לא היה דיבור מפי ה' עם משה, שנאמר: "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" (דברים ב, טז), וסמיך ליה [וסמוך לו] נאמר: "וידבר ה' אלי לאמר" (דברים ב, יז), לומר: אז אלי היה הדיבור.

עולא אמר טעם אחר: ט"ו באב הוא יום שמחה משום שהוא יום שביטל בו הושע בן אלה מלך ישראל פרדסאות (משמרות) שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים כדי שלא יעלו ישראל לרגל לירושלים. שהושע ביטל את הדבר והתאפשר לאנשים לעלות.

רב מתנה אמר טעם אחר: ט"ו באב הוא יום שנתנו בו הרוגי ביתר לקבורה, שגזר עליהם אדריינוס שלא יקברו. וכפי שאמר רב מתנה: אותו היום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה — תקנו ביבנה להוסיף בברכת המזון את ברכת "הטוב והמטיב", ומדוע אומרים אותה בלשון זו לזכר אותו אירוע? "הטוב" — שלא הסריחו הגופות, למרות שחלף זמן רב, "והמטיב" — שנתנו לקבורה.

רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הטעם שמציינים את היום הזה הוא משום שהוא יום שפוסקין בו מלכרות עצים למערכה של המזבח. ובטעמו של דבר תניא [שנויה ברייתא], ר' אליעזר הגדול אומר: כיון שהגיע חמשה עשר באב תשש כחה של חמה, שוב אין החמה מחממת כל כך, ולכן לא היו כורתין עוד עצים למערכה, משום שהם אינם יבשים כל צרכם. אמר רב מנשה: וקרו ליה [וקוראים לו] ליום הזה "יום תבר [שבירת] מגל", ששוב אין נזקקים לכלי הקצירה.

מכאן ואילך, המוסיף בלימודו, בלילות המתארכים באותה תקופה — יוסיף חיים, ושאינו מוסיף — יסיף. ושואלים: מאי [מה פירוש] "יסיף"? תני [שנה] רב יוסף: תקבריה אמיה [תקברנו אימו], כלומר, ייאסף מן העולם בחיי אמו.

א כיון שנזכר ענין מות דור המדבר בעקבות חטא המרגלים, מביאי את מה שתנו רבנן [שנו חכמים], שבעה אנשים קפלו את כל העולם כולו כלומר, ימי חייהם כוללים את כל שנות העולם: כיצד? מתושלח עדיין ראה את אדם הראשון, שם בן נח ראה עוד את מתושלח, יעקב ראה את שם, עמרם אבי משה ראה את יעקב, אחיה השילוני שנתנבא בימי ירבעם ראה את עמרם, אליהו ראה את אחיה השילוני, ועדיין הוא קיים.

ושואלים: ואחיה השילוני ראה את עמרם? והא כתיב [והרי נאמר] ביוצאי מצרים: "ולא נותר מהם איש כי אם כלב בן יפנה ויהושע בן נון" (במדבר כו, סה), ואף אחיה השילוני בכלל אותו הדור היה!

אמר רב המנונא: לא נגזרה גזרה של מיתה בעקבות חטא המרגלים על שבטו של לוי, דכתיב [שנאמר]: "במדבר הזה יפלו פגריכם וכל פקדיכם לכל מספרכם מבן עשרים שנה ומעלה" (במדבר יד, כט), לומר: מי שפקודיו (שבט שמונים את בניו) מבן עשרים שנה הוא בכלל גזירה זו, יצא שבטו של לוי שפקודיו מבן שלשים שנה (במדבר ד, ג), ואחיה השילוני משבט לוי היה.

ושואלים: ומשאר שבטים לא עייל [נכנסו] לארץ? והתניא [והרי שנינו בברייתא]: יאיר בן מנשה ומכיר בן מנשה נולדו בימי יעקב, ולא מתו עד שנכנסו ישראל לארץ, שנאמר: "ויכו מהם אנשי העי כשלשים וששה איש" (יהושע ז, ה), ותניא [ושנויה ברייתא]: שלשים וששה איש ממש נהרגו, אלו דברי ר' יהודה.

אמר לו ר' נחמיה: וכי נאמר "שלשים וששה"? והלא לא נאמר אלא "כשלשים וששה"! אלא משמע שאין הכוונה למספר אנשים, אלא לרמז כי זה יאיר בן מנשה, ששקול כרובה של סנהדרין, שהרי מנין חכמי הסנהדרין הגדולה היה שבעים איש, ורובה של סנהדרין הוא איפוא שלושים וששה. ואם כן נותרו מיוצאי מצרים שנכנסו לארץ!

אלא אמר רב אחא בר יעקב: לא נגזרה גזירה לא על מי שהיה פחות מבן עשרים שנה באותו זמן ולא על מי שהיה אז יתר מבן ששים; לא על פחות מבן עשרים — דכתיב [שנאמר]: "מבן עשרים שנה ומעלה" (ראה במדבר ד, ג), ולא על יתר מבן ששים — גמר [למד] מגזירה שווה "מבן עשרים שנה ומעלה" הנאמר בגזירת המרגלים, ו"אם מבן ששים שנה ומעלה" (ויקרא כז, ז) מהנאמר בפרשת ערכין, מה להלן בערכין יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים, שאין דינם כבן מי שהוא מבן עשרים עד בן ששים, אף כאן — יתר מבן ששים כפחות מבן עשרים ולא נגזרה עליו גזירה, ויאיר בן מנשה כבר היה בן ששים כשיצא ממצרים.

ב איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ארץ ישראל לשבטים איפלוג [נתחלקה], שחלקו אותה כל השבטים שווה בשווה, ובני השבט היו מתחלקים ביניהם לפי מספרם, או דלמא [שמא] לקרקף גברי איפלוג [לגולגלות האנשים נחלקה] וכל שבט קיבל נחלה לפי מספר אנשיו?