גם לאלו וגם לאלו נתחלקה הארץ, כדי לקיים שני מקראות הללו; הא [הרי] כיצד היה הדבר? אם היה האיש מיוצאי מצרים — נוטל חלקו עם יוצאי מצרים. ואם נולד האיש במדבר, או שהיה פחות מבן עשרים ביציאתו ממצרים, והיה מבאי הארץ — נוטל חלקו עם באי הארץ. היה מכאן ומכאן — נוטל חלקו מכאן ומכאן.

ועוד בענין זה של חלוקת הארץ: עשרת המרגלים שאיבדו חלקם בנחלת הארץ — יהושע וכלב נטלו חלקם. מתלוננים ועדת קרח — לא היה להם חלק כלל בארץ, הבנים של המרגלים והמתלוננים, שלא קיבלו חלק בארץ מאבותיהם, נטלו חלק בארץ בזכות אבי אביהן ובזכות אבי אמותיהן שהיו בין יוצאי מצרים. עד כאן לשון הברייתא, ומעתה דנים במה שנאמר בה.

ותחילה שואלים: מאי משמע [מהי המשמעות], כיצד מובן הדבר מן המקרא דהאי [שכתוב זה]: "לשמות מטות אבתם" (במדבר כו, נה), ביוצאי מצרים כתיב [נאמר]? דלמא [שמא] לשבטים קאמר לה [אומר אותה] שיחלקו את הנחלות לפי מספר השבטים, לשנים עשר חלקים שווים, ולא לפי יוצאי מצרים! ומשיבים: דכתיב [שנאמר]: "ונתתי אתה לכם מורשה אני ה'" (שמות ו, ח), וכתוב זה משמעו שהארץ ירושה היא לכם מאבותיכם, והרי ליוצאי מצרים קאמר להו [אמר להם] את הדברים הללו. משמע מכאן שיוצאי מצרים הם שזכו בנחלת הארץ, ומהם מקבלים בניהם אחריהם.

(סימן לדיונים הבאים הוא: לרב תרבה נחלתו, בנות צלפחד, ובני יוסף, איכפל יהושע וכלב, חבלי מנשה בתי אבות יחשב).

אמר ליה [לו] רב פפא לאביי: בשלמא למאן דאמר [נניח לשיטת מי שאומר] כי ליוצאי מצרים נתחלקה הארץ, היינו דכתיב [זהו מה שנאמר בכתוב]: "לרב תרבה נחלתו ולמעט תמעיט נחלתו" (במדבר כו, נד), שיש חידוש בדבר, שאף שנשתנה מספרם בכניסה לארץ — מכל מקום קיבלו לפי היותם "רב" או "מעט" ביציאתם ממצרים.