דתניא [שכן שנינו בברייתא]: אדם האומר "המבשרני במה נפטר (מה יצא מן) רחמה של אשתי", אם אמר "אם זכר תלד — הרי יטול המבשר מנה", אם ילדה זכר נוטל מנה, אם אמר "אם תוליד נקבה מנה" — ילדה נקבה נוטל מנה, ילדה זכר ונקבה — אין לו אלא מנה.

ותוהים: והא [והרי] "זכר ונקבה" לא אמר, הרי לא אמר מה יעשה אם ייוולדו זכר ונקבה, ומדוע יטול מנה? ומשיבים: הכוונה היא שאמר נמי [גם כן] "אם זכר ונקבה יחד תלד, נמי [גם כן] יטול מנה". ושואלים: אלא למעוטי מאי [למעט את מה]? כיון שאמר שבכל מקרה יטול המבשר מנה, מה בא להוציא, שלא יקבל עליו דבר? ומשיבים: למעוטי [למעט] נפל, שאם יבשר לו שהיה זה נפל, על זה לא יקבל.

א ובענין ההלכה המופיעה במשנתנו, מסופר: ההוא [אדם אחד] שאמר לה לדביתהו [לאשתו]: נכסי להאי דמעברת [לזה לעובר שאת מעוברת בו], אמר רב הונא: הוי [הרי זה] מזכה לעובר, והמזכה לעובר לא קנה.

איתיביה [הקשה לו] רב נחמן לרב הונא ממה ששנינו במשנתנו: האומר "אם ילדה אשתי זכר יטול מנה" — ילדה זכר נוטל מנה, ולפי דבריך כיון שהעובר עדיין לא בעולם אינו צריך ליטול כלום! אמר ליה [לו] רב הונא: משנתינו איני יודע מי שנאה, כלומר, איני יודע כשיטת מי היא, שתמוהה השיטה בעיני וסבור אני שהיא משובשת, לפי שהעובר איננו בעולם כך שניתן יהא להקנות לו.

ושואלים: ומדוע ענה רב הונא בדרך כזו? ולימא ליה [ושיאמר לו]: שיטת ר' מאיר היא, שאמר: אדם מקנה דבר שלא בא לעולם!

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' מאיר שאומר שאפשר להקנות דבר שלא בא לעולם (כגון פירות שעדין לא צמחו) לדבר שהוא עצמו ישנו בעולם, אבל להקנות לדבר שאינו בעולם מי [האם] שמעת ליה [אותו]?

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא: משנתנו שיטת ר' יוסי היא, שאמר: עובר קני [קונה]! דתנן [שכן שנינו במשנה]: בת ישראל הנשואה לכהן, ונתעברה ממנו, ומת הכהן, הרי העובר פוסל את עבדי אביו שמת מלאכול בתרומה, כיון שבמעי אמו אינו נחשב לכהן המאכיל בתרומה, ועבדים אלה הם ירושתו. וכן אינו מאכיל את אמו תרומה. אלו דברי ר' יוסי. הרי שלשיטתו העובר פוסל משום שהוא יורש את הנכסים!

ודוחים: שאני [שונה] ירושה שאינה כמו כל מתנה, כיון שהיא מתנה הבאה מאיליה לרשות היורש, בלא שייעשה שום מעשה של קנין, ולכן העובר קונה. אבל כאן מדובר בהקנאה לעובר.

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שמשנתנו שיטת ר' יוחנן בן ברוקה היא, דאמר [שאומר]: לא שנא [שונה] ירושה הבאה מאליה ולא שנא [שונה] מתנה שאדם נותן מעצמו ליורשו, דין אחד להם! דתנן [שכן שנינו במשנה], ר' יוחנן בן ברוקה אומר: המוריש כל נכסיו לאדם אחד, אם אמר על מי שראוי ליורשו — דבריו קיימין!

ודוחים: אימור [אמור] ששמעת ליה [אותו] את ר' יוחנן בן ברוקה שאומר שנותן מתנה לדבר שישנו בעולם, אבל לדבר שאינו בעולם מי [האם] אמר?

ושואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו כך]: משנתנו ר' יוחנן בן ברוקה היא, שמשווה מתנה לירושה, וסבר לה [וסבור הוא] כר' יוסי לענין עובר שנחשב כמי שראוי ליורשו! ודוחים: מי יימר דסבר לה [מי יאמר שהוא סובר] כר' יוסי? שמא אינו סובר כר' יוסי!

ושואלים עוד: ולימא ליה [ושיאמר לו] רב הונא שאין מדובר במשנתנו שאמר שהעובר הוא שיטול, אלא ב"מבשרני", שהמבשר על לידתו יטול. ונמצא שאין מדובר כלל במזכה לעובר! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אין שם יורש אלא הוא — יורש הכל. ואי [אם] ב"מבשרני" מדובר, יורש מאי עבידתיה [מה מעשיו]? הרי אין זה יורש!

ועוד שואלים: ולימא ליה [ושיאמר לו] שבמשנתנו מדובר בשילדה אשתו. כלומר, שלא אמר דבר זה כשהיה הילד עובר, אלא לאחר שכבר נולד, אלא שאינו יודע אם זכר או נקבה הוא! ודוחים: אי הכי [אם כן], דקתני סיפא [מה ששנה בסוף המשנה]: ואם אמר "כל מה שתלד אשתי יטול" — הרי זה יטול, הלשון "כל שתלד" אינה נכונה, "כל שילדה" מיבעי ליה [צריך היה לו לומר]!