אמר ליה [לו] ר' ינאי לשמעיה [לשמשו] ר' שמלאי: גוד [משוך] הובל אותי מכאן, לית דין צבי למילף [אין אדם זה רוצה ללמוד] אלא להקשות קושיות בלתי חשובות. ושואלים: וטעמא מאי [ומהו הטעם], מהו התירוץ של הקושי הזה? אמר אביי, אמר קרא [הכתוב] בדין ירושת הבכור: "כי את הבכור. . . יכיר לתת לו פי שנים בכל אשר ימצא לו" (דברים כא, יז), ומכאן נדייק: "לו" — ולא לה.

ומקשים, ואימא [ואמור]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא בבחור שאין לו ילדים, שנשא אלמנה שיש לה ילדים מאדם אחר, שאז הבן הנולד להם הוא בכורו, אבל אינו הבכור שלה, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל [כך גם כן יהא הדין שיטול פי שניים] בנכסי האם!

אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא [הכתוב] בהמשך אותו פסוק: "כי הוא ראשית אנו", ומכאן יש לדייק: "אונו" — ולא אונה.

ומקשים: ההוא מבעיא ליה [אותו כתוב נצרך לו] ללמוד ממנו דבר אחר: לילד שבא (נולד) אחר שנולדו לאמו נפלים (עוברים בני פחות מתשעה חדשים שנולדו מתים), דלהוי [שיהיה] בכור לענין נחלה, אף שאינו בכור לענין פדיון הבן. וכיצד לומדים דבר זה? שמבינים "אונו" — מלשון "אנינות", שבן בכור לענין נחלה נקרא רק מי שלבו של אביו דווה (כואב, חולה) עליו כשמת, שהוא ילד שיש בו חיים, יצא זה הנפל שאין לבו של אביו דווה עליו כשמת, ולכן הבא אחריו נחשב בכור!

ומשיבים: אם כן, אם רק לצורך זה באה מילה זו, לימא קרא [שיאמר הכתוב] "כי הוא ראשית און", מאי [מה פשר] ההדגשה "אונו", ממנה משמע דווקא אונו שלו? שמע מינה תרתי [למד ממנה שני דברים], הן לענין אנינות, והן לענין בכורה בירושת האב דווקא.

ומקשים, ואכתי אימא [ועדיין אמור כך]: הני מילי [דברים אלה] אמורים דווקא באלמון (אלמן) שנשא בתולה, שיש לו כבר בן שהוא ראשית אונו, ובן זה שנולד לאשתו השניה אינו ראשית אונו, ובמקרה זה אינו נוטל פי שנים בנכסי האם, אבל בחור שנשא בתולה הכי נמי דשקיל [כך גם כן שנוטל] הבן הבכור פי שנים גם בנכסי אמו!

אלא אמר רבא: לא מ"אונו" יש לדייק, אלא אמר קרא [הכתוב]: "לו משפט הבכרה" (דברים כא, יז), לומר: משפט הבכורה נוהג דווקא לענין ירושת איש, ולא משפט הבכורה לענין ירושת אשה.

א שנינו במשנה שהאיש יורש את אשתו. ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: נאמר בדין ירושה "ואם אין אחים לאביו ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר כז, יא), ואמרו חכמים: "שארו" — זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו כפי שיבואר להלן. יכול אף היא תירשנו? תלמוד לומר: "וירש אתה", לומר: הוא יורש אותה, ואין היא יורשת אותו.

ומקשים: והא קראי לאו הכי כתיבי [והרי הכתובים לא כך נאמרו] שהרי במקרא כתוב "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה", ואם "שארו" היא אשתו, הרי משמעות הכתובים הפוכה — שהאשה יורשת את בעלה! אמר אביי, תריץ הכי [תירץ, ישב כך] כאילו היה הפסוק כתוב כך: ונתתם את נחלתו לקרוב אליו. שהוא דין כללי בירושת הקרובים. ודין שני: שארו — וירש אותה, שהבעל יורש את שארו, היא אשתו.

אמר רבא: סכינא חריפא מפסקא קראי [סכין חדה פוסקת, קוטעת מקראות]? כיצד אתה יכול לחתוך את הפסוק בצורה זו, לשנות בו את סדר המילים ולחתוך מהן אותיות! אלא אמר רבא, הכי קאמר [כך אמר] כך יש להבין את הכתוב: ונתתם את נחלת שארו לו, שמצרפים את אותיות "נחלתו לשארו" בדרך אחרת: נוטלים את האות וא"ו מ"נחלתו" ואת האות למ"ד מ"לשארו", ומצרפים אותן למלה נוספת: "לו". ומסבירים, קא סבר [סבור הוא] שיש לדרוש את הכתובים בדרך של גורעין אות ממלה אחת ומוסיפין אותה למלה אחרת, ודורשין ולמדים מהצירוף הלשוני שהתקבל. עד כאן בביאור שיטת הברייתא שהובאה לעיל.

ומעירים: והאי תנא מייתי לה מהכא [ותנא זה מביא אותה הלכה, שהבעל יורש את אשתו, מכאן], דתניא [שכן שנינו בברייתא]: מה שנאמר "וירש אתה" (במדבר כז, יא), מלמד שהבעל יורש את אשתו, אלו דברי ר' עקיבא מעין דרשה זו שנדרשה בברייתא לעיל;

ר' ישמעאל אומר: אינו צריך לדרשה זו, שהרי הוא אומר: "וכל בת ירשת נחלה ממטות בני ישראל לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאשה למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו" (במדבר לו, ח), בהסבת נחלה משבט לשבט על ידי הבעל הכתוב מדבר, כלומר בציווי זה, שבת היורשת נחלה (שאין לה אחים) חייבת להינשא דווקא לבן שבטה, בא הכתוב למנוע שנחלת שבט אחד תיסוב לשבט אחר, הואיל ולאחר מותה הבעל יורש אותה.

ואומר: "ולא תסב נחלה לבני ישראל ממטה אל מטה" (במדבר לו, ז), ואומר: "ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר" (במדבר לו, ט);

ואומר: "ואלעזר בן אהרן מת ויקברו אתו בגבעת פנחס בנו אשר ניתן לו בהר אפרים" (יהושע כד, לג), ויש לשאול: וכי מנין יש לפנחס קרקע שלא היה לו לאלעזר אביו? אלא, מלמד שנשא פנחס אשה בעלת נחלה ומתה וירשה, וכך היתה לו נחלה משל עצמו. ומכאן ראיה שהבעל יורש את אשתו.

ואומר: "ושגוב הוליד את יאיר ויהי לו עשרים ושלש ערים בארץ הגלעד" (דברי הימים א ב, כב),