ובהבנת משמעות דברי רבא נחלקו, מר סבר [חכם זה, רב פפי, סבור]: לא עשה כלום בפלגא [בחלק] של הפשוט, כיון שלא היתה לו רשות למוכרו, אבל את חלק הבכורה מכר, לפי שיש לו בו זכות גם קודם חלוקה. ומר סבר [וחכם זה, רב פפא, סבור]: בכולהו [בכולם] לא עשה כלום, שאף בחלק הבכורה שלו אין לו חלק.

ובענין זה שלחו מתם [משם, מארץ ישראל לבבל], פסק הלכה: בכור שמכר קודם חלוקה — לא עשה כלום. ומסיקים מכאן: אלמא [מכאן יוצא] לדעת חכמי ארץ ישראל כי אין לו לבכור קודם חלוקה. ומכל מקום הלכתא [הלכה היא] שיש לבכור קודם חלוקה.

וכך גם מסופר שמר זוטרא מהמקום רישבא פלג בצנא דפלפלי בהדי אחין [חלק בסל של פלפלים יחד עם אחיו] בשוה למרות שהיה בכור. אתא לקמיה [בא לפני] רב אשי לדון על השאר, אמר ליה [לו]: הואיל וויתרתה במקצת — ויתרתה בכל הנכסים כולן, שכן יש לבכור זכות בחלק בכורתו קודם חלוקה.

א משנה האומר: "איש פלוני שהוא בני בכור לא יטול פי שנים בנכסיי ", או אם אמר: "איש פלוני בני לא יירש עם שאר אחיו בנכסיי "— לא אמר כלום, ומדוע? — מפני שהתנה על מה שכתוב בתורה, וחוק התורה מבטל את דבריו.

אבל המחלק נכסיו בחייו על ידי דיבור פיו כנותן מתנה, הרי אם ריבה לאחד מבניו יותר מחלקם של האחרים ומיעט לאחד, או השוה להן לפשוטים את הבכור — דבריו קיימין, ואם אמר שהוא עושה זאת משום ירושה ולא כמתנה — לא אמר כלום. כתב בתוך שטר הצוואה בין בתחלה בין באמצע בין בסוף שעושה זאת משום מתנה — דבריו קיימין.

ב גמרא ושואלים: לימא מתניתין [האם לומר שמשנתנו] שלא כשיטת ר' יהודה? דאי [שאם] היא כשיטת ר' יהודה, האמר [הרי הוא אמר] במקום אחר כי בדבר של ממון תנאו קיים!

דתניא [שכן שנינו בברייתא], האומר לאשה: הרי את מקודשת לי על מנת שאין ליך (לך) עלי, שאיני מחוייב כלפייך, שאר (מזונות) כסות ועונה (יחסי אישות) שהם חיובי התורה של בעל לאשתו — הרי זו מקודשת כפי שאמר, ואילו תנאו בטל, משום שהתנה על דבר הכתוב בתורה, אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אמר: המתנה על מה שכתוב בתורה בדבר של ממון — תנאו קיים, כגון חובת הבעל לאשתו בשאר וכסות. ואם כן, לדעת ר' יהודה יכול אדם להתנות שלא יירש בכורו פי שנים, או שאחד מבניו לא יירש כלל!

ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שמשנתנו היא כשיטת ר' יהודה, יש לחלק: התם ידעה וקא מחלה [שם יודעת האשה והיא מוחלת] על דבר שמגיע לה, ובזה התנאי קיים, אבל הכא לא קא מחיל [כאן הבן אינו מוחל] על חלקו בירושה, ואין האב יכול להתנות על דבר הכתוב בתורה רק מדעת עצמו.

ג אמר רב יוסף: אמר "איש פלוני בני בכורי הוא" — נוטל אותו אדם פי שנים על סמך דברים אלה, אבל אם אמר כך: "איש פלוני בני בכור הוא" — אינו נוטל פי שנים, דלמא בוכרא דאמא קאמר [שמא בכור של האם אמר] ולא בכורו שלו, ואין זה מוכיח שהוא צריך ליטול פי שנים.

מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] רבה בר בר חנה להעיד, ואמר ליה [לו, לרבה בר בר חנה]: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] רבה בר בר חנה: מנא ידעת [מנין אתה יודע] שהוא בכור? אמר לו: דהוה קרי ליה אבוה "בוכרא סכלא" [שהיה קורא לו אביו "בכור שוטה"]. השיב לו: דלמא בוכרא דאמא [שמא בכור של האם] הוא, שכל בוכרא דאמא נמי "בוכרא סכלא" קארו ליה [בכור של האם גם כן "בכור שוטה" קוראים לו].

ועוד מסופר: ההוא דאתא לקמיה [אדם אחד שבא לפני] ר' חנינא להעיד. אמר ליה [לו] אותו אדם לר' חנינא: מוחזקני בזה שהוא בכור. אמר ליה [לו] ר' חנינא: מנא ידעת [מנין אתה יודע]? אמר ליה [לו]: דכי הוו אתו לגבי אבוה [שכאשר היו אנשים באים אצל אביו], אמר להו [היה אומר להם]: זילו לגבי [לכו אצל] שכחת ברי [בני], דבוכרא הוא ומסי רוקיה [שבכור הוא ורוקו מרפא].

ושואלים: ודלמא בוכרא דאמא [ושמא בכור של האם] הוא! ומשיבים: גמירי [למודים אנו] במסורת: בוכרא דאבא [בכור של האב] — מסי רוקיה [מרפא רוקו], בוכרא דאמא [בכור של האם] — לא מסי רוקיה [מרפא רוקו].

ד ועוד בדיני בכור, אמר ר' אמי: טומטום, מי שאיברי הרבייה שלו מכוסים, ולא ידוע אם הוא זכר או נקבה, שנקרע לאחר מכן הכיסוי ונמצא שהוא זכר, אף על פי שהיה בכור — אינו נוטל פי שנים בירושת אביו, שכן אמר קרא [הכתוב] בפרשת בכור: "והיה הבן הבכר לשניאה" (דברים כא, טו), והכוונה היא: עד שיהא בן משעת הויה, כלומר, משעה שנהיה, שנולד, וזה לא היה בן בתחילתו אלא טומטום.

רב נחמן בר יצחק אמר: טומטום שנקרע ונמצא זכר אף אינו נידון כבן סורר ומורה, שכן אמר קרא [הכתוב]: "כי יהיה לאיש בן סורר ומרה" (דברים כא, יח), והכוונה אף כאן: עד שיהא בן משעת הויה.