וכן כותבין שטר חוב ללוה אף על פי שאין מלוה עמו, ואין חוששים, שהרי הלווה הוא זה שמחייב את עצמו, ואין בדבר אלא זכות למלוה. ואולם אין כותבין שטר חוב למלוה עד שיהא לוה עמו שיסכים לכתיבת השטר. ובכל שטר הלוואה הלוה הוא הנותן שכר כתיבת שטר החוב.

כותבין שטר מכירה למוכר אף על פי שאין לוקח (קונה) עמו, משום שהוא מחייב רק את עצמו בשטר הזה, ואולם אין כותבין ללוקח עד שיהא מוכר עמו. והלוקח נותן שכר כתיבת שטר המכירה.

אין כותבין שטרי אירוסין ונשואין אלא מדעת שניהם, והחתן נותן שכר הכתיבה.

אין כותבין שטר אריסות וקבלנות על שדה אלא מדעת שניהם. והמקבל, כלומר, האריס נותן שכר.

אין כותבין שטרי בירורין (שיבואר עניינם בגמרא) וכל מעשה בית דין, אלא מדעת שניהם, ובשטרי בירורין שניהם נותנין שכר הכתיבה. רבן שמעון בן גמליאל אומר: לשניהם כותבין שטרי בירורין, שנים, לזה לעצמו ולזה לעצמו.

א גמרא שנינו במשנה שכותבים גט לאיש בלא האשה ושובר לאשה בלא האיש, ובלבד שיהא מכירן. ומבררים: מאי [מה פירוש] "ובלבד שיהא מכירן"? אמר רב יהודה אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש שלפניו, שהוא כותב עבורו בגט, וכן שיכיר את שם האשה בשובר.

מסופר: יתיב [יושב היה] רב ספרא ורב אחא בר הונא ורב הונא בר חיננא, ויתיב [ויושב היה] אביי גבייהו [איתם], ויתבי וקמיבעיא להו [והיו יושבים ודנים בענין זה, ונשאלה להם שאלה זו במשנתנו]: וכי את שם האיש בגט — אין [כן], צריך להכיר, שם האשה — לא חייב להכיר? וכיוצא בזה, שם האשה בשובר — אין [כן] צריך להכיר, שם האיש — לא צריך להכיר?

וליחוש דלמא [ונחשוש שמא] כתב האיש הזה גיטא [גט], והסופר יודע את שמו אבל לא את שם אשתו, והוא יצוה לכתוב גט ויכתוב בו שמה של אשה שאינה אשתו, ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [וילך ויביא אותו לאשתו של אחר] ששמו כשמו, והיא יוצאת מבעלה שלא כדין.

וכיוצא בזה בענין שובר, זמנין אזלא כתבה [פעמים הולכת וכותבת] האשה שובר שהתקבלה כתובתה, והסופר יודע את שמה אבל אינו יודע שם בעלה, והיא אומרת לו לכתוב שמו של אדם אחר ששם אשתו כשמה, והיא הולכת ויהבה [ונותנת] את השובר לגברא דלאו דילה [לאותו אדם שאינו בעלה שלה] כדי שעל ידי כך ייפטר מלשלם לאשתו את כתובתה!

אמר להו [להם] אביי, הכי [כך] אמר רב: ובלבד שיהא מכיר שם האיש בגט, והוא הדין לשם האשה; שם האשה בשובר, והוא הדין לשם האיש.

ושאלו: וליחוש [ונחשוש] לשני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, כלומר, שני אנשים שיש להם ולנשותיהם אותם שמות, ויש לחשוש דלמא כתיב גיטא ואזיל וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [שמא יכתוב אחד מהם גט וילך ויביא אותו לאשתו של האחר]! אמר להו [להם] רב אחא בר הונא, הכי [כך] אמר רב: שני יוסף בן שמעון הדרים בעיר אחת, אין מגרשין נשותיהן אלא זה בפני זה, ולכן אין לחשוש לכך. ועוד שאלו על דין המשנה: מה תועיל הכרת שם האיש (והאשה) שבגט?

וליחוש דלמא אזיל למתא אחריתא ומחזיק ליה לשמיה [ונחשוש שמא ילך אדם לעיר אחרת ויחזיק עצמו ששמו הוא] יוסף בן שמעון, וכתיב גיטא וממטי ליה לאיתתיה דהיאך [ויכתוב שם גט ויביא אותו לאשתו של האחר] ששמו באמת יוסף בן שמעון (ושם אשתו כשם אשתו של זה)!

אמר להו [להם] רב הונא בר חיננא, הכי [כך] אמר רב: כל שהוחזק שמו בעיר שלשים יום — אין חוששין לו שיש לו שם אחר.

ושואלים: ואם השם לא איתחזק [הוחזק], מאי? [מהו]? כיצד יודעים שאדם המציג עצמו בשם מסויים, אכן זה שמו? אמר אביי: דקרו ליה ועני [שקוראים לו בשם זה והוא עונה]. רב זביד אמר: רמאה ברמאותיה זהיר [רמאי ברמאותו נזהר] ואין לסמוך על כך. ואין לו תקנה עד שישהה במקום.

ב מסופר: ההוא תברא דהוה חתים עלה [שובר אחד שהיה חתום עליו] רב ירמיה בר אבא, אתיא לקמיה ההיא איתתא [באה לפניו אשה אחת], אמרה ליה [לו]: לאו אנא הואי [לא אני הייתי זו] שכתבה את השובר, אלא אשה אחרת התיימרה להיות אני, ואני עצמו לא קיבלתי כתובה. אמר: אנא נמי אמרי להו [אני גם כן אמרתי להם] לאלה שהיו אתי בזמן שבאה אותה אשה: לאו איהי [לא זו] היא, ואמרו לי: מיקש הוא דקשא לה ובגר לה קלא [הזדקנה במשך הזמן ונעשה קולה עבה].

אמר אביי, אף על גב דאמור רבנן [אף על פי שאמרו חכמים]: