ואין השביעית (שנת השמיטה) משמטתה ככל מילוה. כלומר, גם אם הגיעה שנת השמיטה לפני שנשא חבירו אשה, אין חוב זה נשמט, והוא חייב לפורעו כשיישא חבירו אשה. ואין הבכור נוטל בה פי שנים אם מת השושבין, וחבירו מחזיר את השושבינות למשפחה בנישואי אחד הבנים.

ומעתה מבארים את דברי הברייתא: נגבית בבית דין, מאי טעמא [מה טעם הדבר]? משום שכמלוה דמיא [היא נחשבת]. ואין בה משום רבית — משום דלאו אדעתא דהכי יהב ליה [שלא על דעת כן נתן לו] את התוספת, אלא מחמת שמחה וידידות, ואין כאן ענין של הלוואה בריבית. ואין השביעית משמטתה — משום דלא קרינא ביה [שאין אנו קוראים בו], מה שנאמר בענין זה: "לא יגש (ילחץ) את רעהו...

כי קרא שמיטה לה'" (דברים טו, ב). שהרי אינו יכול לומר לו בשנת השמיטה: החזר לי את כספי, לפי שרק כשמגיע זמן הנישואין עליו להחזיר, ולא קודם לכן. ואין הבכור נוטל פי שנים — דהוה ליה [שהרי זה] רק דבר שראוי לבוא לידי האב שמת, וכלל הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כבמוחזק.

א אמר רב כהנא, כללא דשושבינותא [הכלל של השושבינות], כלומר, באלו אופנים מתקיימת חובת ההחזרה של דמי השושבינות: אם הוה במתא [היה בעיר] כשנישא שושבינו — איבעי ליה למיתא [צריך היה לו לבוא לחתונה], וגם אם לא בא — צריך לתת לו את השושבינות. וכן אם לא היה בעיר, אבל שמע קל טבלא [קול התוף המודיע שיש חתונה] — איבעי ליה למיתא [צריך היה לו לבוא]. לא שמע את קל טבלא [קול התוף] — איבעי ליה לאודועיה [צריך היה לו החתן להודיע לו], אלא שאף שתרעומת אית ליה [יש לו] לשושבין שלא הודיע לו ולא הזמינו להשתתף בשמחה, שלומי [לשלם] הוא משלם. ומכל מקום הואיל ולא נהנה השושבין מן החתונה, מן הראוי שינכה לו מן השושבינות.

ושואלים: ועד כמה ינכה לו? אמר אביי: נהגו בני גננא [החופה], אם היה חוב השושבינות עד זוזא [זוז] אינו משלם כלל, כי אייתא בכפיה אכליה בכרסיה [מה שהביא אדם בידו אכל בכרסו]. אם השושבינות היא עד ארבעה זוזים — משלם פלגא [מחצית]. מכאן ואילך אם חייב לו סכום גדול יותר — איניש איניש כחשיבותיה [איש איש כחשיבותו]. שלפי האופן שבו היו מכבדים אותו ומאכילים אותו — כך הוא מנכה.

ועוד בענין זה תנו רבנן [שנו חכמים]: עשה עמו עם חבירו שושבינות בפומבי (בפרסום), ובקש הוא מחבירו לעשות עמו חתונה בצנעא — יכול לומר לו השושבין: באופן זה אינו רוצה להשתתף עמך, אלא בפומבי אעשה עמך, כדרך שעשית עמי. וכן אם עשה עמו בבתולה, שנשא חבירו בתולה לאשה, ובקש הוא מחבירו לעשות עמו שושבינות בנישואיו לאלמנה — יכול חבירו לומר לו: דווקא בבתולה אעשה עמך, כדרך שעשית עמי, שמחה גדולה יותר; וכן אם

עשה עמו, עם חבירו, שושבינות באשה שניה שנושא, שהיא שמחה שונה משמחת נישואי אשה ראשונה, ובקש מחבירו לעשות עמו בנישואין של ראשונה — יכול לומר לו חבירו: לכשתשא אשה אחרת אעשה עמך. עשה עמו בנישואי אשה אחת, ובקש מחבירו לעשות עמו בשתים — יכול לומר לו: באחת אעשה עמך, כדרך שעשית עמי.

ב אגב הזכרת "פומבי" מביאים דברים בהם נזכרת מלה זו, תנו רבנן [שנו חכמים]: עתיר נכסין עתיר פומבי [עשיר בנכסים ועשיר בפרסום] — זה הוא בעל הגדות. עתיר סלעים עתיר תקוע [עשיר כספים ועשיר בבתים], שהוא כאדם שיש לו כסף מזומן — זהו בעל פלפול. עתיר משח עתיר כמס [עשיר בשמן ועשיר בדברים נסתרים] — זהו בעל שמועות שיודע הרבה שמועות והלכות של האמוראים. הכל צריכין למרי חטיא [לבעל החיטים] — תלמוד, שמי שמבין ועוסק בטעמי ההלכות והשמועות, כולם צריכים לו.

אמר ר' זירא אמר רב, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד" (משלי טו, טו)? "כל ימי עני רעים" — זה בעל תלמוד שמתייגע בלימודו ובקושיותיו, "וטוב לב משתה תמיד" — זה בעל משנה ששונה משנתו כסדרה, ואינו מתייגע בה כל כך.

רבא אמר: איפכא [ההיפך] הוא הנכון. והיינו [וזהו] שאמר רב משרשיא משמיה [משמו] של רבא, מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "מסיע אבנים יעצב בהם בוקע עצים יסכן בם" (קהלת י, ט)? "מסיע אבנים יעצב בהן" — אלו בעלי משנה, שהם עובדים קשה בשינונם, אבל אינם יכולים להינות מעמלם — להגיע למסקנות למעשה מתוך משנתם. "בוקע עצים יסכן (יתחמם) בם" — אלו בעלי תלמוד, שאחרי שיגעו בלימוד הם מגיעים למסקנות.

ר' חנינא אמר פירוש אחר לפסוק שהובא : "כל ימי עני רעים" — זה שיש לו אשה רעה, "וטוב לב משתה תמיד" — זה שיש לו אשה טובה. ר' ינאי אמר: "כל ימי עני רעים" — זה איסטניס, אדם מפונק, רגיש, לפי שתמיד הוא מוצא דברים שאינם נעימים לו. "וטוב לב משתה תמיד" — זה שדעתו יפה שאינו מקפיד כל כך, וסובל דברים ואינו נפגע.

ר' יוחנן אמר פירוש אחר לפסוק זה : "כל ימי עני רעים" — זה רחמן, שהרי יש בעולם הרבה מקרים של צער וסבל, "וטוב לב משתה תמיד" — זה אכזרי, שאינו סובל ביסורי אחרים. ור' יהושע בן לוי אמר פירוש אחר : "כל ימי עני רעים" — זה שדעתו קצרה רגזן המתרתח במהרה, "וטוב לב משתה תמיד" — זה שדעתו רחבה, סבלן.