אמר רבה: הרי לבסוף מת האיש, והרי קברו מוכיח עליו, ואם כן אנו צריכים להניח כי לא הבריא ממחלתו ומת בה, ומתנתו קיימת. אמר ליה [לו] אביי: השתא [עכשיו, הרי] ומה ספינה שטבעה בים, שרובן של הנוסעים בספינות שטובעות הם לאבד — בכל זאת מפני הספק אם הוא חי או מת, מחמירים בכל דבר השייך אליו, ונותנין עליהן, על האדם ששמעו שטבע בספינה, גם חומרי חיים וגם חומרי מתים, כגון שאין אשתו מותרת להינשא לאחר, שמא הוא חי. ואם כהן הוא — אסורה אשתו (בת ישראל) באכילת תרומה, שמא הוא מת. חולין, שרוב חולין לחיים — לא כל שכן שעלינו להניח שהבריא מחוליו, ומתנתו בטלה?

אמר רב הונא בריה [בנו] של רב יהושע: כמאן אזלא הא שמעתא [כדעת מי הולכת הלכה זו] של רבה? — הריהי כשיטת ר' נתן. דתניא [שכן שנינו בברייתא] בענין מי שנתן נכסיו, והוא טוען ששכיב מרע היה ורצונו לבטלה, והמקבלים טוענים שבריא היה, ואינו יכול לחזור בו, מי מוציא מיד מי? הוא הנותן, הטוען שהיה שכיב מרע מוציא מידיהן בלא ראיה, שאינו צריך להוכיח דבר, לפי שהנכסים היו בחזקתו, והן המקבלים אין מוציאין מידו אלא בראיה, אלו דברי ר' יעקב.

ר' נתן אומר: אם בריא הוא עכשיו — עליו להביא ראיה שהיה שכיב מרע בשעה שנתן את המתנה, אם שכיב מרע הוא עכשיו — עליהן להביא ראיה שבריא היה. וזה הוא הבסיס לשיטת רבה, שהולכים אחרי המצב בהווה, ומניחים שכך היה גם קודם.

אמר ר' אלעזר: ולענין טומאה יש לדון כאותה מחלוקת; דתנן [שכן שנינו במשנה]: בקעה (שדה) בימות החמה — הרי היא נחשבת רשות היחיד לדיני שבת, שאסור לטלטל ממנה לרשות הרבים, ורשות הרבים לענין דיני טומאה, שספק טומאה שבה — טהור, לפי שבפועל רבים מהלכים במקום זה.

בימות הגשמים שאין רבים הולכים בבקעה — הריהי רשות היחיד לכאן ולכאן, כלומר, לשבת ולטומאה. ולכן לדעת ר' יעקב נכנס אדם לבקעה שהיתה בה טומאה, ויש לו ספק אם היה זה בימות החמה או בימות הגשמים — דנים אותו לפי ההווה, כלומר, הזמן ששואל מה דינו, אם שאל בימות החמה הרי זה נדון כספק טומאה ברשות הרבים, ואם שאל בימות הגשמים דנים אותו כרשות היחיד.

ובענין זה אמר רבא: לא שנו שדנים לפי ההווה, אלא שלא עברו עליו ימות הגשמים, אבל אם עברו עליו כבר ימות הגשמים — הרי זה רשות היחיד לכאן ולכאן (לשבת וטומאה), למרות שעכשיו, בזמן שהוא שואל, הרי זה ימות החמה.

א שנינו במשנה שחכמים אומרים: המוציא מחבירו עליו הראיה.