ואם אמר לו המלווה לערב "הריני מלוה על מנת שאפרע ממי שארצה" — במקרה זה יפרע אפילו מן הערב. רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — בין כך ובין כך, אפילו כתב "על מנת שאפרע ממי שארצה" — לא יפרע מן הערב.

וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: הערב לאשה בכתובתה, והיה בעלה מגרשה — ידירנה הבעל הנאה, כך שלא יוכל לשאתה שוב. והוא מחשש שמא יעשו ביניהם הבעל והאישה קנוניא על נכסים של זה, שהבעל יטען אחר כך שאין לו נכסים לשלם בהם את כתובתה, וישלם לה הערב את דמי הכתובה, ואחר כך יחזיר הבעל את אשתו ובידה הכסף שקיבלה מן הערב.

א גמרא מתחילה הבינו שהאמור במשנה ש"לא ייפרע מן הערב" כוונתו שלא ייפרע כלל מן הערב. ושואלים: מאי טעמא [מה טעם הדבר]? רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מפני שיכול הערב לטעון למלוה: גברא אשלימת לי, גברא אשלימי לך [אדם מסרת בידי, אדם מסרתי בידך]. כלומר, אני בסך הכל ערב לכך שהאיש הזה, הלווה, לא יברח, שאם יברח אשלם לך, והרי הוא נמצא לפניך!

מתקיף לה [מקשה על כך] רב נחמן: האי דינא דפרסאי [זה דינם של פרסים הוא]!

ותוהים על דברי רב נחמן: אדרבה, הפרסים בתר ערבא אזלי [אחר הערב הם הולכים וגובים ממנו], שלא כמשנה!

אלא, כוונתו של רב נחמן היא, שדין זה שאין נפרעים מן הערב, הוא כדינם של בי דינא דפרסאי דלא יהבי טעמא למילתייהו [בית דין של פרסים, שאינם נותנים טעם לדבריהם], אלא פוסקים לפי רצונם, בלא טעם ראוי.

אלא אמר רב נחמן: מאי [מה] פירוש "לא יפרע מן הערב"? הכוונה היא שלא יתבע את הערב תחלה, אלא יתבע קודם מן הלווה.

תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יתבע ערב תחלה, ואם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" — יתבע אם רוצה אף את הערב תחלה.

ב ודנים במקורו של דין הערבות. אמר רב הונא: מנין לערב שהוא משתעבד לתשלום באמירה בלבד? — דכתיב [שנאמר]: "אנכי אערבנו מידי תבקשנו" (בראשית מג, ט), הרי שיכול לדרוש את הדבר מיד הערב.

מתקיף לה [מקשה על כך] רב חסדא: הא [זו] אינה ערבות פשוטה, אלא ערבות מיוחדת של קבלנות היא, דכתיב [שנאמר]: "תנה אתו על ידי ואני אשיבנו" (שם מב, לז), כלומר, הוא מקבל על עצמו את כל האחריות, ולכך יש דין שונה!

אלא אמר ר' יצחק, מהכא [מכאן] יש ראיה, שנאמר: "לקח בגדו כי ערב זר ובעד נכריה חבלהו" (משלי כ, טז), הרי שיש רשות לקחת ממי שערב לאחר.

ואומר: "בני אם ערבת לרעך תקעת לזר כפיך, נוקשת באמרי פיך נלכדת באמרי פיך, עשה זאת אפוא בני והנצל כי באת בכף רעך לך התרפס ורהב רעיך" (משלי ו, א –ג), ומפרשים פסוקים אלה שהם מדברים בשני מקרים: "אם ערבת לרעך" — אם ממון יש לו בידך, כלומר, שאתה חייב לו ממון מפני שאתה ערב לו — התר לו פיסת יד ("התרפס"), כלומר, פתח לו את ידך ותן מה שאתה חייב. ואם לאו, אם לא ממון הוא, אלא שפגעת בו ("נוקשת באמרי פיך") — הרבה עליו ("רהב") ריעים שיבואו ויפייסו אותו.

ג ועוד ביסודו של דין הערבות, אמר אמימר: ערב שמשתעבד לשלם חובו של חבירו אם חבירו לא ישלם, הוא תלוי במחלוקת ר' יהודה ור' יוסי; לר' יוסי שאמר: אסמכתא קניא [קונה], כלומר, אם אדם מבטיח ממון לחבירו אם יקרה כך וכך, אף שהוא סבור שלא יצטרך לשלם בפועל — הרי זה קנין ושעבוד — לדעתו גם הערב משתעבד, ואילו לדעת ר' יהודה שאמר: אסמכתא לא קניא [אינה קונה] — גם ערב לא משתעבד.

אמר ליה [לו] רב אשי לאמימר: הא [הרי] מעשים בכל יום, שאנו פוסקים שאסמכתא לא קניא [אינה קונה] ובכל זאת ערב משתעבד!

אלא אמר רב אשי: שלא ככל הבטחה, שאין בה כדי לשעבד, הרי בערבות, בההוא [באותה] הנאה דקא מהימן ליה [שהוא, המלוה, מאמין לו] וסומך עליו כדי להלוות ללווה — גמר [גומר] הערב בלבו ומשתעבד נפשיה ומשעבד עצמו] לענין זה.

ד שנינו במשנה: "ואם אמר על מנת שאפרע ממי שארצה" — ייפרע מן הערב. אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: לא שנו שנפרע מן הערב, אלא בזמן שאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב.

ותוהים: והא מדקתני סיפא [הרי ממה ששנינו בסופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב, מכלל הדבר אתה למד כי התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא שנא הכי ולא שנא הכי [אינו שונה כך ואינו שונה כך], בין שיש נכסים ללווה ובין שאין לו נכסים, יכול להיפרע מן הערב!

ומשיבים: חסורי מחסרא והכי קתני [חסרה המשנה וכך היא שנויה]: המלוה את חבירו על ידי ערב — לא יפרע מן הערב. ואם אמר "על מנת שאפרע ממי שארצה" — יפרע מן הערב. במה דברים אמורים — בשאין נכסים ללוה, אבל אם יש נכסים ללוה — לא יפרע מן הערב. ואם היה הערב קבלן, שהוא מקבל על עצמו את פרעון החוב כאילו הוא לווה אותו, הרי אף על פי שיש נכסים ללוה — יפרע מן הקבלן.