ותוהים: ליורשו, פשיטא [פשוט] הדבר שהאב נאמן בכך, שהרי אם היה רוצה היה יכול לתת לו נכסיו אלה במתנה, ואין צורך להשמיענו זאת! ומשיבים: לפטור את אשתו מן היבום אצטריכא ליה [הוצרכה לו] שנאמן האב על כך, למרות שאין הדבר בידו.

ושואלים: אף זאת לא היה צריך להשמיענו, שכן הא נמי תנינא [זו גם כן שנינו במשנה]: מי שאמר בשעת מיתתו "יש לי בנים" — הרי זה נאמן, ואשתו פטורה מן הייבום, אם אמר: "יש לי אחים", ולכן צריכה אשתו ייבום — אינו נאמן!

ומשיבים: התם [שם] באותה משנה, מדובר שלא מוחזק לן [לנו] שיש לו אח הזוקק את אשתו ליבום, והרי אשתו בחזקת פטורה מן הייבום, וכשהוא אומר שיש לו בן אינו אלא מקיים את חזקת אשתו, הכא אף על גב [כאן נוסף חידוש, שאף על פי] שמוחזק ליה [לו] באח, מכל מקום הוא נאמן לומר "זה בני", ולפטור את אשתו מן הצורך בייבום.

א ודנים בחידוש זה של משנתנו, אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו שהאומר "זה בני" — נאמן? — הואיל ונאמן הוא לפוטרה מן הייבום בדרך אחרת, שהרי בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — נאמן בכך, וגרושה אינה חייבת בייבום.

לאחר שחלה ושכח מקצת תלמודו, אמר רב יוסף בתמיהה על הדברים שאמר בשם רבו: מריה [אדוניו] של אברהם, בלשון תמיהה ושבועה, תלי תניא בדלא תניא [הרי זה תולה מנמק הלכה שנויה במשנה, באמצעות הלכה שאינה שנויה], שהרי נאמנותו של האב האומר "זה בני" נשנית במשנה, ואילו נאמנותו של בעל האומר "גרשתי את אשתי" אינה אמורה במשנה, אלא בשם אמוראים!

אלא אי אתמר הכי איתמר [אם נאמר כך נאמר], אמר רב יהודה אמר שמואל: מפני מה אמרו "זה בני" נאמן לפטור את אשתו מן הייבום? הואיל ובידו לגרשה ובכך לפוטרה מן הייבום.

ועל כך הוסיף ואמר רב יוסף, השתא דאמרת [עכשיו שאתה אומר] כי אמרינן [אומרים אנו] "הואיל ובידו לגרשה ", וסומכים על כך כיסוד לנאמנותו של בעל, בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — אף הוא נאמן, הואיל ובידו לגרשה בכל עת.

ומסופר: כי אתא [כאשר בא] רב יצחק בר יוסף מארץ ישראל, אמר בשם ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — אינו נאמן. מנפח [היה מנפנף] רב ששת בידיה [בידו] בתנועה של ביטול כאומר: בדברי ר' יוחנן אלו אזל ליה [הלך, התבטל לו] הנימוק "הואיל ובידו לגרשה "של רב יוסף.

ושואלים: איני [כן הוא]? האם כך אמנם אמר ר' יוחנן? והא [והרי] אמר ר' חייא בר אבין אמר ר' יוחנן: בעל שאמר "גרשתי את אשתי" — נאמן!

ומשיבים: לא קשיא [אין זה קשה]: כאן למפרע, לגבי דבר שהיה אינו נאמן, כגון שמעיד שגירשה בתאריך מסויים, אם מתברר שזנתה לאחר אותו תאריך — ולפי דבריו אלה פנויה היתה — אין מאמינים לו לפוטרה מן העונש, שהרי אין בידו לגרשה למפרע.

כאן להבא, כגון שאומר "גירשתיה היום". שלגבי מה שקורה מאותו זמן והלאה הריהו נאמן, ואם ימות — אינה צריכה ייבום, ואם תזנה — דינה כפנויה, כיון שבידו לגרשה בשעה שאמר.

איבעיא להו [נשאלה להם, ללומדים] שאלה זו: אם אמר שגירש את אשתו למפרע, כלומר, בתאריך מסויים, מהו להימוניה [להאמין לו לקבל את דבריו] להבא ולהחזיקה כגרושה מכאן ואילך, אף שאין מאמינים לו לגבי העבר?

ותמצית השאלה היא: מי פלגינן דבורא [האם אנו מחלקים את הדיבור] ואומרים שאף שעל הזמן שהעיד עליו אינו נאמן, אבל על דבריו שגירשה — הריהו נאמן מכאן ולהבא, שהרי בידו לגרשה עכשיו, או לא פלגינן דבורא [אין אנו מחלקים את הדיבור], וכיון שאמרנו שאינו נאמן לומר שגירשה אז, נמצא שאיננה גרושה אף מכאן ולהבא? רב מארי ורב זביד נחלקו בכך, חד [אחד מהם] אמר: פלגינן [חולקים אנו] את הדיבור, וחד [ואחד מהם] אמר: לא פלגינן [אין אנו חולקים] את הדיבור.

ושואלים: מאי שנא [מה שונה הדבר] ממה שאמר רבא? שאמר רבא: האומר "איש פלוני בא על אשתי" — הוא ואחר שראה את הדבר מצטרפין לעדות כדי להורגו בבית דין על פיהם, כמי שבא על אשת איש, ומדייקים: מצטרף הוא לעדות לאותו פלוני להורגו, ולא להורגה שאין הורגים את האשה על פי עדות זאת, גם אם הם מעידים שזנתה מרצונה. וטעמו של דבר — משום שהבעל אינו נאמן להעיד על אשתו מפני קרבתו אליה. נמצא שבאותה עדות על אותו מעשה עצמו חולקים אנו את הדיבור, וסומכים על מה שהעיד שפלוני בא על אשת איש, למרות שלא ניתן לקבל את חלקה השני של העדות שהיתה זו אשתו!

ומשיבים: בתרי גופי פלגינן [בשני גופים מחלקים אנו] את הדיבור, וכיון שמדובר באותו פלוני ובאשה אפשר לחלק את העדות, ואולם בחד גופא לא פלגינן [בגוף אחד, כלומר, באשתו שנתגרשה, אין אנו מחלקים] את הדיבור, לומר שחלק מן הדיבור (לגבי התאריך) יוחזק כשקר, והחלק האחר (לגבי הגירושין) עצמם ייחשב אמיתי.