א שנינו במשנה שאם שייר השכיב מרע קרקע כל שהוא — מתנתו קיימת גם אם עמד מחוליו. ושואלים: וכמה הוא שיעור של "כל שהוא"? אמר רב יהודה אמר רב: קרקע כדי פרנסתו, שאז מוכח שרצה לתת את הנכסים בכל מקרה, גם אם יחיה, שהרי השאיר לעצמו לצורך חייו. ורב ירמיה בר אבא אמר: אפילו שייר מטלטלין כדי פרנסתו גם כן מתנתו קיימת.

אמר רבי זירא: כמה מכוונן [מכוונות] מתאימות זו לזו ונאות שמעתתא דסבי [ההלכות של הזקנים], רב יהודה ורב ירמיה בר אבא. שכן שייר קרקע טעמא מאי [מה הטעם] צריך שיהיה בה כדי פרנסתו? דאי קאי סמיך עליה [שאם הוא עומד מחוליו הריהו סומך עליה], מטלטלי נמי אי קאי סמיך עילויהו [מיטלטלים גם כן, אם הוא יעמוד מחוליו הריהו סומך עליהם].

מתקיף לה [מקשה על כך] רב יוסף: ומאי כוונתא [ומה מכוון בהן] באותן שמועות? הלא מאן דאמר [מי שאומר] שייר מטלטלין, יש להקשות עליו: הרי "קרקע" תנן [שנינו במשנה]! מאן דאמר [מי שאומר]: קרקע כדי פרנסתו, הלא "כל שהוא" תנן [שנינו במשנה]!

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: וכל היכא דתני [מקום ששונה] "קרקע", כוונת הדברים היא קרקע דוקא? והא תנן [והרי שנינו במשנה]: הכותב כל נכסיו כמתנה לעבדו הכנעני — יצא העבד בן חורין, שהרי הוא בכלל הנכסים. אבל אם שייר קרקע כל שהוא מנכסיו, שלא כתב לו — לא יצא העבד בן חורין, משום שאנו אומרים שהשיור בקרקע כולל שיור גם בעבד עצמו. ר' שמעון אומר: לעולם בכל מקרה הוא בן חורין, עד שיאמר "כל נכסי נתונין לפלוני עבדי חוץ מאחר מרבוא שבהן". שכיוון שלא פירש מה משייר — שמא כוונתו לעבד, שאת העבד עצמו לא שיחרר, ונמצא שאין כאן נתינה כלל.