ועוד, שכן בתורה נזכרת תחילה ירושת הבן את אביו, כדכתיב [כמו שנאמר] בפרשת הנחלות: "איש כי ימות ובן אין לו והעברתם את נחלתו..." (במדבר כז, ח)!

ומשיבים: התנא של משנתנו שסידר את הדברים כך — איידי דאתיא ליה מדרשא [מתוך שבאה, נלמדה, לו ירושת האב את הבן מדרשה] ואינה מפורשת בתורה — חביבא ליה [חביבה לו], משום החידוש שיש בה, ולכן מקדים אותה.

ומאי דרשא [ומה הדרשה] שיש בזה? דתניא [שכן שנינו בברייתא] על הכתוב "ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו" (במדבר כז, יא): "שארו" — זה האב, מלמד שהאב קודם בירושה לאחין (של המת), יכול יהא קודם בירושה גם לבן? תלמוד לומר: "הקרב" (במדבר כז, יא), לומר: קרוב קרוב קודם, והבן הוא הקרוב יותר.

ושואלים: ומה ראית לרבות את הבן ולומר שהוא קרוב יותר מאשר האב, ולהוציא את האח? ומשיבים: מרבה אני את הבן, שכן קם תחת אביו ליעדה, שהקונה אמה עבריה מאביה יכול לקדשה לאשה, לעצמו או לבנו, אבל אינו יכול ליעדה לאחיו. וכן לשדה אחוזה, שלענין פדיון שדה אחוזה שהוקדש, נחשב בנו של המקדיש כאב עצמו, ואם פדה את השדה אינו חוזר להקדש בשנת היובל, מה שאין כן אם פדה את השדה אחיו של המקדיש.

ומקשים: אדרבה [להיפך] יש צד לומר שמרבה אני את האח, שכן קם תחת אחיו ליבום אשתו, מה שאין כן הבן! ודוחים: כלום יש יבום אלא במקום שאין בן, הא [הרי] במקום שיש בן אין יבום לפי שאביו כאילו קיים, ואם כן קירבת הבן גדולה יותר.

על דרשה זו שואלים: טעמא דאיכא האי פירכא [הטעם, דווקא משום שיש פירכה זו] שבמקום שיש בן אין יבום, לכן למדים שיש להקדים את הבן, הא לאו הכי [הרי אם לא כך] הוה אמינא [הייתי אומר] שאח עדיף מבן, ויקדימהו בירושה; ואולם תיפוק ליה [תצא לו] הראיה שהבן קודם אף בלא פירכה זו, מכך