה) הוי כל צמא לכו למים: לצינורא דבידקא. כשהנהר גדל פעמים שהוא יוצא לשדות שעל אגפיו כעין ניגרים וצינורות קטנים ואם אינו סותמו מיד הולך ומרחיב ושוב אינו יכול לסותמו והיינו דקאמר קרא פוטר מים ראשית מדון כלומר ראשית מדון ומריבה דומה לפוטר מים פוטר פותח כמו פטר רחם (שמות יג): לגודא דגמלא. דפין של גשר בתחילה כשדורסין עליהם מנענעות וסוף מתחזקות ונקבעות במקומן והכי נמי כשאדם מרבה בקטטה מתחזקת ובאה ולא מקרא נפקא: טוביה דשמע ואדיש. אשריו ששומע חרפתו ושותק ומרגיל בכך ואדיש כמו דדש דש (גיטין דף ני:): חלפוה בישתיה מאה. הלכו להם בשתיקתו מאה רעות שהיו באות עליו על ידי התגר: פוטר מים. המתחיל (מדון) ופותח בקטטה הוא תחילת מאה דיני: מדון. נוטריקון מאה דני ל''א מדון בגימטריא מאה: אתרי תלת גנבא לא מיקטיל. כלומר אם עובר אדם עבירה פעמים ושלש ולא באה עליו פורענות אל יתמה דאתרי תלת גנבא לא מיקטיל וסופו ללקות באחרונה: שב בירי לשלמנא. שבע בורות כרויות לרגלי איש שלום ומכולם ינצל: וחד בירא לעביד ביש. לעושה רשעה: יפול. בתקלה ראשונה הבאה לו: דמבי דינא שלקוה גלימי'. מי שנטלו ב''ד טליתו לפורעה לאחר. ליזמר וליזל. הואיל ודין אמת דנו לא הפסיד כלום אלא גזילה הוציאו מידו: כל העם הזה. ביתרו כתיב ומשמע לא שנא זכאי ולא שנא חייב כולן במשמע: היא ניימא ודיקולא שפיל. כשהאשה מנמנמת הסל שעל ראשה שהיא נותנת בו פילכה ומלאכת ידיה בו שפיל כלומר מתוך שהיא עצילה אין מלאכתה ניכרת וכולן משלות הן: אדייה לגזיזיה וקם. הרים אגרופו עלי ועמד לנגדי: רחימתין הוה עזיזא. כשאהבתינו היתה עזה ביני לאשתי: אפותיא דספסירא שכיבן. על רוחב הסייף היינו שוכבים שנינו: לא סגי לן. לא די לנו: הרי כאן עשרה. גובה מן הקרקע הרי שהקב''ה משרה שכינתו בעשרה טפחים סמוך לקרקע ועוד באורך הכפורת באמתה וחצי: ולבסוף בבהמ''ק היה גבוה שלשים אמה ואורכו ששים וכשחטאו נאמר להם איזה בית אשר תבנו לי שתוכל שכינתי להיות מצומצמת בתוכו: עתה אקום. אסתלק משער ב''ד:

כנגד מעשה העגל. אקרא דתורת אמת קאי כדכתיב בסיפיה ורבים השיב מעון שיהא להם תקנה כדמסיק: אלא על דברי תורה. והא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף לא.) ששואלין לו נשאת ונתת באמונה ואח''כ קבעת עתים לתורה התם באדם שעוסק בתורה מיירי אלא שלא קבע עתים והכא מיירי כשלא עסק כלל אי נמי שואלים לו תחילה על משא ומתן באמונה ומ''מ יקבל דינו תחילה על דברי תורה והכי דריש ליה לקרא תחלת גילוי דינו במה שנטשו מדברי תורה: לגודא דגמלא. וה''ק פוטר מים דהיינו גודא דגמלא שפוטרת את האדם מן המים כך הוא ראשית מדון: