ואי (אין) אתה מעביר נחלה מן האב אפילו במקום בת, ויקדם האב בירושה לבת! ומשיבים: אם כן, לא נכתוב רחמנא [תכתוב התורה] בלשון "והעברתם את נחלתו לבתו

", לפי שזה שהבת קודמת לאחים בירושה — אין זו העברה, שהרי פשוט הדבר שהבת קרובה לאביה יותר מאשר אחיו! אלא ודאי בא הכתוב להקדימה אף לאב. מצאנו איפוא שתי דרכי מדרש מהן למדנו שהאב קודם לאחים בירושה. ועתה דנים בהן, ושואלים: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו] דין זה מהכתוב "והעברתם", האי [זה] הכתוב "שארו" שהוסבר שזהו האב, מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? כיצד הוא דורשו? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא לו לכפי ששנינו בברייתא]: "שארו" — זו אשתו, מלמד שהבעל יורש את אשתו.

ושואלים מצד שני: ולמאן דנפקא ליה [ולמי שיוצא לו] דין זה שהאב קודם לאחים ממה שכתוב "שארו", האי [ביטוי זה] "והעברתם" מאי עביד ליה [מה עושה הוא לו]? ומשיבים: מיבעי ליה לכדתניא [צריך הוא אותו לכפי ששנינו בברייתא], רבי אומר: בכולן, בכל היורשים, נאמר בהן לשון "נתינה" ("ונתתם"), וכאן נאמרה בהן (בבנות) לשון "העברה" ("והעברתם"), לומר שאין לך שמעביר נחלה משבט לשבט אלא בת, הואיל ובנה ובעלה יורשין אותה אם נישאה לבן שבט אחר. ומכאן למדנו שהבן יורש את אמו.

א ושואלים על הלימוד מ"שארו": וממאי [וממה, מהיכן] אתה יודע ש"שארו" האמור לענין נחלה (במדבר כז, יא) זה האב? דכתיב [שכן נאמר]: "שאר אביך הוא" (ויקרא יח, יב), אימא [אמור] באופן שונה: "שארו" — זו האם, דכתיב [שנאמר] גם כן: "שאר אמך הוא" (ויקרא יח, יג)!

אמר רבא, אמר קרא [הכתוב] בענין נחלה: "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אתה" (במדבר כז, יא), ובכך הדגיש הכתוב כי "שארו" הוא דווקא זה שהוא ממשפחתו. והרי משפחת אב היא הקרויה "משפחה", משפחת אם אינה קרויה "משפחה", וראיה לדבר, דכתיב [שנאמר]: "למשפחתם לבית אבתם" (במדבר א, ב).

ומקשים: וכי משפחת אם אינה קרויה "משפחה"? והא כתיב [והרי נאמר]: "ויהי נער מבית לחם יהודה ממשפחת יהודה והוא לוי והוא גר שם" (שופטים יז, ז), ונברר: הא גופא קשיא [זה עצמו קשה], אמרת מצד אחד "והוא לוי" — אלמא [מכאן] שמשבט לוי אתי [בא], ואחר כך נאמר "ממשפחת יהודה" — אלמא [מכאן] שמשבט יהודה אתי [בא]! אלא לאו דאבוה [האם לא שאביו] משבט לוי ואימיה [ואמו] משבט יהודה, וקאמר [ואמר] הכתוב עליו שהוא "ממשפחת יהודה", משמע שגם משפחת האם קרויה משפחה!

אמר רבא בר רב חנן בתירוץ: לא זה ההסבר לתירוץ הקושי, אלא באופן זה: היה זה גברא דשמיה [איש ששמו הפרטי היה] לוי, אך אביו היה משבט יהודה. ומקשים על פירוש זה: אי הכי [אם כך], האם היינו דקאמר [זהו מה שאמר] מיכה כשלקח אותו לכהן לעבודה זרה: "עתה ידעתי כי ייטיב ה' לי כי היה לי הלוי לכהן" (שופטים יז, יג)? שאם היה אותו נער לוי ממש, מובן הדבר שהיה זה עבורו סימן טוב שיש לוי המשמש לו ככהן, אבל אם אין זה אלא שמו, האם יש כלל יתרון בכך ששמו הפרטי של אותו נער היה לוי? השיב רבא בר רב חנן: אין [כן], גם בזה ראה מיכה סימן יפה, דאיתרמי ליה גברא דשמיה [שהזדמן לו אדם ששמו] לוי.

ותוהים עוד: וכי יכול אתה לומר שלוי היה שמו? והלא יהונתן שמו, שנאמר: "ויהונתן בן גרשם בן מנשה הוא ובניו היו כהנים לשבט הדני" (שופטים יח, ל)! אמר ליה [לו] רבא בר רב חנן: וליטעמיך [והרי אף לטעמך, לשיטתך], שאתה למד שלא היה שמו לוי אלא שם שבטו הוא, ומסתמך על פסוק זה, יש לשאול: וכי אותו נער בן מנשה הוא? והלא בן משה הוא, דכתיב [שנאמר]: "בני משה גרשום ואליעזר" (דברי הימים א' כג, טו)!

אלא, כפי שדרשו חכמים, אף שבנו של משה היה, מתוך שעשה מעשה כמנשה מלך יהודה, שעבד עבודה זרה, תלאו הכתוב במנשה וקרא לו "בן מנשה". ואם כן הכא נמי [כאן גם כן], בפסוק ממנו אתה מוכיח שמשפחת האם קרויה משפחה (שהרי נאמר "ממשפחת יהודה") יש לפרש שאין בזה יחוס משפחתי ממש, אלא מתוך שעשה מעשה מנשה דאתי [שבא] משבט יהודה — תלאו הכתוב ביהודה וקרא לו "ממשפחת יהודה".

ומעירים: ממה שדרשו חכמים בענין מנשה, אמר ר' יוחנן משום (בשם) ר' שמעון בן יוחי: מכאן שתולין את הקלקלה במקולקל, כלומר, כאשר יש דבר קלקלה, מקשרים אותו למי שידוע שמעשיו מקולקלים, אף שאין לו קשר מוכח אל הדבר. ר' יוסי בר חנינא אמר, מהכא [מכאן] למדים דבר זה, שנאמר באדוניה בן דוד: "וגם הוא טוב תאר מאד ואתו ילדה אחרי אבשלום" (מלכים א א, ו), והלא אדניה היה בן חגית ואבשלום היה בן מעכה, אם כן, מה פשר לשון "ואותו ילדה אחרי אבשלום", ממנה משמע שנולדו מאותה אם? אלא, מתוך שעשה אדוניה מעשה אבשלום שמרד במלכות — תלאו הכתוב באבשלום, ועשאו כאחיו מכל צד, ואף מן האם. הכא נמי [כאן גם כן], מתוך שעשה יהונתן זה מעשה מנשה — תלאו הכתוב במנשה.

ב מתוך שהוזכר המעשה ביהונתן בן גרשום, מביאים לימוד אחר העולה מכאן. אמר ר' אלעזר: לעולם ידבק אדם בטובים, כלומר, ישא אשה ממשפחה טובה, שהדבר יביא טובה לילדים הנולדים להם, שהרי משה שנשא בת יתרו שהיה כומר לעבודה זרה — יצא ממנו יהונתן שאף הוא שימש לעבודה זרה, ואילו אהרן שנשא בת עמינדב ממיוחסי שבט יהודה — יצא ממנו פנחס.

ותוהים: והאם פנחס לאו [לא] ממשפחת יתרו אתי [בא]? והא כתיב [והרי נאמר]: "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה" (שמות ו, כה), מאי לאו [האם לא] מדובר דאתי [שבא] מיתרו שכינוהו "פוטיאל" משום שבשעתו פיטם עגלים לעבודה זרה? ודוחים: לא, אף ש"פוטיאל" כינוי הוא, הכוונה ב"בן פוטיאל" היא דאתי [שבא] מיוסף שפטפט התווכח, נלחם ביצרו ונצחו.

ומקשים: והלא יודעים אנו מן המדרש שהיו שבטים מבזים אותו את פנחס, לאחר שהרג את זמרי (ראה במדבר פרק כה) ואומרים עליו: ראיתם בן פוטי זה, בן של מי שפיטם אבי אמו עגלים לעבודה זרה, הוא יהרוג נשיא שבט מישראל?!