שבת קיד ע"א

דף קיד - א

מניין לשנוי בגדים, שדרך כבוד הוא להחליף את הבגדים הרגילים לבגדים מכובדים, כהכנה למצוה מכובדת - מן התורה? ^[1] שנאמר [ויקרא ו] "ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים, [פחותים], והוציא את הדשן".

ותנא דבי רבי ישמעאל: לימדתך תורה דרך ארץ: בגדים שבישל בהן קדירה לרבו - אל ימזוג בהן כוס לרבו.

כך לא ילבש בשעת עבודת הדשן שהיא עבודה שאינה חשובה, ושהוא עשוי להתלכלך בה, את אותם הבגדים שלובש בשעת עבודה חשובה כגון קיטור וניסוך, שהן נקראות עבודות "אכילה ושתיה".

אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: גנאי הוא לתלמיד חכם שיצא במנעלים המטולאים בטלאים לשוק.

והוינן בה: והא רבי אחא בר חנינא נפיק בהן!?

אמר רבי אחא בריה דרב נחמן: לא שנו שהם גנאי אלא בעשויין טלאי על גב טלאי. ^[2]

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: כל תלמיד חכם שנמצא רבב כתם של שומן על בגדו - חייב מיתה. לפי שכבוד התורה הוא שיראה הגון וחשוב.

שנאמר בספר משלי ח, בתיאור דברי התורה, שאומרת שם התורה ביחס ללומדיה הפוגעים בכבודה: "כל משנאי - אהבו מות".

אל תקרי משנאי אלא משניאי.

ותלמיד חכם שיוצא בבגד עם רבב משניא את התורה בעיני הבריות, היות והם אומרים: אוי להם ללומדי התורה, שהם מאוסים ומגונים. ולכן הוא חייב מיתה.

רבינא אמר: שנמצא רבד שכבת זרע על בגדו, איתמר. ^[3]

ולא פליגי הני אמוראי.

הא, דאמר שנמצא בו רבב - בגלימא, בבגד עליון.

הא, דאמר שכבת זרע - בלבושא בבגד התחתון, שמתחת לגלימה.

ואמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: מאי דכתיב [ישעיהו כ] "כאשר הלך עבדי ישעיהו [שלש שנים] ערום ויחף - כן ינהג מלך בבל את שבי מצרים ואת גלות כוש. נערים וזקנים ערום ויחף".

ולא הלך ישעיהו במשך שלש שנים ערום ויחף, אלא:

ערום - בבגדים בלואים.

ויחף - במנעלים המטולאים.

תנן התם במסכת מקוואות: א. רבב כלשהו, שנמצא על המרדע שעל החמור - חוצץ בטבילה, כשרוצים לטהרו מטומאתו, לפי שמקפיד עליו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: אינו חוצץ עד שיהיה גודלו של הרבב כאיסר האיטלקי, שפחות מגודל זה אינו מקפיד עליו, וכל חציצה הנמצאת על מיעוט גופו ושאינו מקפיד עליה, אינה חוצצת בטבילה.

ב. ורבב שנמצא על הבגדים - אם הוא נראה רק מצד אחד של הבגד הוא אינו חוצץ. ורק אם נבלע בו שיעור רב עד שהוא נראה משני צדדין של הבגד, רק אז הוא חוצץ.

רבי יהודה אומר משום רבי ישמעאל: אף רבב הנראה על הבגד מצד אחד בלבד חוצץ.

בעא מיניה רבי שמעון בן לקיש מרבי חנינא: לרבי ישמעאל, האומר שרבב על הבגד מצד אחד חוצץ.

רבב שנמצא על מרדעת, האם הוא חוצץ אפילו כשהוא נראה בו מצד אחד בלבד, או רק כשהוא נראה בו משני צדדין?

אמר ליה: זו, מרדעת שיש בה רבב רק מצד אחד - לא שמעתי מה דינה. אבל כיוצא בה, שאפשר ללמוד ממנו, שמעתי.

דתנן: רבי יוסי אומר: רבב הנמצא על בגד של בנאין, תלמידי חכמים שמקפידין על נקיון מלבושיהם, חוצץ אפילו כשהוא נמצא מצד אחד בלבד. ואילו על בגדיו של בור שאינו מקפיד על בגדיו, הוא חוצץ רק אם נמצא עליו משני צדדין.

ואם כן, לא תהא מרדעת של חמור חשובה מבגדו של עם הארץ, ואין הרבב חוצץ בה, עד שיהיה משני צדדים. ^[4]

ומבארת הגמרא: מאי בנאין?

אמר רבי יוחנן: אלו תלמידי חכמים, שעוסקין בבנינו של עולם כל ימיהן.

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם, שמחזירין לו אבידה, כשמכיר אותה בטביעות העין שלו, בלי שיצטרך לתת בה סימן?

זה המקפיד על חלוקו להופכו, שיהיה תמיד לצדו החיצון כדי שלא יראה הצד הפנימי, שיש בו תפרים. ^[5]

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שממנין אותו פרנס על הציבור?

זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום, ואומר. ואפילו שואלין אותו במסכת כלה, שאין רגילים לשנותה [ועיין ברש"י]. ^[6] ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם שבני עירו מצווין לעשות לו מלאכתו? ^[7]

זה שמניח חפצו ועוסק בחפצי שמים.

והני מילי - למיטרח בריפתיה, לחם, שהוא דבר שחיייו תלויים בו, ואינו יכול לטרוח בעצמו.

ואמר רבי יוחנן: איזהו תלמיד חכם - כל ששואלין אותו הלכה בכל מקום ואומרה.

למאי נפקא מינה - למנוייה פרנס על הציבור.

אי יודע להשיב בחדא מסכתא שעוסק בה - ממנים אותו באתריה, במקומו.

אי בכוליה תנויה בכל המסכתות - ממנים אותו בריש מתיבתא, להיות ראש ישיבה.

רבי שמעון בן לקיש אמר: זה שאמרה המשנה "רבב הנמצא על בגד הבנאין" אין הכונה לתלמידי חכמים, אלא: אלו כלים האוליירין, מגבות משובחות, הבאין ממדינת הים, אשר מתעטפין בהן אנשים חשובים בצאתם מן המרחץ, ומקפידין מאד על נקיונן, ולכן אפילו כתם מצד אחד חוצץ בהם. ונקראין בנאין על שם "בי בני", שהוא הכינוי של מרחץ.

והוינן בדבריו: למימרא, דאותן מגבות חיורי, לבנות, נינהו. שהרי אילו היו צבעוניות, לא היה ניכר בהן לכלוך שהוא מצד אחד בלבד, ולא היו מקפידים עליו.

ותיקשי, כי האמר להו רבי ינאי לבניו: בני, אל תקברוני לא בכלים בגדים לבנים, ולא בכלים שחורים.

בלבנים לא תקברוני - שמא לא אזכה, ואהיה כחתן בין אבלים.

בשחורים לא - שמא אזכה, ואהיה כאבל בין חתנים.

אלא קברוני בכלים האוליירין, שהם אדומים, הבאין ממדינת הים.

אלמא סומקי אדומים נינהו!?

ומשנינן: לא קשיא.

הא, כלים אוליירין צבועים באדום - בג לימי.

הא שהם לבנים - בלבושי, בלבוש שמתחת לגלימה, או במגבת שמתעטפים בה.

שנינו במשנה: רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת.

תנו רבנן: כתיב בקרבן מוסף של שבת [במדבר כח]: "עלת שבת בשבתו". ומשמע מהביטוי המיוחד שנקט הכתוב בלשון "בשבתו", שהוא בא כדי לדרוש ממנו, כאילו נכתבה המילה "בשבתו" בלי האות וי"ו, ויש לקרות אותה "בשבת".

וכאילו אמר הכתוב, שאפשר להקטיר על המזבח "עולת שבת זו - בשבת אחרת".

ובכך: לימד על חלבי שבת זו [שבמוצאי שבת רגיל אפשר להקטירם על המזבח כל הלילה], שהם קריבין אפילו אם תחול במוצאי שבת קדושה של "שבת" אחרת - ביום הכיפורים, שנקרא גם הוא "שבת". ^[8]

יכול אף חלבים של של יום הכיפורים שחל להיות בערב שבת יהיו קרבים בליל שבת שלאחריו?

תלמוד לומר "בשבתו", עם וי"ו, שמשמעותו למעט: דוקא באותה השבת הם קרבים ולא בשבת אחרת, דברי רבי ישמעאל.

והיינו, כיון שמצד אחד בא הכתוב לרבות שמקריבים עולת שבת זו באחרת, ומצד שני מיעט שמקריבים דוקא בשבת זו, דרשינן להתיר את של שבת ביום הכיפורים לפי שיום הכיפורים קל משבת, ולאסור את של יום הכיפורים בשבת לפי שהיא חמורה ממנו.

רבי עקיבא אומר: "עלת שבת בשבתו" - לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב שחל במוצאי שבת.

יכול יקרבו חלבי השבת אף ביום הכפורים שחל במוצאי שבת?

תלמוד לומר "בשבתו".

ובכך נחלקו רבי ישמעאל ורבי עקיבא:

כשתעיין בדבריהם תמצא לומר:

לדברי רבי ישמעאל - אפילו נדרים ונדבות, שאין חיוב בהקרבתם היום, קריבין ביום טוב, הרי פשיטא שחלבי שבת שאי אפשר לדחות את הקטרתן קריבין ביום טוב. ^[9]

וכי איצטריך קרא "בשבתו" לרבות אפילו בשבת אחרת - ליום הכפורים.

לדברי רבי עקיבא - נדרים ונדבות אין קרבין ביום טוב.

וכי איצטריך קרא - למישרא הקטרת חלבי שבת ביום טוב.

גנאי הוא לתלמידי חכמים שיצאו במנעלים המטולאים. במס' ברכות בפרק כיצד מברכין על הפירות (דף מג) תנו רבנן ששה דברים גנאי לתלמיד חכם אל יצא כשהוא מבושם לשוק ואל יצא יחידי בלילה ואל יצא במנעלים המטולאים בשוק [וכו']:

תנן התם על המרדעת חוצץ. עיקר זאת המשנה בפרק ט' ממס' מקואות אלו חוצצין בכלים הזפת והמור כו' ועל המרדעת חוצץ רבן שמעון בן גמליאל אומר עד כאיסר האיטלקי:

ת"ח שנמצא רבב על בשרו חשוב ממשניאי התורה שאין ב"א דבקי' בו שלא יתלכלך מלבושם ממנו. רבד מל' מרבדים רבדתי ערסי. פי' דם יבש כדגרסי' בנדה פ' תינוקת ריבדא דכוסילתא. אמר רמי בר אבא האי ריבדא דכוסילתא עד ג' יומין לא חייץ מכאן ואילך חייץ.

כל תלמיד שנמצא דם על בגדו מכוער הוא שמא יראה ככתם. וזה הדבר אם הוא בטלית שמתכסה בה העליונה הרי זה מכוער אבל אם הוא שמציע תחתיו (או) [אולי] דם מאכולת הוא אפשר דלא הוה לי' טלית אחרת וגנא בה. כדתניא התם הרגה מאכולת תולה לא הרגה אינה תולה דברי ר' שמעון בן גמליאל. וחכ"א בין הרגה בין לא הרגה תולה. ארשב"ג לדברי אין (סוף) [קץ] לדבריהם אין סוף לדברי אין קץ שאין אשה טהור' לבעלה שאין מטה אלא שיש עליה כמה טיפי דמים לדבריהם אין סוף וכו'.

תנן התם במקוואות פ' ט' אלו חוצצין בכלים הזפת והמור כו' עד על המרדעת חוצץ כו' רבב זהו ממיני זפת הא דתניא בסיפא דהא מתניתין ר' יוסי אומר של בנאין מצד א' חוצץ כו' פי' ר' יוחנן בנאין אלו ת"ח שעוסקין בבניינו של עולם וקפדי על רבב שעל בגדיהן לכבסו ולהוציאו כדי שלא יהו מן המשניאין לפיכך אפילו בצד אחד נראה חוצץ ולא עלתה לו טבילה אבל בגדי הבורים אם עבר מצד לצד חוצץ ואם לאו אינו חוצץ וכן הלכה:

וא"ר יוחנן איזהו ת"ח כל שמחזירין לו אבידה בטביעות עין זה המקפיד על חלוקו להופכו וכן אמרו איזהו ת"ח שממנין אותו פרנס על הצבור זה ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומרה ואיזהו שבני עירו מצווין לעשות מלאכתו מי שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים ר"ל אמר בנאין אלו אוליירין הבאים ממדינת הים. ואקשי' למימר דכלי אוליירין חיורי נינהו שהזפת מצד אחד נודע בהן.

והאמר ר' ינאי לבניה אל תקברוני בלבנים ולא בשחורים אלא באוליירין אלמא סומקי נינהו. ושנינן המלבושים לבנים הן כגון מני כסותא. והגלימא כגון מאני דמתעטפי בהן סומקי הוו:
ר' (שמעון) [ישמעאל] סבר חלבין שנתותרו ביוה"כ קריבין בשבת אבל שנתותרו מן השבת אין קריבין ביוה"כ. ור' עקיבא סבר לא של שבת קריבין ביוה"כ ולא של יוה"כ בשבת. וגרסינן ביומא בפרק א"ר אלעזר משום בר קפרא. אומר היה ר"מ איברי עולת חול שניתותרו עושה להן מערכה וסודרן אפילו בשבת. ואמרינן למאי איצטריך אפילו בשבת הא תנינא והיום חמש. א"ר אחא בר יעקב איצטריך אמינא הני מילי היכא דחל יוה"כ למיהוי אחר השבת דחלבי שבת קריבין ביוה"כ אבל באמצע שבת אימא לא קמ"ל:

אמר רבא [האי] מאן [דלא] חש לקמחיה בכל יום תנו השתא הוא בפלוגתא דרבי ישמעאל ור"ע:

תלמיד חכם כשם שהוא מופלג משאר העם בחכמתו ודיעותיו כך צריך שיהדר עצמו בסלסול ובהעדר כל פחיתות ממנו אסור לו לצאת במנעלים המטולאים טלאי על גבי טלאי ובצלא ר"ל עור העליון וכן צריך שלא יהא נמצא בו שום דבר מגונה הן במלבושיו הן במדותיו וכל שנמצא בו שום דבר מגונה הרי הוא גורם לתורה שתתחלל ותתמעט ערכה בעיני בני אדם והוא שאמרו כל תלמיד חכם שנמצא רבב בבגדו חייב מיתה ורבב הוא מושאל לחלב ושעוה וזפת ושאר מינין הדומים לאלו ויש אומרים רבד והוא כתם של דם או של שכבת זרע מלשון רבדתי ערשי כלומר שלא תמצא טומאתו בשוליו ובכלל ענין זה שלא תמצא בו שום מדה מגונה שהמדות מושאלות בלשון בגדים כמו שידעת וחסרון מדה אחת בין שאר מדותיו הרי הוא ככתם בבגד וכמו שהכתמים רישומן ניכר בבגדים הדקים והנכבדים יותר מן הגסים כך מדה מגונה אצל החכם מגונה ביותר ולא יקל בעצמו לשום מדה מגונה ואפי' נעשית בצניעות ויבוש מנפשו במקום שאין שם בשת אחרים ודרך צחות אמרו איזהו ת"ח שנחזיר לו אבידה בטביעות העין זה המקפיד על חלוקו להפכו כלומר אפי' חלוקו שאינו נראה לבריות אם לבשו שלא כתקנו מקפיד עליו עד שיהפכנו:

איזהו ת"ח שראוי למנותו פרנס על הציבור כל ששואלים אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר ואפי' במסכת כלה כלומר אע"פ שאינה רגילה וי"א בה להקל וגורסים בהלכות כלה כלומר בהלכות מועדות שהיה מנהגם לדרוש בהם תמיד ובכלל זה בכל ענינים שצריכים לאיסור והיתר אע"פ שאינו בקי כל כך בדינים וכן יראה לפרש במסכת תענית כמו שהתבאר שם:

איזהו ת"ח שבני עירו מצווים לעשות מלאכתו זה שמניח חפציו ועוסק בחפצי שמים שכל כיוצא בזה ראוי לטרוח בשבילו להמציאו כדי צרכו דרך כבוד והוא שאמרו במסכת יומא ועשית לך ארון עץ וכתיב ועשו ארון מכאן לת"ח שבני עירו מצוים לעשות מלאכתו מבית ומחוץ תצפנו כל ת"ח שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם וכן אמרו שם למה זה מחיר ביד כסיל לקנות חכמה ולב אין אוי לו לת"ח שעוסק בתורה ואין לו יראת שמים דרך צחות אמרו חבל על דלית ליה ביתא ותרעא לביתיה עביד ולא עוד אלא שהוא טורח בחנם והוא שאמרו אמר להו רבא לתלמידיו לא תירתו תרתי גיהינם ודרך צחות דרשו וזאת התורה אשר שם משה לא זכה נעשית לו סם מיתה זכה נעשית לו סם חיים:

ת"ח הראוי להשיב כראוי לכל שהוא שואלו במסכתא שהוא עסוק בה ראוי למנותו פרנס בעירו אע"פ שלא ידע להשיב במסכתות אחרות שהרי אמרו כי קאי רב בהאי מסכתא לא תשייליה במסכתא אחריתי ואם מזומן לכל שואל [אפילו במסכתא שאינו עוסק בה] ראוי למנותו ראש ישיבה והוא ענין מה שאמרו איזהו ת"ח כל ששואלין אותו דבר הלכה בכל מקום ואומר למאי נפקא מינה למנוייה אי במסכתא באתריה ואי בכלה תלמודא בריש מתיבתא:

כבר ידעת בענין טבילת אדם או הטבלת כלים הטמאים שכל שהיה שם דבר החוצץ כגון בצק או טיט וכיוצא בהם אין טבילתם טבילה ומדברי סופרים שאפי' לא היה אלא במיעוטו של כלי ואפי' טפה כחרדל חוצץ ובלבד שהוא מקפיד עליו ולבו להעבירו ובמקומו יתבאר אלו דברים חוצצין באדם ואלו דברים חוצצין אף בכלים ומ"מ דברים החוצצין בכלים על המרדעת אינו חוצץ אא"כ היה שם הרבה עד שנבלע בבגד ונראה מצד שני וכן הדין בבגדי עם הארץ אבל בגדי תלמידי חכמים והם הנקראים בשם בנאים על שם שהם עסוקים בבנינו של עולם וכשם שאמרו בירושלמי באחד מגדוליהם שאמרו אייתו לי נטורי קרתא ואייתו ליה סנטורי קרתא ואמר אלין אנון נטורי קרתא אלין אנון חרובי קרתא אלא מאן אינון נטורי קרתא רבנן ואמר עליהם שמאחר שהם מקפידים על בגדיהם להיותם נקיים אף מצד אחד חוצץ ומ"מ כל שחופה רוב הכלי או האדם אפילו אינו מקפיד עליו חוצץ מדברי סופרים כמו שיתבאר במקומו ודברים אלו אין בהם הפרש בין בגד לבגד ולא סוף דבר בלבנים שהכתם נראה בהם ביותר אלא אף בכלים האוליירים ר"ל הצבועים בצבעים האמצעיים כגון ירוק ואדום וכיוצא בהם או אפי' בשחורים שכלם מקפיד עליו הוא:

אע"פ שביארנו שאין חלבי שבת קרבים ביום הכפרים מ"מ ביום טוב קרבים שנ' עולת שבת לימד על חלבי שבת שקרבין ביום טוב אבל נדרים ונדבות ושאר קרבנות שאין זמנם קבוע אין קרבין ביום טוב כמו שביארנו במקומו:

תוס' בד"ה ואפי' במס' כו' ומיהו בפר"ח בקידושין אין כתוב בהן דבר אחד כו' מסכת כלה היינו דרשות הסדורות כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל בפירושו של ר"ח אין כתוב בהן מלת אחד אלא שכתוב בהן דבר בתלמודו כמו שכתוב בפירוש ר"ח בערוך בערך כל וכ"ה ברי"ף שלא כתוב בו מלת אחד דהשתא מפרש ר"י ונקט לה לפי דרכו של ר"ח בפי' מלת כלה דהיינו דרשות כו' עיין שם בערוך ובר"ן שם בשם ר"ח ובא להשוות ההיא דקידושין להך דהכא למאי דלא כתוב בהן מלת אחד דהוה משמע כמו שכתבו התוס' לגריעותא דאפילו דבר אחד הימנה ממסכת כלה אלא דכתוב בהן דבר בתלמוד דהיינו כל מסכת כלה בכל מקום שישאלו באותה מסכת דהיינו ממש כהך דהכא דבציר מהכי אין ראוי למנותו פרנס על הציבור זהו הנכון בדברי התוס' ומהרש"ל הגיה בדברי התוס' כפי' רש"י ולא ידעתי מאין לו גם פירושו בדברי התוס' אינו מבורר לנו ודו"ק:

מנין לשינוי בגדים כו'. לענין שינוי בגדי שבת מייתי לה דה"נ בע"ש בגדים שבישל בהן כדכתיב את אשר תאפו אפו ואת אשר תבשלו גו' אל ימזוג בהן כוס לרבו דהיינו כסא דקידושא במעלי שבתא וק"ל:

גנאי הוא לת"ח שיצא במנעלים כו'. מפורש פ' כיצד מברכין:

כל משנאי אהבו וגו'. דהך פרשתא כולה בתורה קמשתעי ומסיים כי מוצאי מצא חיים וגו' ואמר גם בזה האיש שהוא מוצאי דהיינו ת"ח אם הוא משניאי בפני הבריות ברבים כפירש"י אהבו וגו' לא ימצא חיים וק"ל:

הא בגלימא הא בלבושא כו'. יש לכוין בזה ע"פ מ"ש פ' המוציא יין לבושא לא בושה גלימא שנעשה בו כגולם כי המדות של אדם הם בגדי אדם כמ"ש בכל עת יהיו בגדיך לבנים והמדות הבאים מצד החומר הם כגלימא שנעשה ע"י הגולם והחומר והבאים מצד הצורה הם נקראים לבוש שהחומר מקבל הצורה והיינו לא בושה על המדות הבאים מצד הצורה וז"ש תתהפך כחומר חותם ויתיצבו כמו לבוש דהיינו שיחזור לעתיד החומר להתלבש בצורה וע"ז אמרו בפ' חלק צדיקים יעמדו בלבושיהן כו' דקדק לומר בלבושיהן ולא אמר בבגדיהן דהיינו שיעמדו בבגדים לבנים מקבלים צורה ולא יבושו משא"כ הרשעים דיבושו לעמוד בגלימא שהוא סומק ור' ינאי לא החזיק עצמו כצדיק לעמוד בלבנים והיה מסתפק אם יתביישו חבריו ממנו שהוא יזכה להתלבש בצורה לעמוד בלבנים או שהוא יתבייש מחבריו שהם יתלבשו בצורה וק"ל:

בבגדים בלואים כו'. וערום ממש ויחף ממש ודאי דלא הלך כן שלש שנים אלא בבגדים מטולאים כו' קאמר ומייתי ליה הכא גם שהוא בכלל משניאי ע"פ הדבור שאני וק"ל:

בבנינו של עולם כו'. דהיינו בתורה שהיתה אומנתו של הקב"ה בבריאת עולם וע"כ הם מקפידין ביותר אפי' מצד אחד על הטומאה וק"ל:

המקפיד על חלוקו כו'. עיין פירש"י והוא דחוק דמה ענינו לכאן ונראה לפרש דה"ק איזהו ת"ח כו' המקפיד על חלוקו דקאי שפיר אלעיל דשל בנאין מצד א' ומפרש לה ר"י דבנאין היינו ת"ח ומייתי עלה דהיינו דאר"י איזה ת"ח כו' המקפיד על חלוקו להפכו גם אם לא יראה בו רבב מצד אחד הופכו על צד השני שמא ימצא בו רבב דמצד אחד נמי חוצץ בבגדו של ת"ח שהן בנאין ודו"ק:

איזהו ת"ח שבני עירו כו'. בכל הני קרא ת"ח בשם לויי דאינו ת"ח לכל דבר רק לאותו דבר דאיזה ת"ח שמחזירין כו' אף שאינו ת"ח גמור כיון שיש בו מדה זו להקפיד בעינו לעיין בבגדו אפי' מצד אחד יש להאמינו במדה זו על האבידה בטביעת עין ואיזה ת"ח הממנין כו' ר"ל על כל דבר שממנין את האדם מקרי פרנס לאותו דבר כיון ששואלין אותו דבר הלכה ר"ל בדבר הלכה של אותו דבר שמינו אותו עליה ולא בעי לידע שאר הלכות וכן איזהו ת"ח שבני עירו כו' לא איירי בת"ח גמור אלא שעוסק בחפצי שמים כגון בצרכי צבור אבל איזהו ת"ח כל ששואלין כו' הוא סתם ת"ח גמור בלא שם אחר והיינו כל ששואלין אותו הלכה בכ"מ ואמר דנ"מ למנויה פרנס על הצבור בכל מילי אי באחריה או לריש מתיבתא כדמסיק ודו"ק:

בגמ' רבינא אמר רבד ולא פליגי וכו' כצ"ל:

ת"ר עולת שבת בשבתו לימד וכו' כצ"ל:

ר"ע אומר עולת שבת בשבתו לימד וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה ואפי' וכו' ונראה דהכא משמע דנקיט וכו' כצ"ל:

ד"ה הא בלבושא וכו' דהיא סומקי וכו' נ"ל דצ"ל דהוי סומקי:

ד"ה חלבי שבת וכו' אין בין עצרת לעצרת אלא ד' ימים בלבד וכו' ר"ל דס"ל דלא דחינן שום חדש לצורך אלא הכל הולך לפי חדשי מולד הלבנה ולכך לא משכחת בין ר"ה לר"ה או עצרת לעצרת כ"א ד' ימים כי כן הוא החשבון לפי מולד הלבנה שהן שנ"ד יום כמו שפירש"י לעיל (שבת דף פ"ז) אבל לרבנן דפליגי עלייהו דמעברין דדחינן חדש משום צורך ולכך לא אשכחן דמקלע יוה"כ בא' בשבת דדחינן ליה משום ירקא ומשום מתיא ועיין בסוכה דף נ"ד:

גמ' ואמר רב חייא כו' כצ"ל:

שם רבינא אמר רבד איתמר כצ"ל ונמחק שנאמר מרבדים רבדתי ערשי. ונ"ב אינו מן הגמ' והוא מלשון רש"י וברי"ף ובאשר"י אינו:

שם ואמר ר' חייא כו':

רש"י בד"ה רבד איתמר שכבת זרע וכו'. ונ"ב והרי"ף פי' בע"א ע"ש:

בא"ד בבשמים מינים כו' כצ"ל. ונ"ב צ"ל וזנים ופסוק הוא בדברי הימים בשמים וזנים מרוקחים:

בד"ה אלו כלים כו' אוליירין בלנים כו' מעט ובנאים כו' כצ"ל והד"א:

תוס' בד"ה ואפי' במס' כלה כו' בפ' האיש מקדש גבי כו' ומיהו בפירש"י דקדושין אין כתיב בה דבר א' מתלמודו כצ"ל:

בא"ד ור' יצחק מפרש דהאי מס' כלה כו'. נ"ב פי' הענין שהלשון אפי' במס' כלה משמע לגריעותא ובפרט בקדושין שהרי מסיק לשם אין אומרים כשמעון בן עזאי כו' והכא מוכרחים לפרש לשבח דאי לגריעותא וכי בעבור מס' כלה לחוד ראוי למנותו פרנס ומש"ה פי' כאן רש"י לשבח אלא שקשה לבעל התוס' סוף סוף דוחק הוא שלשון א' ישתנה בפירושו שהרי לשם אומר ממש כמו כאן ע"כ פי' שאף הכא לגנאי אלא שאין מס' כלה ברייתא לחוד אלא הדרשות הצריכין לרגל כו' ומ"מ דוחק הוא למנותו בעבור זה פרנס בכלל מאחר שאינו אלא במס' זו לבד לכך פי' שאינו ראוי למנותו לפרנס אלא באתריה כדלקמן ודו"ק:

רש"י ד"ה [חוצץ. כל שהוא חוצץ כו'. כ"נ דצ"ל. ור"ל לאפוקי מרשב"ג דאמר עד כאיסר] :

רד"ה מרדעת. לר' ישמעאל כו'. וק"ל א"כ מאי פשיט ליה מר' יוסי דדילמא לר' יהודה אליבא (דר"ש) [דרי"ש] אף (ממרדעת) [במרדעת] מצד אחד. וא"ל משום דלא אשכחן דפליגי במרדעת או בכדי שלא להפליג במחלקותם. א"כ ה"ל לפשוט ג"כ מהת"ק. ואולי להפליג במחלוקת אליבא דחד תנא שהוא רי"ש דחיקא ליה טפי:

רד"ה חלבי שבת. כגון אברי תמיד של בה"ע. עתוי"ט ריש ברכות ד"ה הקטר חו"א:

אגמ' ויחף במנעלים המטולאים. נ"ב משום דאין לך משוקץ ומתועב לפני המקום כהולך בלי מנעלים (ביבמות ס"ג ב' איתא כן כהולך בשוק ערום. ועי' לקמן קכ״ט א' וברש"י שם ד״ה ויקח מנעלים כו' וע"ע לקמן קנ"ב א' ובפסחים קי"ג ב'):

מִנַּיִן לְשִׁנּוּי בְּגָדִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: (ויקרא ו, ד) "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים". אף על גב דילפינן זה מן 'וְכִבַּדְתּוֹ' (ישעיהו נח, יג) שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, רצה לעשות ילפותא מן המקרא, כי אותו פסוק הוא מנביאים. ונראה לי בס"ד דנפקא מינה למי שיש לו מעות לקנות בהם בגדי שבת ואין לו לקנות גם יין לקדוש איזה מהם קדים? וידוע דיין לקדוש דרבנן ועשו לו אסמכתא על פסוק של תורה ואם למלבוש לא יש אסמכתא על פסוק של תורה יהיה יין קדים, ואם נמצא לו פסוק של תורה יהיה מלבוש קדים, משום דאית ליה אסמכתא על תרי קראי פסוק תורה ופסוק נביאים, ויקנה לבוש ויקדש על הפת. ועוד נראה לי בס"ד, דהוצרך רבי יוחנן למילף מהאי קרא (ויקרא ו, ד) ד'פָשַׁט אֶת בְּגָדָיו' כי מהאי קרא ד'וְכִבַּדְתּוֹ' דייק אפילו אם יחליף בגדיו אם הם שוים כמו של חול אסור, משום ד'וְכִבַּדְתּוֹ' כתיב ואין ניכר בזה כבוד שבת, דהרואהו חושב שהוא לובש בגד שלבש בחול, אך מן פסוק זה בא למידק דבעי דוקא שיחליף בגדיו, ואפילו אם הם שוים במראיהם וצורתם וחשיבותם סגי.

כָּל תַּלְמִיד חָכָם שֶׁנִּמְצָא רְבָב עַל בְּגָדָיו, חַיָּב מִיתָה. נקיט 'חַיָּב מִיתָה' על צד ההפלגה, כמה שאמר דוד המלך ע"ה (שמואל ב' יב, ה) חַי הֳ' כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת, או הכונה רצונו לומר אפשר שיבא לידי חיוב מיתה אם יזדמן שיצא חלול השם הרבה מדבר זה, ואם כן החיוב הוא על חלול השם דכפרה שלו תלויה במיתה, כמו שנאמר (ישעיהו כב, יד) אִם יְכֻפַּר הֶעָו‍ֹן הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִקְרָאִים 'בַּנָּאִין' מִפְּנֵי שֶׁעוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל יְמֵיהֶם. נראה לי בס"ד דכתיב (תהלים פט, ג) עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה, והיינו על ידי התורה שנקראת חֶסֶד, דכתיב (משלי לא, כו) וְתוֹרַת חֶסֶד עַל לְשׁוֹנָהּ, לכך נתנה מימין דכתיב (דברים לג, ב') מִימִינוֹ אֵשׁ דָּת לָמוֹ, ובתורה יש חלק נגלה וחלק נסתר, וגם בחסד יש חסד באתגלייא וחסד באתכסייא, ומספר חֶסֶד עם הכולל [73] ע"ג, וב' פעמים ע"ג מספר עוֹלָם [146], וכן התורה נקראת 'חָכְמָה' וכמו שנאמר (משלי ח, יב) אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה, וב' פעמים חָכְמָה [73] כנגד חלק הנגלה וחלק הנסתר עולים מספר עוֹלָם [146], ולזה אמר שֶׁעוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כי בתורה שהיא ב' פעמים חָכְמָה נבנה העולם! ונראה לי בס"ד, במלוי אותיות עוֹלָם כזה עי"ן וי"ו למ"ד מ"ם יש אותיות 'דמיונים' שהתורה הנגלה שבה הם דברים דמיונים לדברים הנסתרים העליונים, ולכן סתרי תורה נקראים כבשונו של עולם, 'כבשונו' דייקא רמז להמלוי, ולזה אמר (הושע יב, יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, נְּבִיאִים אותיות בַּנָּאִים הם תלמידי חכמים, אֲדַמֶּה שניתן להם רשות לעשות בדברי תורה דמיונים לנסתרים של מעלה.

אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם שֶׁמַּחֲזִירִין לוֹ אֲבֵדָה בִּטְבִיעוּת הָעַיִן? זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ. פירוש בעת שאוכל מַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ שלא יהיה סרוח על כפות ידיו ויתלכלך, וכיון דמקפיד כל כך גם על חלוק שהוא פנימי שמע מינה דנוהג כן בשאר תכסיסי תלמידי חכמים. אבל אם אינו נוהג בכך יאמרו העם הארץ אין זה תלמיד חכם ולמה תחזירו לו אבדה בִּטְבִיעוּת עַיִן, כי העמי ארצות אין יודעים תורה ורק רואין עניינים חצונים המורין ומעידין שהוא תלמיד חכם. ונראה לי בס"ד, המדות של האדם הטבעיות שנולד בהם כמו כעס וקנאה ותאוה נקראים 'בְּגָדִים' וכמו שנאמר (קהלת ט, ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים, וכמו שכתב מהרש"א ז"ל, והוא מקפיד להפוך אותם לטובה ויושר של תורה.

מִנַּיִן לְשִׁנּוּי בְּגָדִים מִן הַתּוֹרָה? שֶׁנֶּאֱמַר: "וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו וְלָבַשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים". כתב הרב עיון יעקב ז"ל, דקדק לומר 'מִן הַתּוֹרָה' דודאי מן הנביאים יש סמך לזה, כדאמרינן (שבת י.) 'הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל' וכדאמרינן לעיל 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, לכך בקש עוד סמך על זה 'מִן הַתּוֹרָה' אבל ראיה גמורה אינו, כי יש לומר קדושת כהונה לגבוה שאני, עכ"ל.
ונראה לי, מן 'הִכּוֹן' (עמוס ד, יב) לאו משמע שישנה בגדיו, אלא משמע שיכין עצמו בהשלמת בגדיו, כגון שיתעטף בגלימא, ויתעטר במצנפת, ויאזור באזור. ומן 'וְכִבַּדְתּוֹ' (ישעיהו נח, יג) שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, נמי ליכא למשמע מינה לענין עשיית מצותו יתברך, כמו שתפילה וכיוצא, שיעשנה בשינוי בגדים, דיש לומר שבת שאני דחייב להתענג בו, דכתיב אָז תִּתְעַנַּג עַל הֳ' (ישעיה נח, יג) וכמו שיש עונג באכילה כן יש עונג במלבושים.
ובני ידידי כה"ר יעקב נר"ו תירץ, כי בפסוק 'וְכִבַּדְתּוֹ' אינו מפורש שיפשוט וילבוש מחדש, אבל פסוק 'וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו' מפורש שחייב לפשוט הישן וילבש החדש, עכ"ד נר"ו.

תַּלְמִידֵי חֲכָמִים נִקְרָאִים 'בַּנָּאִין', מִפְּנֵי שֶׁעוֹסְקִים בְּבִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם כָּל יְמֵיהֶם. נראה לי בס"ד, טעם שהתורה נקראת 'בִנְיָנוֹ שֶׁל עוֹלָם' כי הָעוֹלָם עוֹמֵד עַל שְׁלשָׁה עַמּוּדִים תּוֹרָה וְעֲבוֹדָה וְגְּמִילוּת חֲסָדִים (אבות א, ב) והתורה כוללת כל השלשה, כי הלומד בפרשת עולה כאילו הקריב עולה, וכן בכולהו קרבנות. כמו שנאמר רז"ל (מנחות קי.) על פסוק (ויקרא ז, לז) זֹאת הַתּוֹרָה לָעֹלָה לַמִּנְחָה וכו' וגם יש בה גמילות חסדים, שבה נעשה בירור לניצוצי קדושה לצאת מן הקליפה, ואין לך גמילות חסדים יותר מזו, כי זה הוא תחיית המתים ממש, ועשיית חסד עם המתים ועם החיים!
והא דאפיק לפעולת החכמים בתורה בלשון 'בניין' נראה לי בס"ד, כי התורה נקראת 'יַיִן' דכתיב וּשְׁתוּ בְּיַיִן מָסָכְתִּי (משלי ט, ד) והחכם נקרא כן 'יַיִן' כמו שנאמר (בבא מציעא פג:): לרבי אלעזר ברבי שמעון 'חומץ בן יין' וצירוף בֶּן יַיִן [122] ביחד הוא צירוף בניין [122] חלק התיבה לשתים וקרי בה 'בֶּן יַיִן'.

אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ. נראה לי בס"ד, רמזו בזה לפי דרכם, דעסק התורה נקרא בשם 'חָלוּק' דהאדם עושה ממנו חלוק לנשמתו, וכמו שנאמר שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ (ישעיה ג, ו) שדרשו רז"ל (שבת קיט:) על תלמידי חכמים, כי התורה נקראת 'לֶקַח טוֹב' ועושה מן 'לֶקַח' 'חָלוּק'.
וזה בלימוד שלומד לעצמו, ואחר כך זוכה ללמד לאחרים, דכתיב ביה וְ'לֹקֵחַ' נְפָשׂוֹת חָכָם (משלי יא, ל), דדרשו רז"ל הפסוק על המלמד תורתו לאחרים, כנזכר בגמרא (בבא מציעא פה.) על רבי שמעון בן לקוניא עם רבי יוסי בנו של רבי אלעזר, ואז בזה מהפך אותיות 'חָלוּק' לאותיות 'לוֹקֵחַ'.
וכיון שזכה ללמד לאחרים שיתקיים בו וְלֹקֵחַ נְפָשׂוֹת חָכָם, יזכה להפך עוד אותיות 'חָלוּק' ואותיות 'לוֹקֵחַ' לאותיות 'קִלּוּחַ' שבזה עושה קִלּוּחַ בהשתלשלות השפע על ידי זכות התורה, ממקום עליון עד סוף כל העולמות, שיהיה הצינור של התורה מקלח שפע מלמעלה למטה. ודבר זה רמזו אותו חז"ל בנועם לשונם, באומרם: אֵיזֶהוּ תַּלְמִיד חָכָם? זֶה הַמַּקְפִּיד עַל חֲלוּקוֹ לְהָפְכוֹ, שמהפך 'חֲלוּקוֹ' ל'לוֹקֵחַ', וחוזר ומהפך זה ל'קִלּוּחַ' על דרך האמור.
ועוד נראה לי בס"ד, רמזו רז"ל בלשונם לפי דרכם על מידות הטבעיות שבאדם, שהם קנאה וחמדה ותאוה ואכזריות וכיוצא. כי ידוע שהמידות מכונים בשם 'בְּגָדִים' וכמו שנאמר רז"ל על פסוק 'בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים' (קהלת ט, ח) הנה הוא מהפך מדות הטבעיות שבו מרעה לטובה, וכמו שנאמר בחומת אנך בישעיה על פסוק 'הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ' (ישעיה ג, ט) כמעשה של אותו חכם שכל מדותיו הטבעיות שטבועים בו היו לרוע, והוא היה מהפך אותם לטובה, עיין שם.
[פירש הרב מהר"י ן' נעים ז"ל במעשה שהיה דפילוסוף גדול ראה פרצופו חכם בחכמת השרטוט ואמר שהכיר בשרטוט שיש לו מדות רעות כגון קנאה תאוה וכיוצא. והפילוסוף אמר שהאמת אתו שהמדות והטבע שלו קשה ומכוער אבל ה' חונן הדעת ובשכלו גובר על טבעו ומדותיו. וזה שאמר הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם דפרצופם מעיד על רוע מעלליהם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם. ולא תימא דמכל מקום שכלם גובר על תכונתם לזה אומר לֹא כִחֵדוּ מעשיהם ופרצופם שוים ולא כחדו לפרצופם שקולים הם לרעה. (חומת אנך שם)]

תוס' ד"ה ואפילו כו' והשתא הוי דהכא כי ההוא דקידושין. ועי' תשב"ץ ח"א סימן לג:

גמרא כשתמצא לומר לדברי ר' ישמעאל דלמד מן עולת שבת בשבתו, דחלבי שבת שנתותרו למוצאי שבת, קרבים ביוה"כ, נדרים ונדבות [שיכול להמתין לחול] קריבין ביו"ט, [א"כ ק"ו חלבי שבת שנשחטו בזמן, וכי איצטריך קרא ליוה"כ].
תימא לי, הא פלוגתא זו דנדרים ונדבות אי קריבין ביו"ט, הוא רק בשלמי נדבה, אבל עולת נדבה, דלית בי' צורך הדיוט לכ"ע לא קריבה, וכ"כ בתו' בחגיגה (דף ח' ע"א) והכא הא בעולה מיירי:

(קיד א) שמא לא אזכה ואהיה כחתן וכו'.—דברים אלו של ר' ינאי נפלאים ממני. וכי מי מדקדק בשעת קבורת הצדיקים שלא יקברו אותם בשחורים, ולהיפך בקבורת הרשעים שלא יעשו להם תכריכים לבנים. ועוד אפי' נאמר שבזמנם היו ב"ד מעמידים משגיחים על זה, הרי הוא דבר שא"א כל עיקר, כי האדם יראה לעינים וה' יראה ללבב, כי יש אדם קונה עולמו בשעה אחת. ואפי' מי שהוא רשע כל ימיו, ולפני מיתתו הרהר תשובה בלבו ה"ז צדיק גמור; ומי שהוא צדיק כל ימיו, ולפני מיתתו הרהר דבר ע"ז בדעתו ה"ז רשע גמור (עי' קידושין מט ב). ואולי נאמר דמשום קושיא זו שרצה רש"י ז"ל לתקן כתב "שמא לא אזכה ואשב בין אותן שנידונין בגיהנם שדומין לשולי קדירה". ועדיין אין זה מספיק. וגם בירוש' כלאים (פ"ט ה"ד, לב ע"ב) לא משמע כן (ע"ש). ונראה לומר שר' ינאי סבר דכסות היורדת עם אדם לשאול היא באה עמו, דלענין זה הביאו הא דר' ינאי בירושלמי שם. ועוד הוא סובר, שצדיק גמור אפי' נקבר בשחורים הקב"ה עושה לו נס ומהפך אותם ללבנים; ולהיפך רשע גמור אפי' נקבר בלבנים יעמוד בבגדים שחורים. אבל מי שאינו צדיק גמור וכן מי שאינו רשע גמור עומדים באותו צבע הבגדים שנקברו בהם. ור' ינאי לא היה מחזיק עצמו לצדיק גמור וכל שכן שלא היה מחזיק עצמו לרשע גמור, וחשש שמא יזכה לעמוד בין צדיקים גמורים, שלבושם נהפך ללבן. אבל הוא מאחר שאינו צדיק גמור יעמוד בשחורים, אם יקברו אותו בשחורים; וכן להיפך אם לא יזכה ויעמוד בין רשעים גמורים. (ועי' מ"ש על זה בדרישה יו"ד סי' שנ"ב, ובכלל דברי רש"י דבריו).