שבת קיב ע"ב

דלמילתיה מנא הוא אבל הכא למילתיה לאו מנא הוא ומי א''ר יוחנן הכי והאמר רבי יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס . (נפסקה שניה ותיקנה טהור מלטמא מדרס אבל טמא מגע מדרס) מאי לאו לא שנא פנימית ולא שנא חיצונה לא פנימית דוקא אבל חיצונה מאי טהור אי הכי אדתני נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ניפלוג בדידה בד''א שנפסקה פנימית אבל חיצונה טהור אמר רב יצחק בן יוסף תהא משנתנו בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים שלא לשבור דבריו של ר' יוחנן כי אתא רבין אמר רב חנן בר אבא אמר רב הלכה כרבי יהודה ורבי יוחנן אמר אין הלכה כר' יהודה ומי א''ר יוחנן הכי והא מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש''מ כר' יהודה סבירא ליה אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן תנן התם כל כלי בעלי בתים שיעורן כרמונים בעי (רבי) חזקיה ניקב כמוציא זית וסתמו וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו עד שהשלימו למוציא רימון מהו אמר ליה ר' יוחנן רבי שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה טמא מדרס נפסקה שניה ותיקנה טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס ואמרינן לך מאי שנא ראשונה דהא קיימא שניה שניה נמי מתקנה ראשונה ואמרת לן עליה פנים חדשות באו לכאן הכא נמי פנים חדשות באו לכאן קרי עליה לית דין בר אינש איכא דאמרי כגון דין בר אינש אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא אם ראשונים בני מלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים בני אנשים אנו כחמורים ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים: ונודות יין ושמן: פשיטא לא צריכא דאית ליה תרתי אוני מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטל לה קמ''ל: קדירה של בשר: פשיטא לא צריכא דאית לה שלאכא מהו דתימא בטולי מבטל לה קמ''ל: רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרה כו': פשיטא לא צריכא דאית לה תרתי איסרי מהו דתימא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיב - ב

והא קמשמע לן, דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה - היכא דלמילתיה - מנא הוא.

אבל הכא - למילתיה לאו מנא הוא.

ותמהינן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שהלכה כרבי יהודה, שאם ניטלה התרסית החיצונה לאו מנא הוא לכל דבר!?

והאמר רבי יוחנן: הלכה כסתם משנה.

ותנן במסכת כלים: סנדל שנפסקה רק אחת מאזניו, ותיקנה [והוא הדין אם עדיין לא תיקנה. עיין רש"י] - עדיין הוא כלי. ולכןף אם היה הסנדל של זב הרי הוא טמא מדרס, שלא פסקה טומאתו כאב הטומאה.

מאי לאו - לא שנא נפסקה אזנו הפנימית, ולא שנא נפסקה החיצונה!?

ורואים אנו שגם ביחס לטומאה, ההלכה היא שאפילו ניטלה החיצונה עדיין שם סנדל עליה.

ומשנינן: לא, כונת המשנה היא בנפסקה פנימית דוקא.

ופרכינן: אבל נפסקה אזנו החיצונה, מאי? לדבריך - טהור הוא הסנדל.

אי הכי, שיש לחלק בין נפסקה אזנו הפנימית לנפסקה החיצונה.

אם כן תיקשי, אדתני בהמשך המשנה ההיא חילוק בין נפסקה האוזן הראשונה לנפסקה האוזן השניה:

נפסקה אזנו השניה, ותיקנה - טהור הסנדל מן טומאת המדרס, שהיא אב הטומאה משום שבטל ממנו שם הסנדל הראשון בכך שנפסקה ממנו גם אזנו השנית. [ומשתיקנה אמרינן "פנים חדשות באו לכאן"].

אבל עדיין טמא הסנדל המתוקן בטומאת מגע מדרס, שהיא ראשון לטומאה, לפי שרואים אנו כאילו נגע הסנדל בשעה שנפסקה אזנו השניה בסנדל הקודם, שהיה טמא מדרס.

וכיון שנפסקו שתי אזניו, בהכרח שנפסקו בין אזנו החיצונית ובין אזנו הפנימית, שהרי יש לסנדל בצורתו הרגילה שתי אזניים בלבד.

ואם כן, הרי עדיף היה כי ניפלוג בדידה, בנפסקה האוזן הראשונה עצמה, ונאמר:

במה דברים אמורים שממשיך הסנדל להיות טמא מדרס לאחר נטילת אזנו האחת - כשנפסקה האוזן הפנימית. אבל אם האוזן האחת שנפסקה היא האוזן החיצונה - הרי הוא טהור!?

אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו העוסקת בטומאת מדרס - בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים. ואין כונת המשנה לומר שבפסיקת האוזן השניה הוא טהור כשנפסקו בו החיצונית והפנימית, אלא שנפסקו בו השתיים החיצונות, שאז הוא נהיה טהור, משום אין לו אוזן חיצונית, וכרבי יהודה.

ועדיף לתרץ כך, כדי שלא לשבור דבריו של רבי יוחנן שאמר הלכה כרבי יהודה. וגם אמר שהלכה כסתם משנה.

כי אתא רבין אמר:

רב חנן בר אבא אמר רב: הלכה כרבי יהודה.

ורבי יוחנן אמר: אין הלכה כרבי יהודה.

ותמהינן על דברי רבין בשם רבי יוחנן: ומי אמר רבי יוחנן הכי, שאין הלכה כרבי יהודה?

והא מדמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה, שמע מינה דרבי יוחנן כרבי יהודה סבירא ליה!?

ומשנינן: אמוראי נינהו, ואליבא דרבי יוחנן נחלקו מה היא שיטתו.

תנן התם: כל כלי בעלי בתים - שיעורן של הנקבים שלהן, שמטהרים אותם מלהיות ראויים לקבלת טומאה, הוא נקב כגודלם של רמונים.

בעי חזקיה: ניקב הכלי בשיעור של כמוציא זית, שיכול לצאת דרך הנקב זית, וסתמו. וחזר וניקב בסמוך לו בשיעור כמוציא זית, וסתמו. עד שהשלימו בנקבים ל"מוציא רימון" - מהו?

אמר ליה רבי יוחנן: רבי, שנית לנו סנדל שנפסקה אחת מאזניו, ותיקנה - טמא מדרס.

אך אם לאחר תיקונה של האוזן הראשונה נפסקה האוזן השניה, ותיקנה - טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס;.

ואמרינן לך: מאי שנא נפסקה אזנו הראשונה, שהוא ממשיך לטמא מדרס - דהא קיימא שניה.

אם כן, נפסקה אזנו השניה נמי ימשיך לטמא בטומאת מדרס - שהרי מתקנה, תוקנה כבר האוזן הראשונה!?

ואמרת לן לתרץ עליה: לאחר שנפסקה האוזן השניה, גם אם תוקנה - פנים חדשות של סנדל באו לכאן.

הכא נמי בניקב וסתם וחזר וניקב וסתם - פנים חדשות של כלי באו לכאן.

קרי עליה חזקיה על רבי יוחנן: לית דין - בר אינש! אין זה [רבי יוחנן] בן אדם אלא מלאך!

איכא דאמרי: כגון דין - בר אינש! זהו גבר בכל מקום!

אמר רבי זירא אמר רבא בר זימונא:

אם הראשונים נחשבים כאילו הם בני מלאכים - אנו נחשבים בני אנשים.

ואם ראשונים נחשבים בני אנשים - אנו נחשבים כחמורים.

ואפילו לא כחמורו של רבי חנינא בן דוסא ושל רבי פנחס בן יאיר, אלא - כשאר חמורים.

שנינו במשנה: וקושר נודות יין ושמן.

והוינן בה: פשיטא שאין אלו קשרים בני קיימא, שהרי צריך לפותחם תדיר!?

ומשנינן: לא צריכא, דאית ליה תרתי אוני אזניים, שבהם קושרן.

מהו דתימא, חדא מינייהו בטולי מבטל לה ומשאיר את הקשר - קמשמע לן שמתיר את שני הקשרים של שתי האזניים.

עוד שנינו: קושר בגד על פיה של קדירה של בשר.

והוינן בה: פשיטא!

ומשנינן: לא צריכא, דאית לה לקדירה שלאכא, פתח אחר, שיכול להוציא את האוכל משם.

מהו דתימא, בטולי מבטל לה לקשר של הבגד, לפי שאין לו צורך לפותחו להוצאת האוכל, קמשמע לן שאינו משאירו קשור.

שנינו במשנה: רבי אליעזר בן יעקב אומר קושרה לחבל בפתח בפני בהמה כדי שלא תצא.

והוינן בה: פשיטא, שהרי צריך להתיר את הקשר כדי שיוכל להוציאה?

ומשנינן: לא צריכא, דאית לה לצורך קשירת הפתח תרתי איסרי חבלים זה למעלה מזה. [פירוש נוסף: שקושר שני קשרים בשני צידי הפתח, שלא היה החבל קשור מאתמול אפילו לא מצד אחד].

דלמילתיה מנא [שלעניינו כלי] הוא, אבל הכא — למילתיה לאו מנא [כאן — גם לעניינו לא כלי] הוא.

א ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך], שהלכה כדברי רב יהודה האומר שאם נפסקה הרצועה החיצונית הסנדל טהור? והאמר [והרי אמר] ר' יוחנן: הלכה כסתם משנה, ותנן [ושנויה משנה]: סנדל שהיה טמא במדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה — עדיין טמא מדרס, שאוזן שנפסקה אינה פוסלת את הסנדל משימוש ועדיין כלי גמור הוא, נפסקה האוזן השניה ותיקנה — טהור מלטמא מדרס, שכן בניתוק שתי אוזניו בטל מלהיות עוד כלי ונטהר אבל עדיין טמא הוא מחמת מגע מדרס, שכיון שבפועל יש בו רק אוזן אחת קרועה עדיין כלי הוא והרי יש בו עוד אפשרות לקבל טומאה, ונחשב כאילו קיבל טומאה מעצמו במצבו הקודם. מאי לאו [האם לא] נאמר כי לא שנא הדין לענין זה בין את נקרעה הרצועה הפנימית ולא שנא [שונה] אם נקרעה הרצועה החיצונה, ואוזן סנדל אחת שנפסקה אינה מבטלת אותו ונסתרו איפוא דברי ר' יוחנן!

ודוחים: לא, המדובר במשנה הוא בפנימית דוקא, ובשנפסקה הפנימית אף לדעת רב יהודה הסנדל טמא. ושואלים: אבל אם נפסקה הרצועה החיצונה מאי [מה] דין הסנדל — טהור, אי הכי, אדתני [אם כך, עד שהוא שונה] בהמשך הדברים: נפסקה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, ניפלוג בדידה [שיחלוק בהלכה זו עצמה] באופן זה: במה דברים אמורים — שנפסקה הפנימית, אבל אם נפסקה החיצונה — טהור הסנדל! אמר רב יצחק בן יוסף: תהא משנתנו מתפרשת בסנדל שיש לו ארבע אזנים וארבע תרסיותים ונפרש את האמור בה "נפסקה שניה" — אוזן חיצונית שניה. כדי שלא לשבור (לסתור) את דבריו של ר' יוחנן.

כי אתא [כאשר בא] רבין מארץ ישראל לבבל מסר שאמר רב חנן בר אבא שכך אמר רב: הלכה כשיטת ר' יהודה. ור' יוחנן אמר: אין הלכה כשיטת ר' יהודה. ומקשים: ומי [והאם] אמר ר' יוחנן הכי [כך] שאין הלכה כר' יהודה? והא [והרי] ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא [לשיטת] ר' יהודה, שמע מינה [למד מכאן] כי כשיטת ר' יהודה סבירא ליה [סבור הוא]! ומתרצים: אמוראי נינהו [אמוראים הם] שנחלקו בדבר ואליבא [ועל פי שיטת] ר' יוחנן נחלקו.

ב בהקשר עם ההלכה הקודמת מביאים, תנן התם [שנינו במשנה שם] במסכת כלים: כל כלי בעלי בתים שנטמאו ולאחר מכן ניקבו, שיעורן כדי להטהר בנקב כגודל רמונים. בעי [שאל] חזקיה: ניקב הכלי בחור שגודלו כמוציא זית וסתמו, וחזר וניקב בצידו כמוציא זית וסתמו, וכן הלאה עד שהשלימו באותם נקבים לכדי מוציא רימון, מהו דינו? האם נאמר שבסך הכל הלא ניקב הכלי בכמוציא רימון וטהור, או כיון שלא היתה נקיבתו בבת אחת, ובכל פעם לא ניקב כשיעור עדיין טמא הוא?

אמר ליה [לו] ר' יוחנן תלמידו: רבי, והלא שנית לנו שסנדל טמא מדרס הזב שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה שעדיין הוא טמא מדרס. נפסקה הרצועה השניה ותיקנה — טהור מן המדרס, אבל טמא מגע מדרס. ואמרינן [ואמרנו] לך: מאי שנא [במה שונה] דין הראשונה שאם נקרעה עדיין הוא טמא — דהא קיימא [שהרי עדיין מצוייה] השניה, ואם כן כאשר נקרעה השניה נמי [גם כן] הרי מתקנה [מתוקנת] הראשונה ורק אוזן אחת קרועה! ומדוע נטהר הסנדל ממדרס?

ואמרת לן עליה [לנו על כך] שטעם הטהרה הוא משום שפנים חדשות באו לכאן. שהסנדל שתיקנו את שתי אוזניו שוב אינו נחשב כסנדל הראשון, אלא כסנדל חדש, ואם כן הכא נמי [כאן גם כן] בכלי שניקב כמה פעמים ובכל פעם סתמו מחדש נאמר כי פנים חדשות באו לכאן וייטהר.

התפעל חזקיה מר' יוחנן שפתר לו את השאלה מדבריו שלו, קרי עליה [קרא עליו] ואמר: לית דין בר אינש [אין זה בן אדם] אלא מלאך. איכא דאמרי [יש שאומרים] שאמר עליו: כגון דין בר אינש [זה הוא אדם]. ובדומה קצת אמר ר' זירא אמר רבא בר זימונא: אם ראשונים בני מלאכים — אנו בני אנשים. ואם ראשונים בני אנשים — אנו כחמורים. ולא כחמורו של ר' חנינא בן דוסא ושל ר' פנחס בן יאיר שהראו בינה יתירה אלא כשאר חמורים רגילים.

ג ועוד שנינו במשנה שקשרי נודות (נאדות) יין ושמן אינם נחשבים כקשרים של קיימא ומותר לעשותם בשבת. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית ליה תרתי אוני [שיש לו לנאד שתי אוזניים, פתחים], שכן מהו דתימא [שתאמר]: חדא מינייהו בטולי מבטל לה [אחת מהן מבטל אותה] ורוצה שהקשר בה יהא קשר קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כך.

עוד שנינו במשנה שאף מותר לקשור בגד על קדירה של בשר לכסותה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו]! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] המשנה לומר זאת אלא לאופן מיוחד וכגון דאית [שיש] לה לקדירה שלאכא [שרוך] הקושר פתח נוסף שיש בה בקדירה זו, מהו דתימא [שתאמר] כי מאחר ובדרך כלל די בפתח אחד ולכן בטולי מבטל לה [מבטל הוא אותו, את הקשר שבקדירה] על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאין הדבר כן.

ד עוד שנינו במשנה שר' אליעזר בן יעקב אומר שקושרה לחבל בשבת לפני הבהמה לרוחב הפתח בשביל שלא תצא. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו], ומדוע לא יותר לו לעשות כן? ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית [שיש] לה לאותו פתח תרתי איסרי [שני קשרים], ומכיון שכן מהו דתימא [שתאמר]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

it is fit as a utensil for its usual purpose, i.e., it can be used as footwear. However, here it is not fit as a utensil for its usual purpose.

The Gemara asks: Did Rabbi Yoḥanan in fact say that the halakha is in accordance with Rabbi Yehuda, who says that if the outer strap broke the sandal becomes pure? Didn’t Rabbi Yoḥanan say: The halakha is in accordance with an unattributed mishna? And we learned in a mishna: A sandal that became ritually impure with impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal is still impure with ritual impurity imparted by treading, since a broken ear does not render the sandal useless and it remains a utensil. If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does, since when both ears tear it is no longer a utensil. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. Since the sandal now has only one torn ear, it is still considered a utensil which is capable of contracting impurity, and it is as if it contracted impurity from itself in its previous state. Is this statement not an indication that there is no difference whether it was the inner strap or the outer strap that broke, as no single ear that breaks terminates the sandal’s use? This contradicts Rabbi Yoḥanan’s statement.

The Gemara rejects this: No, this mishna is referring specifically to the inner strap. When the inner strap breaks, even Rabbi Yehuda concedes that the sandal remains ritually impure. The Gemara asks: However, if the outer strap breaks, what is the halakha? Is it that the sandal is pure? If so, instead of teaching: If the second ear broke and he repaired it, it is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure as a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading; however, it is itself ritually impure due to contact with a vessel that is impure due to contact with an object that became ritually impure with impurity imparted by treading, let him make a distinction within the case itself: In what case was this statement said? In a case where the inner strap breaks. However, if the outer strap breaks, the sandal becomes ritually pure. Rav Yitzḥak ben Yosef said: Let our mishna be interpreted as referring to a sandal that has four ears and four straps, and it can be explained that when it says that the second one broke, it was referring to the second outer one. It is worthwhile to interpret it this way so as not to break, i.e., contradict, Rabbi Yoḥanan’s statement.

When Ravin came from Eretz Yisrael to Babylonia, he related that Rav Ḥanan bar Abba said that Rav said: The halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. And Rabbi Yoḥanan said: The halakha is not in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara asks: And did Rabbi Yoḥanan actually say this? From the fact that Rabbi Yoḥanan provided an explanation in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, conclude from it that he holds that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. The Gemara answers: They are different amora’im who made their statements in accordance with the opinion of Rabbi Yoḥanan.

The Gemara cites another discussion related to the previous halakha. We learned there in a mishna in tractate Kelim: All ritually impure wooden utensils belonging to ordinary homeowners become pure through breaking the utensil if they have holes the size of pomegranates. Ḥizkiya asked: What is the halakha when a utensil was perforated with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and then it was perforated again with a hole large enough for an olive to emerge, and he sealed it, and this went on until the total area of all the holes completed a space large enough for a pomegranate to emerge? In other words, do we say that because the sum of the areas of all the holes adds up to the size of a pomegranate, the utensil is pure, or do we say that since the previous hole was filled before the next hole was formed, the utensil remains ritually impure?

Rabbi Yoḥanan, his student, said to him: Master, you taught us that with regard to a sandal that became ritually impure by impurity imparted by the treading of a zav, and one of its ears broke and he repaired it, this sandal remains ritually impure with impurity imparted by treading. If the second ear broke and he repaired it, the sandal is ritually pure in the sense that it no longer renders other objects ritually impure in the same way a vessel that became a primary source of ritual impurity by means of impurity imparted by treading does. However, it is itself ritually impure with ritual impurity imparted by treading due to contact with a vessel that is impure, i.e., contact with itself. And we said to you: What is different when the first ear breaks that the sandal remains impure? It is because the second one is intact. So too, when the second ear breaks, the first one is repaired, and there is only one torn ear.

And you said to us in this regard that the reason the sandal is pure is because a new face has arrived here. The legal status of the sandal with the two repaired ears is not that of the original sandal; it is a new sandal. Here too, with regard to a utensil that was perforated several times and sealed each time, let us say with regard to the sandal as well that a new face has arrived here, and it is ritually pure because the repaired sandal is a new entity and not the original sandal.

Ḥizkiya was so impressed by Rabbi Yoḥanan’s comment that he exclaimed about him: This is not a human being, but an angel. Some say that he said: This is an ideal human being. On a similar note, Rabbi Zeira said that Rava bar Zimuna said: If the early generations are characterized as sons of angels, we are the sons of men. And if the early generations are characterized as the sons of men, we are akin to donkeys. And I do not mean that we are akin to either the donkey of Rabbi Ḥanina ben Dosa or the donkey of Rabbi Pinḥas ben Yair, who were both extraordinarily intelligent donkeys; rather, we are akin to other typical donkeys.

And we learned in the mishna: It is permitted to tie the spouts of wine or oil jugs. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where it, the jug, has two ears, i.e., two spouts. Lest you say: One of them, he voids it consequently defining the knot on that opening permanent and therefore prohibited, it teaches us that this is not the case.

We also learned in the mishna that it is even permitted to tie a garment to cover a pot of meat. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha a case where it has a string with which one could open a flap and empty the food. Lest you say that since a single opening usually suffices he voids the knot with which he ties the garment, it teaches us that this is not the case.

We also learned in the mishna that Rabbi Eliezer ben Ya’akov says: One may tie a rope across an entrance before an animal so that it will not go out. The Gemara says: This is obvious. The Gemara explains: It is only necessary to teach this halakha in a case where the entrance has two ropes. Lest you say

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פרק טו אלו קשרים אם ראשונים מלאכים אנן בני אנשים [ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים ולא] כחמורו של ר' חנינא בן דוסא.

אבל לענין חליצה טומאה אינו כשר ולאו ככלי הוא. והא לדברי הכל אם נפסקה האוזן הפנימית כלי גמור הוא. ואי מפסק החיצונה מהפיך ליה לסנדל ומשוי ליה פנימית. ותנינן בהדיא לענין חליצה דאי אפיך לסנדל של שמאל בימין וחלץ כשר. דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. אלא כי קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אליבא דר' יהודה דסבר בפסיקת אוזן החיצונה יצא מתורת כלי לגמרי ולענין שבת ולענין טומאה מודה ליה ר' יוחנן לר' יהודה וסבר לה כותיה. אבל לא לחליצה. דסבר ר' יוחנן לחליצה כלי כשר הוא. ומדתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה. ודחי' אימור דאמר רבנן חלצה בשל שמאל בימין כשר דבמקומו כלי מעליא הוא כלומר ברגלו השמאל סנדל מעולה הוא. אבל הכא שנפסקה אזנו החיצונה דילמא (אליבא דרבנן) קא' בלבד הוי באותה הרגל לאו סנדל מעליא הוא שהרי נפסקה אזנו החיצונה ומן שנפסל באתריה דלא הוי באתריה מנא. איך הוי מנא באתריה דלאו דידיה הוא ונדחו אלו הדברים. ולא עמדה כדרך שאמרנו כי לענין טומאה ושבת וחליצה יש ביניהן הפרש לא אליבא דרבנן ולא אליבא דרבי יהודה והדרנן לתירוצא וכן לחליצה. כלומר תורת כלי בחליצה כתורת כלי בענין שבת ובטומאה ואליבא דרבי יהודה דאמר בפסיקת אוזן החיצונה בלבד הוא יוצא מתורת כלי. ואקשינן וממאי דכי אמר ר' יוחנן וכן לחליצה למיפסל סנדל שנפסקה אוזן החיצונה. דילמא אליבא דרבנן קאמר דלא מיפסל עד דמפסקו ב' אזניו. ושנינן הא לא איצטריך ר' יוחנן לאשמעינן דהא תנינא החולץ משמאל בימין חליצתה כשרה הכא נמי כי משתני חיצונה למיהוי פנימית כשר. דהא לרבנן במקומה נמי כלי הוא. ולא הוה צריך ר' יוחנן למימרה ולא איצטריך אלא אליבא דרבי יהודה ומדקא מתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה ש"מ הלכה כר' יהודה לענין שבת דאע"ג דיכול להפוכה לחיצונה ולהשוייה פנימה לא הויא מנא והני ב' אזנים דאמר ת"ק דמיפסקן לאו הני אזנים שמשני צידי סנדל אלא ב' אזנים מצד אחד. וסנדל זה יש לו ד' אזנים ב' מצד זה וב' מצד זה. רבנן סברי [כיון] דלא מפסקן הני תרתי דמצד אחר לא נפיק מתורת כלי. ר' יהודה סבר מכד מפסקה חיצונה בטל מהיות כלי דסמכיה על אוזן החיצונה והיא שאוחזת את כף הרגל אבל פנימית לאו סמכא עלה והאי דקתני שאם נפסק כל הכף כולו עדיין טמא הוא ואם נפסק רוב הכף שלו טהור דייקינן מדקתני בנפסק רוב הכף שלו ולא קתני שלו בכל כולן אלא קתני כל הכף כולו סתמא והאי כף סתמא שאם נפסק עדיין טמא הוא ככף של תרסיות קתני והוא שבמקום העקב ומאוזן לאוזן הוא סביב העקב והאי דקתני הכף שלו שאם נפסק רובו טהור.

שניה נמי מתקנה ראשונה. פי' פשטי' דר' יוחנן אזלא כאוקמתי' דאוקמי בסנדל שיש לו ד' אזנים ונפסקה אחת מהן ותקנה ואח"כ נפסקה חברתה שבאותו צד עצמו ואע"ג דמתני' ר"י הוא שאין לו הפוך ובנפסקה אחת מתרסיותיו של סנדל דעלמא טהור מפני שאין ראוי עוד לאותו הרגל ה"מ בשלא תקנו שאינו עומד לתקן שאין דרכן של בני אדם לתקן כן ולצאת במנעלים המטולאים כגון אלו ועוד דהו"ל כלי שנשבר דאפי' עומד לתיקון כגון כלי מתכות וטלית שנקרעה טהור אבל כשתקנה ודאי מקבלת טומאה מכאן ולהבא הלכך גבי סנדל שיש לו שתי אזנים [בצד אחד] וכשנפסקה אחת לא טהור מטומאתו הראשונה כשתקנה וגלה בדעתו שהוא רוצה באותו טלאי ואח"כ נפסקה שניי' אמאי טהור מאותו טומאה שקבל תחלה הא מתקנה וקיימא חדא אלא ש"מ פנים חדשות באו לכאן דהואיל ואתה בא לטמאו מחמת תקון זה שלאחר הטומאה פנים חדשות הן שנולדו בו וכבר נתקלקל משקבל טומאה זו לפיכך טהור מטומאתו הישנה שהיתה עליו וטמא מגע מדרס כלומר שנגע בעצמו וה"נ אע"פ שנקב ונסתם ונקב ונסתם כיון שהגיעו נקבים למוציא רמון הרי הן כמנוקבים עכשיו דמשירדה להן טומאה זו נסתמו כולן ופנים חדשות הן:

אבל טמא מגע מדרס. פירש רש"י ז"ל: מחמת שנגע בעצמו כשהיה אב הטומאה. ואינו מחוור, חדא דהא במסכת מנחות פרק הקומץ רבה (מנחות כד, א) גבי שתי מנחות שלא נקמצו, אבעיא ליה לרבה עשרון שחלקו ונטמא אחד מהם והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע באותו טמא מהו, מי אמרינן שבע ליה טומאה או לא, ולא פשטוה מהא, דלא אמרינן שבע ליה טומאה. ועוד דהתם אתיא למיפשטא מדתנן סדין שנטמא מדרס ועשאו וילון, טהור מן המדרס אבל טמא מגע מדרס, אמר ר' יוסי וכי באיזה מדרס נגע זה, אלא שאם נגע בו הזב טמא מגע הזב, כי יגע בו הזב מיהא ואפילו לבסוף טמא מדרס ומגע הזב, אמאי לימא שבע ליה טומאה אלמא לא מטמיא ליה מגע מדרס משום מדרס הראשון ומשום דנגע בעצמו.

ועוד דאתי נמי למיפשטא מסיפא דההיא, דקתני מודה ר' יוסי בשני סדינין המקופלין ומונחין זה על גב זה וישב זב עליהן שהעליון טמא מדרס והתחתון טמא מגע מדרס, אלמא התחתון בלחוד הוא דאמרינן דטמא מגע מדרס, משום דנגע בעליון, אבל עליון לא טמא מגע מדרס משום דנגע בעצמו וגם לא משום דנגע בתחתון, דאלמא בעליון אמרינן שבע ליה טומאה, וטעמא דמלתא משום דאפילו לרבא לא איבעיא ליה היכא דמגעו לא מהניא מידי בההיא שעתא דנגע בו, דכבר היה טמא מדרס, דעד כאן לא איבעיא ליה אלא בעשרון שחלקו ונטמא חציו והניחו בכסא וחזר טבול יום ונגע בטמא דמהניא נגיעתו לטמא חציו הטהור, ובכי הא הוא דאיסתפקא ליה דלמא לא אמרינן שבע ליה טומאה, והלכך בסדין העליון לא אפשר לטמויי מגע מדרס מחמת נגיעת עצמו ולא מחמת נגיעתו בתחתון, דטומאת מגעו לא מהניא מידי, אבל התחתון שהיה טהור ובאה לו בהדדי טומאת מדרסו ומגעו בסדין העליון, היה סבירא ליה דלא אמרינן ביה שבע ליה טומאה, ומכל מקום למדנו דלכולי עלמא אמרינן שבע ליה טומאה לגבי מגע עצמו.
ובתוס' פירשו, טמא מגע מדרס מחמת האזן הראשונה שהיתה טהורה לגמרי, ונטמאת במגע מחמת חבורה, ואף על גב דגבי מדרס מיטמא מחמת חבור הסנדל דהוי כסנדל עצמו, מכל מקום מקבלת טומאת מגע דלא שייך לומר שבע ליה טומאה הואיל וטומאת מדרס דידה לאו מחמת עצמה באה לו אלא מחמת שנתחברה בסנדל וחזרה להיות כסנדל, ועוד דבהדדי קא אתו לה, וכדבעי' למימר התם גבי ההיא דשני סדינין דהתחתון טמא מדרס ומגע מדרס משום דבבת אחת אתו ליה, ואגב אזן דחיילי עליה שתיהם בבת אחת חייל נמי אסנדל, כיון דאזן וסנדל הכל כלי אחד.
ובתוס' עירובין (כד, א ד"ה אבל) מצאתי תירוץ אחר בשם רבינו שמשון ז"ל, שבדבר המקבל מגע מעצמו לא שייך למימר שבע ליה טומאה, דכיון דמגופיה אתיא ליה טומאה אלימא למיחל טפי מטומאה דאתיא ליה מעלמא, ולהכי קיימא טומאת מגע מדרס דסנדל כל שעתא ושעתא, וכן בשר דאבר מן החי דאיתא בפרק העור והרוטב (חולין קכט, ב) דאמרינן התם גבי חתך בשר מאבר מן החי, חשב עליו ואח"כ חתכו טמא טומאת אוכלין, שאחר שנעשה אוכל במחשבתו קבל טומאה מטמאה, וכר"מ דאמר בית הסתרים מטמא, ולא אמרינן שבע ליה טומאה דאבר מן החי. וצריך לי תלמוד, דאם כן אף סדין העליון יהא טמא אף מגע מדרס מחמת נגיעתו בעצמו.

כלי עץ וכלי עצם שנטמאו כמה שיעור שבר המפקיעם מידי טומאה כל כלי בעלי בתים שאינו עומד לימכר שיעורם משינקב במוציא רמון וברמון בינוני לא גדול ולא קטן נקב כמוציא זית או פחות מכאן וסתמו וחזר ונקב כמוציא זית או פחות וסתמו וכן עד שהושלם למוציא רימון טהור אע"פ שהוא סתום שהרי מ"מ פנים חדשות הן שבאו לכאן וכלים קטנים שאין מחזיקים רמון שיעורן במוציא זית וכל כלי האומן שעומדים לימכר שיעורן בכזית:

חליצה צריך שתהא מעל רגלו של יבם הימנית ואם חלצה בשמאל פסולה אבל חלצה בימין אלא שהיה הסנדל של שמאל כשרה ובלבד שיהא הסנדל ראוי לענינו והוא שיהא מקבל רוב הרגל כמו שיתבאר במקומו:

ה"נ פנים חדשות באו לכאן פי' אע"ג דלא דמי להדדי דסנדל לא בט מתורתו הראשונה לגמרי שאזנו הראשונה טמאה מדרס ושניי' הוא דבטלה ואינה טמאה אלא למגע מדרס והאי כלי מבטלינן לי' מתורתו הראשונה ומטהרינן לי' לגמרי אפ"ה שפיר ילפינן מני' דכי היכי דלגבי סנדל לא מהני תיקון הראשונה לשניי' ואע"ג דראשונה אעג דנתחדשה אכתי הוי טמאה מדרס לא חשבי' לה כשלימה דתיהוי שניי' טמאה מדרס כסנדל שנפסקה אחת מאזניו אלא אמרי' פנים חדשות באו לכאן ובטל הסנדל גבי הך אוזן שניי' ואל הויא טמאה אלא מגע מדרס ה"נ אע"ג דבנקבים קמאי הוה עדיין הכלי בטומאתו הראשונה כי סתמן לא אמרי' דכשלם דמי ועכשיו בנקב זה אין בו שיעורו לטהרו אלא כיון דפנים חדשות באו לכאן כמאן דליתנהו להנך סתתמי דמי ומשלים השיעור למוצאי רמון וטהור:

בד"ה אימא וכן לחליצה כו' ואליבא דרבנן כו' כיון דלמילתיה מנא הוא הא בהדיא תנן לה במתני' ומשום כו' עכ"ל. ק"ק דהיכן מצינו לרבנן בנפסק חיצונה דלמלתיה דהיינו ברגל שעשוי לו הוא מנא לענין טומאה דהא לא הוי מנא נמי אלא משום דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת חיצונה נעשית פנימית כפרש"י גופיה לעיל ויש ליישב דה"ק לעיל דלענין טומאה ושבת לרבנן בנפסק חיצונה מנא הוא אפילו ברגל שעשו לו כיון דאי בעי הוה מפיך ליה ונמצאת החיצונה פנימית ואם כן לא הוה איצטריך לאשמעינן הכא לרבנן וכן לחליצה כיון דבשל שמאל הוי מנא ודאי דכשירה החליצה בימין כדקתני במתניתין אבל לרבי יהודה שפיר איצטריך לאשמעינן דסד"א דאע"ג דלענין טומאה ושבת ברגל העשוי לו לא הוי מנא מטעמא דאי בעי מפיך ליה מ"מ לענין חליצה דקושטא הוא דבשל ימין חולצו הוי מנא ושל ימין מקרי קמ"ל כיון דלמלתיה לאו מנא הוא דהיינו ברגל שמאל שעשוי לו מעיקרא ברגל ימין נמי לאו מנא הוא לענין חליצה ודו"ק:

תוס' בד"ה סנדל שנפסקה כו' ואגב דנקט ברישא ותקנה נקט נמי בסיפא כו' עכ"ל וכן צריך לפרש לפי' הקונטרס דנקט ברישא ותקנה משום רבותא דאפ"ה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס הא דנקט בסיפא אינה אלא משום אגב דנקט ברישא אבל לא ניחא להו למימר בתקנה בסיפא דנקט לרבותא דאפ"ה בנפסקה טהור מן המדרס דהא לא חידוש כלל דהא כיון דבחד אוזן סגי לטמא מדרס כדקתני נפסקה א' כו' טמא מדרס משום דשניה קיימת ואפ"ה בנפסקה שניה אע"ג דתיקן הראשונה טהור מלטמא מדרס משום דפנים חדשות באו לכאן בתקון ראשונה א"כ לא איצטריך בתיקון השניה למתני דטהור כיון דלא איכפת לן בתיקון שלה ולא הוי נמי רק פנים חדשות וק"ל:

בד"ה אבל טמא כו' אלא ע"כ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה בא לו מגע כו' עכ"ל דהשתא אפילו בלא דרס הזב יחף בא לו מגע מדרס לפי שנוגע בעצמו אחר שנטמא מדרס ע"י שדרס עליו הזב ומשום הכי קשיא להו השתא דאם כן נימא דשבע לה טומאה אבל הך קושיא דהקשו לעיל דא"כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס מיתרצא שפיר דודאי לעיל כיון דמגע מדרס לא בא רק מן הזב גופיה כמו המדרס שלא היה אלא בשעה שדרס עליו הזב אם כן כיון דפרחה טומאת מדרס על ידי שנפסקה השניה ואפילו נתקנה הראשונה משום דפנים חדשות באו לכאן פרח נמי בזה טומאת מגע מדרס שלא היה נמי רק בשעת שנגע בו הזב אבל לפירושם השתא דלא בא טומאת מגע מדרס ע"י הזב גופיה שדרס עליו אלא אחר שדרס הזב עליו ונעשה מדרס הזב בא לו טומאת מגע מדרס בכל שעה משום דנגע בעצמו בכל שעה הך טומאה לא פרחה בשנפסקה השניה כיון דמגע מדרס בא לו גם אחר שנפסק הראשונה שנגע בעצמו שהיה טמא מדרס אז כיון דעדיין השניה היתה אז קיימת ולא שייך בזה פנים חדשות כיון דטומאת מגע בא לו נמי אחר שנפסקה הראשונה והיא עדיין קיימת שהרי תקנה מקודם ומזה דקדקו לומר אחר שנטלה הראשונה ונתקנה כו' ר"ל דאף אחר שנתקנה הראשונה בא לו טומאת מגע מדרס דהשתא לא פרחה טומאתה בשנפסקה השניה כיון דהראשונה עדיין קיימת ולגבי מגע מדרס לא הוי פנים חדשות כיון שאחר שנתקנה הראשונה בא מגע מדרס ומהרש"ל נדחק בזה לאין צורך שכתב דמ"ש התוס' אחר שנטלה הראשונה ונתקנה לאו דוקא שבא אחר התיקון אלא אחר שניטלה כו' ומשום הכי דייקי התוס' אחר שניטלה כו' דאם לא כן לא הל"ל אחר שנתקנה כו' עכ"ל דבר תמוה הוא ואי אפשר לומר כן דאם לא בא טומאת מגע מדרס אלא אחר שנטלה קודם שנתקנה ודאי דאיכא פנים חדשות דהא אפילו בדהוו תרווייהו בשעת טומאה ונפסקו אחר כך ונתקנו שוב תרווייהו הוו פנים חדשות מכ"ש בשלא היה בשעת טומאה רק אחד ונפסק ונעשו ונתקנו תרתי דהוו פנים חדשות שהאחד הוא חדש ממש שלא היה כלל בשעת טומאה ומה שדקדק מהרש"ל דלא הל"ל אלא אחר שנתקנה הראשונה עכ"ל אין כאן מקום דקדוק דאין להם לומר נתקנה בלא ניטלה ואין להאריך עוד בזה בדחוקיו וק"ל:

בא"ד ולפי' הקונט' קמא ניחא דאפי' נפסקו כו' עכ"ל וכמו שפירש מהרש"ל דאיירי שדרס עליו הזב יחף כו' דאפילו נפסקו שניהם שייך מגע וכו' עכ"ל אבל מ"ש עוד מהרש"ל בזה וה"ה שנוכל לומר שלא דרס עליו הזב יחף אלא משום שנגע בעצמו מתחלה כו' עכ"ל אין נראה דהא ודאי דמטמא בדריסת הזב טומאת מדרס מקודם דמטמא טומאת מגע מדרס ע"י טומאת עצמו וא"כ אכתי תקשי דהא שבע ליה טומאה ואין כאן טומאת מגע כלל כדמוכח מקושייתם דלעיל ודו"ק:

בא"ד ולפירושו אתיא כר"מ דאמר טומאת בית הסתרים כו' עכ"ל ר"ל לפי' הקונטרס דטומאת מגע בא לו מטומאת עצמו ועיין בתוספות בפרק ב' דעירובין וק"ל:

בא"ד ונראה לר"י כשתקן אוזן הראשונה באה לו כו' והסנדל בטל לאוזן דא"א להיות טומאה כו' עכ"ל ר"ל דהשתא לא בא לאוזן הטומאה מטומאת בית הסתרים דבנטילתו פרחה לו הטומאה ושוב בנגיעה ממש על ידי תיקון האוזן הראשונה לסנדל בא לו לאוזן שוב טומאת מדרס שהוא בטל לסנדל וגם מגע מדרס שהרי נוגע לסנדל שטמא כבר מדרס ושוב אחר כך הסנדל בטל לגבי אוזן שיבא לו גם כן טומאת מגע מדרס דאע"ג דלגבי הסנדל שיש לו כבר טומאת מדרס אית לן למימר דלא יחול עליו מגע מדרס דשבע ליה טומאה מ"מ כיון דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה שהרי כלי אחד הוא ע"י תיקון נימא כיון דיש לאוזן מגע מדרס בטל הסנדל לגביה אית ליה נמי טומאת מגע מדרס ודו"ק:

בד"ה ניפלוג כו' תקשי ליה גופה דברייתא אמאי טמא מגע כו' עכ"ל והיינו לר"י דבנפסקה חיצונה לחוד ולא נפסקה הפנימית כלל בטל לה מתורת כלי אבל לרבנן אע"ג דנפסקה גם הפנימית מתחלה בנפסקו ב' אזניו מודו דבטל ליה מתורת כלי מ"מ הכא כיון דנתקנה הראשונה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס כמ"ש התוס' לא בטל ליה מתורת כלי דלא הוי אלא כנפסק אחד מהם ובהכי יתיישב נמי הא דפריך אי הכי אדתני נפסקה כו' נפלוג וליתני בדידיה כו' אבל חיצונה כו' דליכא למימר דלהכי קתני דנפסקו שניהם לרבותא דאפילו נפסקו תרווייהו טמא מגע מדרס דהא לר"י דקיימינן אליביה תקשי כמו שהקשו התוס' אמאי טמא כיון דנפסקה החיצונה לבסוף ולרבנן נמי ליכא רבותא דכיון דנתקנה קודם שבא לו טומאת מגע מדרס ה"ל כאלו לא נפסקה כלל לגבי טומאת מגע מדרס ודו"ק:

בתוס' ד"ה סנדל וכו' דהך משנה במס' כלים פ' כ"ו ולא הספיק וכו' ורש"י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס וכו' כצ"ל:

גמ' נפסקה שניה ותיקנה טהור מלטמא מדרס אבל טמא מגע מדרס כל זה נמחק:

רש"י בד"ה אבל טמא כו'. דעדיין כלי הוא לאשתמושי ביה תשמיש אחרינא ומאב הטומאה טהור דלא הוי מיוחד עוד למנעל והוי ראשון דחזי למלתא כו' כצ"ל ונ"ב ס"א:

בד"ה חמורו דר' פנחס כו' ודר' חנינא במס' תענית הס"ד. ונ"ב לא דק כי הוא במס' שקלים בירושלמי ומעשה דתענית הוא דר' יוסי דמן יוקרת דכי הוי אגרו לה הוי משדרו אגרא אגבה ואי טפו לה כו' לא הוה אזלא ע"ש:

תוס' בד"ה סנדל שנפסקה כו' והגיה אבל טמא במגע מדרס כו' כצ"ל ונמחק טמא מגע מדרס:

בא"ד אפי' מגע מדרס כדקתני סיפא כו' כצ"ל. ונ"ב פי' סיפא דלעיל במס' כלים וק"ל:

בד"ה אבל טמא כו' ע"כ אחר שניטלה הראשונה ונתקנה כו'. נ"ב לאו דוקא שאח"כ בא לו המגע ולא בתחלה שהרי כל עת היה נוגע בעצמו אלא ר"ל שלא נחשב מה שנגע בעצמו כי אם מה שנגע בעצמו אחר שניטלה אוזן הראשון וכיון שנתקנה ושוב ניטלה השניה לא שייך לומר פנים חדשות שהרי בא טומאת מגע מדרס כשחסרה אוזן אחת ועכשיו נמי לא נחסרה אלא אחת ומה שכתבו התוס' אחר שניטלה הראשונה ונתקנה לאו דוקא שבא אחר התיקון אלא אחר שניטלה והתיקון בעינן באמצע שלא יהיו שניהם ניטלים כאחד ומש"ה דייקי התוס' אחר שניטלה הראשונה כו' דאל"כ הוי ליה למימר אחר שנתקנה הראשונה ודו"ק. בא"ד ולפ"ה קמא ניחא כו'. נ"ב פי' לעולם איירי שדרס עליו הזב יחף ומ"מ לא אמרי פנים חדשות למגע מדרס דאפי' נפסקו שניהם שייך מגע מדרס והוא הדין שנוכל לומר שלא דרס עליו הזב אלא משום שנגע בעצמו בתחלה מיד כשנעשה המדרס אליבא דרש"י ודו"ק:

בא"ד בפ"ב דעירובין פי' בקונטרס. נ"ב דף כ"ד ושם מבואר:

בא"ד והסנדל בטל לאוזן כו'. נ"ב פי' א"כ הוי נמי לסנדל גופא מגע מדרס ודו"ק (עיין במהרש"א):

גמרא וחזר וניקב כמוציא זית וסתמו כו'. לכאורה האי וסתמו שלא לצורך. ולע[י] ל גבי סנדל הרגישו רש"י והתוס' על הא דתני שם ותקנה לחנם ועמ"ש בעירובין שם:

[תוד"ה נפלוג. גופה דברייתא. הגרי"פ הגיה דמתניתין. עמ"ש בנדרים (כ"ו) בס"ד] :

תד"ה עד. והא דתנן במסכת כלים פי"ז מ"ד כצ"ל:

בא"ד אלא מפרש מה שאמר למעלה הרימון לא גדול כו'. תמוה דמשנת הרימון לא גדול כו' היא שנויה במ"ה אחר הא דג' אחוזים. והר"ש כ' על פי' זה ולא יתכן כו' דהא קתני באידך בבא לא גדול כו'. ולעד"נ דהכא מפרש איכות גידולו ואמר שיהיה ג' אחוזים. והתם מפרש מקום גידולו (לפי שיש מקום מגדל פירות גסים ויש קטנים ויש בינונים כמו במ"ז שם רי"א הגדולה שבא"י כו' וכן במ"ח בכעדשה ובמי"ב בכגריס) ותדע דהתם קאמר ולמה הוזכרו רמוני בדאן ועוד דאורחיה דתנא כשרוצה לשנות אגב גררא דברים כיוצא בזה כמו דחשיב שם. חוזר לשנות את העקרי בקוצר כדי לזווג אליו הנטפלים. וכמו דמשני הגמרא בנדה (מט) ע"ש. ומזה ק"ק בערכין ח' דמקשה שם הגמ' בכיוצא בזה ולא משני כבנדה וכן בחולין (כ) דפריך על בני ר"ח מהא דנמצא כשר בשחיטה כו' ולא משני דל"ת לה רק כדי לזווג אליה הדומים לה ששונה אחריה אך גם בנדה שם מתרץ הגמרא עוד תירוץ אחר. וד"ת עניים במקום זה ועשירים במק"א. ועי' בסנהדרין סה א' בתד"ה יצא:

תד"ה רבי. תמוה להרר"א כו'. ובגה"ש אגב שיטפיה הקשה זאת מדנפשיה ולא ראה בתוס'. ולעד"נ נראה ליישב ע"פ מ"ש התוס' בערכין (ג') ד"ה ערל דלהכי מביא שם הש"ס מימרא דר"א ולא מייתא ברייתא משום דר"א שגורה בפי כל יותר. וה"נ א"ל דמתניתין דסנדל היתה שגורה בפיהם כבר לענין אחר וכמו דמייתי לה לעיל וכבר כתבתי כיוצא בזה לעיל ברפ"ב ע"ש:

גמ' בעי "רבי" חזקיה. נ"ב נ"ל שט"ס הוא ול״ג ליה וכן הוא בעירובין הזקיה גרידא:

גמ' שלא לשבור דבריו של ר"י. כזה לעיל מו ע"א:

שם שנית לגו סנדל. יש לעיין אמאי לא מייתי ממתני' הקודמ' פי"ח מ"ו דכלים וצ"ע:

והאר"י הלכה כסתם משנה וכו' עמ"ש הרב דברי אמת בקונטריסים דף י"ב ומ"ש אני בעניי בספרי הקטן ברכי יוסף א"ח סי' ש"ז ויתר על כן כתבתי במקום אחר על דברי הרב הנזכר במה שתמה שם על הרב מש"ל דהמעיין היטב בסוגיין יראה דדברי הרב משנה למלך נכונים:

לאוקמיה לדרבי יוחנן ולמימר וכן לחליצה ולאשמעינן דמנא הוא דא''כ מאי אתא לאשמעי' ר' יוחנן כיון דלמילתיה מנא הוא בהדיא תנן לה מתניתין ומשום דאפכי לא מיפסל דתנן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה והיינו דאמר לעיל דמתרץ רבי יוחנן אליביה דר' יהודה: ומי אמר ר' יוחנן הכי. דהלכה כר' יהודה: טמא מדרס. אם היה של זב והיה טמא מדרס לא טהר מטומאתו כשנפסקה ועודנו אב הטומאה: מאי לאו. אפילו חיצונה ומשום דחזי לאפוכי ולתקנה וה''ה אע''ג דלא תיקנה דע''כ אי כשנפסקה פרחה לה טומאתה תו לא הדרה אלא להכי נקט תקנה משום סיפא לאשמעינן רבותא דאע''ג דתיקנה לראשונה כי הדר נפסקה שניה טהור מן המדרס: אדתני נפסקה שניה. אע''פ שתקנה טהור מן המדרס דכיוון שנפסקו שתיהן בטיל ליה: אבל טמא מגע מדרס. והוי ראשון לטומאה דעדיין כלי הוא דחזי למילתיה דהא מיתקנה ראשונה ואף למדרס הוא ראוי אי הוה נעיל ליה זב מכאן ולהבא מיהו מטומאת מדרס קמייתא דהויא עליה טהו' כדאמרינן לקמן פנים חדשות באו לכאן וכל תורת מנעל שהיתה עליה בשעת קבלת טומאה ראשונה הלכה לה וכיון דכלי הוא הוי ראשון שהרי נגע בעצמו כשהיה אב הטומא' וכל זמן שהוא כלי וראוי לקבל טומאה לא טהר מטומאת המגע: ליפלוג כו'. למה לי למינקט נפסקה שניה דנפסקו שתיהן הא ע''כ הא שניה החיצונה היא ומשום היא לחודה הוה ליה למיתני טהור מן המדרס: תהא משנתנו. הך דמדרס: ד' אזנים ד' תרסיותים. והך דנפסק' שניה דקתני תרווייהו בחיצונות קאמר וסתמא כרבי יהודה דכיון דנפסקו חיצונות טהור: שלא לשבר דבריו של רבי יוחנן. דאמר הלכה כרבי יהודה: אמוראי נינהו. רבה בר בר חנה אמרה לההיא דלעיל והא רבין אמרה: כל כלי בעלי בתים. לגבי כלי עץ תנא לה במסכת כלים: שיעורן כרימונים. לטהר מטומאתן אבל פחות מכאן חייס עליה ולא מבטיל ליה: וחזר וניקב כמוציא זית. אצל נקב הראשון: עד שהשלים. הסתימה למוציא רימון: הא מתקנה ראשונה. ולא בטל מתורת מנעל: פנים חדשות. משירדה לו טומאת מדרס נתחדשו פנים הללו ואין זו הראשון שכבר נתקלקל בו כדי ביטולו: לית דין בר אינש. אלא מלאך: כגון דין בר אינש. גברא בכולא: חמורו דר' פנחס. מפורש בהכל שוחטין (חולין דף ז.) ודרבי חנינא במסכת תענית (ד' כד.): תרתי אוני. אזנים שכופלים לתוכו ובאחת מהן יכול להוציא היין: שלאכא. ברצו''ן : מהו דתימא מבטל ליה. לקשר שעל פיה ומוציא מה שבתוכו דרך שלאכא: תרי איסורי. שני חבלים קושר ברחב הפתח זה למעלה מזה לישנא אחרינא תרי איסורי שקושרין היום בשני צידי הפתח ולא היתה תלויה בה מאתמול:

סנדל שנפסקה אחת מאזניו ותיקנה כו'. פירש בקונטרס דהוא הדין לא תיקנה טמא מדרס דאי כשנפסקה פרחה לה טומאה תו לא הדרה לה והדין עמו דלא מצינו טומאה ישנה אלא בכלי מתכות ולעיל נמי אמרי' ניטלה אחת מאזניו ואחת מתרסיותיו טמא והא דנקט ותיקנה פירש בקונטרס דנקט משום סיפא לאשמעינן דאע''ג דתיקנה כי נפסקה שניה טהור מן המדרס אבל משום דקתני סיפא אבל טמא מגע מדרס לא נקט ותיקנה דאפילו לא תיקנה ונפסקה שניה טמא מגע מדרס כדפי' בקונט' משום דעדיין כלי הוא לאישתמושי ביה תשמיש אחרינא וקשה דתנן בהדיא בסיפא דהך משנה במסכת כלים בפ' כ''ו (משנה ד) לא הספיק לתקן את הראשונה עד שנפסקה שניה טהור ורש''י בעצמו חזר בו והגיה אבל טמא במגע מדרס דעדיין כלי הוא וחזי למילתיה דהא איתקנה לראשונה והשתא נקט ברישא דוקא ותיקנה דאי לא תיקנה כי נפסקה שניה אינו טמא אפילו מגע מדרס כדקתני סיפא בהדיא ואגב דנקט ברישא ותיקנה נקט נמי בסיפא: אבל טמא מגע מדרס. הקשה ה''ר שמעון אמאי טמא מגע מדרס הא שבע לה טומאה ובהקומץ רבה (מנחוח כד.) בעי רבא גבי עשרון שחלקו מי אמרינן שבע לה טומאה או לאו וליכא למימר כיון שדרס עליו הזב ברגלו יחף דבא לו מדרס ומגע מדרס יחד דבבת אחת לא אמרינן שבע לה טומאה כדמוכח בהקומץ רבה (ג''ז שם) א''כ איכא פנים חדשות למגע מדרס כמו למדרס אלא על כרחך אחר שנטלה הראשונה וניתקנה בא לו מגע מדרס כמו שפירש בקונט' שנוגע בעצמו ואם כן נימא דשבע לה טומאה ולפי' הקונט' קמא ניחא דאפילו נפסקו שתי אזניו טמא מגע מדרס ומפרש ה''ר שמעון דלא אמרינן שבע לה טומאה כשהטומאה באה לו מגופו כמו הכא שטומאת מגע באה לו שנוגע בעצמו כדפי' בקונטרס ולפירושו אתיא כרבי מאיר דאמר טומאת בית הסתרים מטמא דמה שנוגע בעצמו טומאת בית הסתרים היא וזהו דוחק דבפ' בהמה המקשה (חולין דף עב:) ובפ' העור והרוטב (שם דף קכט:) פריך בפשיטות טומאת בית הסתרים היא משמע דלא קי''ל כר''מ ובפרק שני דעירובין (דף כד.) פירש בקונטרס דבשעת פרישתו דאוזן קיבל טומאה מאביו ואין נראה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עב:) אמרינן דבעינן דבאות מבגד גדול ונראה לר''י כשתיקן אוזן ראשונה באה לו לאוזן טומאת מדרס ומגע מדרס יחד והסנדל בטל לאוזן דאי אפשר להיות טומאה לזה בלא זה: נפלוג וניתני בדידה בד''א. קשה לר''י אדפריך ניפלוג וניתני בדידה תיקשי ליה גופה (דברייתא) אמאי טמא מגע מדרס הלא כיון שנפסקה החיצונה בטל לה מתורת כלי ואומר ר''י דהוה בכלל קושיית הש''ס דניפלוג וניתני בדידה וממילא ידעינן דטמא מגע מדרס אינו אמת: עד שהשלימו למוציא רמון מהו. והא דתנן במסכת כלים (פי''ז מ''ד) רימונים שאמרו שלשה אחוזים זה בזה לא שהשיעור בשלשה רימונים אלא מפרש מה שאמר למעלה הרימון לא גדול ולא קטן אלא בינוני וקאמר דהיינו בינוני כשלשה האחוזים זה בזה וגדילים יחד אבל הרימונים הגדילים אחד אחד או שנים הם גדולים ואותן שגדילים ארבעה יחד הם קטנים): רבי שנית לנו סנדל. תמוה לה''ר אלחנן אמאי לא מייתי ההיא סייעתא דמטה דמתניה מקמי הך (כלים פי''ח משנה ו) מטה שהיתה טמאה מדרס נשברה ארוכה ותיקנה טמאה מדרס נשברה שניה ותקנה טהורה מן המדרס אבל טמא מגע מדרס אם לא הספיק לתקן את הראשונה כו': לא צריכא דאית לה שלאכא. לא גרסינן דאית לה תרי שלאכי דלמה צריך לתרי שלאכי כיון שיש לו פתח:

שבת קיב ע"ב - טקסט הדף

דף קיב - ב

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד