שבת קיג ע"ב

דף קיג - ב

ודבר דבר -  שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, כגון בעניני מקח וממכר וחשבונות של חולין.

דבור הוא שאסור, אבל הרהור, כגון על הוצאות כספיות, מותר.

והוינן בה: בשלמא כולהו - לחיי. מובן הדבר מה הם.

אלא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול - מאי היא?

ומשנינן: כי הא דאמר רב הונא אמר רב, ואמרי ליה אמר רבי אבא אמר רב הונא: היה מהלך בשבת, ופגע באמת המים, אם יכול להניח את כף רגלו הראשונה מעברה השני של אמת המים קודם שתעקר רגלו השניה מעברה הראשון - מותר אפילו לקפוץ ולדלג עליה. שנחשב כהילוך בנחת. ואם לאו - אסור לדלג, שאין זה הילוך בנחת.

מתקיף לה רבא: היכי ליעביד?

אם ליקף להקיף מסביב את אמת המים - טירחא בהילוכו היא, שהרי קמפיש מרבה הוא בהילוכא.

ליעבר בתוך אמת המים עצמה בלא לדלג עליה - זימנין דמיתווסן מאני שיירטבו בגדיו במיא, ואתי לידי סחיטה.

אלא בהכרח, יש לך לומר כי בהא שצריך לדלג על אמת המים, כיון דלא אפשר בדרך אחרת שלא תיפגע בשבת - שפיר דמי.

אלא, מסביר רבא, שההילוך המיוחד לשבת הוא כענין דבעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לפסוע פסיעה גסה בשבת?

אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: פסיעה גסה נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. ומהדר ליה ומחזיר האדם לעצמו את מאור עיניו שניטל כשפסע פסיעה גסה, בשתיית היין של קידושא דבי שמשי, בכניסת השבת.

עוד בעא מיניה רבי מרבי ישמעאל ברבי יוסי: מהו לאכול אדמה טיט אדום בשבת? אמר לו: וכי בחול מי הותרה? שאני אומר: אף בחול אסור, מפני שהוא מלקה. מביאה את האוכלה לידי חולי.

אמר רבי אמי: כל האוכל מעפרה של בבל - כאילו אוכל מבשר אבותיו, הטמונים בעפרה.

ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורשמים.

דכתיב [בראשית ז] "וימח את כל היקום".

אמר ריש לקיש: למה נקרא שמה "שנער"?

לפי שכל מתי מבול ננערו לשם.

אמר רבי יוחנן: למה נקרא שמה "מצולה"?

לפי שכל מתי מבול נצטללו לשם.

ויש אומרים: כאילו אוכל שקצים ורמשים.

והוינן בה: והא ודאי איתמחויי איתמחו השקצים והרמשים מדור המבול ושוב אינם קיימים!?

ומשנינן: אמרי, כיון דמלקי, שמחלה את האוכל אותה, גזרו ביה רבנן שלא לאוכלה משום אוכל שקצים ורמשים.

דהא ההוא גברא דאכל גרגישתא, אדמת טיט נקי, ואכל גם תחלי, שחליים, שהם מין צמח, ונקלטו השחליים באדמה שבתוך מעיו וגדלו שם וקדחו ליה התחליה בלביה, שהגיעו השחליים עד לבו וקדחו בו חור, ומית.

כתיב [רות ג] "ורחצת וסכת, ושמת שמלתיך ".

והרי פשיטא שיש לה להתלבש בבגדים?

אמר רבי אלעזר: אלו בגדים מיוחדים, של שבת.

כתיב [משלי ט] "תן לחכם - ויחכם עוד".

אמר רבי אלעזר: זו רות המואביה ושמואל הרמתי.

רות - דאילו נעמי קאמרה לה "ורחצת וסכת ושמת שמלתיך עליך, ואחר כך - וירדת הגרן".

ואילו בדידה, ברות עצמה, כתיב: "ותרד הגרן", והדר, רק שם התלבשה, כדי שלא יבחינו בבגדיה המיוחדים - "ותעש ככל אשר צותה חמותה".

שמואל - ששמע קול מההיכל שקורא לו אך לא ידע מי הוא הקורא. ושאל את עלי מה לעשות.

דאילו עלי קאמר ליה [שמואל א, ג] "שכב, והיה אם יקרא אליך ה', ואמרת: דבר ה', כי שמע עבדך!".

ואילו בדידיה בשמואל כתיב ביה: "ויבא ה', ויתיצב, ויקרא כפעם בפעם: שמואל שמואל! ויאמר שמואל: דבר, כי שמע עבדך", ולא אמר שמואל: דבר, ה'! כי חשש שמא לא קולו של ה' הוא.

ועתה מביאה הגמרא כמה דרשות נוספות שדרש רבי אלעזר בפסוקי מגילת רות.

"ותלך ותבא, ותלקט בשדה";.

אמר רבי אלעזר: מלמד שהלכה ובאת, הלכה ובאת, עד שמצאה בני אדם המהוגנין שבקוצרים כדי לילך עמהם. "ויאמר בעז לנערו הנצב על הקוצרים: למי הנערה הזאת?"

וכי דרכו של בעז לשאול בנערה? וכי היה מסתכל בהן?

אמר רבי אלעזר: לפי שדבר חכמה ראה בה. שאם ראתה שני שבלין נופלים - לקטה, אבל אם ראתה שלשה שבלין שוכבות על הארץ יחד - אינה לקטה. וכך הוא דין לקט.

במתניתא תנא: דבר צניעות ראה בה. שאם ראתה שכחת שבלים עומדות - לקטה אותן כשגופה מעומד, ואם ראתה שכחת שבלים נופלות - לא התכופפה אליהן משום דרך צניעות אלא ליקטה אותן כשגופה מיושב.

"וכה תדבקין עם נערותי".

וכי דרכו של בעז לדבק עם הנשים?

אמר רבי אלעזר: כיון דחזא [רות א] "ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" אמר: שרי לאידבוקי בה.

"ויאמר לה בעז לעת האכל: גשי הלם".

אמר רבי אלעזר: נזרקה בו רוח הקודש ורמז רמז לה: עתידה מלכות בית דוד לצאת ממך, דכתיב ביה, בדוד המלך, "הלם";.

שנאמר [שמואל ב ז] "ויבא המלך דוד, וישב לפני ה'. ויאמר: מי אנכי, אדני ה', ומי ביתי, כי הבאתני עד הלם?"

"וטבלת פתך בחמץ".

אמר רבי אלעזר: מכאן שהחמץ יפה לשרב.

רבי שמואל בר נחמני אמר: רמז רמז לה - עתיד בן לצאת ממך, שמעשיו קשין כחומץ,, ומנו - מנשה.

"ותשב מצד הקצרים".

אמר רבי אלעזר: הושיבה מצד הקוצרים, ולא בתוך הקוצרים. והבדילו הקוצרים בינו לבינה. לפי שנזרקה בו רוח הקודש, ורמז רמז לה בכך, שעתידה מלכות בית דוד שתתחלק.

"ויצבט לה קלי ותאכל ותשבע".

אמר רבי אלעזר: לשון עשירות הוא.

ותאכל - בימי דוד, ותשבע - בימי שלמה, ותותר - בימי חזקיה.

ואיכא דאמרי: ותאכל - בימי דוד ובימי שלמה, ותשבע - בימי חזקיה, ותותר - בימי רבי.

דאמר מר: אהוריריה הממונה על הסוסים והפרידות דרבי - הוה עתיר עשיר יותר משבור מלכא.

במתניתא תנא: ותאכל - בעולם הזה, ותשבע - לימות המשיח, ותותר - לעתיד לבא.

ומצינו שנחלקו האמוראים האלו בדרש של פסוקים אחרים.

כתיב [ישעיהו י] בנבואתו של ישעיהו הנביא על חיל סנחריב:

"ותחת כבודו, יקד יקד - כיקוד אש";.

אמר רבי יוחנן: ותחת כבודו, כמו בתחתית כבודו של חיל סנחריב יקד יקוד אש, והיינו מתחת לבגדיו, ולא מתחת כבודו עצמו ממש.

ומבארת הגמרא כי רבי יוחנן דרש זאת לטעמיה. דרבי יוחנן קרי למאניה לבגדיו "מכבדותי".

וכך היא כונת הפסוק: ובתחתית הבגדים [שהם כבודו] של חיל סנחריב יקד יקוד אש, וגופם ישרף, אך בגדיהם לא ישרפו. רבי אלעזר אומר: ותחת כבודו - תחת כבודו ממש.

והיינו, שגופם ישרף, ובמקום ["תחת"] כבודו, [דהיינו, חיל סנחריב עצמו] - ישאר רק אפר ושריפה. רבי שמואל בר נחמני אמר: לא ישרף גופם. אלא תחת כבודו - יהיה כשריפת בני אהרן. מה להלן - שריפת נשמה וגוף קיים, אף כאן - שריפת נשמה וגוף קיים.

שסבר בפירוש המילה "תחת" כרבי יוחנן, שהיא "בתחתית", ואילו את המילה "כבודו" הוא מפרש כרבי אלעזר שהכונה לחיל סנחריב עצמו.

והכי קאמר קרא: ובתחתית חיל סנחריב יקד יקוד אש, אך הם עצמם לא ישרפו בה רק כבודם, והיינו, שתשרף נשמתם וגופם ישאר שלם. אמר רבי אחא בר אבא אמר רבי יוחנן:

ורחצת וסכת ושמת שמלותיך אמר ר' אלעזר אלו כלים של שבת. בגמ' דפיאה גרסי בני מערבא (פרק ח) אמר ר' חנינא צריך אדם שיהא לו שני עיטופין אחד לחול ואחר לשבת מה טעם שנאמר (רות ג׳:ג׳) ושמת שמלותיך עליך וכי ערומה היית אלא אלו בגדי שבת כדדרש ר' שמלאי בציבורא בכון חבריא לקיבלוה אמרו ליה ויי לנא כעטיפתנו בחול כך עטיפתנו בשבת אמר להם אעפ"כ אתם צריכין לשנות:
מה שריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים. משכחת לה בסנהדרין בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף נב) תניא אבא יוסי בן (ראסי) [דוסתאי] אומר ב' חוטין של אש יצאו מבית קודש הקדשים ונחלקו לד' ונכנסו ב' בחוטמו של זה וב' בחוטמו של זה ושרפוה והכתיב (ויקרא י׳:ב׳) ותאכל אותם אותם ולא בגדיהם:

וא"ל ר' יוחנן לחזקיה דאמרת לן פנים חדשות באו לכאן כיון דתרוייהו איפסיקו בתר דאיטמי ליה אע"ג דחדא חדא איתקנא ההוא [תקנתא] חדש הוא וכמאן דליתיה דמי והכא נמי לענין כל כלי בעלי בתים כיון שנקבן נקבין הרבה עד שהגיע לשיעור הוצאת רמון אע"ג דמיתקני כיון דפנים חדשות אתקינו טהור והכין נמי לענין פרץ אמה וגדרה כו' ואמר חזקיה על ר' יוחנן לית לן בר אינש אלא מלאך הוא אימא דאמר כגון דין בר אינש ומאן דליתיה הכי כבהמה הוא כנגד זה:
קיטרי נודות יין ושמן אע"ג דאית ליה ב' אוני שרי ליה להתירן לתרווייהו ולא אמרינן דחד מינייהו בטלה וכן קדירה של תבשיל מותר להתירה ואע"ג דאית ליה שלבא. פי' כגון דדי הכיור שמקלחין מים אע"ג דיכול לאודוקי המרק מן השלבא מותר להתירה:
קושרין דלי בפיסקיא. שהוא אבנט מפני שאינו קשר קיימא אבל לא בחבל. אוקימנא בחבל הגרדי ומשום גזירה. ור' יהודה מתיר סבר חבל דגרדי אי קטיר ליה בדלי קשר של עראי הוא ולאורתא שרי ליה מן הדלי משום דבעי ליה למלאכתו. לפי' כיון שאינו קשר של קיימא שרי ולא גזרי חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורמינן עלה [מי גזרי רבנן אטו חבל דגרדי] (איני דגרדי רבנן) הא תנן חבל דלי שנפסק לא היה קושרו אלא עונבו. ר' יהודה אומר כורך עליו פונדא וכו' ולא קא גזרו רבנן עניבה אטו קשירה. ושנינן קשירת חבל הגרדי בחבל דעלמא מיחלף לפיכך גזרינן אבל עניבה בקשירה הכירא רבה היא לפיכך לא גזרינן. לר' יהודה נמי דאסר בעניבה לאו משום דגזר עניבה אטו קשירה אלא משום דסבר עניבה קשירה מעולה היא. והאי דאמרי' בלולב הגזול כו' ובפרק המוצא תפילין דר' יהודה סבר עניבה קשירה מעולה היא הכא עיקרה ודרבא נמי תימא בחבל דגרדי דמתח ביה. דלא קטר ליה קשר של קיימא:
כלי קיואי הן כלי אומנות. האורג כגון האכסן והככר שהיריעה תלויה בו מלמעלה והככר שפשוטה עליו מלמטה מותר לטלטלו בשבת אבל העמודים התקועין בארץ אע"פ שכשעוקרן אינו מתכוין לעשות גומא והגומא ממילא קא מתגליא אעפ"כ אסור לטלו בשבת גזירה דילמא אתי לאשווי גומות ואע"ג כי הלפת וצנון הטמונים תחת הגפן אם היו מקצת עלין מגולין ניטלין בשבת ולא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות התם שדה ולא איכפת ליה בגומות לפיכך לא גזרינן אבל בית דקפיד בגומא גזרינן דילמא אתי לאשוויי גומות. אדם אחד מקפל כלים מלילי שבת לשבת ובשבת מצפרא לפניא ולשבת אחרת אבל שנים אין מקפלין כלי אחד דהוה ליה כמעשה אומן ואחד נמי אינו מקפל אלא כלים חדשים אבל ישנים לא דקיפולן מחזירן כחדשים ונמצאת כי היא מלאכה וצבועים נמי פאכה (צבועים) [ציבעיה] בדלא מקפלן משום הכי כמלאכה היא חשוב וכי אמרינן שמקפל אדם מתחלת יום שבת לסופו בשאין לו בגדים אחרים להחליף אבל יש לו להחליף אינו מקפל:
דיבור שאסור בשבת מפורש בפרק שואל אדם מחבירו ודר' זירא אמר רב ואמרינן לה א"ר אבא אמר רב הונא אידחיא לה מדרבא והיכא דלא ניחא ליה לאקופי דלא לאפושי הילוכא ולא ניחא ליה למיעבר במיא דלא ליתוסי מאניה ואתי לידי סחיטה קפיץ ליה לאמת המים ושרי אלא אוקימנא שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול אלא כדי [שיניח] ראשונה קודם שתיעקר שניה ולא יהא מנהגו שיהיו פסיעותיו גסות בשבת. פי' רבב כגון קירא והילקוסתא הנודע בבבל חלב ונפטא וזפת וכיוצא בהם:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פרש"י ז"ל כגון מקח וממכר וחשבונות וק"ל היינו ממצוא חפציך. ועיקר הפי' מפורש בירושל' א"ר חנינא בדוחק התירו שאילת שלום בשבת אר"ש בר אבא ר"ש בן יוחאי כד הוה חמי לאימי' משתעי סגי הוה א"ל אימא שבתא הוא. תני אסור לאדם לתבוע צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר"ח בר אבא מהו מימר (רוענו) [רענו] פרנסנו א"ל טופס ברכה כך היא מכאן נראה שמנהגם לא היה לאומרו אלא לומר ברכת נחמה כמו שאנו אומרים שאם היה מנהג לאומרו לא היה שואל מהו למימר הכי אלא היה לו להקשות והרי אומר (רוענו) [רענו]פרנסנו ומ"מ אם רצה אומר כן שטופס ברכה כך הוא בחול וא"צ לשנות אבל לשאול צרכיו מעצמו אסור. ואני תמה בין בחול בין בשבת (רוענו) [רענו] פרנסנו בבונה ירושלים מאי בעי ושמא בברכת הזן היו אומרים כן כמו שאנו אומרים בה לא חסר לנו ולא יחסר לעולם ועד:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פירש רש"י ז"ל: כגון מקח וממכר וחשבונות. והקשו עליו דהיינו ממצוא חפצך. אבל בירושלמי (דפרקין ה"ג) אמרינן שאפילו דבור בעלמא לרבות בו כדרך שהוא מרבה לדבר בחול אסור, דגרסינן התם: אמר ר' חנינא בדוחק התירו שאלת שלום בשבת, אמר ר"ש בר אבא ר"ש בן יוחי כד הוי לאמיה משתעי סגיין הוה אמר לה אימא שבתא היא, תני אסור לשאול צרכיו בשבת, ר' זעירא שאל לר' חייא בר אבא מהו למימר רוענו זוננו פרנסנו, א"ל טופס ברכה כך הוא.

היה מהלך בשבת ופגע באמת המים אם יכול להניח רגלו ראשונה קודם שתעקר שניה כגון שאין רחבה יתר מפסיעה אחת מותר אף לדלג בשתי רגליו כאחת ואם לאו אסור שהרי דלוג וקפיצה הלוך חול הוא ומ"מ אם לא היה אפשר לו אלא בדלוג כגון שאם ילך למקום שאמת המים כלה או קצרה בו ביותר נמצא מרבה בהלוך ואם ישים רגלו בתוך אמת המים שמא יטמינו בגדיו ויבא לידי סחיטה יעברנה אף בדילוג וקפיצה וכן דרשו שלא להשתדל בעסקיו אף בדברים ממצוא חפצך חפציך אסורין וחפצי שמים מותרים כגון עסקי צבור או רבים וארוסין ושדוכין ופסיקת צדקה ופסיעה גסה לילך לבית הכנסת ובית המדרש והשתדלות בהצלת נפשות הא כל הילוך לצורך חול אסור והוא שאמרו בערובין לא יטייל אדם לסוף שדהו בשביל לידע מה היא צריכה וכן כל כיוצא בזה ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול שלא יוציא דבריו לבטלה ובעסקי הבאי וכל שכן במקח וממכר וחשבונות אלא בדבר תורה ואם אינו כדאי לדברי תורה יתעסק בנפלאות השם ובמצותיו וכיוצא בזה בענינים אלו ודרך צחות אמרו בירושלמי אמיה דרבי שמעון בן יוחאי כד הות מישתעיא סגין הוה אמר לה שבת היום ואע"פ שהדבור אסור הרהור מותר כגון שיהרהר כך וכך הוצאה אני צריך לזה שלא נתנה תורה למלאכי השרת:

אלו שאוכלים עפר ואדמה דרך רפואה לקצת חליים ידועים בתאות הדברים הרעים בשבת אסור כשאר הרפואות ואף בחול צריך להזהר בכך מפני שהיא מלקה ומביאה לידי חולי:

אע"פ שהצניעות משובחת אצל הכל בנשים מיהא משובחת ביותר וראוי לה שתצדד עצמה בכל צד שלא יהא שום צד של פריצות נמצא בה דרך הערה אמרו ברות המואביה ויאמר בועז לנערו למי הנערה הזאת וכי דרכו של בועז לשאול בנערה אלא דבר חכמה ראה בה שתים לקטה שלש לא לקטה וכמו שידעת שנים לקט שלש אינם לקט ויש אומרים דבר צניעות ראה בה עומדות מעומד נופלות מיושב ואינה שוחה ליטלן כדי שלא יראה משוקה לאחריה כלום ולמדת מכאן שאף שכחת קמה שכחה היא ובתורת לקט שהרי עומדות פירושו שלא נקצרו ודבר זה דוקא בנקצרו סביבותיה כולם עד שאם יכפפוה אין ראשה מגעת לקמה שבצדה וכל כיוצא בזה אינה יכולה ליקצר עם הקמה:

דבורך כו'. כאלו כתיב מדבר דבר דמ' מעשות חפציך קאי נמי אדבר דבר וענינו שהדבור במלאכת שבת כמעשה כמ"ש בבריאת שמים וארץ דכתיב (כי בו שבת) [וישבות] מכל מלאכתו אשר עשה וכתיב בדבר ה' נעשו וק"ל:

כאלו אוכל מבשר כו'. פירש"י אבותיו שמתו שם בגולה עכ"ל דאי משום מתי מבול לאו אבותיו הוא ומש"ה לא פריך הא אתמחוי אתמחי אלא למ"ד משום כאוכל שקצים ורמשים דמבול דכתיב ביה וימח וגו' ונראה דבא"י אין לחוש משום אבותיו שמתו בא"י כיון דמציינין קברות ומטהרין אותם אין לחוש שיאכל עפר המת דמה"ט גזרו טומאה על ארץ נכרים אגושא ואאוירא ולא גזרו על כך בא"י וק"ל:

אלו בגדי שבת כו'. עיין פירש"י ועי"ל מדכתיב שמלותיך לשון רבים ולא כתיב שמלתך דרשו אלו בגדי שבת דלבשה בגדי חול וגם בגדי שבת לקחה עמה ולא הלבשתן עד אחר שירדה לגורן כדי שלא יאמרו זונה היא ובהא נעמי נמי חשה שלא תלבשה בגדים נאים של שבת עד אחר שתרד לגורן והיינו דכתיב ושמת ולא כתיב והלבשת והיינו תן לחכם בלבישה ויחכם עוד ברחיצה וסיכה ודו"ק:

דאלו עלי קא"ל שכב וגו' ואמרת דבר ה' וגו' ויאמר שמואל דבר וגו'. יש לעיין בזה מאי תן לחכם ויחכם עוד דמה חכמה נתן לו אם שיאמר ה' א"כ מאי ויחכם עוד שהרי שמואל לא אמר כן וי"ל משום דכל ג' פעמים ראשונים דקרא אותו הקב"ה והוא לא ידע לא אמר רק הנני ולא אמר כי שומע עבדך שחשב שעלי היה קוראו וא"ל עלי שהקב"ה קורא אותו וע"כ יאמר דבר ה' כי שומע עבדך והיינו תן לחכם והוא התחכם עוד מן הספק שאמר כמ"ש לו עלי לומר כי שומע עבדך דשמא הקב"ה קוראו ולא אמר ה' דשמא אין זו שכינה ודו"ק:

שהלכה ובאת כו'. במדרש עד לא אזלת אתת והוא אומר ותבוא ואח"כ ותלקט אלא שהיתה מסמנת הדרכים כו' כפירש"י בספר רות ע"ש והכא דרשו מכח הך קושיא ותבא ואח"כ ותלקט וגו' שהלכה ובאת למצוא בני אדם המהוגנים כו' ופירש"י מהוגנים שבקוצרים לילך עמהן עכ"ל ולא ניחא ליה לפרש שהלכה ובאת למצוא עניים מהוגנים שילקטו עמה דמה היה לה לחוש על כך אבל על קוצרים ודאי דהיה לה לחוש ועוד שלא הוזכר בקרא שלקטו אחרים עמה אבל הקוצרים הוזכרו בקרא וק"ל:

דבר חכמה כו'. נקט הכי דדינא הכי הוא אליבא דב"ה ממתני' דמס' פאה וקשה דשאר עניים ודאי נמי היו מדקדקין בכך לב"ה ב' לקט וג' אינו לקט לב"ש ג' לקט וד' אינו לקט ומאי דבר חכמה ראה בה ונראה לפרש ע"פ שמפרשים פלוגתייהו בירושלמי טעמא דב"ה ב' שנאמר לעני ולגר תעזוב אותם וטעמא דב"ש ג' שנאמר לגר ליתום ולאלמנה ע"ש בפי' הר"ם והר"ש והשתא רות שהיתה גיורת וענייה ואלמנה והיתה ראויה ליטול גם שלש דאפשר דב"ה מודה בהא דיש לעזוב לה ג' וקאמר דבר חכמה היה בה שלא תהיה נחשבת לג' המדוכים האלה וע"כ לא נטלה רק שתים לקע כשאר סתם בני אדם אליבא דב"ה וק"ל:

וכי דרכו של בועז לידבק כו'. לכאורה ממלת תדבקין שאמר לה ודאי דלא משתמע שדרכו לידבק עם הנשים דלא קא"ל אלא שהיא תדבק בנערותיו וי"ל דמ"מ לא הל"ל לה לישנא דדבוק דנאמר בדבוק נשים כמ"ש ודבק באשתו וגו' ותדבק נפשו בדינה וגו' אלא דהל"ל וכה תהיה עם נערותי אלא לדרשה וא"ל הכי לרמז שנאמר ורות דבקה בה אמר דשרי לאידבוקי בה ולא תאסר לבא בקהל דמואבי ולא מואבית כמפורש במס' יבמות ודו"ק:

עתידה מלכות כו'. דמלת הלום הוא מיותר דלא הל"ל לה אלא גשי ואכלת מן הלחם אלא דרמז לה שמלכות בית דוד יצא ממנה דכתיב כי הביאתני עד הלום וע"ש הראוי למלכות בית דוד כתר הולמתו כדאמרי' פ' כל הצלמים ולכך הלם חסר וי"ו ע"ש הולמתו וק"ל:

שהחומץ כו'. דמאי רבותיה שא"ל וטבלת פתך וגו' שזה ודאי מאכל פועלים אלא אשמעינן קרא למר שהחומץ יפה לשרב ולמר רמז לה כו'. שמעשיו קשין כחומץ ומנו מנשה דלא מצינו בכל מלכי יהודה שהרשיעו כל כך כמנשה ונתיישן כ"כ במלכותו חמשים וחמשה שנים כחומץ הזה שכל עוד שמתיישן הוא יותר קשה וק"ל:

ולא בתוך כו'. עיין פירש"י ובפשיטות י"ל דמצד הקוצרים קרא דלא צריכה אלא לדרשה לדיוקי מיניה ולא בתוך הקוצרים היינו שלא יהיה מלכות בית דוד בתוך ישראל רק מצדם שיהי' להם מלוכה אחרת:

ותאכל בימי דוד כו'. גם זה קרא דלא צריכה אלא דרמז לה ותאכל בימי דוד כו' כפירש"י לשון עושר הוא דוד ושלמה וחזקיהו כו' ע"ש ונראה לפום הך דרשה קמייתא דוד ושלמה וחזקיה יש לפרש כמשמעה על רות גופה ותאכל בימי דוד ותשבע בימי שלמה שהיחה חיה עדיין בימי דוד ושלמה כדאמר ר"א גופא בס"פ הספינה וישם כסא לאם המלך היא רוח אמה של מלכות ותותר בימי חזקיהו שלא חיתה כ"כ וכן לדרשה בתרייתא ותאכל בעולם הזה כו' יש לפרש על רות גופה וק"ל:

ותחת כבודו כו'. פירש"י ה"ג כו' ולפירושו לא פליגי ר"י ור"א אלא במשמעות דורשין ובתרתי בלשון כבודו ובלשון תחת וזהו דוחק ואינו מוכרח אלא דר"א נמי קרי למאני מכבדותיה ולא פליג בהא אר"י אלא בהא פליג דתחת משמע ליה לשון חליפין וס"ל דבגדים נשרפו והכא קאמר כבודו ממש דהיינו בגדים נשרף ותחתיו יהא אפר ושרפה כיקוד אש והשתא ניחא דג' מחלוקת בדבר לר"י נשרף הגוף ולר"א נשרפו הבגדים ולרשב"נ שריפת הנשמה ודו"ק (כיצד מברכין ע"ש):

בגמ' איתמחויי איתמחי אלא כיון וכו' כצ"ל:

ההוא גברא דאכל גרגישתא וכו' טיט יוצר כן פירש בערוך:

גמ' שכל מתי מבול נצטללו לשם וי"א כאלו אוכל שקצים ורמשים והא ודאי אתמחויי אתמחי אלא כיון דמלקין כו' כצ"ל. ונ"ב מתי ס"א מימי עולם:

רש"י בד"ה ה"ג כו' כר' יוחנן מדדריש ותחת כבודו כו' הד"א:

גמרא אר"ל למה כו' שכל מתי מבול ננערו לשם. אר"י למה כו' שכל מתי מבול כו'. נ"ל לגרוס בתרווייהו ואמר בו' שזה לראיה להא דלעיל. ובזה לא נצטרך להגהה שהוסיפו בד"ח בסמוך וי"א כאלו אוכל כו':

שם אמר כיון דמילקי גזרו ביה רבנן. ק"ק לפ"ז מאי איריא בבל דוקא:

שם א"ר אלעזר (כצ"ל בלי י') דבר חכמה כו':

רש"י ד"ה עומדות. ששכח כו' דשכחת קמה נמי הוי שכחה. הנה דלג מלקט שבדבור דלעיל לשכחה. משמע דלא ס"ל לקט במחובר. אבל דעת הרמב"ם דיש לקט גם במחובר הבאתי דבריו בפ"ד דפאה מ"י:

רד"ה ותחת כבודו. איידי כו'. ויל"פ ג"כ משום דאייתא לעיל הא דר"י קארי למאני מכבדותי:

מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וְכוּ'. נראה לי בס"ד הכונה הוא כך, אחר דמצינו דרבי בעא על שבת משמע דפשיטה ליה דבחול מותר ולא נסתפק אלא בשבת דשמא משום טרחה ויגיעה דאיכא בפסיעה גסה אסור, ורבי ישמעאל ברבי יוסי לא אמר לו דאסור בחול הלכה פסוקה משם אביו או משאר רבותיו, אלא רק מסברה דנפשיה הוא דאמר ליה שֶׁאֲנִי אוֹמֵר וכו', ואם כן מסתמא דרבי דהוה פשיטה ליה דמותר בחול לא הדר ביה מכח סברה דנפשיה דרבי ישמעאל שהיה תלמידו של רבי, ובפרט כי מלשון השאלה משמע שכן עמא דבר בהיתר. על כן השתא דרשת 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' שֶׁלֹּא יְהֵא הִלּוּכָךְ שֶׁל שַׁבָּת כְּהִלּוּכָךְ שֶׁל חֹל אתייא על פי סברת רבי דסבר בחול מותר. ולכן קאמר הש"ס מַאי הִיא? כִּדְבָעָא מִינֵיהּ רַבִּי וכו', כלומר זה המאמר אתי כפי הבעיא של רבי ולא כפי התשובה של רבי ישמעאל ברבי יוסי שהוא סובר גם בחול אסור, ויתכן דדריש רבי ישמעאל 'מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ' כההיא דעירובין (דף לח:) דלא יטייל אדם בסוף שדהו בשבת לראות מה היא צריכה דמייתי הרי"ף ז"ל.

שֶׁאֲנִי אוֹמֵר פְּסִיעָה גַּסָּה, נוֹטֶלֶת אַחַת מֵחֲמֵשׁ מֵאוֹת מִמְּאוֹר עֵינָיו שֶׁל אָדָם וְכוּ'. נקיט האי לישנא 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' להגיד שאין דבר זה מקובל אצלו מאביו או שאר רבותיו וכמ"ש לעיל. ונראה לי דרבי ישמעאל הרגיש בדבר זה מדעתו לחשוב פסיעה גסה לטרחה גדולה, מפני שהיה בעל בשר וכרס רחבה מאד והיה רואה ומרגיש בטרחה של פסיעה גסה טפי, והיה מעריך בדעתו על שאר אדם אף על פי שאין להם כרס רחבה כמוהו, עם כל זה ודאי יש להם איזה יתרון בטרחה פסיעה גסה, ולכך הסכימה דעתו לאסור, לכך אמר לו 'שֶׁאֲנִי אוֹמֵר' כלומר אני הרגשתי בזה מצד עצמי. ונראה לי בס"ד דמלוי פְּסִיעָה גַּסָּה כזה פ"ה סמ"ך יו"ד עי"ן ה"א גימ"ל סמ"ך ה"א עולה [570] תק"ע כמנין 'יאבד אחד מת"ק' [570].

וּמְהַדַּר לֵיהּ בְּקִדּוּשָׁא דְּבֵי שִׁמְשֵׁי. נראה לי בס"ד הטעם שיועיל לזה קִדּוּשׁ הַלַּיְלָה ולא קִדּוּשׁ הַיּוֹם? היינו כי בלילה יש שבעים תיבות של וַיְכֻלּוּ [35] ושל בִּרְכַּת הַקִּדּוּשׁ [35], שהם ל"ה ול"ה מספר ע', ואומרים זה על ה'יַיִן' [70] שהוא מספר ע', לאור שני 'נֵר' [250] שעולים ת"ק [500], הרי כאן ע' של קריאה, וגם ע' של יַיִן, כנגד שני עינים של אדם שחסר מהם אחד מת"ק [500] שהוא סך הרמוז בשתי נר של שבת. לכך של לילה מסוגל לדבר זה. ובזה יובן (בראשית מט, יב) חַכְלִילִי עֵינַיִם מִיָּיִן, חַכְלִילִי לשון כחל המחזק את העינים כמו שכתב מהרח"ו ז"ל בספר עץ הדעת טוב, ויין הוא יין הקדוש שיוצא מן הענבים שהם ב' עֵינַיִם לכך מגין על העינים.

"וְשַׂמְּתְּ שִׂמְלֹתַיִךְ" וְגוֹ' אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: אֵלּוּ בְּגָדִים שֶׁל שַׁבָּת. פירש רש"י 'שמלות מיוחדות והיינו דשבת' הא דקרי לשמלות דשבת מיוחדות לה, כי ידוע שהשבת הוא מלכות ורות היתה בחינת מלכות, ולכן על שמלות שבת אמרה שִׂמְלֹתַיִךְ המיוחדות לה. אי נמי כל צדיק וצדקת שמלות שבת נקראים מיוחדות להם, דאיתא בס' הכונות (דף סג) קבלתי ממורי ז"ל שכפי הצבע וגוון המלבושים שלובש האדם ביום שבת בעולם הזה כן ממש יתלבש בגן עדן אחר הפטירה תמיד ביום שבת עיין שם. ועל כן מיוחדות להם שיש ליופים ומראיתם קיום ונצחיות לבעליהם. ונראה לי בס"ד דרבי אלעזר מפיק לה מדכתיב 'שִׂמְלֹתַיִךְ' ולא אמרה 'שַׂלְמוֹתֶיךָ' דאף על גב ד'שִׂמְלָה' ו'שַׂלְמָה' ענין אחד הם על כל זה בגד החשוב נקרא שִׂמְלָה, ולכן כתיב (שמות יב, לה) כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּשְׂמָלֹת, דאיירי שם בבגדים החשובים, וכן (ישעיהו ג, ו) שִׂמְלָה לְכָה קָצִין תִּהְיֶה לָּנוּ, אבל שלמה נקרא בגד הגרוע, ולכן כתיב (שמות כב, ח) עַל שֶׂה עַל שַׂלְמָה, וכיון דאמר לו 'שִׂמְלֹתַיִךְ' דרש לה בגדי שבת שהם חשובים שנקראים שִׂמְלָה. ועל דרך האמת נראה לי בס"ד דבגד שבת נקרא שִׂמְלָה שהוא אותיות 'שם לה' כי שם אדנ"י המתגלה בשבת הוא גימטריא ל"ה במילוי מלואו, מה שאין כן בחול הוא ל"ד וכנזכר בשער הפסוקים בסוד הכתוב (במדבר יד, יז) וְעַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי, ודו"ק.

"תֵּן לְחָכָם וְיֶחְכַּם עוֹד" (משלי ט, ט) אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: זוֹ רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה וּשְׁמוּאֵל הָרָמָתִי. הקשה הרב אם לבינה (דרוש טו דף קסז) דלא יצרך לומר כן אלא בדבר שהמתחיל שהוא הנותן הורה בו קצת מן החכמה והמקבל גמר אותה והשלימה מדעתו, אבל הכא לא הוה הכי, דנעמי אמרה (רות ג, ג) וְרָחַצְתְּ וָסַכְתְּ וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן, אין נראה דבר זה בחכמה כלל! ורות עשתה כל המעשה בחכמה שירדה הגורן והדר עשתה, וכן גבי עלי שאמר לשמואל שיאמר (שמואל א' ג, ט) דַּבֵּר הֳ' אין בדברים אלו ראשית חכמה כלל! ורק שמואל שהשיב דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ הורה על החכמה בדבר שפתיו עד כאן דבריו יעוין שם. ונראה לי בס"ד דנעמי התחילה בחכמה באמרה וְיָרַדְתְּ הַגֹּרֶן אף על גב דקרינן וְיָרַדְתְּ יש אם למסורת, שבאמת היא אמרה וְיָרַדְתִּי ואנן קרינן וְיָרַדְתְּ, ורצונו לומר זכותי ירד עמך, ובזה הודיעה לה דכפי הסדר שציותה אותה לעשות כאן סיכה ורחיצה אז יש בהליכתה בדרך סכנת החשד שהרואה יחשוד אותה בדבר רע, ולכך צריכה היא לשלוח עמה זכות שלה!
משל לאב שאמר לבנו קום לך לבית פלוני ואני אלך עמך לשמרך בדרך להגין עליך, אמר הבן הנה הדרך הוא דרך המלך ורבים עוברים ושבים בו למה אמר שיבא עמי לשמרני ולהגין עלי? שמע מניה יש דבר סכנה בדרך וחדל ללכת! וכן כאן כיון שאמרה לה וירדתי הגורן אמרה רות שמע מינה יש איזה סכנה שצריך לי שמירה, ואז נתנה לבה להבין מה סכנה יש? והשכילה להבין שיש סכנת חשד! ובהבנה זו שלה הוסיפה חכמה שלא תצטרך להגנה של זכות חמותה אלא תעשה הכל אחר ירידת הגורן, ולפי זה נמצא נעמי התחילה בדבר שפיה פתחה בחכמה לרות. וכן עלי נמי התחיל לעורר את לב שמואל בחכמה, שרמז לו שיש צד להסתפק אולי לא דבר ה' הוא זה, והיינו דאמר לו וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' ותיבת 'וְהָיָה' לשון יתר, דהוה ליה למימר וְכִי יִקְרָא אֵלֶיךָ, אך ידוע 'אין וְהָיָה אלא לשון שמחה' והגיד לו בזה שלא יאמר דַּבֵּר הֳ' אלא עד שיראה סימן זה, והוא כשהנביא שומע דַּבֵּר הֳ' מוכרח שיתמלא שמחה גדולה מאליו, וזה סימן מובהק שהוא שומע דַּבֵּר הֳ' ואינו מוטעה ושוגה בו. ולזה אמר וְהָיָה אִם יִקְרָא אֵלֶיךָ, רצונו לומר אם תרגיש בשמחה בעת שיקרא אליך, אז וְאָמַרְתָּ דַּבֵּר הֳ' שזה הוא סימן מובהק שהוא דבר ה'. ומדבריו משמע אם לא יראה סימן זה של השמחה צריך לחוש אולי אין זה דבר השם יתברך.
משל לבן שהלך למסיבה של משתה אחד, אמר לו אביו בא ואעשה לך סימן בגלימא שלך שלא תתחלף בגלימא אחרת בעת שתפשוט אותה שם במסיבה, אמר הבן מדברי אביו משמע שיש לאחרים גלימא כזאת הגלימה שלי ולכן רוצה לעשות לי בה סימן, אז נתחכם אותו הבן שלא רצה לסמוך על הסימן שעשה אביו, כי אמר שמא גם אחרים יש להם סימן כזה בגלימתם, ואם כן אפשר שתתחלף גלימתי גם עתה, אלא טוב שלא אפשוט הגלימה מעלי כלל ועיקר. וכן כאן אחר שראה שמואל שעשה לו עלי סימן לדעת שהוא דַּבֵּר הֳ' על ידי שמחה שיהיה לו, שאם לא יראה הסימן הזה יש לחוש אולי לא דבר ה' הוא זה, אז נתחכם שמואל יותר שאפילו ראה הסימן הזה לא סמך עליו, ולכך אמר דַּבֵּר כִּי שֹׁמֵעַ עַבְדֶּךָ.

וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה?. נראה לי בס"ד הכונה דהוה ליה למימר מִי זֹאת, וכיון דאמר 'הנערה' משמע רצונו לומר דמשום היותה נערה לכך אני שואל עליה, שאם היתה אשה לא היה ראוי לשאל עליה, ועל זה מקשי וְכִי דַּרְכּוֹ שֶׁל בֹּעַז לִשְׁאֹל בְּנַעֲרָה? פירש דבעז שהיה אדם חשוב וגדול הדור אפילו בנערה שאינה אשה נמי אין ראוי לשאל! ומה שאמר דְּבַר חָכְמָה רָאָה בָּהּ, יש להקשות ידיעת ההלכה לא נקראת חכמה! כי נעמי ודאי למדה את רות הלכות אלו ולא עשתה מצד שכלה וחכמתה. והנה פירוש מהרש"א יבא על זה לנכון, אך אנא עבדא אשלים את דבריו, דבאמת בית הלל ובית שמאי כל חד יהיב טעמא לדבריו, נמצאו אלו ואלו דברי אלהים חיים, ואף על גב דעתה קיימא לן כבית הלל מפני בת קול, הנה באותו זמן דקדים לא היתה הלכה פסוקה אלא יש עושין כבית שמאי וסומכין על פסוק (דברים כד, יט) לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ויש עושין כבית הלל וסומכין על פסוק (ויקרא יט, י) לֶעָנִי וְלַגֵּר, ובודאי נעמי בעת שלמדה את רות הלכות לקט ושכחה אמרה לה יש סומכין על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר, ויש סומכין על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה, ואת תעשי כאשר תחפוצי. ורות היתה חכמנית לא רצתה לעשות כסברת בית שמא, משום דסברה זו סמוכה על פסוק לַגֵּר לַיָּתוֹם וְלָאַלְמָנָה והיא אינה רוצה להחזיק עצמה בסוג 'אַלְמָנָה' דאם כן יהיה לה דין 'קַטְלָנִית' ולכן בחרה למיזל בתר סברת בית הלל, כי סברה זו סמוכה על פסוק לֶעָנִי וְלַגֵּר שהיא החזיקה עצמה לעניה וגיורית דאזיל מנה דין קטלניית, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, וזהו דבר חכמה שמצא בה!

עוֹמְדוֹת מְעֻמָּד נוֹפְלוֹת מְיֻשָּׁב. נראה לי לכך אמר הַנַּעַר (רות ב, ז) וַתָּבוֹא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה וכו', כלומר מה שאתה רואה יושבת ונוטלת אין זה אלא עתה לפניך עושה כן, אבל קודם שבאת עתה לא ראיתיה יושבת ונוטלת, אלא וַתַּעֲמוֹד מֵאָז הַבֹּקֶר וְעַד עַתָּה.

עֲתִידָה מַלְכוּת בֵּית דָּוִד שֶׁתִּתְחַלֵּק. נראה לי בס"ד מספר בֹּעַז וְרוּת [500] עולה פתרה [500] שהוא שלחן כינוי למלכות, כמ"ש רבותינו ז"ל (יומא עב:) של שלחן זכה דוד ונטלו, ולזה אמר (רות ד, יא) לבעז וַעֲשֵׂה חַיִל 'בְּאֶפְרָתָה' 'אב פתרה' כמו (בראשית מה, ח) וַיְשִׂימֵנִי לְאָב לְפַרְעֹה, נמצא המלכות רמוזה בו ובה, ולכן כיון שהקוצרים היו מפסיקים בינה לבינו זה סימן על מלכות שתתחלק, כי המלכות רמוזה בו ובה ביחד. ונראה לי כשאמר לה גֹּשִׁי הֲלֹם רמז לה ביחוד על צד הקוצרים, לכך אמר כאן רֶמֶז רָמַז לָהּ.

אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן:"וְתַחַת כְּבֹדוֹ" וְלֹא כְּבוֹדוֹ מַמָּשׁ. הנה לרבי יוחנן נשרף הגוף ולא נשרפו הבגדים, וכמו שנאמר רש"י ז"ל. וצריך להבין למה נעשה נס כפול, כי דבר זה שנשרף הגוף ולא נשרף הבגד שעמו הוא נס פלאי, ולמאי הוצרך זה, וסגי בנס העיקרי של שריפת הגוף שבזה נעשית הצלת ישראל מאויביהם?
ונראה לי, כדי שבזה יתברר ויוודע תוקף הנס ועוצמו וגודלו, יען כי בזה נודע מספרם כמה היו שמנו בגדיהם וידעו, ואם היה נשרף הכל לא היה נודע מספרם.
ונראה לי, שזכו לנס כפול בזכות התורה שהרביץ חזקיהו המלך עליו השלום בימים ובלילות. שהיה לימוד כפול ימים ולילות, וכמו שנאמר 'חֻבַּל עֹל מִפְּנֵי שָׁמֶן' (ישעיה י, כז) חֻבַּל עֻלּוֹ של סנחריב מִפְּנֵי שְׁמָנוֹ של חזקיהו, שהיה דולק בבתי מדרשות, שגזר שיעסקו בתורה בימים ובלילות (סנהדרין צד:).

ודבר דבר שלא יהי דבורך של שבת כדבורך של חול. פגם דיבור חול בשבת הוא חמור מאד ונראה הטעם דשבת רומז למ' ומ' היא בחינת דבור ולכן פגם הדבור בשבת חמור מאד ומי שנזהר בו גדול שכרו מאד וכן כתיב ודבר דבר אז תתענג על ה' סמך אז תתענג לודבר דבר:

תן לחכם וכו' זו רות המואביה וכו' עמ"ש אני בעניי בקונטריס שמחת הרגל רות דף כ"ט ובמ"ש בסמוך וכי דרכו של בעז לשאול בנערה ע"ש בקונטריס הנזכר דף כ"א ע"ב ע"ש:

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. כגון מקח וממכר וחשבונות: הרהור מותר. להרהר בלבו כך וכך יציאות אני צריך להוציא על שדה זו: אם יכול להניח רגלו ראשונה. שעקר מצד זה להניח לצד זה: קודם שתעקר שניה. שאין רחבה יותר מכדי פסיעה ורגלו אחת לצד זה ושניה לצד זה: מותר. אף לדלג ולעקור את זו קודם שנחה ראשונה: אסור. לקפוץ: ליקף. למקום שהאמה כלה שם: ליעבר. שישים רגלו במים: זימנין דמיתווסן מאניה. ישורו במים: שפיר דמי. לדלג: מהו לפסוע פסיעה גסה. מי עבר משום מעשות דרכיך פסיעה גסה יותר מאמה פסיעה בינונית אמה: קידושא דבי שמשי. השותה מיין של קידוש בלילי שבתות: מהו לאכול אדמה. ארזיל''א בלע''ז מי גזרו בה משום שחיקת סמנים כשאר רפואה או לא: שהיא מלקה. מביא לידי חולי: מבשר אבותיו. שמתו שם בגולה: שקצים ורמשים הא ודאי אתמחוי אתמחו ולא נעשו עפר: אלא כיון דמלקי. גזור בה משום אוכל שקצים ורמשים: קדחו ליה תחלא. נקלטו השחלים באדמה וגדלו במעיו ונגע בלבו ומת: שמלותיך. וכי ערומה היתה אלא שמלות מיוחדות והיינו דשבת: ותרד הגורן והדר ותעש. שם סכה ולבשה שמלות נאות שלא יפגשו בה כשהיא מקושטת ויאמרו זונה היא: שמואל. שהיתה שכינה קוראה לו מתוך ההיכל ולא היה יודע מי קורא לו וכתיב התם ויבן עלי כי ה' קורא לנער ויאמר לו לך שכב והיה אם יקרא אליך ואמרת דבר ה' כי שומע עבדך והוא לא רצה להזכיר השם שמא אין זו שכינה: בני אדם המהוגנין. שבקוצרים לילך עמהם: לישאל בנערה. כל נערות שרואה היה דרכו לישאל מי הן א''כ מסתכל בהן היה: שני שבלין לקטה. כשהיא רואה שני שבלין שנפלו מן הקוצרים לוקטתן אבל שלש שוכבות יחד אין לוקטתן דהכי היא מתניתין (פאה פ''ו משנה ה) שני שבלים לקט ג' אינו לקט: עומדות. שבלים עומדות ששכח בועז לוקטת מעומד דשכחת קמה נמי הוי שכחה: נופלות. אותן שנשרו מן הקוצרים לוקטת מיושב ואינה שחה ליטלן משום צניעות: רמז רמז לה. רוח הקדש נזרקה בו: מצד הקוצרים. כל הקוצרים הפסיקו בינו לבינה ולא הושיבה בתוכם או אצלו רוח הקדש נזרקה בו ולרמז שמלכות בית דוד היוצאת משניהם עתידה ליחלק דאילו ישבה בתוכם לא היה זה רמז הפסקה בין שניהם: ותאכל ותשבע. לשון עושר הוא דוד שלמה וחזקיה כתיב בהן עושר שהיו מביאים להן כל מלכי ארץ מנחה: אהוריריה. ממונה על הסוסים ופרדות שלו: ותחת כבודו. איידי דאיירי בקרא בפלוגתא דרבי יוחנן ור''א ורבי שמואל בר נחמני נקטיה להאי הכא: ה''ג רבי יוחנן אומר תחת כבודו ולא כבודו ממש רבי יוחנן לטעמיה דר''י קרי למאניה מכבדותי רא''א תחת כבודו ממש ר' שמואל בר נחמני אומר תחת כבודו כשריפת בני אהרן כו' והכי פירושא בין לרבי יוחנן בין לר''א גופן נשרף אלא רבי יוחנן משמע ליה תחת כבודו כמו תחת רגליו לשון תחתית וכבודו היינו בגדיו וה''ק תחת בגדיהם של חיילותיו של סנחריב יקד יקוד ולא בגדיהם נשרפו ור''א משמע ליה תחת לשון חליפין כמו ישלם תחת השור (שמות כא) משום דר''א לא קרי למאני' מכבדותיה לכך ע''כ כבודו היינו גופו וה''ק כבודו ממש ישרף ותחתיו יהא אפר ושריפה כיקוד אש ורבי שמואל משמע ליה תחת כר' יוחנן וכבודו כר''א הלכך קרא כר' יוחנן מידרש ותחת כבודו נשרף ולא כבודו ממש והאי כבודו גופו הוא והלכך כשריפת בני אהרן שריפת נשמה וגוף קיים כדאמרינן בסנהדרין בד' מיתות (ד' נב.):

שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. פי' בקונטרס כגון מקח וממכר ואין נראה לר''ת דהא כבר נפקא ממצוא חפצך אלא אומר ר''ת כדאמר בויקרא רבה (פ' לד) ר''ש בן יוחי הוה ליה אימא סבתא דהות מישתעיא סגיא אמר לה אימא שבתא הוא שתקה משמע שאין כל כך לדבר בשבת כמו בחול ובירושל' אמרי' בטורח התירו בשאלת שלום בשבת: