ואם הביא חמשים בכלי אחד וחמשים בכלי אחד — יצא; ונדייק מכאן: אם הביא — אין [כן], כלומר, בדיעבד יצא ידי חובתו, לכתחלה — לא, אלא צריך היה להביא ששים בכלי אחד וארבעים בכלי אחר. ואי סלקא [ואם עולה] על דעתך לומר כי כל כי האי גוונא [כעין זה], שמחלק דבר לשנים בלא להגדיר מה יהיה בחלקו של כל אחד, פלגא ופלגא [מחצה ומחצה] הוא, אפילו לכתחלה נמי [גם כן] יביא חמישים וחמישים!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]? התם אנן סהדי דהאי גברא מעיקרא [שם, בענין המנחה, אנו עדים, הכל מבינים, שאותו אדם מתחילה] לקרבן גדול קא מכוין [מתכוון], והאי דקאמר [וזה שהוא אומר] בשני כלים — משום דידע [שהוא יודע] שלא אפשר לאתויי [להביא] את כולם בכלי אחד, ולכן כמה שאפשר לאיתויי [להביא] בכלי אחד מייתינן [מביאים], ובכלי אחד לא ניתן להביא יותר מששים. אבל בכל מקרה אחר בו אין הנחה מוקדמת כזאת, מחלקים את הדבר לשני חלקים שווים.

ובמסקנת ההלכה מעירים: והלכתא כוותיה [והלכה כשיטתו] של רב יוסף במחלוקתו נגד רבה, בשלושה עניינים: בשדה (ב"ב יב,ב) בענין (ב"ב קיד,א), ובמחצה, כלומר, בענייננו, שאם נתן וחילק לשתי קבוצות ולא פירש כמה, הרי זה מחצה לכל קבוצה.

א ובענין דומה הנוגע למתנה שלא נאמרה בה חלוקה ברורה, מסופר, ההוא דשדר פיסקי דשיראי לביתיה [אדם אחד שלח חתיכות משי לביתו] במתנה. אמר ר' אמי: הראויין לבגדי בנים — ניתנים לבנים, הראויין לבנות — ניתנים לבנות. ומעירים: ולא אמרן [אמרנו] דבר זה אלא דלית ליה כלתא [כשאין לו כלות], אבל אם אית ליה כלתא [יש לו כלות] — לכלתיה שדר [לכלותיו שלח]. ואי בנתיה לא נסיבן [ואם בנותיו אינן נשואות], לא שבק בנתיה ומשדר לכלתיה [אינו מניח את בנותיו ושולח לכלותיו].

מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם] בצוואה: נכסיי לבניי. הוה ליה ברא וברתא [היו לו בן ובת], והשאלה היתה: מי קרו אינשי לברא בניי [האם קוראים אנשים לבן אחד בני], ולסלוקי לברתא [ולסלק את הבת] מעישור נכסים קאתי [הוא בא], כלומר, שלא תקבל אף עישור נכסים לנדוניה. או דלמא [שמא] לא קרו אינשי לברא בניי [אין קוראים אנשים לבן אחד בני], ולמושכה לברתא [ולצרף את בתו] במתנה קאתי [הוא בא]?

אמר אביי, תא שמע [בוא ושמע] שנאמר: "ובני דן חשים" (בראשית מו, כג), ולא נזכר בן נוסף, משמע שאף לבן אחד קורים "בנים". אמר ליה [לו] רבא: דלמא כדתנא דבי [שמא יש לפרש פסוק זה כמו ששנה החכם בבית] מדרשו של חזקיה, שאין "חושים" שמו של בנו של דן, אלא לומר שהיו בניו מרובין כחושים (קבוצות) של קנה, ולכן השתמשו בלשון רבים! אלא אמר רבא: ראיה היא ממה שנאמר: "ובני פלוא אליאב" (במדבר כו, ח), למרות שנזכר רק בן אחד. רב יוסף אמר, ראיה היא ממה שנאמר: "ובני איתן עזריה" (דברי הימים א ב, ח).

מסופר, ההוא [אדם אחד] שאמר להו [להם בצוואה]: "נכסאי לבנאי" [נכסיי לבני], הוה ליה ברא ובר ברא [היה לו בן ובן הבן], והשאלה היתה: האם קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"] או לא? רב חביבא אמר: קרו אינשי לבר ברא "ברא" [קוראים אנשים לבן הבן "בן"], מר בר רב אשי אמר: לא קרו אינשי לבר ברא "ברא" [אין קוראים אנשים לבן הבן "בן"]. ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של מר בר רב אשי: המודר הנאה מבנים של אדם מסויים — מותר בבני בנים, משמע שאינם בכלל בנים.

ב משנה אדם שמת והניח בנים גדולים וקטנים, אם השביחו גדולים את הנכסים — השביחו לאמצע, כלומר, כאשר מחלקים את הירושה, מחלקים גם את השבח בין כולם. אבל אם אמרו הבנים הגדולים מתחילה: ראו מה שהניח אבא הרי אנו עושין מלאכה בנכסים ואוכלים מה שעשינו — מה שהשביחו הוא לעצמן. וכן האשה שהשביחה את הנכסים — השביחה לאמצע. ואם אמרה: "ראו מה שהניח לי בעלי, הרי אני עושה ואוכלת" — הרי השביחה לעצמה.

ג גמרא על מה שנאמר במשנה, שאם השביחו הגדולים את הנכסים, השביחו לאמצע, אמר רב חביבא בריה [בנו] של רב יוסף בריה [בנו] של רבא משמיה [משמו] של רבא: לא שנו אלא ששבחו הנכסים מחמת נכסים, שהיורשים הללו הוציאו כסף מן הנחלה המשותפת כדי להשביח את הנכסים, ועבודתם היתה רק בניהול ההשקעות, אבל אם שבחו הנכסים מחמת עצמן, כלומר, מחמת עבודתם או ממונם של הבנים הגדולים — בכל מקרה השביחו לעצמן.

ושואלים: איני [כן הוא]? והא [והרי] אמר ר' חנינא: אפילו לא הניח להם אביהם אלא