שבת קיג ע"א

חדא מינייהו בטולי מבטיל קמ''ל אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי אליעזר בן יעקב א''ל אביי הלכה מכלל דפליגי אמר ליה מאי נפקא לך מינה אמר ליה גמרא גמור זמורתא תהא:
מתני' קושרין דלי בפסקיא אבל לא בחבל רבי יהודה מתיר כלל אמר רבי יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו:
גמ' חבל דמאי אי לימא חבל דעלמא רבי יהודה מתיר קשר של קיימא הוא אלא חבל דגרדי למימרא דרבנן סברי גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ורבי יהודה סבר לא גזרינן ורמינהו חבל דלי שנפסק לא יהא קושרו אלא עונבו ורבי יהודה אומר כורך עליו פונדא או פסקיא ובלבד שלא יענבנו קשיא דר' יהודה אדרבי יהודה קשיא דרבנן אדרבנן דרבנן אדרבנן לא קשיא חבל בחבל מיחלף עניבה בקשירה לא מיחלפא דר' יהודה אדרבי יהודה לא קשיא התם לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה אלא עניבה גופה קשירה היא א''ר אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב מביא אדם חבל מתוך ביתו וקושרו בפרה ובאיבוס איתיביה רבי אחא אריכא דהוא רבי אחא בר פפא לרבי אבא חבל שבאיבוס קושרו בפרה ושבפרה קושרו באיבוס ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי אמר רב יהודה אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת בעו מיניה מרב יהודה כובד העליון וכובד התחתון מהו אין ולאו ורפיא בידיה איתמר אמר רב נחמן אמר שמואל כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת אפילו כובד העליון וכובד התחתון אבל לא את העמודים א''ל רבא לרב נחמן מאי שנא עמודים דלא אילימא דקעביד גומות גומות ממילא קא הויין דתנן הטומן לפת וצנונות תחת הגפן אם מקצת עליו מגולין אינו חושש לא משום כלאים ולא משום שביעית ולא משום מעשר וניטלין בשבת בשדה לא אתי לאשוויי גומות הכא בבית אתי לאשוויי גומות בעא מיניה ר' יוחנן מרבי יהודה בר ליואי כלי קיואי כגון כובד העליון וכובד התחתון מהו לטלטלן בשבת אמר ליה אין מטלטלין מה טעם לפי שאין ניטלין:
מתני' מקפלין את הכלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת רבי ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת וחלבי שבת קריבין ביום הכיפורים אבל לא של יוה''כ בשבת ר''ע אומר לא של שבת קריבין ביום הכיפורים ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת:
גמ' אמרי דבי רבי ינאי לא שנו אלא באדם אחד אבל בשני בני אדם לא ובאדם אחד נמי לא אמרן אלא בחדשים אבל בישנים לא וחדשים נמי לא אמרן אלא בלבנים אבל בצבועים לא ולא אמרן אלא שאין לו להחליף אבל יש לו להחליף לא תנא של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים כלי לבן שלהן מפני שהיה להן להחליף אמר רב הונא אם יש לו להחליף יחליף ואם אין לו להחליף ישלשל בבגדיו מתקיף לה רב ספרא והא מיתחזי כרמות רוחא כיון דכל יומא לא קעביד והאידנא הוא דקא עביד לא מיתחזי כרמות רוחא {ישעיה נח-יג} וכבדתו מעשות דרכיך וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה מכבדותי מעשות דרכיך שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול ממצוא חפצך חפציך אסורין חפצי שמים מותרין ודבר דבר

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיג - א

מהו דתימא, חדא מינייהו, מן החבלים, בטולי מבטיל, ישאירנו, ויוציא את הבהמה בדוחק, ויהיה קשר של קיימא. [ולביאור השני: שמא יתיר רק את אחד הקשרים, מצד אחד של הפתח].

קא משמע לן שמתיר את הכל.

אמר רב יוסף אמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב.

אמר ליה אביי: הלכה - מכלל דפליגי?

אמר ליה: מאי נפקא לך מינה? אמר ליה: וכי גמרא גמור לימוד הגמרא - זמורתא, כזמרה בעלמא תהא!? והיינו, שצריך לדעת בלימוד הגמרא גם את הדברים והשיטות שאינם הלכה למעשה.

מתניתין:

קושרין דלי שעל פני הבור, כדי לשאוב בו מים, בפסקיא, ברצועת חגורה, שאין הקשר ששל קיימא כיון שצריך את החגורה, ובודאי יטלנה משם אחרי השאיבה.

אבל לא בחבל שעתיד להשאר בקביעות והוי קשר של קיימא:

רבי יהודה מתיר, ויבואר בגמרא.

כלל אמר רבי יהודה: כל קשר שאינו של קיימא - אין חייבין עליו.

גמרא:

שנינו במשנה שאין קושרין את הדלי בחבל.

והוינן בה: חבל - דמאי?

אי לימא חבל דעלמא - וכי רבי יהודה מתיר לקושרו? והא קשר של קיימא הוא!?

אלא חבל דגרדי של אורגים, שעתיד ליטלו.

למימרא, דרבנן סברי, גזרינן על חבל דגרדי שלא יקשור בו על אף שאינו של קיימא אטו חבל דעלמא.

ורבי יהודה סבר, לא גזרינן;. ורמינהו, מברייתא שכתוב בה הפוך:

חבל דלי שנפסק באמצעו - לא יהא קושרו לחבל עצמו בשני הצדדים במקום שנפסק, אלא עונבו. ^[1]

ורבי יהודה אומר: לא יקשור ולא יענוב את שני חלקי החבל מתוך החבל עצמו, אלא יטול את שתי הקצוות של החבל, ויהא כורך עליו, על שני קצותיו, פונדא אזור חלול, או פסקיא, רצועת חגורה.

ובלבד שלא יענבנו לחבל עצמו שמא יבוא לקושרו.

כי רבי יהודה סבר שגזרו על עניבה אטו קשירה, ורבנן סוברים שלא גזרו על עניבה אטו קשירה.

קשיא דרבי יהודה אדרבי יהודה, שגזר בעניבה אטו קשירה ולא גזר בחבל דגרדי אטו חבל בעלמא.

קשיא דרבנן אדרבנן, שגזרו חבל דגרדי אטו חבל דעלמא ולא גזרו עניבה אטו קשירה.

ומשנינן: דרבנן אדרבנן לא קשיא.

כי חבל דעלמא בחבל דגרדי - מיחלף, ויבואו להתיר קשירת כל חבל.

אבל עניבה בקשירה - לא מיחלפא.

דרבי יהודה אדרבי יהודה נמי לא קשיא.

כי לעולם לרבי יהודה לא גזרו.

והתם בעניבה - לא משום דמיחלפא עניבה בקשירה אסור לענוב. אלא סבר רבי יהודה כי עניבה גופה - קשירה היא.

אמר רבי אבא אמר רב חייא בר אשי אמר רב: מביא אדם חבל מתוך ביתו, וקושרו מצד אחד בפרה ומצד שני באיבוס. ואינו חושש שמא אחד הקשרים לא יתיר ויהיה קשר של קיימא.

איתיביה רבי אחא אריכא, דהוא רבי אחא בר פפא לרבי אבא:

חבל שבאיבוס - קושרו בפרה, וחבל שבפרה - קושרו באיבוס, שאז ודאי שיתיר את הקשר. ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס, כי שמא לא יתיר אלא רק אחד מהקשרים.

ומשנינן: התם, חבל דעלמא, חיישינן שמא לא יתיר את שני הקשרים.

הכא - חבל דגרדי, שודאי יתיר את שניהם.

וכיון שעסקה הגמרא בחבל של אורגים הביאה עוד הלכות העוסקות בכלי האורגים.

אמר רב יהודה אמר שמואל: כלי קיואי אריגה אינם מוקצה, ומותר לטלטלן בשבת לצורך שימוש המותר, לפי שאינם מיועדים אך ורק למלאכת האריגה.

בעו מיניה מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון [עיין ציור בסוף הספר] שאין נוהגים לטלטלם מחמת כובדם - מהו לטלטלם בשבת? האם נאמר שהם נחשבים ככלים שמלאכתן רק לאיסור, שאסור לטלטלם.

לפעמים ענה להם רב יהודה "אין", שמותר לטלטלם, ולפעמים ענה להם "לאו", ואסר להם. והיה הענין רפיא, רפוי היתרם, מחמת הספק, בידיה.

איתמר, אמר רב נחמן אמר שמואל: כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, ואפילו כובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים.

אמר ליה רבא לרב נחמן: מאי שנא עמודים דלא מטלטלין אותן?

אילימא משום דקעביד גומות שבהוצאתן מן הקרקע הוא מזיז את העפר שהם תקועים בו.

אי אפשר לומר כן.

שהרי הגומות שנותרו בקרקע - ממילא קא הויין!

והראיה שאין חייבים על גומות שנעשו מחמת הוצאת דבר מהקרקע, מהא דתנן:

הטומן לפת וצנונות באדמה כדי לשומרם, מבלי שישרישו בה, תחת הגפן. אם מקצת עליו מגולין - אין זו זריעה, ומותר לעשות זאת לכתחילה, ואינו חושש:

לא משום כלאים בכרם.

ולא משום זורע בשביעית.

ולא משום חיוב במעשר.

וניטלין ממקום הטמנתן אפילו בשבת!

ואם כן מדוע אסור ליטול את העמודים של כלי האריגה.

אמר ליה רב נחמן: בשדה מותר ליטלן משום דלא אתי לאשוויי גומות, ולכן התירו לו לעשות לכתחילה.

אבל הכא בעמודי האריגה שבבית - אתי לאשוויי גומות, וגזרו לאסור.

בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי: כלי קיואי, מכונת האריגה [עיין בציור בסוף הספר במלאכת אורג], כגון כובד העליון וכובד התחתון - מהו לטלטלן בשבת?

אמר ליה: אין מטלטלין.

מה טעם?

לפי שאין ניטלין מחמת כובדן לעשות בהם שימוש אחר של היתר. והוו להו כלים שמלאכתן לאיסור בלבד.

מתניתין:

א. מקפלין את הכלים הבגדים בשבת כשפושטים אותם, כדי שלא יתקמטו, ומקפלים וחוזרים ומקפלים אפילו ארבעה וחמשה פעמים, ובלבד שעושה זאת כדי לחזור וללבוש אותן בו ביום, שלא יהיה קיפולו הכנה משבת לחול.

ב. ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת.

אבל לא מציעים אותן משבת למוצאי שבת. ^[2] ג. רבי ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות - מיום הכיפורים שחל להיות בערב שבת, לשבת.

וכמו כן חלבי שבת קריבין ביום הכיפורים שחל להיות ביום ראשון.

אבל לא קריבין חלבי הקרבנות של יום הכיפורים בשבת.

רבי עקיבא אומר: לא חלבים של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא חלבים של יום הכיפורים קריבין בשבת.

גמרא:

אמרי דבי רבי ינאי: לא שנו שמקפלים את הכלים אלא באדם אחד.

אבל בשני בני אדם - לא מקפלים. מפני שבכוחם המשותף הם מפשטים את הקמטים שכבר נוצרו, ואסור לתקן כלי בשבת.

ובאדם אחד נמי - לא אמרן שמקפלים אלא בחדשים, שהם קשים ואינם מתקמטים. אבל בישנים שמתקמטים - לא התירו לקפלן, מפני שמתקנים בכך את קימוטן.

וחדשים נמי לא אמרן שמותר לקפלן אלא בבגדים לבנים, אבל בצבועים שקיפולן מתקנן - לא התירו.

ולא אמרן שבלבנים התירו לקפל אלא שאין לו בגד אחר להחליף. אבל אם יש לו בגד אחר להחליף - לא התירו לקפל אפילו בלבנים.

תנא: של בית רבן גמליאל לא היו מקפלין אפילו כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן להחליף.

וכיון שעסקנו בדיני בגדים בשבת מביאה הגמרא ענין נוסף של לבישת בגדים לכבוד שבת.

אמר רב הונא: אם יש לו להחליף את בגדי החול לבגדי שבת - יחליף לכבוד שבת. ואם אין לו בגד להחליף - ישלשל בבגדיו כלפי מטה, כמנהג העשירים ההולכים בבגדים ארוכים. ויעשה כן כדי שיהיה ניכר בצורת לבושו לכבוד השבת מצורת לבושו בימות החול.

מתקיף לה רב ספרא: והא הנהגתו כאחד העשירים מיתחזי נראת לאנשים כרמות רוחא, כמי שמתגאה במה שאין לו.

ומשנינן: כיון דכל יומא לא קעביד הכי, ורק האידנא לכבוד שבת הוא דקא עביד הכי

- לא מיתחזי כרמות רוחא.

כתיב [בישעיהו נח] "וכבדתו מעשות דרכיך, ממצוא חפצך ודבר דבר". ודרשינן:

וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא דרבי יוחנן קרי למאניה בגדיו "מכבדותי". שמכבדים את בעליהן.

מעשות דרכיך - שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. וכדמפרש להלן.

ממוצא חפצך - חפציך אסורין בעיסוק אודותן. אבל חפצי שמים מותרין בעיסוק, וכגון לפסוק צדקה לעניים ולשדך את הילדים.

הערות

^[1] המשנה ברורה בסימן שיז ס"ק כג הביא את דעתו של החיי אדם, שאם עשה אדם עניבה, והיא נקשרה בלא כוונה, דינה כקשר העשוי להתיר בכל יום. וכתב החזון איש נב יז דרצונו לומר שמותר אפילו נעשה מערב שבת, ודעתו להניח עד שבת הבאה, ואפילו שלא במקום צער. וכל שכן אם חשב לענוב מנעלו, ונקשר, ויש לו צער, שמותר להתירו בשבת. וטוב יותר להתיר מאשר לנתק, על אף שהניתוק הוא דרך השחתה, ומותר. כי הרי אסרו לנתק בפני עם הארץ, ולא החמירו שלא להתיר בפני עם הארץ.

^[2] האיסור לטרוח בשבת בדברים שהם הכנה ליום חול, למרות שאין בהם עשיית מלאכה, תלוי בצורת המעשה, אם מוכח שהוא ליום חול, ובעשיית "מעשה גמור". בשולחן ערוך בסימן שכא יא נפסק שמותר ליתן מים על ירק תלוש בשבת כדי שלא יכמוש וייבש. וכתב המגן אברהם, שהטעם הוא משום שאינו ניכר שעושהו לצורך חול, שהרי זקוק לו שלא יכמוש כדי שיוכל לאוכלו בשבת. ועל אף שאסרו את הצעת המיטות [לעיל יג א] ואת הדחת הכלים, על אף שלא ניכר שעושה זאת לצורך יום חול, הרי זה משום שהכנה כזו נחשבת למעשה גמור של הכנה, ואילו נתינת מים לירק אינה נחשבת למעשה הכנה גמור. תהלה לדוד שם. והחיי אדם כלל קנג כתב שמותר להביא יין לצורך הלילה כשעוד יום השבת גדול, ואין ניכר שעושה זאת לצורך הלילה. וכתב שער הציון תקג ב שבשעת הדחק מותר לסמוך על החיי אדם.

חדא מינייהו בטולי מבטיל [אחד מהם מן הקשרים בטל משימוש] ויוציא את הבהמה בדוחק רק אחרי התרת קשר אחד, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ששניהם נחשבים כקשר שאינו של קיימא, ומותר. אמר רב יוסף שכך אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: הלכה בענין זה כשיטת ר' אליעזר בן יעקב. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאחר שפוסק אתה שכך הלכה, אם כן מכלל הדברים ניתן להבין דפליגי [שנחלקו] עליו חכמים. אמר ליה [לו] רב יוסף: מאי נפקא [מה יוצא] לך מינה [ממנה, מזה]? הרי בין שנחלקו ובין שלא נחלקו הלכה כמותו! אמר ליה [לו] אביי: וכי תנהג כך שגמרא גמור זמורתא [שתלמד למודך וזמר] תהא בחזרה על דברים בלא לחקור את יסודותיהם?!

א משנה קושרין בשבת דלי בפסקיא (חגורה) שבודאי לא ישאירנה קשורה בדלי ואין זה איפוא קשר של קיימא, אבל לא בחבל. ר' יהודה מתיר. וכלל אמר ר' יהודה: כל קשר שאינו של קיימא — אין חייבין עליו.

ב גמרא שנינו במשנה שלדעת התנא קמא אסור לקשור בשבת דלי בחבל, ור' יהודה מתיר. ושואלים: חבל דמאי [של מה]? כלומר, באיזה חבל מדובר כאן? אי לימא [אם תאמר] שמדובר בחבל דעלמא [סתם], כיצד ר' יהודה מתיר? והלא קשר של קיימא הוא! אלא יש לומר שמדובר לא בחבל סתם אלא בחבל דגרדי [של אורג], שהאורג צריך לו למלאכתו ויתירנו לאחר השבת. ושואלים: למימרא דרבנן סברי גזרינן [האם נאמר שחכמים סבורים כי גוזרים אנו] בחבל דגרדי אטו [של אורג משום] חבל דעלמא [סתם], ור' יהודה סבר לא גזרינן [סבור כי איננו גוזרים]?

ורמינהו [ומשליכים, מראים סתירה] לכך ממה ששנינו בברייתא: חבל דלי שנפסק בשבת — לא יהא קושרו בקשר רגיל אלא עונבו. ור' יהודה אומר: כורך עליו פונדא (איזור חלול) או פסקיא (חגורה), ובלבד שלא יענבנו.

ואם כן קשיא [קשה] מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה עצמו, שבברייתא שנינו שהוא גוזר על עניבה משום קשירה, ובמשנה אינו גוזר בקשירת חבלים וכן קשיא דרבנן אדרבנן [קשה מדברי חכמים על דברי חכמים], שבברייתא אינם גוזרים ובמשנה שנינו שהם גוזרים גזירה.

ומתרצים: דרבנן אדרבנן לא קשיא [מדברי חכמים על דברי חכמים אינו קשה], וטעם ההבדל: חבל בחבל — מיחלף [מתחלף], וכיון שדומים הם — גזרו גם בחבל גרדי, שאם נתיר בו יבואו לטעות ולהורות היתר גם בחבל רגיל. אבל עניבה בקשירה — לא מיחלפא [אינה מתחלפת] ולכן לא גזרו איסור בעניבה. וכן מדברי ר' יהודה על דברי ר' יהודה לא קשיא [אינו קשה], שכן יש לחלק ולומר כי התם [שם] שאסר — הרי זה לא משום דמיחלפא [שמתחלפת] עניבה בקשירה, אלא לדעתו עניבה גופה קשירה גמורה היא ואסורה מעיקר הדין, ולא משום גזירה.

ג אמר ר' אבא שכך אמר רב חייא בר אשי שכך אמר רב: מביא אדם בשבת חבל מתוך ביתו, וקושרו בקצה אחד בפרה ובקצה אחר באבוס, ואין זה נחשב כקשר של קיימא, שכן ודאי יתיר את החבל. איתיביה [הקשה לו] ר' אחא אריכא [הארוך, הגבוה] שהוא ר' אחא בר פפא לר' אבא, והלא שנינו במפורש בברייתא: חבל שבאיבוס — קושרו בפרה, ושבפרה — קושרו באיבוס, ובלבד שלא יביא חבל מתוך ביתו ויקשור בפרה ובאיבוס! ומשיבים: התם [שם] שהתירו — מדובר בחבל דגרדי [של אורג] שודאי יתירנו.

אמר רב יהודה שכך אמר שמואל: כלי קיואי (אורג) מותר לטלטלן בשבת. בעו מיניה [שאלו ממנו] מרב יהודה: כובד העליון וכובד התחתון שבנול האורגים מהו דינם, האם גם הם בכלל היתר זה? ולא השיב תשובה ברורה אלא אין ולאו ורפיא בידיה [כן ולא ורפה התשובה בידו]. ואולם איתמר [נאמר] שאמר רב נחמן שכך אמר שמואל: כלי קיואי מותר לטלטלן בשבת, ואפילו את הכובד העליון וכובד התחתון, אבל לא את העמודים.

אמר ליה [לו] רבא לרב נחמן: מאי שנא [מה שונים] העמודים שלא יטלטלם? אילימא דקעביד [אם נאמר משום שהוא עושה] גומות כשהוא חולץ את העמוד מן הקרקע, הלא גומות ממילא קא הויין [מעצמן הן נעשות] ובדבר זה אין איסור, דתנן [שכן שנינו במשנה]: הטומן לפת וצנונות תחת הגפן, אם מקצת עליו של הירק הטמון מגולין — אינו חושש לא משום כלאים של ירק בגפן, ולא משום שביעית, שאסור לזרוע בשנה זו, ולא משום מעשר שיצטרך לחזור ולעשר את הירקות לאחר הוצאתן שנית, לפי שטמינה מעין זו אינה נחשבת כזריעה, וכן ניטלין בשבת. נמצא אם כן שאין אוסרים בכך משום עשיית גומא!

וענה לו: אין להשוות בין המקרים, שכן בשדה — לא אתי לאשוויי [יבוא להשוות, ליישר] גומות, ואילו הכא [כאן] שהגומות נעשות בבית — יש לחשוש שמא אתי לאשוויי [יבוא להשוות, ליישר] את הגומות, ומשום כך אסרו. בעא מיניה [שאל ממנו] ר' יוחנן מר' יהודה בר ליואי: כלי קיואי, כגון כובד העליון וכובד התחתון, מהו הדין לענין ההיתר לטלטלן בשבת? אמר ליה [לו] ר' יהודה: אין מטלטלין. ושאלו: מה טעם הדבר? אמר לו: לפי שאין ניטלין אף בחול, שהם כבדים ביותר וקבועים ובטלים למקומם, ולכן לא התירו את טלטולם בשבת.

ד משנה מקפלין את הכלים (הבגדים) לאחר שהפשיטום אפילו ארבעה וכן חמשה פעמים, ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת. אבל לא משבת למוצאי שבת, שאין עושים בשבת כל מעשה שהוא הכנה לצורך יום חול. ר' ישמעאל אומר: מקפלין את הכלים, ומציעין את המטות מיום הכיפורים לשבת אם חל יום הכיפורים ביום שישי. וחלבי הקרבנות שהוקרבו בשבת קריבין ביום הכיפורים, אבל לא של יום הכיפורים בשבת שקדושת שבת גדולה מקדושת יום הכפורים. ואילו ר' עקיבא אומר: לא של שבת קריבין ביום הכיפורים, ולא של יום הכיפורים קריבין בשבת.

ה גמרא אמרי דבי [אמרו בני בית מדרשו] של ר' ינאי: לא שנו שמותר לקפל בשבת את הבגדים אלא באדם אחד, אבל בשני בני אדם — לא, ששניים המקפלים הריהם כמתקנים את הכלי בקיפולם. ובאדם אחד נמי [גם כן] לא אמרן [אמרנו] שמותר אלא בבגדים חדשים, שאף בלי קיפול ראויים הם ללבישה, אבל בישנים — לא יקפל. וחדשים נמי [גם כן] לא אמרן [שמותר] לקפלם אלא בלבנים, אבל בצבועים — לא. ולא אמרן [אמרנו] שמותר לו לקפל בשבת בגדים לבנים חדשים אלא כשאין לו בגדים להחליף, אבל אם יש לו בגדים אחרים להחליף — לא יקפל את אלו.

ובתוספתא תנא [שנינו]: בני הבית של בית רבן גמליאל לא היו מקפלים אפילו כלי לבן שלהן, מפני שהיה להן אחרים להחליף. אגב דברים אלה הביאו מה שאמר רב הונא: אם יש לו להחליף בגדים חדשים בשבת — יחליף, ואם אין לו להחליף — ישלשל (יאריך) בבגדיו לפני השבת, כדי שיתהדר לכבוד שבת. מתקיף לה [הקשה על כך] רב ספרא: והא מיתחזי כרמות רוחא [והרי נראה בכך כגסות הרוח]. ומשיבים: כיון שבכל יומא [יום] הוא לא קעביד [עושה] כך, והאידנא [ועכשיו], בשבת הוא דקא עביד [שעושה] כך — לא מיתחזי כרמות רוחא [נראה הדבר כגסות הרוח] אלא ככבוד השבת.

ו ובענין זה מביאים ממה ששנינו, נאמר: "אם תשיב משבת רגליך עשות חפצך ביום קדשי וקראת לשבת עונג לקדוש ה' מכובד וכבדתו מעשות דרכיך ממצוא חפצך ודבר דבר" (ישעיהו נח, יג) ודרשו בדברים "וכבדתו" — שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול. וכי הא [וכמו זה] שר' יוחנן קרי למאניה "מכבדותי"

[היה קורא לבגדיו "כבודי"], ונמצא שיש דרך כבוד בלבוש מתאים. והמשך הפסוק "מעשות דרכיך" משמעו — שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. "ממצוא חפצך" — חפציך (ענייניך) שלך אסורין להתעסק ולדבר בהם בשבת, ואולם חפצי שמים (של מצוה) — מותרין. "ודבר דבר" —

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that one of the knots one voids, because he can enable the animal to go out, albeit with difficulty, after untying one knot, therefore, it teaches us that both are considered temporary knots, and it is permitted to tie them. Rav Yosef said that Rav Yehuda said that Shmuel said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Abaye said to Rav Yosef: If you rule the halakha in accordance with his opinion, does that mean, by inference, that the Rabbis disagree, or perhaps is there no dispute and everyone accepts the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov? Rav Yosef said to him: What difference is there to you whether or not the Rabbis disagree? In either case, the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Eliezer ben Ya’akov. Abaye answered Rav Yosef using a folk expression: Is it simply learn the lesson, let it be like a song? In other words, is it sufficient to simply parrot the halakhic ruling? Rather, it is necessary to examine the issue to understand it, even if it does not yield a practical halakhic difference.

MISHNA: One may tie a bucket with a belt on Shabbat, as he will certainly not leave it tied to the bucket, and therefore it is not a permanent knot. But one may not tie a bucket with a rope. Rabbi Yehuda permits doing so. Rabbi Yehuda stated a principle: With regard to any knot that is not permanent, one is not liable for tying it.

GEMARA: We learned in the mishna that according to the first tanna, it is prohibited to tie a rope to a bucket on Shabbat, and Rabbi Yehuda permits doing so. The Gemara asks: A rope of what kind? If you say it is referring to a standard rope, does Rabbi Yehuda permit doing so? It is a permanent knot. Rather, it is referring to a weaver’s rope; since the weaver needs it for his work, he will untie it after Shabbat. The Gemara asks: Is that to say that the Rabbis hold that we issue a decree prohibiting a weaver’s rope due to a standard rope, and Rabbi Yehuda holds that we do not issue a decree?

The Gemara raises a contradiction from that which was taught in a baraita: With regard to the rope of a bucket that was severed on Shabbat, one may not tie it with a regular knot; rather, he may tie a bow. And Rabbi Yehuda says: One may wrap a hollow belt around it or a sash as long as he does not tie it into a bow.

This is difficult, as there is a contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and another statement of Rabbi Yehuda, as in the baraita he issued a decree prohibiting tying a bow due to tying a knot, and in the mishna he issued no decree. And this is also difficult, as there is a contradiction between one statement of the Rabbis and another statement of the Rabbis, as in the baraita they do not issue a decree and in the mishna they do issue a decree.

The Gemara responds: The contradiction between one statement of the Rabbis and the other statement of the Rabbis is not difficult, as they are of the opinion that a rope may be confused with another rope. Therefore, the Rabbis issued a decree prohibiting a weaver’s rope, because if it were permitted one might mistakenly come to tie a standard rope. However, a bow is not confused with a knot, and therefore they did not issue a decree prohibiting a bow. The contradiction between one statement of Rabbi Yehuda and the other statement of Rabbi Yehuda is not difficult, as there, where he prohibited tying a bow, it is not because a bow may be confused with a knot, but because, in his opinion, a bow itself is a full-fledged knot and is not prohibited due to a decree.

Rabbi Abba said that Rav Ḥiyya bar Ashi said that Rav said: A person may bring a rope from inside his house on Shabbat and tie one end of it to a cow and the other end to a trough. That is not considered a permanent knot, because he will certainly untie the rope. Rabbi Aḥa Arikha, who was nicknamed Rabbi Aḥa the Long, due to his height, who is also called Rabbi Aḥa bar Pappa, raised an objection to Rabbi Abba from the baraita: With regard to a rope that is tied to the trough, one may tie it to a cow, and a rope that is tied to the cow one may tie it to a trough, provided that one does not bring a rope from inside his house and tie it to the cow and to the trough. The Gemara answers: There, where they permitted it, it is referring to a weaver’s rope, which will certainly be untied.

Rav Yehuda said that Shmuel said: A weaver’s tools may be moved on Shabbat. They raised a dilemma before Rav Yehuda: What is the ruling with regard to the upper beam and the lower beam of the weaver’s loom? Does this leniency apply to them? Rav Yehuda did not provide a clear answer. He said: Yes and no, and the matter was uncertain to him. It was stated: Rav Naḥman said that Shmuel said: A weaver’s tools may be moved on Shabbat, even the upper beam and the lower beam, but not the posts.

Rava said to Rav Naḥman: What is different about the posts that one may not carry them? If we say it is because one makes holes when removing the post from the ground, holes come into being on their own and that is not prohibited, as we learned in a mishna: With regard to one who stores a turnip or radish in the ground beneath a vine for safekeeping, if some of its leaves were exposed, making it possible to grab the turnip or the radish and pull it out of the ground, he need not be concerned, neither due to diverse kinds, i.e., that he violated the prohibition of planting food crops in a vineyard, as there was no intent to plant them, nor due to concern that he violated the prohibition against working the land during the Sabbatical Year, nor due to tithes, i.e., that it would be considered as if he picked it from the ground and would be obligated to tithe it, and they may be taken from the ground on Shabbat. Apparently, the Rabbis do not prohibit doing so due to concern that one will thereby create a hole.

Rav Naḥman answered him: The cases are not comparable. In a field one will not come to fill holes; however, here, where the holes are created in the house, the concern is that one may come to smooth out the holes. Therefore, the Rabbis prohibited it. Rabbi Yoḥanan raised a dilemma before Rabbi Yehuda bar Liva’ei: With regard to weaver’s tools, such as the upper beam and the lower beam of the loom, what is the ruling in terms of carrying them on Shabbat? Rabbi Yehuda said to him: One may not carry them. Rabbi Yoḥanan asked him: What is the reason for this? Rabbi Yehuda bar Liva’ei answered: Because they are not usually carried even during the week, as they are extremely heavy and are considered fixed in place. Therefore, the Sages prohibited carrying them on Shabbat.

MISHNA: One may fold the garments after removing them even four or five times, and one may make the beds from Shabbat evening in preparation for Shabbat day, but not from Shabbat in preparation for the conclusion of Shabbat, since one may not perform an action on Shabbat that is preparation for a weekday. Rabbi Yishmael says: One may fold the garments and make the beds from Yom Kippur in preparation for Shabbat if Yom Kippur occurs on Friday. And the fats of the offerings that were sacrificed on Shabbat are offered on Yom Kippur, but not those of Yom Kippur on Shabbat, because the sanctity of Shabbat is greater than the sanctity of Yom Kippur. Rabbi Akiva says: Neither are the fats of the offerings sacrificed on Shabbat offered on Yom Kippur, nor are those of Yom Kippur offered on Shabbat.

GEMARA: The Sages in the school of Rabbi Yanai said: They only taught that it is permitted when one person is folding the garments alone on Shabbat; however, when two people are folding the garments together, no, they may not do so, because when two people fold garments it is tantamount to repairing the garment. And with regard to when a single person is folding the garments, we only said it is permitted when he is folding a new garment, which is suitable to be worn even if it were not folded; however, with regard to old garments, no, he may not do so. And with regard to new garments, we only said that one may fold the garments when they are white; however, when they are colored, no, one may not do so. And with regard to white garments, we only said it is permitted to fold them on Shabbat when one does not have garments into which one could change; however, if one has other garments into which he could change, he may not fold them.

And it was taught in the Tosefta: The members of Rabban Gamliel’s household did not even fold their white garments because they had others into which they could change. Rav Huna said: If one has new garments into which he could change on Shabbat, he will change into those garments; and if one does not have garments into which he could change, he lets his garments hang down before Shabbat to beautify himself in deference to Shabbat as it used to be the custom of wealthy people to wear their clothes loosely. Rav Safra strongly objects to this: Doesn’t this appear as haughtiness? The Gemara answers: Since every day he does not do so, and now in honor of Shabbat he is doing so, it does not appear as haughtiness. Rather it is apparent that he is acting in deference to Shabbat.

On a related note, the Gemara cites what we learned with regard to the following passage: “If you keep your feet from breaking, from pursuing your affairs on My holy day, and you call Shabbat a delight, the Lord’s holy day honorable, and you honor it by not going your own way, from attending to your affairs and speaking idle words” (Isaiah 58:13). The Rabbis derived from the words “and you honor it” that your dress on Shabbat should not be like your dress during the week, as Rabbi Yoḥanan would refer to his clothing as my honor, indicating that appropriate clothing is a form of deference. The words “going your own way” mean that your walking on Shabbat should not be like your walking during the week. “From attending to your affairs” means it is prohibited to deal with your weekday affairs and to speak about them on Shabbat. However, affairs of Heaven, i.e., those pertaining to mitzvot, are permitted. “And speaking idle words”

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

משכחת עיקר דילה באבות דר' נתן (פרק ח) וזהו המעשה מעשה בחמורו של ר' חנינא בן דוסא שגנבוה ליסטים וחבשוה בחצר והניחו לה שעורים תבן ומים ולא היתה אוכלת ולא היתה שותה אמרו מה אנו מניחין זו עד שתמות ותבאש החצר עלינו פתחו לה דלת והוציאוה לחוץ הלכה עד שהגיעה אצל פתחו של ר' חנינא בן דוסא שמע בנו קולה והכירה אמר דומה קולה לקול בהמתנו אמר לו בני עמוד לפניה ופתח לה דלת והנח לה שעורים תבן ומים עמד והניח לפניה שעורים תבן ומים והיתה אוכלת ושותה לפיכך אמרו כשם שהצדיקים הראשונים חסידים כך בהמתן חסידין ומעשה חמורו של פנחס בן יאיר מפרש בפרק א' מן שחיטת חולין (דף ז) ר' פנחס בן יאיר הוה אזיל לפדיון שבויים כו' איקלע לההוא אושפיזא רמו שעריה לחמריה ולא אכלה נקרונהו ולא אכל המושינהו לא אכל אמר להו דילמא לא מעשרן עשרונהו ואכל אמר להו עני זה הולך לעשות רצון קונו ואתם מאכילין אותו טבלין ואיתא נמי במסכת דמאי (פרק א) ובמסכת שקלים דבני מערבא (פרק ה):
י ש לו להחליף יחליף אין לו להחליף ישלשל בבגדיו. בבראשית דר' הושעיא (פרשה יא) משכחת לה ומפרש בתוספתא ויברך אלהים את יום השביעי ברכו בעטיפה ר' הונא אמר צריך להחליף אבין בר חסדאי אמר צריך לשלשל ר' ירמיה ור' זעירא אמרו צריך לשלשל.

הכף של סנדל שהוא מן הסנדל גופו אם ניטל רובו טהור. ואקשי' ומי סבר לה ר' יוחנן כר' יהודה והאמר ר' יוחנן הלכה כסתם משנה. ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס.

מאי לאו לא שנא פנימית ול"ש חיצונה כיון דמשתריא חדא מינייהו טמא. ודחי' לא נפסקה פנימית שנינן אבל נפסקה חיצונה טהור ואמרי' אי אישתביקא בכללא אפשר לשנויי כדקאמרת. אלא מדקתני סיפא נפסק שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס דהא פריט בה ומפרש סוף מאי דאית בה ואי דוקא פנימית קתני אדמפרש אם נפסקה אח"כ שניה ותיקנה נפלוג בקמייתא וניתני בד"א שנפסקה פנימית אבל נפסקה חיצונה טהור ופרקי' אמר רב יצחק ב"ר יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים ובהאי סנדל תנינן נפסקה אחת מאזניו סתם משמע אפי' חיצונית והוא כגון סנדל שיש לו ב' אזנים פנימיות זו מצד זו וב' חיצונות זו מצד זו שאם תפסק אחת מן החיצונות הא קיימא חברתא בדוכתא דהיא נמי חיצונית ובחדא פנימית וכנגדה חדא חיצונה סגיא ומשום הכי טומאתו של סנדל בדוכתא קיימא אבל היכא דליכא חיצונה אלא חדא ונפסקה בטל ההוא סנדל מתורת כלי דפנימית לחיזוק בעלמא עבידא. ודרך הסנדל אזן אחת חיצונה ואזן אחת פנימית ויש שעוש' שתים שתים אם תפסק האחת תשאר האחרת במקומה ועל זה שנינו נפסקה טמא. כי אתא רבין אמר משמיה דרב הלכה כר' יהודה ור' יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה ואסיקנא אמוראי נינהו ואליבא דר' יוחנן כלומר יש אמורא שאומר מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכתא כר' יהודה ויש מי שאומר כי בפירוש א"ר יוחנן אין הלכה כר' יהודה ואע"ג דמספקא לן הי מנייהו דוקא כיון דאשכחנא רב יוסף דעבד עובדא כר' יהודה ורב נמי אמר הלכה כר' יהודה ורב יצחק בר יוסף נמי מתרץ וא' תהא משנתנו בסנדל שיש לו ד' אזנים וד' תרסיותים כדי שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן עבדינן כר' יהודה:
תנן כל כלי בעלי בתים שיעורן כרימונים בעי חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמן וחזר וניקב נקב אחר דהוו נקבים זה בצד זה וכל אחד סותמו קודם שניקב הנקב האחר והוו להו כולהו במוציא רימון מי אמרינן כיון דאית בהו ככולהו שיעור רימון טהור אותו כלי מטומאתו או דלמא כיון דבעידנא דכד ניקב האי ניקבא הנקב הראשון סתום היה וכיון שנסתם כאילו לא ניקב הוא וכיוצא בה בעי בעושין פסין [כ"ד ע"א] פרץ אמה וגדרה פרץ אמה וגדרה עד שהגיע [ליותר מי'] מהו וא"ל ר' יוחנן לא שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס. פי' כשתפסק אחת מאזניו והוא טמא מדרס עדיין טומאתו עליו שבפסיקת אוזן אחת לא יצאה מתורת כלי ועמד ותיקנה כשתפסק השניה אע"פ שהראשונה מתוקנת היתה בשעה שנפסקה השניה בפסיקה שניה טהר מן המדרס שהיה טמא ופרחה אותה הטומאה אבל דומה כאלו נגע באותו ראשון שהיה טמא מדרס ונמצא זה השני טמא מגע מדרס ואליבא דרבנן איזו אוזן שנפסקה תחלה בין הפנימית בין החיצונית ונפסקה שניה אחריה כך דינה אבל אליבא דר' יהודה אם נפסקה החיצונית לאלתר טהור אבל אם נפסקה פנימית תחלה הרי היא בטומאתו וכשתפסק החיצונית טהור מן המדרס ולא יכלת לאוקומה הא מתני' אליבא דר' יהודה ולפום הדין פירושה דחזקיה ור' יוחנן בסנדל שיש לו ב' אזנים דקאמר מ"ש ראשונה אי מיפסקה אינו טהור דהא קיימא שניה אי אמרת חיצונה נפסקה תחלה הרי טהור מאלתר ואי אמרת פנימית נפסקה תחלה הכי [היכי] מקשי ליה שניה נמי אי מיפסקא לא לטהר דהא קיימא ראשונה ומ"ש (פנימית) [מפנימית] בדקיימא לר' יהודה אלא הכין אליבא דר' יוחנן איכא לאוקומה להאי בעיא כי ראשונה לר' יוחנן בסנדל שיש לו ד' אזנים וכו' מימרא באזניו החיצונות בלבד דאי מפסקא חדא סמיך על חבירתה והכי קאמר מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה ומקשינן שניה נמי הא מתקנא ראשונה [ודוקא] אי פסקי תרוייהו טהור.

מתני': כלל אמר ר"י כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. ק"ל דמשמע הא איסורא איכא וא"כ האיך ר"י מתיר לכתחלה ועוד הא רבנן מודו שאין חייבין עליו ואיכא דבעי מימר ה"ק להו ר"י לרבנן אפי' בחבל דעלמא אין בו אלא איסורא בעלמא הלכך בחבל דלי דין הוא שיהא מותר לכתחל' וזה אינו נכון משום דאמרי' בגמ' אלימא חבל דעלמא בהא ר"י מתיר קשר של קיימא הוא ויש לדחוק קשר של מקצת קיימא הוא להיות פטור אבל אסור. ובדקתי ומצאתי בירושל' (טו:) בלשון הזה כלל אר"י וכו' הא רבנן לא אלא בגין דתנינן קדמייתא בשם ר"י תנינן אף הזה בשם ר"י כלל אר"י וכו' אלמא מלתא באפי נפשיה הוא ולא קאי אפלוגתא דר"י ורבנן אלא אדר"מ דלעיל קאי דבר פלוגתי' היינו ר' יהודה:

מתני': קושרין דלי בפסיקיא אבל לא בחבל. כתבו בתוס' דלא מיירי בדליים שלנו שאינם קבועים בבור, אלא בדליים הקבועים, אבל שלנו אפילו חבל דעלמא דלאו דגרדי אינו קשר של קיימא כיון דאינו עשוי לעמוד שם זמן מרובה.

כלל אמר ר' יהודה כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו. איכא למידק מדקתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא, ואם כן היכי קתני ר"י מתיר דמשמע לכתחילה, ועוד דהא אפילו רבנן לא מחייבי ביה חטאת אלא מיסר אסרי. ויש לומר דר"י לאו אדרבנן קאי אלא מילתא באפי נפשה היא, ונקט האי לישנא לומר הא של קיימא חייבין ואפילו בעניבה וכדאמרינן בגמרא דלר"י עניבה גופא קשירה היא, ולאפוקי מדר"מ אתי דאמר עניבה לאו קשירה היא.

גמרא: אם היו מקצת עלין שלו מגולין וכו'. כך גריס רש"י ז"ל: והגאונים ז"ל אינם גורסין אלא אם היה מקצת עליון שלו מגולה, וכבר כתבתיה בארוכה שלהי פרק במה טומנין (לעיל שבת נ, ב) בסייעתא דשמיא.

העניבה מותרת ומעתה חבל דלי שנפסק מחבר שתי קצותיו וכורך עליהם חוטין של משיחה או חתיכת בגד ועונבה ואין גוזרים מעניבה לקשירה שאין עניבה מתחלפת בקשירה:

חבל שהיה קשור בבהמה קושרו באבוס וכן אותו שקשור באבוס קושרו בבהמה אבל אסור להביא חבל מתוך ביתו לקושרו בבהמה או באבוס מפני שמבטלו שם ונמצא עושה קשר של קיימא ובחבל של גרדי מותר שאינו מבטלו ומשום טלטול אין כאן שמותר הוא לטלטלו כמו שיתבאר בסמוך וכן למדת שהלכה כר' יהודה כמו שבארנו במשנה וכן פסקו גדולי המפרשים:

כלי קיואי והם כל כלי האורג שחבל הגרדי בכללם מותר לטלטלם בשבת והוא שכלים אלו ראוים לשאר דברים ואין דרך הגרדי להיות מקפיד עליהם עד שיהו מיוחדים לאותה מלאכה ויקראו מלאכתן לאיסור והיתר טלטולן אף מחמה לצל ככלי שמלאכתו להיתר ויש מפרשה דוקא לצורך גופו או מקומו וללמדך שלא יצאו מתורת שאר כלים אע"פ שהם מיוחדין במקום אחד שאדם קפיד אף על שינוי מקומם כדרך שאמרו בסיכי זייארי ומסרי דאפי' רבנן מודו כמו שיתבאר ואפי' כובד העליון וכובד התחתון אע"פ שאין תשמישן נוח כל כך לדברים אחרים ומ"מ העמודים התחובים בארץ אסור לטלטלם שמא יטלם ממקומם ונמצא עושה גומות ואע"פ שהגומא כבר היתה שם מאליה שמא יבא להשוותם ואע"פ שבטומן לפת וצנונות תחת הגפן אמרו שאם מקצת עליו מגולים אינו חושש לא משום כלאים ולא משום מעשר ולא משום שביעית וניטלין בשבת כמו שביארנו בפ' במה טומנין אינו דומה שהשדה אין אדם קפיד להשוות בו גומות כל כך אבל בית אדם קפיד בכך הרבה ויש לשאול בסוגיא זו והיאך אמרו גומא ממילא הויא והלא בענין דקר נעוץ אמרו במסכת יום טוב והא עביד גומא עד שהוצרך לתרץ כר' אבא דאמר החופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה פטור עליה והואיל ובשבת פטור בי"ט לצורך שחיטה מותר ופירשו בה שלא על הגומא הבאה מצד נטילת הדקר הוא אומר כן אלא על העפר שנוטל משם כדי לכסות וי"מ שזו שבכאן אינן תחובים כל כך אבל הדקר נעוץ בדוחק ונמצא עושה בהוצאתו גומא ואין זה כלום שאף העמודים צריכים הם להיות תחובים שם בדוחק אלא ראשון עיקר ויש פוסקי' בכלי קיואי שכובד העליון והתחתון אסור לטלטלם:

חותלות של תמרים ושל גרוגרות מותר להתירן כדי לאכול מהם בשבת ואפי' להפקיע ולחתוך כמו שיתבאר:

במקום אחר התבאר שקשר שאינו של קיימא מותר לעשותו לכתחילה בשבת כגון למדידה של מצוה ונימת כנור שנפסקה במקדש קושרין אותה אבל במדינה לא יקשרנה לכתחלה אפי' בשבת:

המשנה השניה מקפלין את הכלים אפי' ארבעה חמשה פעמים ומציעין את המטות מלילי שבת לשבת אבל לא משבת למוצאי שבת ר' ישמעאל אומר מציעין את המטות מיום הכפרים לשבת וחלבי שבת קרבים ביום הכפרים וחלבי יום הכפרים קרבים לשבת ר' עקיבא אומר לא של שבת קרבים ביום הכפרים ולא של יום הכפרים קרבים בשבת אמר הר"ם פי' מקפלין בכאן ר"ל הבגדים שמנהג בני אדם לקפלן ולהצניען ואמרו בכאן כי זה הקפול יש לו ארבעה תנאים ואז יהיה מותר להטיל קפולו ואלו הן שיהיה המקפל אדם אחד ולא שיהיו שנים המקפלים ושיהיה הבגד המקופל חדש ושלא יהיה צבוע אלא לבן ושלא יהיה אצלו בגד אחר להחליף משום כבוד שבת ולפיכך הוא מותר לקפלה ולהתיר קפולו כדי שיראה כי עתה הותר מקפולו ומציעין הצעות בגדים על המטות לישן עליהם והרבה יש כמו מטה מוצעת והיה מלה עברית יצועי עלה ואין הלכה כר' ישמעאל:

אמר המאירי המשנה השניה וענינה לבאר החלק השני והוא שאמר מקפלין את הכלים ר"ל את המלבושים בשעה שהוא פושטן מפני שמתוך רכותם אם מניחם פשוטים בלא קפול הם מתקמטים ומקפלן אפי' ארבעה או חמשה פעמים ר"ל שאם אינו מקופל כרצונו חוזר ומקפל עד שיהא מקופל כרצונו כל זמן שדעתו לחזור וללבשן בו ביום או בליל שבת על דעת ללבשן למחרתו לשבת ומ"מ בגמ' פי' שאין קיפול זה מותר אלא בארבעה תנאים ע"י אדם אחד שאם בשנים הרי הוא כתקון גמור ובחדשים שאין הקמוט מצוי בהם כ"כ ואין התקון תקון גמור וכן שיהו לבנים שהצבועים קפולם צריך להם הרבה להעמדת הצבע והיא מתקן גמור וכן בשאין לו בגדים אחרים של שבת להחליף וכל שחסר אחד מתנאים אלו אסור לקפל וכן מציעין את המטות מלילי שבת לצורך השבת ואף ביום השבת לצורך עצמו אבל לא משבת למוצאי שבת וכן הלכה ור' ישמעאל אומר מקפלין את הכלים ומציעין את המטות מיום הכפרים לשבת אם חל יום הכפרים להיות בערב שבת לפי ששבת חמור מיום הכפרים וכן חלבי שבת ר"ל אברי תמיד של בין הערבים שנשארו עד הלילה שהרי זמנם כל הלילה קרבים ביום הכפרים שחל להיות במוצאי שבת אבל לא חלבי (שבת ביום הכפרים) [יום הכפרים בשבת] שיום הכפרים לגבי שבת עולתו כעולת חול ור' עקיבא אומר שיום הכפרים ושבת שוין אין זה נדחה אצל זה בשום דבר וא"כ אף של (יום הכפרים) [שבת] אין קרבות (בשבת) [ביום הכפרים] וכן אין מקפלין כלים ולא מציעין מטות מזה לזה והלכה כר' עקיבא וכל שכן בזמן הזה שאין יום הכפרים בא לא בערב שבת ולא במוצאי שבת והיאך מתירים מיום הכפרים לשבת אחר שיש חול באמצע והרי אמרו שבות קרובה התירו שבות רחוקה לא התירו:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הם:

מטכסיסי כבוד שבת ומן הגדולים שבהם הוא שיכבדהו בהחלפת מלבושים נאים שנ' וכבדתו שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול וע"ד מה שהיה ר' יוחנן קורא לבגדיו מכבדותי ודרך הערה אמרו מנין לשינוי בגדים מן התורה שנאמר בהוצאת הדשן ופשט את בגדיו ולבש בגדים אחרים בגדים שבשל בהם קדרה לרבו לא ימזוג בהם כוס לרבו ואם אין לו להחליף ישנה במנהג הלבישה והוא שאמרו אם אין לו להחליף ישלשל כלומר שיהו נראין כמלבושים ארוכים כמי שאין צריך לו בבגדים קצרים בשביל טורח מלאכה וכן ראוי לכבדו בשאר דברים והוא שאמרו מעשות דרכיך שלא יהא הלוכך בשבת כהלוכך בחול ר"ל שלא ילך בפסיעה גסה כמי שהולך לעסקיו ואף בחול ימנע ממנה כמה שאפשר לו אלא לפי הצורך שפסיעה גסה מזקת לעינים אלא שכל שהוזק בה בחול מתרפא ממנה במנוחת שבת והוא המשל בקידושא דבי שמשי כלומר משיכנס בקדושת שבת ופסיעה גסה פירשו בה כל שהיא יותר מאמה בת ששה טפחים:

אם היו מקצת העלין מגולין כו' כל מה שקילסתי בפ' במה טומנין במהדורא תנינא פתרון רבינו יצחק זצוק"ל אינו נ"ל כלל דבע"כ לישנא דמתני' דתני אם היו מקצת העולין אכולהו משמע דקאי ואין לחלק בין שבת לכולן אלא בכולהו דוקא אם היו מקצתן מגולין אבל אם היו כולן טמונין חשובין כזרועין ויש לחוש לכלאים ולשביעית ולמעשר ומש"ה נ"ל פתרון רבי' האי גאון זצוק"ל דמשבש עלין ותני אם היו מקצתן מגולין כדכתבית התם במה"ק והשתא א"ש דהוי דוקא אכולהו דאלו הוו כולהו טמונין חשובי כזרועין ואם נתעבו השרשין בארץ והוסיפו במאתים יש לחוש משום כלאים הכרם (שביעית) וכן לשביעית ולמעשר שהשרשין באל העצים בודאי כך דרך לזורען לטמון את כולו ומסתברא דל"ג עלין שהטומן לפת וצנין שיעמדו לחין קוצץ את העלין ומשליכן מפני שהשמש עתיד לייבשן ולכומשן ואין אדם טומן אלא שהשרשין שיעמדו לחין ולא יכמושו:

בד"ה כלל אמר כו' וי"ל דה"ק כל קשר כו' ואפילו עניבה ולאפוקי מדרבנן כו' עכ"ל ר"ל דכל קשר דאר"י משמע אפילו בעניבה ולאפוקי מדרבנן דנקטו קושרין כו' אבל לא בחבל דמשמע דוקא קשירה וק"ל:

בפירש"י בד"ה ובלבד שלא יענבנו לחבל כו' עכ"ל ולאפוקי שלא נפרש ובלבד שלא יענבנו לפונדא ולפסקיא ועיין בתוס' בפרק קמא דפסחים וק"ל:

גמרא אמר רבי אבא א"ר חייא בר אשי אמר רב מביא אדם כו' כצ"ל מדברי הרא"ש ובתוס' והוא מימרא א' מסימן שבסוף פ' במה מדליקין ע"ש בחידושינו וק"ל:

קרי למאני מכבדותיה כו'. ולקמן יליף שינוי בגדים מאהרן ומצינו ביה האי לישנא דכתיב ועשית בגדי גו' לכבוד ולתפארת:

הלוכך של שבת כו'. ומסיק דהיינו פסיעה גסה ובחול נמי אסור משום סכנה ואשמעינן האי קרא דבשבת איסורא נמי איכא והא דלא דריש נמי הכא דרכיך אסורין דרכי שמים מותרין משום דאע"ג דאיסורא ליכא סכנה מיהת איכא וק"ל. (כיצד מברכין ע"ש זבחים פי"ד ע"ש). :

בגמ' וחלבי שבת קריבין ביוה"כ ולא של יוה"כ קריבין בשבת ר"ע כו' כצ"ל:

רש"י בד"ה וקושרו בפרה ראשה א' והשני כו' הד"א:

בד"ה מקצת עליו כו' לאוחזה הס"ד:

בד"ה ישנים קיפולן כו' שהחדשין קשים כו'. נ"ב אבל בסמ"ג פי' משום שהחדשיה מתמעכין ומתלכלכים מיד אם לא מקפלין ע"ש:

בד"ה ממצוא חפצך כו' מה היא צריכה אחר השבת כצ"ל והס"ד:

גמרא אר"י א"ש הלכה כראב"י. עי' בכורות (כג ב) תד"ה משנת. וכאן לא יועיל תירוצם דשם. דהא כאן מסתבר טעמיה דדמי להנך דלעיל:

שם והא מתחזי כרמות רוחא כו'. כה"ג לקמן (קיז ב') והא מיחזי כרעבתנותא כו':

גמ' עניבה גופה קשירה היא. נ"ב סוכה (דל"ג ב'):

'וְכִבַּדְתּו' שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל. קשא הוה ליה למימר 'וְכִבַּדְתּוֹ' שֶׁתַּחֲלִיף בְּגָדֶיךָ בְּשַׁבָּת? ונראה לי בס"ד רמז לפי דרכו בזה, דאף על פי שמחליף יזהר שלא יהיו מלבושיו דומין במראיהם וצורתם וגופם למלבוש של חול דהרואהו חושב שלובש מלבוש של חול ולזה דייק לומר שֶׁלֹּא יְהֵא מַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל שַׁבָּת כְּמַלְבּוּשְׁךָ שֶׁל חֹל, רצונו לומר דומה לו ואף על פי שהוא בגד אחר משום דאין ניכר בזה כבוד שבת. אך עדיין קשא למה מפרש הכבוד על מלבושים דוקא ולאו מפרש ליה על אכילה גם כן? דהא בכיבוד אב ואם אמרינן (קדושין לא:) איזהו כבוד? מאכילו ומשקהו ומלבישו. ונראה לי בס"ד דעל אכילה לא אפשר לומר שלא יהא מאכלך של שבת כמאכלך של חול, יען כי עיקר האכילה הוא הלחם והבשר וזה גם בחול מוכרח לאכל. אי נמי נראה לי בס"ד דמסתברא לפרש 'וְכִבַּדְתּוֹ' על מלבושים טפי מאכילה, כי באכילה אינו ניכר הכבוד אלא בשעה אחת שאוכל בה, וגם הוא דוקא בביתו על שלחנו, מה שאין כן כבוד המלבושים הוא כל היום, וגם הוא כל היום שלובש הוא נראה בחוץ לעיני בני אדם.

'וַתֹּאכַל' בִּימֵי דָּוִד, 'וַתִּשְׂבַּע' בִּימֵי שְׁלֹמֹה. הא דמפרש לקלי על העושר, היינו כי קָלִי [140] גימטריא קָם [140] והוא העושר, שמכונה בשם קימה. כמו שנאמר רז"ל (פסחים קיט.) וְאֵת כָּל הַיְקוּם אֲשֶׁר בְּרַגְלֵיהֶם (דברים יא, ו) זה ממונו של אדם שמעמידו על רגליו.

רש"י ד"ה מותר לטלטלן ולא הוה מלאכתן לאיסור. ע"ל קכב ע"ב תד"ה רחת:

שם ד"ה מהו וכו' והו"ל דבר שמלאכתו לאיסור. ע"ל קכג ע"א תד"ה בסיכי:

גמרא, אר"י א"ש, כלי קיואי [כלי אורגים] מותר לטלטלן בשבת.
פירש"י דאין גרדי מקפיד עליהן, ולא הוי מלאכתו לאיסור.
קשה לי וכי בשביל שאינו מקפיד עליו, לא מקרי מלאכתו לאיסור, דאינו מקפיד מועיל דלא הוי מוקצה מחמת חסרון כיס, אבל מ"מ הוי מלאכתו לאיסור, ומיירי באמת לצורך גופו ומקומו:

חדא מינייהו. אחד מן הראשים [ולל''א] חד מיניהו מבטל ליה כשיוציא הבהמה לא יתיר אלא תחתון ויוציאנה בדוחק: מכלל דפליגי. בתמיה ואמאי איפלגו הא דמי להנך דלעיל: מתני' קושרין דלי בפסקיא. ע''פ הבור דפסקיא לא מבטל [ליה] התם: אבל לא בחבל. דמבטל ליה התם והוי קשר של קיימא שהרי קשור ותלוי שם תמיד: ורבי יהודה מתיר. בגמרא מפרש: גמ' בחבל דגרדי. פליגי דצריך לה ולא מבטל לה: חבל דלי שנפסק. באמצעיתו: לא יהא קושר. דקשר של קיימא הוא לעולם: כורך עליו. מחבר שני ראשי הפיסוק זה על זה וכורך עליהם פונדא אזור חלול או פסיקיא פיישול''א: ובלבד שלא יענבנו. לחבל דר''י סבר גזרינן עניבה אטו קשירה ורבנן לא גזרו: מיחלף. אינו ניכר בין זה לזה ואי שרינן בדגרדי אתי למישרי בדעלמא: וקושרו בפרה. ראשו אחד והשני באבוס ולא חיישינן שמא כשיתיר הפרה לא יתיר אלא הקשר שבראשה ויבטל החבל באבוס שיהא מוכן לכך או יתיר שבאבוס ויבטל אותו שבפרה ונמצא האחד של קיימא: כלי קיואי. כלי אורגים ואיידי דאיירי בחבל דגרדי נקט לה הכא: מותר לטלטלן. לשני הקנים לתשמיש אחר ואשמעינן דאין גרדי מקפיד עליהם ולא הוי מלאכתן לאיסור: כובד העליון והתחתון. אנשובל''ש: מהו. מי אמרינן איידי דיקירי לא חזו סתמייהו לתשמיש אחרינא והוה ליה דבר שמלאכתו לאיסור: ורפיא בידיה. רפויה היתה התשובה בפיו אם לאסור אם להתיר: העמודים. טריור''ש בלע''ז אותם המנוקבות שאורגין בהן הנשים: דקא עביד גומא. כשחולצן מן הארץ שהן תחובות בגומא מזיז העפר ועביד גומא מקום העמוד. מקצת עליו מגולין. משום ניטלין בשבת נקט לה דאי לא הוי מגולין אין לו במה לאוחזה: אינו חושש. לפי שאינה מושרשת: ולא משום מעשר. להיות בטילה בנטיעה זו וכשנוטלה יצטרך לחזור ולעשר: לפי שאין ניטלין. אף בחול מפני כובדן הלכך כל מלאכתן לכך: מתני' מקפלין את הכלים. בגדים כשפושטן מקפלין מפני שמתרככין מכיבוסם ומתקמטי' כשאינן מקופלים: אפי' ד' או ה' פעמים. כדי לחזור וללובשן בו ביום: מיוה''כ לשבת. כגון אם חל יוה''כ להיות בע''ש: קריבין ביוה''כ. שחל להיות במוצאי שבת: גמ' בשני בני אדם. כשמקפלין אותן מפשטין קמטיהן ונראין כמתקנין: ישנים. קיפולן מתקנן יותר מן החדשים שהחדשים קשין מאליהן ואין ממהרין לקמוט: צבועין. קיפולן מתקנן: יש לו. אחרים להחליף היום לא: כלי לבן שלהן. רבותא נקט וכל שכן צבועים: יש לו להחליף יחליף. מי שיש לו בגדים לבד מאותן שלבש בחול יחליפם בשבת: ישלשל בבגדיו. כלפי מטה שיראו ארוכים והוא מדת עשירים היושבים בביתם ואינם צריכים לסלק בגדיהם מן הארץ בשביל מלאכה וכבוד שבת הוא: מכבדותי. שמכבדין בעליהן: שלא יהא הילוכך כו'. לקמן מפרש להו: ממצוא חפצך. כי ההוא דאמרינן בעירובין (דף לח:) לא יטייל אדם לסוף שדהו בשבת לידע מה היא צריכה [אחר השבת]: חפצי שמים מותרים. כגון פוסקים צדקה ומשדכין על התינוקות ליארס (לקמן קנ.):

כלל אמר ר''י. תימה היכא קאי אי אמילתיה קמייתא התם מתיר לגמרי והכא קתני אין חייבין עליו משמע הא איסורא איכא כדדייק הש''ס לעיל וי''ל דה''ק כל קשר שאינו של קיימא אין חייבין עליו הא של קיימא חייבין עליו ואפי' עניבה לאפוקי מדרבנן דאמרו עניבה לאו היינו קשירה א''נ אמאי דקתני ברישא אין חייבין עליהם קאי רבי יהודה: התם חבל דעלמא הכא חבל דגרדי. וקמ''ל רב דלא גזרינן חבל דגרדי אטו חבל דעלמא וכר' יהודה א''נ אפי' רבנן מודו דאפי' בחבל דעלמא לא שכיח שיהיה קשר של קיימא כשקושרו בפרה ובאבוס ולהכי לא גזור בחבל דגרדי: מקפלים כלים כו'. מכאן למדנו דאסור לקפל טליתות של ב''ה לפי שהם צורך מחר: אבל יש לו להחליף לא. ולנו שיש.. לנו להחליף אסור ומסתפק ר''י אי קרי יש לו להחליף כשאין לו יפה כזה: