אמר רב הונא: הלשון "ממך" הכתובה בשטר — הריהי כוללת כל אדם, אפילו מריש גלותא [מראש הגלות], ואפילו משבור מלכא [המלך], שכל אדם שמחזיק את השטר יכול לתבוע אותו, ואין לומר שמא לא הוא זה שהלוה את הכסף.

אמר ליה [לו] רב חסדא לרבה: פוק [צא] עיין בה בהלכה זו, משום דלאורתא בעי לה [שבערב ישאל אותה] רב הונא מינך [ממך] מה אתה סבור בענין זה.

נפק דק ואשכח [יצא דקדק ומצא], דתניא [ששנויה ברייתא]: גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר: אם כתוב בו "גרשתיה היום" — כשר;

אלמא [מכאן יוצא] ש"היום" — ההוא יומא דנפיק ביה משמע [אותו יום שיוצא בו הגט משמעו] ודי בכך, הכא נמי [כאן גם כן] בשטר, "ממך" — מההוא גברא דנפיק מתותי ידיה [מאותו אדם שיצא מתחת ידו] משמע.

אמר ליה [לו] אביי: ודלמא [ושמא] אבא שאול שהכשיר גט שאין בו תאריך מוגדר, כר' אליעזר סבירא ליה [סבור הוא], שאמר: עדי מסירה שראו מסירת הגט לאשה כרתי [הם הכורתים שהגט], ולכן הוא כשר גם אם אין כתוב בו אלא נוסח סתמי, אבל הכא ליחוש [כאן נחשוש] לנפילה, שמא נפל השטר מיד המלוה ומצאו אחר!

אמר ליה [לו] רבה: לנפילה של שטר מיד המלוה לא חיישינן [אין אנו חוששים]. ומנא תימרא דלא חיישינן [ומנין אתה אומר שאין אנו חוששים] לנפילה?

— דתנן [ששנינו במשנה]: שנים שהיו בעיר אחת, שם אחד יוסף בן שמעון ושם אחר יוסף בן שמעון — אינן יכולין להוציא שטר חוב זה על זה, משום שלא ברור מן השטר מי הוא המלוה ומי הוא הלווה, ולא אחר יכול להוציא עליהן שטר חוב, שהרי כל אחד מהם יכול לטעון שלא הוא הלווה אלא חבירו. ונדייק מכאן: הא [הרי] הם על אחרים — יכולין להוציא שטר חוב. ויש לשאול: ואמאי [ומדוע]? ליחוש [שנחשוש] לנפילה! שמא היה השטר בעצם שייך ליוסף בן שמעון האחר, ונפל ממנו השטר, ומצאו יוסף בן שמעון זה, והוא גובה בו! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] כי לנפילה לא חיישינן [אין אנו חוששים]?

ואביי, מה עונה הוא על כך? — לדעתו יש לחלק: לנפילה דחד לא חיישינן [של אחד אין אנו חוששים], כלומר, שיפול השטר מאדם מסויים זה, ויגיע דווקא לידי אותו אדם ששמו כשמו — אין אנו חוששים, אבל לנפילה של רבים, כגון שטר "ממך", שיכול היה ליפול מכל אדם, וכל אדם שמוצא את השטר יכול להשתמש בו — חיישינן [אנו חוששים].