|
טקסט הדף מנוקד
וְכִי קָיְימָא הֲוָת הָדְרָא בָּהּ זִימְנָא חֲדָא חֲלַשָׁא שְׁלַחָה לֵיהּ תָּא קְנִי שְׁלַח לָא בָּעֵינָא שְׁלַחָה לֵיהּ תָּא קְנִי כֹּל הֵיכָא דְּבָעֵית אֲזַל שַׁיַּירה וּקְנוֹ מִינַּהּ כִּי קָיְימָא הָדְרָא בָּהּ
אֲתַאי לְקַמֵּיהּ דְּרַב נַחְמָן שְׁלַח לֵיהּ תָּא לָא אֲתָא אָמַר מַאי אֵיתֵי הָא שַׁיַּירִה וּקְנוֹ מִינַּהּ שְׁלַח לֵיהּ אִי לָא אָתֵית מָחֵינָא לָךְ בְּסִילְוָא דְּלָא מַבַּע דְּמָא אֲמַר לְהוּ לְסָהֲדִי הֵיכִי הֲוָה מַעֲשֶׂה אֲמַרוּ לֵיהּ אֲמַרָה הָכִי וַוי דְּקָא מָיְתָה הָךְ אִיתְּתָא אֲמַר לְהוּ אִם כֵּן הֲוָה מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה וּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה חוֹזֵר אִיתְּמַר מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת אַמְרוּהָ רַבָּנַן קַמֵּיהּ דְּרָבָא מִשְּׁמֵיהּ דְּמָר זוּטְרָא בְּרֵיהּ דְּרַב נַחְמָן דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב נַחְמָן הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא שֶׁאִם עָמַד אֵינוֹ חוֹזֵר וַהֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע דְּלָא בָּעֲיָא קִנְיָן אֲמַר לְהוּ רָבָא לָאו אָמֵינָא לְכוּ לָא תִּיתְלוֹ בּוּקֵי סְרִיקֵי בְּרַב נַחְמָן הָכִי אָמַר רַב נַחְמָן הֲרֵי הִיא כְּמַתְּנַת בָּרִיא וּבָעֲיָא קִנְיַן אֵיתִיבֵיהּ רָבָא לְרַב נַחְמָן שִׁיֵּיר קַרְקַע כׇּל שֶׁהוּא מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת מַאי לָאו דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ לָא דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ אִי הָכִי אֵימָא סֵיפָא לֹא שִׁיֵּיר קַרְקַע כָּל שֶׁהוּא אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת וְאִי דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ אַמַּאי אֵין מַתְּנָתוֹ קַיֶּימֶת אֲמַר לֵיהּ הָכִי אָמַר שְׁמוּאֵל שְׁכִיב מְרַע שֶׁכָּתַב כׇּל נְכָסָיו לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁקָּנוּ מִיָּדוֹ עָמַד חוֹזֵר בְּיָדוּעַ שֶׁלֹּא הָיָה מְצַוֶּה אֶלָּא מֵחֲמַת מִיתָה אֵיתִיבֵיהּ רַב מְשַׁרְשְׁיָא לְרָבָא מַעֲשֶׂה בְּאִמָּן שֶׁל בְּנֵי רוֹכֵל שֶׁהָיְתָה חוֹלָה וְאָמְרָה תִּנָּתֵן כְּבִינְתִּי לְבִתִּי וְהִוא בִּשְׁנֵים עָשָׂר מָנֶה וּמֵתָה וְקִיְּימוּ דְּבָרֶיהָ הָתָם בִּמְצַוָּה מֵחֲמַת מִיתָה אֵיתִיבֵיהּ רָבִינָא לְרָבָא הָאוֹמֵר תְּנוּ גֵּט זֶה לְאִשְׁתִּי וּשְׁטַר שִׁחְרוּר זֶה לְעַבְדִּי וּמֵת לֹא יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה תְּנוּ מָנֶה לִפְלוֹנִי וּמֵת יִתְּנוּ לְאַחַר מִיתָה וּמִמַּאי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ דּוּמְיָא דְּגֵט מָה גֵּט לָאו בַּר קִנְיָן אַף הַאי נָמֵי דְּלָא קְנוֹ מִינֵּיהּ הָתָם נָמֵי בִּמְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה רַב הוּנָא בְּרֵיהּ דְּרַב יְהוֹשֻׁעַ אָמַר מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה בְּעָלְמָא בָּעֲיָא קִנְיָן וְכִי תַּנְיָא הָנֵי מַתְנְיָיתָא בִּמְחַלֵּק כׇּל נְכָסָיו דְּהַהִיא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע שַׁוְּיוּהָ וְהִלְכְתָא מַתְּנַת שְׁכִיב מְרַע בְּמִקְצָת בָּעֲיָא קִנְיָן וְאַף עַל גַּב דְּמֵת מְצַוֶּה מֵחֲמַת מִיתָה לָא בָּעֲיָא קִנְיָן וְהוּא דְּמֵת עָמַד חוֹזֵר וְאַף עַל גַּב דִּקְנוֹ מִינֵּיהּ רשב"ם
כי הות קיימא הדרא בה. כדתנן לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה: תא וקני כל היכא דבעית. בא עתה אלי וקנה השדה בקנין גמור בכל ענין שתרצה שלא אוכל לחזור: אתא ושייר וקנו מינה. לא רצה לקבל כל השדה אלא שייר לעצמה מעט דהוה ליה מתנה מקצת ועל ידי קנין דקים לן לקמן דלא מצית הדרא בה אלא אם כן מצוה מחמת מיתה דמגלי דעתיה דמחמת מיתה קיהיב ואי קאי הדר ביה: בסילוא דלא מבע דמא. קוץ שמכאיב ואין יציאת דם ניכר בו דהיינו נידוי: אמרו ליה. העדים: אמרה. כששילחה בשביל אחיה: ווי כי מיתה הך איתתא. ולא תראה את אחיה שאינו רוצה לבא אלי: א''כ מצוה מחמת מיתה היא. וכל מצוה מחמת מיתה חוזר בין במתנה במקצת בין במתנה בלא שיור ואפילו קנו מידו אי קאי מחליו הדר בכולהו בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה הואיל והיה מתאונן על מיתתו בעת צוואתו והכי פסקינן לקמן: איתמר מתנת שכיב מרע במקצת. שלא היה בה קנין והיא אותה מתנה ששנינו שייר קרקע כל שהוא מתנתו מתנה שאם עמד אינו חוזר דכיון דהוי בה שיור כך היה דעתו שאם יעמוד לא יחזור ולכך שייר לעצמו מה ששייר: והרי היא כמתנת שכיב מרע. שאין בה שיור דלא בעיא קנין ואם מת קנה ואם עמד אינו חוזר: ובעיא קנין. וכיון דקנו מיניה אם עמד אינו חוזר דאיכא קנין ושיור וכל שכן דאם מת קנה אבל בלא קנין אפילו מת לא קנה וכ''ש אם עמד חוזר והכי פסקינן לקמן: איתיביה רבא לרב נחמן. ממתני' שייר קרקע כל שהוא כו' דהיינו מתנת שכיב מרע במקצת: אימא סיפא אם לא שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה. אם יעמוד מחליו ואם מת קנה: ואי דקנו מיניה אמאי לא הויא מתנתו מתנה. שאם יעמוד לא יחזור: בידוע שלא היה קנין אלא מחמת מיתה. הואיל ולא שייר ואע''פ שלא צוה מחמת מיתה בהדיא: רוכל. שם אדם: כבינתי. בית נפש נושק''א בלע''ז והוא לשון כבינות דרחלות במסכת שבת (דף נד.) שמכבנין אותן למילת: וקיימו חכמים את דבריה. אע''פ דמתנת מקצת בלא קנין הואי דמדקתני דבריה משמע דברים בלא קנין הואי: התם במצוה מחמת מיתה. שהזכירה דמדאגת מיתה היא מחלקת דמצוה מחמת מיתה לא בעי קנין היכא דמת בין איכא שיור בין ליכא שיור והכי פסקינן לקמן:
תוספות
מתה וקיימו חכמים את דבריה. פי' אלמא מתנת שכיב מרע במקצת לא בעי קנין וא''ת לפי סברתו של מקשה אמאי נקט מתה אפילו בלא מתה נמי כיון דמתנת שכיב מרע במקצת אינו חוזר דהוי כמתנת בריא וכן יש להקשות בהך דלקמן דתנו מנה לפלוני ומת כי לפי סברת המקשה אמאי נקט ומת כי אין נראה לומר שיחלוק רבא במה שאומר הרי היא מתנת בריא ולא יסבור שאם עמד אינו חוזר אלא דבעי קנין דהא שמעינן ליה לרב נחמן דאית ליה לעיל . (דף קמח.) דמתנת שכיב מרע במקצת אינו יכול לחזור גבי שכיב מרע שכתב כל נכסיו לאחרים רואין אם כמחלק מת כו' וי''ל דהוה מצי למימר וליטעמיך ובהרבה מקומות בגמרא י''ל וליטעמיך ואינו אומר ועוד יש לומר כיון דסובר המקשה דלא בעי קנין הוא הדין נמי שסובר שיכול לחזור בו אי הוה כמתנת בריא הוי כמתנת בריא לגמרי ומנין לנו לחלק בזה: תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאחר מיתה. הכי גרסינן תנו גט ולא גרסי' תן גט זה דתן גט זה משמע שנתנו לו כבר אבל תנו משמע שעדיין לא נתנו אלא שמצוה להם ליתנו לו על ידי שליחות ואי גרסי' תן סתם לן תנא כר' מאיר דאמר בפרק קמא דגיטין (דף יב:) חוב הוא לעבד שיוצא מתחת יד רבו לחירות הלכך לא קנה לו השליח אי נמי י''ל דמתוקמא כרבנן דאמרי זכות הוא לו ומיירי כגון שמראה לו ליתנו לו ולא נטלו עד לאחר מיתה אי נמי נטלו לאלתר ולא זכה בשביל העבד דהא דאמרינן בפ''ק דגיטין (דף יג ושם ד''ה האומר) כל האומר תנו כזכי היינו כשנתנו מיד ליד והא דקתני תן גט זה אשמועינן חידוש שאף על'. פי שעשאו מחיים והגט בעין ומינה שלוחים כבר לתת הגט כיון שניתן לאחר מיתה אינו גט דאין גט לאחר מיתה מיהו אין נראה לר''י לגרוס זה דאם כן היכי מצי דייק בגמרא דבפ''ק דגיטין (שם:) על הך משנה דלא מיתוקמא הך משנה בשכיב מרע דאי בשכיב מרע לא הוה ליה למיתני תנו אלא כתבו ואי תנא זה לאשמועינן חידוש דלא יתנו לאחר מיתה אפילו הוה מתוקמא מתניתין בשכיב מרע [לא ה''ל למיתני כתבו] כיון דמיירי שהגט הוא בעין ואין נראה לומר דדייק מדהוה ליה למיתני כתבו גט זה לאשתי ותנו שטר שחרור זה לעבדי דהוי שמעי' דבשכיב מרע איירי מדתני כתבו ומדתני תנו שטר שחרור זה לעבדי אשמועינן חידוש דהא אין לו לתנא להשמיענו חידוש במה שהיה לו לשנות שני ענינים שהרי יש לו לקצר ולשנות ולערב הכל יחד ולא להאריך וא''ת מאי קא משמע לן דאין גט לאחר מיתה הא כבר תנן ליה בפרק מי שאחזו (גיטין דף עב.) דאין גט לאחר מיתה ואמרינן נמי בריש כתובות (דף ב: ושם) אי אשמועינן דאין גט לאחר מיתה הא תנא ליה כו' וי''ל דמתניתין דהכא איצטריך שאף על פי שמינה שליח בחייו ולאחר מיתה נמי עומד השליח במקומו ויכול לגרש ששלוחו של אדם כמותו קמ''ל דלא ידעינן הא ממשנה דמי שאחזו (גיטין שם) ומההיא דמי שאחזו שמעינן שאף על פי שנתן לה גט מחיים אין גט לאחר מיתה וא''ת על על הך דדייק בגיטין על הך משנה דהכא איירי בבריא מדקאמר תנו ולא אמר כתבו ומנין לנו לדקדק דמיירי בבריא מדלא קאמר כתבו דלמא הא דתנן תנו לאשמועינן דאפ''ה אין כופין היורשין לשחרר ולא אתא כרבנן דפליגי עליה דרבי בברייתא דירושלמי בפ''ק דגיטין דקתני התם תנו שטר שחרור זה לעבדי ומת רבי אומר לא זכה וחכמים אומרים זכה וכופין את היורשין לקיים דברי המת אמר ר' זירא בסתם חולקים מה אנו קיימים אם באומר שחררו אף רבי מודה ואם באומר כתבו ותנו אף רבנן מודו אלא כן אנו קיימים באומר תנו רבי אומר האומר תנו כאומר כתבו ותנו רבנן אומרים האומר תנו כאומר שחררו וי''ל דלא נחלתא מתניתין לאשמועינן דמצוה לקיים דברי המת דתשמע אם כופין היורשים אם לאו דלא נחתא אלא לאשמועינן שלא יתנו שלוחים שבמקומו גט לאחר מיתה: תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה. אומר ר''י דלמאן דמוקי בגמרא הך משנה בשכיב מרע אתי שפיר והוי סיפא דומיא דרישא והשתא מיירי כולה מתניתין בענין אחד [ומחלק] בין צוואת שכיב מרע בשטר לצוואת ממון דבשטר אין מועיל צוואתו לאחר מיתה כמו בממון ואע''פ שלא דמו לגמרי לפי שהשטר שרוצה ליתן לאחר מיתה אין בעולם והמנה בעולם מכל מקום כיון דבשעת מיתה שניהם בעולם דמו אהדדי קצת אבל למאן דמוקי לה התם בבריא ובמעמד שלשתן קשה דהשתא לא הוי רישא דומיא דסיפא
הגרסה הדיגיטלית של תלמוד קורן נואה על שמו של וויליאם דייוידסון, יצא לאור בהוצאת קורן,
מנוקד על ידי
דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים - ושוחרר תחת רשיון מסוג
CC BY-NC
|