"ואת בנימין אחיו בן אמו" (בראשית מג, כט). שגם בפסוק זה נאמר "את", וכאמור שהיא לשון ריבוי לאחות נוספת! הוסיף ואמר לו: מרגלית טובה היתה בידי ואתה מבקש לאבדה ממני, כלומר, יש לי טעם יקר ערך לדבר זה, ולא רציתי לאומרו לך עד עכשיו, הכי [כך] אמר ר' חמא בר חנינא: מי שמשלים את מספר בני יעקב שבאו למצרים זו יוכבד, שהורתה (הריונה) היה בדרך מארץ כנען למצרים, ולידתה בין החומות שבמצרים, שנאמר: "אשר ילדה אתה ללוי במצרים" (במדבר כו, נט), לומר: לידתה במצרים, ואין הורתה במצרים.

א ועוד בעניינים אלו בעא מיניה [שאל אותו] ר' חלבו מר' שמואל בר נחמני, כתיב [נאמר]: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף ויאמר יעקב אל לבן שלחני ואלכה אל מקומי ולארצי" (בראשית ל, כה), מאי שנא כי אתיליד [מה שונה, השתנה כאשר נולד] יוסף, שדווקא אז אמר יעקב ללבן שהוא רוצה ללכת, ולא לפני כן? אמר ליה [לו]: ראה יעקב אבינו בנבואה שאין זרעו של עשו נמסר (נתפס) אלא ביד זרעו של יוסף, שנאמר: "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם ואכלום

"(עובדיה א, יח), והרי ברח יעקב לארם מפני עשו שרצה להורגו, ומעתה שוב לא יוכל עשו לפגוע בו. איתיביה [הקשה לו] ר' חלבו: הרי נאמר במלחמה על הגדוד העמלקי שכבש את צקלג (והוא זרעו של עשו): "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם" (שמואל א ל, יז), ודוד הריהו משבט יהודה. משמע שגם בני יהודה יש בכוחם להכות את זרעו של עשו! אמר ליה [לו] ר' שמואל בר נחמני: דאקריך נביאי [מי שהקרה, לימד, אותך את ספרי נביאים] לא אקריך כתובי [הקרה אותך כתובים], דכתיב [שנאמר] בכתובים: "בלכתו (של דוד) אל צקלג נפלו עליו ממנשה עדנה ויוזבד וידיעאל ומיכאל ויוזבד ואליהוא וצלתי ראשי האלפים אשר למנשה" (דברי הימים א יב, כא), ובני מנשה מזרע יוסף הם. נמצא שגם מלחמת דוד בעמלק בצקלג היתה בידי בני יוסף.

מתיב [מקשה] רב יוסף: "ומהם מן בני שמעון הלכו להר שעיר אנשים חמש מאות ופלטיה ונעריה ורפיה ועזיאל בני ישעי בראשם, ויכו את שארית הפלטה לעמלק וישבו שם עד היום הזה" (דברי הימים א ד, מב), משמע שגם בני שמעון יש בכוחם להכות את בני עשו! אמר רבה בר שילא: ישעי מבני מנשה אתי [בא], דכתיב [שנאמר]: "ובני מנשה חפר וישעי".

ב ושבים לדון בדין הבכור, תנו רבנן [שנו חכמים]: הבכור אם היה של כהן, נוטל פי שנים בזרוע ובלחיים ובקיבה הניתנות לכהן מכל בהמת חולין שנשחטה, וכן נוטל הבכור (אף של ישראל) במוקדשין של האב, ובשבח ששבחו (השביחו, עלו בערכם) הנכסים של הירושה לאחר מיתת אביהן שלו ושל אחיו.

כיצד, באיזה מקרה נוטל בשבח? הניח להן אביהן פרה שהיתה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר (באחו, בשדה) וילדה — בכור נוטל אף בוולד פי שנים, אבל אם הבנים בנו בתים ונטעו כרמים לאחר מות אביהם — אין בכור נוטל בשבח פי שנים לפי שאין זה שבח ששבחו נכסי האב, אלא דבר שהם עצמם עשוהו.

ודנים בפרטי הדברים: האי [זה] הזרוע והלחיים והקיבה היכי דמי [כיצד בדיוק מדובר]? אי דאתי [אם שבאו] כבר מתנות אלה לידי אבוהון [אביהם], פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שהבכור יורש פי שנים בכל אשר לו, ואין צורך לומר דבר זה, ואי [ואם] מדובר במקרה שלא אתי [באו] עדיין המתנות לידי אבוהון [אביהם], הלא ראוי הוא, ודין הוא שאין הבכור נוטל פי שנים בראוי כפי שהוא נוטל במוחזק!

ומשיבים: הכא [כאן] מדובר בזרוע לחיים וקיבה שלא הגיעו לידי אביהם, ובכל זאת אין זה ראוי אלא מוחזק, לפי שבמכירי כהונה עסקינן [עוסקים אנו], באנשים שהיו רגילים לתת את מתנותיהם לכהן זה דווקא, וכגון דאשתחיט [שנשחטה] הבהמה בחיי דאבוהון [אביהם], וקסבר [וסבור] חכם זה: מתנות כהונה שלא הורמו (הופרשו) כמי שהורמו דמו [נחשבות], ולכן יש לבן הבכור בהם דין ירושת בכור.

ועוד שואלים: מוקדשין ששנינו בברייתא שנוטל בהם הבכור פי שנים — לאו דידיה נינהו [לא שלו הם], שהרי משעה שמקדיש אדם בהמה לה', שוב אין הבהמה נחשבת כקניינו של המקדיש, אלא רכוש שמים היא, ואם כן מה שייך בה דין ירושה?

ומשיבים: מדובר כאן בקדשים קלים, כגון קרבן שלמים, ואליבא [ועל פי שיטתו] של ר' יוסי הגלילי שאמר: ממון בעלים הוא; דתניא [שכן שנינו בברייתא], נאמר בדיני הגוזל חפץ של חבירו ונשבע לשקר, שמביא אשם גזילות: "ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" (ויקרא ה, כא), לרבות זה הנשבע על קדשים קלים של חבירו, לפי שהן בעיקרם ממון בעלים, אלו דברי ר' יוסי הגלילי. ולשיטתו, כיון שקדשים קלים נחשבים ממון בעלים — יש בהם דין ירושה, והבכור נוטל בהם פי שנים.

ועוד שנינו בברייתא: הניח להן אביהן פרה מוחכרת ומושכרת ביד אחרים, או שהיתה רועה באפר, וילדה — בכור נוטל בה פי שנים. ותוהים: השתא [עכשיו, הרי] מוחכרת ומושכרת, דלאו ברשותא דמרה דידהו קיימא [למרות שלא ברשות בעליה שלה היא עומדת], שהרי היא מצויה עתה בידי השוכר — אמרת שקיל [אומר אתה שנוטל] הבכור פי שנים בשבח, אם היתה רועה באפר, שלא יצאה מרשות האב, מיבעיא [נצרכה לומר] שנוטל?

ומשיבים: הא קא משמע לן [דבר זה השמיע לנו], שפרה מוחכרת ומושכרת הנזכרת כאן, היא דומיא [בדומה] לרועה באפר הנזכרת אף היא כאן; מה רועה באפר מדובר בשבחא דממילא קא אתי [שבח שמאליו הוא בא], ולא קא חסרי [חסרים] בה האחים מזונא [מזון],