מאן לירות [מי יירש]? אטו בר קשא דמתא לירות [וכי מושל העיר הוא זה שיירש]?! אמר לו רב פפא: הכי קא אמינא [כך אמרתי]: אם איכא [יש] בן ובת — לא האי לירות כוליה [זה יירש את הכל] ולא האי לירות כוליה [זה יירש את הכל], אלא כי הדדי לירתו [זה כמו זה ירשו] ויחלקו ביניהם בשווה את הירושה!

אמר ליה [לו] אביי: אם אתה אומר שזכות הבן והבת שווה בירושה, אם כן, הכתוב "איש כי ימות ובן אין לו" (במדבר כז, ח) ממנו למדים שאם יש לו בן — הבן יורש, נראה מיותר, ואצטריך קרא לאשמועינן, היכא דלית ליה [וכי צריך הפסוק להשמיע לנו שבמקום שאין לו] אלא חד ברא [בן אחד] לירתינהו לכולהו נכסי [שהוא יורש את כל הנכסים]?! הציע רב פפא: ודלמא הא קא משמע לן [ושמא דבר זה השמיע לנו] כתוב זה, שבת נמי [גם כן] בת ירושה היא! ומשיבים: דבר זה אינו נזקק להוכחה בדרך זו, ההוא [אותו ענין] מ"וכל בת ירשת נחלה" (במדבר לו, ח) נפקא [יוצא, נלמד], שנאמר במפורש שאף הבת יורשת.

רב אחא בר יעקב אמר, מהכא [מכאן] יש מקור לדין המשנה שהבן יורש לבדו את אביו לפני הבת, ממה שאמרו בנות צלפחד כשתבעו את נחלת אביהן: "למה יגרע שם אבינו מתוך משפחתו כי אין לו בן" (במדבר כז, ד), ונדייק מכאן: טעמא [הטעם, דווקא] משום שאין לו בן, הא [הרי] אם יש לו בן — בן קודם, ולא היו תובעות דבר.

ומקשים: ודלמא [ושמא] בנות צלפחד הוא דקאמרן הכי [שאמרו כך] משום שחשבו שכך הדין, וכך היה מקובל, אבל לאחר מכן, כשהיה דבר ה' למשה, ניתנה תורה ונתחדשה הלכה, ויש דין חדש — שהבת יורשת כבן! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור, ברור הדבר כפי שתירצנו בתחילה], כלומר, כפי שהסביר אביי, מן הפסוק "ובן אין לו והעברתם" וכו'.

רבינא אמר, מהכא [מכאן] למדים דבר זה, שהבן קודם לבת, שנאמר: "הקרב אליו" (במדבר כז, יא), "הקרב" — קרוב קודם, והבן קרוב לאב יותר מן הבת.

ותוהים: ומאי [ומה] הקורבה של בן יותר משל הבת — שכן הבן קם תחת אביו ליעדה לשאת אמה עבריה בכסף שקנה אותה אביו, וכן לשדה אחוזה שאם הקדישה האב וגאלה הבן, אינה יוצאת לכהנים ביובל? והרי יעדה אין ממנה ראיה, כי בת לאו [לא] בת יעדה [ייעוד] היא, שהרי אין הבת יכולה לשאת לאשה אותה אמה עבריה, ולכן אין דין זה נחשב כיתרון של הבן על הבת! ושדה אחוזה נמי [גם כן] — מהאי פירכא גופה הוא דהא קיימא ליה [מאותה פירכה עצמה שמוחזקת לו] לתנא שהבן עומד תחת אביו לענין שדה אחוזה, ולא קרוב אחר — ממנה עצמה יש ללמוד שהבת קרובה לאב כמו הבן. שהרי כך הוא שונה כפירכה: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, ובזה הרי אין יתרון לבן על הבת! אלא, מחוורתא כדשנין מעיקרא [מחוור כמו שתירצנו מתחילה] כדברי אביי, מ"ובן אין לו והעברתם את נחלתו לבתו".

ואי בעית אימא, מהכא [ואם תרצה אמור, מכאן], שנאמר בענין ירושה: "והתנחלתם אתם לבניכם אחריכם" (ויקרא כה, מו), ונדייק מלשון הכתוב: "בניכם" — ולא בנותיכם. ותוהים: אלא מעתה שאתה מדייק כך, מה שנאמר "למען ירבו ימיכם וימי בניכם" (דברים יא, כא), הכי נמי [כך גם כן] תדייק ותאמר: "בניכם" — ולא בנותיכם? וכי אין הבנות ראויות להתברך באריכות ימים?

ומשיבים: ברכה שאני [שונה], שבמקום שנאמרה ברכה, אף שנאמרה בלשון "בניכם" אין אומרים שדייק הכתוב להוציא את הבנות, וזה שנאמר "בניכם" הכוונה היא לכל הנולדים לכם. אבל במקום שמדובר בפסק הלכה, יש לדייק שהכוונה היא לבנים דווקא.

א שנינו במשנה שהאחין מן האב נוחלין ומנחילין וכו'. ושואלים: מנלן [מנין לנו] דבר זה, שדווקא אחים מן האב? אמר רבה: אתיא [בא, נלמד] הדבר בגזירה שווה מ"אחוה" "אחוה" מבני יעקב, מה להלן בבני יעקב, האחים שמדובר בהם הריהם אחים מן האב ולא מן האם ("שנים עשר עבדיך אחים אנחנו בני איש אחד". בראשית מב, יג), אף כאן לענין ירושה ("ונתתם את נחלתו לאחיו". במדבר כז, ט) אחים נחשבים דווקא אלה הבאים מן האב ולא מן האם.

ושואלים: ולמה לי ראיה זו מבני יעקב? והלא "ממשפחתו וירש אתה" (במדבר כז, יא) כתיב [נאמר], וכבר למדנו שרק משפחת אב קרויה "משפחה", משפחת אם אינה קרויה "משפחה", ומכאן שבכל דיני הירושה הולכים אחר קרובים מצד האב דווקא!

ומשיבים: אין הכי נמי [אכן כך הוא גם כן], שאין הראיה נחוצה לענין דיני ירושה, וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי רבה, לא לענין ירושה נאמרו, אלא לענין יבום איתמר [נאמרו], שהאח מייבם את אשת אחיו מן האב ולא מן האם.

ב שנינו במשנה שהאיש יורש את אמו וכו'. ושואלים: מנא הני מילי [מנין לנו הדברים הללו] שהבן יורש את אימו? ומשיבים, דתנו רבנן [ששנו חכמים]: