ושואלים: מאי בינייהו [מה ההבדל למעשה ביניהם], אם לשתי הדעות, בפועל אין הערב יכול לגבות מן היתומים?

ומשיבים: איכא בינייהו [יש ביניהם הבדל], כשהחייב, כלומר, אביהם מודה בשעת מותו שהוא חייב כסף זה. אי נמי דשמתוהו [או גם כן שנידו אותו, את האב] בבית דין על שלא רצה לפרוע חוב זה, ומת בשמתיה [בתוך נידויו], שאז ברור שעדיין לא שילם דבר. במקרים אלה, לדעת רב פפא עדיין אין היתומים משלמים, משום שאינם חייבים במצוה. אבל לדעת רב הונא בנו של רב יהושע, כיון שיש עליהם שעבוד, וברור שלא שולם החוב — הרי הם משלמים.

שלחו מתם [משם] מארץ ישראל לבבל, פסק הלכה: שמתוהו ומת בשמתיה [נידוהו ומת בנידויו], הלכתא [הלכה] כרב הונא בריה [בנו] של רב יהושע.

מיתיבי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא: ערב שהיה שטר חוב שקיבל מהמלוה יוצא מתחת ידו והוא תובע את יורשי הלווה להחזיר לו מה ששילם עבורם — אינו גובה, ואם כתוב בו בשטר החוב "התקבלתי ממך" שחתם המלוה כי קיבל סכום זה מן הערב — גובה.

ומעתה, בשלמא [נניח] לשיטת רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע — משכחת לה [מוצא אתה] אפשרות שיכול הערב לגבות מיתומי הלווה, כגון כשחייב מודה. אלא לרב פפא קשיא [קשה], שהרי לשיטתו אין הערב גובה כלל מן היתומים, שהרי אינם חייבים במצוה!

ומשיבים: שאני התם [שונה שם הדין], במקרה מיוחד זה, כי להכי טרח וכתב ליה [לכך הוא טורח וכותב לו] "התקבלתי", כדי שיהא זה כשטר חוב של הערב עצמו, ובמקרה זה נכסי הלווה משועבדים לחוב, וגובים מן היתומים. אבל אין מכאן ראיה למקרה אחר.

בקשר לענין זה מסופר: ההוא ערבא [אדם אחד שהיה ערב] להלוואה שהלוה גוי, דפרעיה [שפרעו] לגוי מקמי דלתבעינהו ליתמי [לפני שתבע מן היתומים], יורשי הלווה. אמר ליה [לו] רב מרדכי לרב אשי: הכי [כך] אמר אבימי מהגרוניא משמיה [משמו] של רבא: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] חיישינן לצררי [חוששים אנו שמא נתן לו צרור כסף ושילם לו] — הני מילי [דברים אלה אמורים] כשהיה המלוה ישראל, אבל בגוי כיון דבתר ערבא אזיל [שאחרי הערב הוא הולך לגבות] לא חיישינן לצררי [אין אנו חוששים לצרור כסף], שנתן הלווה לגוי, שהוא חושש שמא בכל מקרה יחזור הגוי ויגבה מן הערב.

אמר ליה [לו]: לרב אשי: אדרבה [גדולה מזו, ההיפך מסתבר]: אפילו למאן דאמר [לדעת מי שאומר] לא חיישינן לצררי [אין אנו חוששים לצרור כסף], שהפקיד הלווה אצל המלוה — הני מילי [דברים אלה אמורים] דווקא בישראל, אבל גוים כיון דדינייהו בתר ערבא אזלי [שדינם שאחר הערב הם הולכים], אי לאו דאתפסיה צררי מעיקרא [אם לא שהתפיסו, שהפקיד בידו של הערב צרור מתחילה] — לא הוה [היה] מקבל ליה [עליו] את הערבות.

א שנינו במשנה, וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה ובעלה רוצה לגרשה, צריך הבעל לידור ממנה הנאה, כדי שלא יעשו קנוניא על הערב, ויחזיר את אשתו. מסופר: איש אחד ששמו משה בר עצרי ערבא דכתובתה דכלתיה הוה [ערב לכתובה של כלתו היה]. רב הונא בריה [בנו] צורבא מדרבנן הוה ודחיקא ליה מילתא [תלמיד חכם היה ודחוק בממון]. אמר אביי: ליכא דניזיל דנסביה [האם אין מי שילך ויתן] עצה לרב הונא זה, דנגרשה לדביתהו ותיזיל ותגבי [שיגרש את אשתו, והיא תלך ותגבה] את הכתובה מאבוה [מאביו] שהיה ערב לכתובה, והדר נהדרה [ואחר כך יחזיר אותה] רב הונא, ונמצא שיש בידו קצת כסף?

אמר ליה [לו] רבא: והא [והרי] "ידירנה הנאה" תנן [שנינו במשנה], ואם כן כיצד יוכל להחזיר אותה! אמר ליה [לו] אביי: אטו [וכי] כל מי שמגרש אשה, בבי דינא [בבית דין] שהם יודעים הלכה זו מגרש? יגרשנה שלא בפני בית דין, ולא ידירנה!

לסוף איגלאי מילתא [התגלה הדבר] שכהן הוא, וממילא לא יכול היה לגרש את אשתו ולהחזירה. אמר אביי: היינו דאמרי אינשי [זהו שאומרים אנשים]: בתר עניא אזלא עניותא [אחר העני הולכת העניות], שאפילו בעצה זו אינו יכול להשתמש.

ושואלים: ומי [והאם] אמר אביי הכי [כך]? והא [והרי] אמר אביי: איזהו "רשע ערום"? — זה המשיא עצה למכור בנכסים כדעת רבן שמעון בן גמליאל. שלדעתו, מי שציווה "נכסי לך ואחריך לפלוני", אם קדם המקבל הראשון ומכר את הנכסים — זכותו לעשות זאת, ואין לשני כלום. ואם כן, משמע שלדעת אביי, כל מי שנותן עצה לאדם לעשות דבר, שהוא אמנם חוקי אבל גורם עוול לאחרים — נקרא "רשע ערום", וכיצד יכול היה להשיא עצה כזאת לאותו רב הונא בר משה?

ומשיבים: במקרה זו, כיון שהבעל בנו של הערב הוא — הרי זה שאני [שונה], שהוא מוחל. וצורבא מרבנן שאני [וכן תלמיד חכם הרי זה שונה], שראוי לעשות טובה לתלמיד חכם. ומקשים עוד: כיצד היתה מועילה אותה עצה?

והא [והרי] ערב הוא האב, וקיימא לן [ומוחזק בידינו] שערב של כתובה לא משתעבד באמת, אלא רק לכבוד ולמצוה בלבד הוא שנהיה ערב! ומשיבים: קבלן הוה [היה] ולא סתם ערב, והוא כן משתעבד לתשלום הכתובה, שהרי קיבל על עצמו במפורש את חובת התשלום.

ושואלים: הניחא למאן דאמר [זה נוח לדעת מי שאומר] שקבלן של כתובה אף על גב דלית ליה נכסי [אף על פי שאין לו נכסים] לבעל בכל זאת משתעבד — שפיר [יפה]. אלא למאן דאמר [לדעת מי שאומר]: אי אית ליה [אם יש לו] נכסים לבעל משתעבד הקבלן, אי לית ליה [אם אין לו] — לא משתעבד, שבוודאי לא התכוון לשלם את הכתובה, אם כן, מאי איכא למימר [מה יש לומר]? כיצד היתה מועילה אותה עצה?

ומשיבים: איבעית אימא [אם תרצה אמור]: מיהוי הוה ליה [היו לו] נכסים, לרב הונא זה בזמן הנישואין, כשקיבל האב על עצמו את הערבות, ואישתדוף [ואחר כך נשדפו]. ואיבעית אימא [ואם תרצה אמור]: אבא לגבי בריה שעבודי משעבד נפשיה [האב לגבי בנו בוודאי משעבד את עצמו] גם כאשר אין לבן נכסים. ומהי אותה מחלוקת לגבי קבלן של כתובה?

דאיתמר [שנאמר]: ערב של כתובה — דברי הכל לא משתעבד, שמכיון שלא היתה כאן הלוואה במתן כסף, וגם לא היה הערב אלא לכבוד ולמצוה בלבד. ערב קבלן של בעל חוב (של הלוואה) — דברי הכל משתעבד. לגבי קבלן של כתובה, ולגבי ערב סתם לבעל חוב — בזה פליגי [חלוקים חכמים], מר סבר [חכם זה סבור]: אי אית ליה נכסי [אם יש לו נכסים] ללוה — משתעבד הערב, שהוא מקבל על עצמו ערבות מתוך הנחה שלא יצטרך לפרוע את החוב, ואין זה אלא לשם בטחון. אי לית ליה [אם אין לו] נכסים ללווה — לא משתעבד. ומר סבר [וחכם זה סבור]: בין אית ליה [שיש לו] ובין לית ליה [שאין לו] — משתעבד הערב.

ומסכמים: והלכתא [והלכה היא] שכל ערב, בין אית ליה [שיש לו] נכסים ללווה ובין לית ליה [שאין לו] — משתעבד הערב, בר [חוץ] מערב של כתובה, דאף על גב דאית ליה [שאף על פי שיש לו] נכסים לבעל — בכל זאת לא משתעבד. מאי טעמא [מה טעם הדבר]? — מצוה הוא דעבד [שעשה] כדי שיינשאו בני הזוג, ולאו מידי חסרה [וגם האשה אינה חסרה דבר] בזמן הנישואין, שהוא מקבל על עצמו לפורעו.

ב אמר רב הונא: שכיב מרע שהקדיש כל נכסיו, ואמר "מנה לפלוני בידי" שאני חייב לו — הרי זה נאמן בדבריו, ומדוע? — חזקה אין אדם עושה קנוניא (רמאות) על ההקדש, ואם אמר שהוא חייב לאדם אחר — בוודאי אמר אמת.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: וכי אומרים שאדם עושה קנוניא על בניו? ובכל זאת מצאנו שרב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאומרים שניהם]: שכיב מרע שאמר "מנה לפלוני בידי" שאני חייב לו, הרי רק אם אמר "תנו לו מנה זה "— נותנין, אבל אם לא אמר "תנו" — אין נותנין; אלמא [מכאן] שאנו מניחים כי אדם עשוי לומר שהוא חייב כסף לאחרים רק כדי שלא להשביע את בניו, כלומר, כדי שבניו לא ייחשבו עשירים בעיניהם של הבריות.