לעולם אימא [יכול אני לומר] לך שהאומר "איני יודע" מול תביעת "מנה לי בידך" — חייב, ושאני הכא [ושונה כאן] שאין האחים חייבים לתת לספק מחלקם, משום שהאח שהכיר בו, כטוען "מנה לאחר בידך" דמי [נחשב], ובמקרה כזה, שלא בעל הדבר עצמו הוא תובע — די בטענת "איני יודע" כדי לדחות את התביעה.

א שנינו במשנה: מת אותו ספק — יחזרו נכסים שנתן לו אותו אח למקומן, לאותו אח. ואולם אם נפלו נכסים ממקום אחר לידי האח הספק — יחלקו כל האחים בהם. בעי [שאל] רבא: שבח ששבחו אותם נכסים שנתן לו האח מאליהם, מהו הדין? למי הם שייכים?

ומעירים: במקרה של שבח המגיע לכתפים, שהפירות הבשילו לגמרי, ולא נותר אלא ליטול אותם מן השדה — לא תיבעי [תישאל] לך, דכי [שכמו] שנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי [נחשב הדבר], וכל האחים מתחלקים בו, לפי שאינו נחשב כחלק מהקרקע שנתן לו. כי תיבעי [כאשר תישאל] לך השאלה — הרי זה בשבח שאינו מגיע לכתפים, שאינו נפרד מגוף הקרקע, כגון דיקלא ואלים [דקל שנעשה עבה], או ארעא ואסקא [אדמה שהעלתה] שרטון והושבחה, אם כן מאי [מה] יהא הדין? האם גם זה בכלל הקרקע, או כנכסים אחרים? לשאלה זו לא נמצאה תשובה ועל כן תיקו [תעמוד] במקומה.

ב משנה מי שמת ונמצאת דייתיקי (שטר צוואת שכיב מרע) קשורה על יריכו באופן שברור שהוא כתבו — הרי זו אינה כלום, שהשטר כשלעצמו אינו מועיל, ועוד, שמא לאחר שכתב את השטר נמלך ולא רצה לתיתו. אבל אם עוד בחייו זיכה בה (אותה) לאחר שאמר לו: זכה בצוואה זו עבור פלוני, בין שהיה אותו אדם אחר מן היורשין, בין שאינן מן היורשין — דבריו קיימין.

ג גמרא תנו רבנן [שנו חכמים]: איזה היא דייתיקי שגובה בה המקבל לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "דא [זו] תהא למיקם [לעמוד] ולהיות אחר מותי ", שכך רצוני שייעשה. ואיזה היא שטר מתנה שאדם גובה בו? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה".

ותוהים: אלא, האם תאמר שרק כשכתוב בנוסח "מהיום ולאחר מיתה" הוא דהויא [שתהיה] מתנה, ואם אומר שתהיה "מעכשיו" לא הויא [אינה] מתנה? אמר אביי, הכי קאמר [כך אמר], כך צריכים להבין את הדברים: איזו היא מתנת בריא שהיא כמתנת שכיב מרע, שלא קני [קונה] אותה המקבל אלא לאחר מיתה? כל שכתוב בה: "מהיום ולאחר מיתה". אבל אם כתוב בה "מעכשיו" — הרי קונה את המתנה מיד.

ד יתיב [ישב] רבה בר רב הונא באכסדרא דבי [במרפסת של בית מדרשו] של רב, ויתיב וקאמר משמיה [ויושב היה ואומר משמו] של ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה מנכסי לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין. והטעם: שמא לא גמר בדעתו להקנותו לאותו פלוני את מתנתו אלא בשטר, וכיון שלא נכתב השטר בחייו שוב אי אפשר לכותבו לאחר מיתה, לפי שאין שטר מקנה לאחר מיתה.

וסיפר רבה בר רב הונא, שכשאמר ר' יוחנן הלכה זו אמר להו [להם] ר' אלעזר לחכמים: איזדהרו [היזהרו] בה, כלומר, הלכה זו נכונה היא, וצריך לחשוש לדבר זה. רב שיזבי אמר: לא כך היה המעשה, אלא ר' אלעזר הוא שאמרה להלכה זו, ואמר להו [להם] ר' יוחנן לתלמידיו: איזדהרו [היזהרו] בה.

אמר רב נחמן בר יצחק: כותיה [כשיטתו] של רב שיזבי מסתברא [מסתבר], ומדוע? כי אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שר' אלעזר אמרה להלכה זו, אצטריך [הוצרך] ר' יוחנן לאסהודי עליה [להעיד עליו] על ר' אלעזר, ולחזק את דבריו שאכן כך הוא להלכה. אלא אי אמרת [אם אומר אתה] שר' יוחנן אמרה, וכי אצטריך [הוצרך] ר' אלעזר לאסהודי עליה [להעיד עליו על] ר' יוחנן רביה [רבו] שדבריו נכונים?

ועוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר ממה ששנינו במקום אחר שר' אלעזר אמרה להלכה זו, ששלח רבין משמיה [משמו] של ר' אבהו: הוו (היו) יודעים ששלח ר' אלעזר לגולה משום (בשם) רבינו (רב): שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, שמא לא גמר להקנותו אלא בשטר, ואין שטר לאחר מיתה, ור' יוחנן אמר: תיבדק, כלומר, לגוף הדבר הדברים נכונים, אלא שצריך לבדוק מה בדיוק היה נוסח דבריו של המצווה.

ושואלים: מאי [מה] עניינו של "תיבדק" זה? ומשיבים: כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל אמר שתי הלכות. הראשונה: דייתיקי מבטלת דייתיקי, שטר צוואה מבטל שטר צוואה אחר שנכתב לפניו. ועוד אמר הלכה נוספת, שיש בה להסביר מהי אותה הבדיקה שהצריך ר' יוחנן: שכיב מרע שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — רואין, כלומר, בודקים מה היתה כוונתו: אם כמיפה את כחו אמר שיכתבו. שהתכוון לתת לו את המנה בלא קשר לכתיבה, אלא שאמר שגם יכתבו לו את הדבר — כדי ליפות את כוחו שיהא בידו גם מסמך כתוב — כותבין גם לאחר מיתה, ואם לאו [לא], שהתכוון לומר שיקנה דווקא באופן זה של כתיבה — אין כותבין ונותנים, שהרי אין כותבים שטר לאחר מיתה.

מתיב [מקשה] ר' אבא בר ממל ממה ששנינו בברייתא: בריא שאמר "כתבו ותנו מנה לפלוני" ומת — אין כותבין ונותנין, ונלמד מכאן: הא [הרי] אם היה זה שכיב מרע — כותבין ונותנין! ואומרים: הוא מותיב לה, והוא מפרק לה [הוא היה מקשה את הקושיה הזו, והוא היה מתרץ אותה]: שמדובר שם במיפה את כחו.

ומסבירים: היכי דמי [כיצד הוא בדיוק] מיפה את כחו?