שבת קיב ע"א

קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא חיובא הוא דליכא הא איסורא איכא ויש שמותרין לכתחילה ומאי ניהו קושרת מפתחי חלוקה: מפתח חלוקה: פשיטא לא צריכא דאית ליה תרי דשי מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל קא משמע לן: וחוטי סבכה: פשיטא לא צריכא דרויחא לה מהו דתימא מישלף שלפא לה קא משמע לן דאשה חסה על שערה ומישרא שריא לה: ורצועות מנעל וסנדל: איתמר התיר רצועות מנעל וסנדל תני חדא חייב חטאת ותניא אידך פטור אבל אסור ותניא אידך מותר לכתחילה קשיא מנעל אמנעל קשיא סנדל אסנדל מנעל אמנעל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדאושכפי פטור אבל אסור בדרבנן מותר לכתחלה בדבני מחוזא סנדל אסנדל לא קשיא הא דקתני חייב חטאת בדטייעי דקטרי אושכפי פטור אבל אסור בדחומרתא דקטרי אינהו מותר לכתחילה בסנדל דנפקי ביה בי תרי כדרב יהודה דרב יהודה אחוה דרב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי זמנין דנפיק ביה איהו זימנין נפיק ביה ינוקיה אתא לקמיה דאביי א''ל כה''ג מאי א''ל חייב חטאת א''ל השתא פטור אבל אסור קא קשיא לי חייב חטאת קאמרת לי מאי טעמא א''ל משום דבחול נמי זימנין נפיקנא ביה אנא זימנין נפיק ביה ינוקא א''ל אי הכי מותר לכתחילה רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיק רצועה דסנדליה אמר ליה מאי ניעבד לה א''ל שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עילויה אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף איפסיק ליה רצועה אמר ליה מאי איעביד ליה א''ל שבקיה מאי שנא מדרבי ירמיה התם לא מינטר הכא מינטר והא מנא הוא דאי בעינא הפיכנא ליה מימין לשמאל א''ל מדקמתרץ רבי יוחנן אליבא דרבי יהודה ש''מ הלכה כרבי יהודה מאי היא דתניא סנדל שנפסקו שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל כל הכף שלו טהור אחת: מאזניו או אחת מתרסיותיו או שניטל רוב הכף שלו טמא ר' יהודה אומר נפסקה פנימית טמא החיצונה טהור ואמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת אבל לא לענין חליצה והוינן בה [ר' יוחנן] אליבא דמאן אילימא אליבא דרבנן מדלענין טומאה מנא הוי לענין שבת נמי מנא הוי אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא והתנן חלצה של שמאל בימין חליצתה כשרה ואלא אליבא דרבי יהודה מדלענין טומאה לאו מנא הוא לענין שבת נמי לאו מנא הוא אבל לא לחליצה דמנא הוא אימר דאמרי' חלצה של שמאל בימין חליצת' כשרה היכא דלמילתי' מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא דהא אמר ר' יהודה נפסקה החיצונה טהור אלמא לאו מנא הוא לעולם אליבא דר' יהודה אימא וכן לחליצה והא קמשמע לן דכי אמרינן חלצה של שמאל בשל ימין חליצתה כשרה היכא

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קיב - א

קיטרא דקטרי את הרצועה בזממא, וקיטרא דקטרי את הרצועה באיסטרידא, בהם חיובא הוא דליכא, הא איסורא - איכא. לפי שמשאירים את הרצועה קשורה שם לתקופה מסוימת.

ויש קשרים שמותרין לכתחילה, ומאי ניהו - קושרת אשה מפתחי חלוקה, וכדומה, שהקשר הזה עשוי רק לזמן קצר.

ועתה מסבירה הגמרא את פרטי הקשרים המפורטים במשנה.

מפתח חלוקה.

והוינן בה: פשיטא שמותר לקשור, שהרי הוא עשוי להסגר ולהפתח תדיר.

ומשנינן: לא צריכא, אלא במפתח דאית ליה תרי דשי שתי לשונות לקשור בהן. מהו דתימא: כיון שיכולה לפשוט את הבגד וללובשו בפתיחת אחד מהלשונות בלבד, חדא מינייהו היא קושרת ואינה מתרת לעולם אלא בטולי מבטיל, וכיון שאין ידוע כשקושרת את שתי הלשונות את איזה מהן היא תשאיר כקשר של קיימא ואת איזה תפתח, אם כן, נאסור את שני הקשרים מספק. קא משמע לן שמותר לקשור את שתי הלשונות.

וחוטי סבכה.

והוינן בה: פשיטא שמותר לקושרן, שהרי הם עשויים להפתח בכל יום.

ומשנינן: לא צריכא שקשרה את הסבכה באופן שלא הידקה אותה לראשה, אלא דרויחא לה.

מהו דתימא, מישלף שלפא לה לסבכה מראשה בלי שתתיר את הקשר, ויהיה קשר של קיימא - קא משמע לן דאשה חסה על שערה, ומישרא שריא לה.

ורצועות מנעל וסנדל.

איתמר: התיר רצועות מנעל וסנדל -

תני חדא: חייב חטאת.

ותניא אידך: פטור אבל אסור.

ותניא אידך: מותר לכתחילה.

קשיא מנעל אמנעל, קשיא סנדל אסנדל!

ומשנינן: מנעל אמנעל לא קשיא.

הא דקתני חייב חטאת - בקשר דאושכפי, שעושה הסנדלר כשתוחב את הרצועה במנעל באופן שתהיה קבועה בו, שהוא קשר של קיימא.

פטור אבל אסור - בקשר דרבנן, של תלמידי חכמים, שקושרים אותו באופן שאינו הדוק לגמרי לרגלם, ולעיתים הם מסירים את המנעל מבלי שיפתחו את קשר הרצועה ולעיתים הם פותחים אותו כדי לנעול את המנעל באופן הדוק, כגון בימות הגשמים.

מותר לכתחלה - בדבני מחוזא, שקושרים אותט בדוחק, וצריכים לפתוח מידי יום ביומו.

סנדל אסנדל נמי לא קשיא.

הא דקתני חייב חטאת - בסנדל דטייעי, של ישמעאלים, דקטרי אושכפי, שעבורם קושרים הסנדלרים את רצועות הסנדל באופן קבוע.

פטור אבל אסור - בסנדלים של שאר האנשים, שאין הסנדלרים קובעים בהם רצועות, אלא בדחומרתא, שכל אדם שם לעצמו רצועות משלו, דקטרי אינהו, האנשים עצמם, באופן שמידי פעם בפעם הם מתירים אותן.

מותר לכתחילה - בסנדל דנפקי ביה בי תרי, שמשתמשים בו שני בני אדם, וכל אחד מהם צריך להתאימו למידת רגלו, ונמצא שמתירים אותו בכל יום.

וכדרב יהודה. דרב יהודה, אחוה דרב סלא חסידא, הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי, שהיה בו קשר של אושכפי, שנעשה לקביעות. זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה בנו הינוקיה.

אתא לקמיה דאביי, אמר שאל ליה: קשר כהאי גונא - מאי?

אמר ליה אביי: חייב חטאת!

אמר ליה: השתא אי אמרת לי "פטור אבל אסור" הוה קא קשיא לי, אמאי אסור.

ואילו עתה "חייב חטאת" - קאמרת לי!?

אמר ליה אביי: מאי טעמא קא קשיא לך אפילו על איסורו מדרבנן?

אמר ליה רב יהודה: משום דביום חול נמי, זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא.

אמר ליה: אי הכי, כיון ששניכם משתמשים בו ובכל פעם צריך להתיר את הקשר כדי להתאימו לרגלו של כל אחד - מותר לכתחילה.

רבי ירמיה הוה קאזיל בתריה דרבי אבהו בכרמלית. איפסיק רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל מעל רגלו ולא היה יכול לטלטלו בכרמלית.

אמר ליה רבי ירמיה לרבי אבהו: מאי ניעבד לה שאוכל לנעול את הסנדל?

אמר ליה רבי אבהו: שקול גמי לח, דחזי שהוא ראוי למאכל בהמה, ולפיכך אינו מוקצה, וכרוך עילויה.

אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר. איפסיק ליה רצועה.

אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי איעביד ליה?

אמר ליה רב יוסף: שבקיה, השאר את הסנדל במקום שנפל!

אמר ליה אביי: מאי שנא מדרבי ירמיה, שהתיר לו רבי אבהו לנועלו על ידי כריכתו בגמי לח?

אמר ליה רב יוסף: התם, שאירע שנפל בכרמלית לא מינטר, אינו נשמר שם. וכדי שלא תאבד מנעלו התיר לו לנועלו ברגלו על ידי קשירת גמי.

אבל הכא, שנפל הסנדל בחצר - מינטר, נשמר הוא בה, ואין צורך להתיר לתקנו ולטלטלו בצורה שכזאת.

לסנדל יש משני צידיו "תרסיות", שהוא המקום בו מתחברות רצועות הסנדל לסנדל.

כשנפסקת התרסית החיצונית ומתקנים אותה, ניכר התיקון כלפי חוץ, וגנאי הוא לנעול אותו. אך אם מחליפים את הסנדל הימני לרגל שמאל, (עיין ציור בסוף הספר) ימצא התיקון בצד הפנימי, בין שני הרגליים, ושם הוא אינו ניכר.

אמר ליה אביי: אמאי אסור לי ליטלו ביד? והא עדיין מנא הוא, שהוא מנעל הראוי עדיין לשימוש, משום דאי בעינא - הפיכנא ליה ממנעל של רגל ימין למנעל של רגל שמאל, ואז הוא ראוי לתקנו בצידו הפנימי, ועדיין חשיב מנעל.

אמר ליה: מדמצינו שקמתרץ מבאר רבי יוחנן את ענין פסיקת התרסיות אליבא דרבי יהודה, החולק בענין זה על רבנן - שמע מינה שפסק רבי יוחנן שהלכה כרבי יהודה, הסובר שאם נפסקה התרסית החיצונה מהסנדל בטל ממנו שם כלי, ואין מתחשבים בכך שאפשר להחליף את הסנדל לרגל השניה ולעשות את המקום שנפסקה בו התרסית לפנימי.

מאי היא? היכן מצינו את המחלוקת בתרסית חיצונית שנפסקה, ושהכריע רבי יוחנן כרבי יהודה, בכך שהסביר את ענין פסיקת התרסית לפיו?

דתניא: סנדל שנפסקו שתי אזניו, או שנפסקו שתי תרסיותיו, הפנימית והחיצונית, או שניטל כל הכף העקב שלו - טהור, לפי שבטל ממנו שם כלי.

ואם ניטלה ממנו רק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, או שניטל רוב הכף שלו - טמא, לפי שניתן לתקנו. כי אפילו אם ניטלה התרסית החיצונה וגנאי הוא לתקנה, לפי שיראה תיקונה מבחוץ, עדיין אפשר להחליף ולנעול אותה ברגל השניה, שאז ימצא תיקונה בצד הפנימי.

רבי יהודה אומר: אם נפסקה התרסית הפנימית - טמא. החיצונה - טהור.

ואמר עולא, ואיתימא רבה בר בר חנה:

אמר רבי יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה, אם יש לו שם כלי - כך מחלוקת לענין שבת אם מותר לטלטלו.

אבל לא לענין חליצה! והוינן בה: רבי יוחנן - אליבא דמאן, לפי איזה תנא מהתנאים המוזכרים בברייתא [רבנן ורבי יהודה], בא רבי יוחנן לומר שתנא זה חולק בין לענין טומאה ובין לענין שבת, אך הוא מודה למאן דאמר השני לענין חליצה?

אילימא אליבא דרבנן. והכי קאמר רבי יוחנן:

מדלענין טומאה מנא הוי - לענין שבת נמי מנא הוי, כיון שאפשר להחליפו לרגל השניה, אבל לא לחליצה, דלאו מנא הראוי לחליצה הוא. לפי שצריך שיתאים הסנדל לרגל שנועד לה, ובזאת מודים רבנן לרבי יהודה שאינו כלי.

אי אפשר לומר כן. כי

והתנן: חלצה בנעל של רגל שמאל כשהיא נעולה ברגל ימין - חליצתה כשרה! והיינו, שמצינו כי על אף שלכתחילה מצוה לחלוץ את הנעל הימנית מעל רגלו הימנית של היבם, אם נעל היבם ברגלו הימנית נעל שמאלית - חליצתה כשירה.

ואם כן, מדוע אם נפסקה התרסית של הנעל השמאלית היא פסולה לחליצה, והרי היא ראויה בדיעבד לחליצה, לפי שאם היא ניתנת ברגל הימנית נמצא מקום התיקון בצד הפנימי, ואז הוא אינו ניכר.

ואלא, בהכרח, כי אליבא דרבי יהודה, אמר רבי יוחנן.

והכי קאמר: מדלענין טומאה סבר רבי יהודה לאו מנא הוא - לענין שבת נמי לאו מנא הוא. אבל לא סבר כן רבי יהודה לענין חליצה - כיון דאכן מנא הוא ביחס אליה.

שהרי שנינו כי אפשר בדיעבד לחלוץ בסנדל של שמאל כשהוא ברגל ימין.

והשמיענו רבי יהודה שעל אף שפסיקת תריסתו החיצונית מבטלת ממנו שם כלי לטומאה ולשבת - עדיין יש עליו שם כלי לחליצה.

ודחינן: אימר דאמרינן חלצה במנעל של שמאל כשהיא ברגל ימין, חליצתה כשרה - היכא דהנעל הזאת למילתיה לשאר דיני כלי, מנא הוא.

אבל הכא - למילתיה, לענין טומאה ושבת, לאו מנא הוא.

דהא אמר רבי יהודה: נפסקה התרסית החיצונה - טהור.

אלמא - לאו מנא הוא!

ומתרצת הגמרא על ידי שינוי הגירסא:

לעולם רבי יוחנן - אליבא דרבי יהודה אמרה.

ואימא בדברי רבי יוחנן הכי: וכן לענין חליצה סובר רבי יהודה שאינו כלי, ולכן אינו ראוי לחליצה.

קיטרא דקטרי בזממא וקיטרא דקטרי באיסטרידא [הקשר שקושרים בחח והקשר שקושרים בטבעת חרטום הספינה], ובאלה חיובא [חיוב] הוא דליכא [שאין] הא איסורא — איכא [אבל איסור — יש]. ויש שמותרין בעשייה בשבת לכתחילה, ומאי ניהו [ומה הם] — האשה שקושרת מפתחי חלוקה.

א שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת מפתח חלוקה. ושואלים: פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר, הלא קשר זה עשוי להתירו ואינו של קיימא! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דאית ליה תרי דשי [שיש לו, לפתח שני דשים] וקושרים בשניהם יחד. מהו דתימא [שתאמר] כי חדא מינייהו בטולי מבטיל [אחד מהם בטל משימוש] כיון שיכולה לפשוט הבגד אף אם תתיר רק אחד מהם, וממילא נחשב זה שבטל כקשר של קיימא, ומאחר ואיננו יודעים איזהו ייאסרו שניהם, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] ששניהם אינם נחשבים כקבועים.

ב ועוד שנינו במשנה שאשה יכולה לקשור בשבת חוטי סבכה. ושואלים: הלא פשיטא [פשוט, מובן מאליו] שמותר לקושרם! ומשיבים: לא צריכא [נצרכה] הלכה זו להיאמר אלא לאופן דרויחא [שמרווחת] לה הקשירה. מהו דתימא [שתאמר]: מישלף שלפא לה [נוהגת היא לחלוץ אותה] ולהשאיר את הקשר קבוע, על כן קא משמע לן [השמיע לנו] שאשה חסה על שערה וחוששת שייתלש בדרך זו ומישרא שריא לה [ולכן מתירה אותה, את הסבכה].

ג שנינו במשנה: ומתירים לקשור בשבת רצועות מנעל וסנדל. איתמר [נאמר] ששנו בברייתא במקום אחר: מי שהתיר בשוגג בשבת רצועות מנעל וסנדל, תני חדא [שנויה ברייתא אחת] שהעושה כן חייב חטאת. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת] שהוא פטור מחטאת אבל אסור לו לעשות כך מלכתחילה. ותניא אידך [ושנויה ברייתא אחרת]: מותר לכתחילה. ואם כן קשיא [קשה] מענין מנעל על ענין מנעל, וכן קשיא [קשה] מענין סנדל על ענין סנדל.

ומתרצים: מענין מנעל על ענין מנעל לא קשיא [קשה], שכן אפשר לומר כי הא דקתני [ברייתא זו ששנינו] בה שחייב חטאת — מדברת בדאושכפי [בקשר הסנדלרים], שהם קושרים במנעל קשר קבוע שלא יינתק. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדרבנן [במנעל של חכמים], כשלעתים הם מתירים את קשר הרצועה, וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחלה מדברת במנעל של בני העיר מחוזא המקפידים בלבושיהם ורצועות מנעליהם עשויות להיפתח ולהיקשר בכל יום.

וכן מענין סנדל על ענין סנדל לא קשיא [קשה], שכן ניתן לחלק ולומר כי הא דקתני [ברייתא זו ששנינו] בה שחייב חטאת — מדברת בדטייעי דקטרי אושכפי [בסנדלי הערבים שקושרים הסנדלרים] בהם קשר קבוע. וברייתא זו ששנינו בה שפטור אבל אסור — מדברת בדחומרתא דקטרי אינהו [ברצועות שקושרים הם, שאר בני האדם]. וברייתא זו ששנינו בה שמותר לכתחילה — מדברת בסנדל דנפקי ביה בי תרי [שיוצאים בו שנים] לסירוגין, וכל אחד מהם מתירו וקושרו לפי מידתו כסנדלו של רב יהודה. וכפי שמסופר שרב יהודה אחוה [אחיו] של רב סלא חסידא הוה ליה ההוא זוגא דסנדלי [היו לו זוג סנדלים], זמנין דנפיק ביה איהו, זימנין נפיק ביה ינוקיה [פעמים שיצא בהם הוא, ופעמים יצא בו ילדו]. אתא לקמיה [הגיע רב יהודה לפני] אביי, ואמר ליה [לו] לאביי: כהאי גונא מאי [באופן כזה מהו] הדין, האם יכול אני לקשור את רצועותי בשבת. אמר ליה [לו] אביי: חייב חטאת.

אמר ליה [לו] רב יהודה: השתא [עכשיו] אפילו אם פסק דינו הוא שפטור אבל אסור קא קשיא [היה קשה] לי, ואם כן "חייב חטאת" קאמרת [אומר אתה] לי?! שאל אותו אביי: מאי טעמא [מה טעם] אומר אתה כך? אמר ליה [לו] רב יהודה: משום שבחול (ימות החול) נמי זימנין נפיקנא ביה אנא, זימנין נפיק ביה ינוקא [גם כן פעמים יוצא בו אני, פעמים יוצא בו הילד]. אמר ליה [לו] אביי: אי הכי [אם כך], מותר להתיר את רצועותיו לכתחילה.

ד מסופר כי ר' ירמיה הוה קאזיל בתריה [היה הולך בשבת אחרי] ר' אבהו בכרמלית. איפסיק [נפסקה] הרצועה דסנדליה [של סנדלו]. אמר ליה [לו] ר' ירמיה לר' אבהו: מאי ניעבד לה [מה נעשה לו לסנדל]? אמר ליה [לו] רב אבהו: שקול גמי לח דחזי [הראוי] למאכל בהמה, וכרוך עילויה [עליו, על הסנדל] להחזיקו. ומסופר עוד: אביי הוה קאי קמיה [היה עומד לפני] רב יוסף בשבת, איפסיק ליה [נפסקה לו] הרצועה של הסנדל. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: מאי איעביד ליה [מה אעשה בו]? אמר ליה [לו]: שבקיה [הניחנו] ואל תטלטלו. אמר לו אביי: מאי שנא [מה שונה] מקרה זה מזה של ר' ירמיה? ענה לו: התם — לא מינטר, הכא — מינטר [שם — לא היה הסנדל נשמר. כאן — נשמר הוא]. אמר לו אביי: ובכל זאת והא מנא [והרי עדיין כלי] הוא ומותר אם כן לטלטלו בשבת, דאי בעינא הפיכנא ליה [שהרי אם אני רוצה אני יכול להפוך אותו] מצד ימין לצד שמאל, ואפשר עדיין להשתמש בו. שכן בכל סנדל היו קבועות שתי רצועות, חיצונית ופנימית (מימין ומשמאל), ומשנפסקה החיצונית אף שבדרך כלל שוב אין הסנדל ראוי לשימוש כיון שאין דרך בני אדם לקושרו בפנימית, מכל מקום עדיין יכול הוא לנעול את של ימין בשמאלו ואת של שמאל בימינו ובכך להפוך את מקום השרוכים, שהרצועה שהיתה קודם לכן פנימית נעשית עתה חיצונית! אמר ליה [לו] רב יוסף: ממה שמתרץ ר' יוחנן אליבא [על פי שיטת] ר' יהודה, וכפי שיבואר, שמע מינה [למד ממנה] שהלכה כשיטת ר' יהודה, ומכאן אפשר להסיק שסנדל אינו נחשב כלי אם הופכים אותו.

ושואלים: מאי [מה] היא אותה הלכה? דתניא [שכן שנינו בברייתא]: סנדל טמא שנפסקו שתי אזניו המחזיקות את הרצועות, או שתי תרסיותיו (רצועות הסנדל. גאונים) או שניטל כל הכף (הסוליה) שלו — טהור, ששוב אינו כלי. אבל אם נפסקה רק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו, או שניטל רק רוב הכף שלו — עדיין הוא טמא. ר' יהודה אומר: אם נפסקה התרסית הפנימית — טמא, שאפשר עוד להשתמש בחיצונה. ואם נפסקה החיצונה — טהור. ואמר עולא, ואיתימא [ויש אומרים] שאמר זאת רבה בר בר חנה שכך אמר ר' יוחנן: כמחלוקת לענין טומאה כך מחלוקת לענין שבת, אם מותר או אסור ללכת בסנדל כזה. אבל לא לענין חליצה.

והוינן [והיינו עוסקים] בה בבעיה זו: ר' יוחנן אליבא דמאן [כשיטתו של מי] הוא סבור? אילימא אליבא דרבנן [אם תאמר כשיטת חכמים] ונפרש כך: ממה שלענין טומאה מנא הוי [כלי הוא] — לענין שבת נמי מנא הוי [גם כן כלי הוא], אבל לא לחליצה, דלאו מנא [שבעניינה לא כלי] הוא, והתנן [והרי שנינו במשנה]: חלצה כשהיתה נעל של שמאל ברגל ימין — חליצתה כשרה. והרי שאף במינעל הפוך אפשר לחלוץ, ואין לומר שסנדל כגון זה אינו כלי ראוי לחליצה! ואלא יש לומר שאמר ר' יוחנן דבריו אליבא [כשיטת] ר' יהודה, והתכוון: ממה שלענין טומאה לאו מנא [לא כלי] הוא, לענין שבת נמי לאו מנא [גם כן לא כלי] הוא, אבל לא לחליצה שבעניינה מנא [לכלי], מנעל ראוי, הוא נחשב.

ומקשים: אימר דאמרינן [אמור שאנו אומרים] שאם חלצה נעל של שמאל ברגל ימין חליצתה כשרה, הרי זה דווקא היכא דלמילתיה מנא [היכן שלעניינו כלי] הוא, שהרי לענין חליצה ראוי הסנדל אף לרגל שמאל, ואולם הכא למילתיה לאו מנא [כאן אפילו לענין שבת וטומאה לצורכו לא כלי] הוא, דהא [שהרי] אמר ר' יהודה: נפסקה רצועת הסנדל החיצונה — טהור. אלמא [מכאן] שר' יהודה סבור כי לאו מנא [לא כלי] הוא! ונמצא שקשים דברי ר' יוחנן לפי כל שיטה. ומתרצים: לעולם תאמר שדבריו אליבא [כשיטת] ר' יהודה הם, ואולם אימא [אמור, תקן] שאמר ר' יוחנן: וכן לחליצה. והא קמשמע לן [ודבר זה השמיע, חידש לנו]: דכי אמרינן [שכאשר אנו אומרים] שאם חלצה נעל של שמאל בשל ימין שחליצתה כשרה — הרי זה דווקא היכא [היכן, במקום]

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

A knot with which one ties a strap to the camel’s nose ring and a knot with which one ties a rope to the ring fixed to the bow of a ship, with regard to liability to bring a sin-offering, there is none; however, there is a rabbinic prohibition. And there are knots that are permitted to be tied on Shabbat ab initio. And which are these? The knot that a woman uses to tie the opening of her robe.

We learned in the mishna: A woman may tie the opening of her robe on Shabbat. The Gemara states: This is obvious, as the knot is meant to be untied and is therefore not permanent. The Gemara explains: It is only necessary to state this halakha in a case where the robe has two laces with which to tie the opening. Lest you say that one of them may become void because the woman can remove the garment even with one string, leaving the one not untied a permanent knot, it therefore teaches us that neither knot is considered permanent.

We learned in the mishna: And a woman may tie the strings of her hairnet on Shabbat. The Gemara states: This is obvious. The Gemara clarifies the matter: It was only necessary to state this halakha in a case where the hairnet is tied loosely on her head. Lest you say that she sometimes removes it without untying it and the knots remain, the mishna teaches us that a woman is protective of her hair and avoids pulling it out, and therefore she unties the hairnet to avoid damaging her hair.

We learned in the mishna: And it is permitted to tie the straps of a shoe or a sandal on Shabbat. It was stated with regard to one who untied the straps of a shoe or a sandal: One baraita taught that one who did so on Shabbat is liable to bring a sin-offering; and it was taught in another baraita that one is exempt by Torah law, and it is prohibited to untie those straps ab initio; and it was taught in another baraita that it is permitted to untie these knots ab initio. This is difficult, as there is a contradiction between one statement with regard to a shoe and another statement with regard to the straps of a shoe; and this is difficult, as there is a contradiction between one statement with regard to the straps of a sandal and another statement with regard to the straps of a sandal.

The Gemara explains: The apparent contradiction between one statement with regard to a shoe and the other statement with regard to a shoe is not difficult, as that baraita, which teaches that one is liable to bring a sin-offering, is referring to a shoemaker’s knot, which is permanent as it holds the shoe together. The baraita that states that he is exempt by Torah law and it is prohibited by rabbinic decree is referring to the shoe worn by Sages, as they often tie their shoes loosely so they can easily put on and remove their shoes. The baraita that teaches that it is permitted to tie shoes ab initio is referring to such knots used by the residents of the city of Meḥoza, who are meticulous in their dress and who tie and untie their shoes every day.

Similarly, the contradiction between one statement with regard to the straps of a sandal and the other statement with regard to the straps of a sandal is not difficult, as that baraita, which teaches that one is liable to bring a sin-offering, is referring to Arab sandals, for which shoemakers tie permanent knots. And the baraita that teaches that he is exempt by Torah law and it is prohibited by rabbinic decree is referring to straps that they, i.e., ordinary people, tie. The baraita that teaches that it is permitted to tie and untie the straps of a sandal ab initio is referring to a sandal shared by two people who alternate going out at different times. They untie and retie the straps each time to ensure that the sandals will fit properly, like the sandals of Rav Yehuda; as Rav Yehuda, brother of Rav Sala Ḥasida, had a pair of sandals, and sometimes he would go out wearing them and sometimes his child would go out wearing them. Rav Yehuda came before Abaye and said to him: What is the ruling in a case of this kind? May I tie the straps on Shabbat? Abaye said to him: Doing so renders you liable to bring a sin-offering.

Rav Yehuda said to him: Now, even if your ruling in that case had been that one is exempt by Torah law but it is still prohibited by rabbinic law, it would be difficult for me, and you say to me that the ruling is that one is liable to bring a sin-offering. Abaye asked him: What is the reason for that difficulty? Rav Yehuda said to him: Because on weekdays too I sometimes go out wearing them and sometimes my child goes out wearing them. Abaye said to him: If so, it is permitted to untie the straps ab initio.

Rabbi Yirmeya was walking after Rabbi Abbahu in a karmelit on Shabbat when the strap of his sandal tore. Rabbi Yirmeya said to Rabbi Abbahu: What should I do to it? Rabbi Abbahu said to him: Take a moist reed fit for animal consumption and wrap it around the sandal to fasten it. And the Gemara relates: Abaye was standing before Rav Yosef on Shabbat when the strap of his sandal tore. Abaye said to Rav Yosef: What should I do with it? He said to him: Leave it and do not move it. Abaye said to him: How is this case different from that of Rabbi Yirmeya? He answered him: There the sandal would not have been protected; here it will be protected. Abaye said to him: But it remains a utensil and may therefore be moved on Shabbat, as if I so desire, I can switch it from the right foot to the left foot and wear it. Rav Yosef said to him: From the fact that Rabbi Yoḥanan explains the matter in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, as will be explained, conclude from it that the halakha is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda. Therefore, a torn sandal is not considered to be a utensil even if it were switched, i.e., turned around.

The Gemara asks: What is that opinion of Rabbi Yehuda? As it was taught in a baraita: A sandal that was ritually impure, whose two ears that hold the straps or whose two straps (ge’onim) broke, or whose entire sole was removed, becomes ritually pure because it is no longer a utensil. However, if only one of its ears or one of its straps broke, or if only most but not all of its sole was removed, it remains impure. Rabbi Yehuda says: If the inner strap broke it remains impure, because the outer strap can still be used. If the outer strap broke it is rendered pure. And Ulla, and some say Rabba bar bar Ḥana, said that Rabbi Yoḥanan said: Like there is a dispute with regard to ritual impurity, so too, there is a dispute with regard to Shabbat, i.e., whether or not it is permitted to wear such a sandal on Shabbat. However, there is no dispute with regard to ḥalitza.

And we discussed this issue: In accordance with whose opinion is the statement of Rabbi Yoḥanan? If you say that it is in accordance with the opinion of the Rabbis, and the baraita is explained as follows: From the fact that it is a utensil with regard to ritual impurity, it is also a utensil with regard to Shabbat, but it is not considered a utensil with regard to ḥalitza. However, didn’t we learn in a mishna: If she removed the left shoe, which was on the right foot of her brother-in-law, her ḥalitza is valid? Apparently, a woman can perform ḥalitza even when the shoe is on the wrong foot, and it is not deemed unfit for ḥalitza. Rather, Rabbi Yoḥanan’s opinion must be in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, and is saying the following: From the fact that with regard to impurity it is not a utensil, with regard to Shabbat it is also not a utensil. However, that is not the case with regard to ḥalitza, for which it is a utensil.

The Gemara asks: Say that we said that if she removed the left shoe which was on the right foot, her ḥalitza is valid, that applies only in a case where it is fit as a utensil for its usual purpose, i.e., it can be used as footwear. However, here it is not fit as a utensil for its usual purpose, as Rabbi Yehuda said: If the outer strap of the sandal tore, the sandal is rendered ritually pure. Apparently, according to Rabbi Yehuda, it is not a utensil. Rabbi Yoḥanan’s statement is difficult according to both opinions. The Gemara answers: Actually, his opinion is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda; however, emend his statement and say that Rabbi Yoḥanan said: And this is the halakha with regard to ḥalitza as well. And this teaches us that when we say that if she removed the left shoe that was on the right foot her ḥalitza is valid, that is only in a case where

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

פי' סבכה וקאיה בל' ערבי שרי למקטר בהנהו חוטי שערה דמשרא הוא דשריא ליה ולא שיפה להו מעוף.

רצועות מנעל וסנדל אית בהוא ג' בבי קיטרי דקטרי אושכפי לההיא רצועה במנעל עצמו המתירה חייב חטאת. והני רצועות הנמשכות מגופו של מנעל שקושרין אותו על הרגל ועל השוק (אחד שני עלין המנעל) אחר שנועלין הנך מותר לכתחלה לקשרן ולהתירן וזהו דבני מחוזא והן נמי קשר חיצון של רצועות שהוא למעלה מן השוק ומן הרגל. אם מעיקרא קשרן לשום כך הרצען קשר של קיימא שכשנועל ההוא מנעל מכניס רגליו באותן הרצועות ואינו מתירן כל עיקר ההוא נמי המתירן חייב עליו חטאת אבל זה הקשר החיצון שלא קשרו האומן אלא כל אדם קושרו מהיכי דניחא ליה מרווח או צר או כגון מסני רבנן שכל אחד מעמידו על חפצו כד רויח למיסם ולמישלף בניחותא כגון זה המתירו פטור. שהרי מעשה הדיוט הוא אבל אסור להתירו לכתחלה דהוא קא מוקים ליה על חפצו וקשרו כמין קשר של קיימא לפי שאין דעתו להתירו ולשנותו. ומשני דבני מחוזא דעבידן להתירן ולקשרן בכל זמן דכד בעי למרהט שרי ליה וקמיט ליה וכד בעי לסגויי בניחותא כי הלוכן דרבנן מרפי ליה כי הא גוונא מותר להתירו לכתחלה. וסנדל כי הלין אנפין אית ביה. סנדל דטייעי כגון קצת האי דקרו ליה השתא תאסומא דעביד ליה לפי מידת אסתורא דכרעיה וקטר ליה קיטרא מעליא. אם התירו חייב חטאת. ודחומרתא פי' מכנפין כולהי רצועות ומעיילין בחומרתא דכד בעי מעייק והדר קטיר מאבראי דחומרתא וכד בעי מרווח כגון האי פטור אבל אסור. וסנדל המוכן לשנים דחומרא דכד בעי האי למסיימיה מרווח ליה וכד בעי אחרינא למסיימיה קמיט ליה ודאי הני לא קטרי קשר של קיימא מעיקרא דניח ליה להתירו ונייח ליה נמי לאידך להתירו הלכך לכתחלה [שרי]. הא דר' ירמיה דאיפסיק ליה רצועה דסנדליה וא"ל ר' אבהו שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה וכרוך עליה ואתייה. קיי"ל דהאי גמי לח דא"ל כי היכי דאיתכשר להנטל בשבת דהאי כיון דאחזי למאכל בהמה הוה ליה דבר הניטל בשבת. כמו ככר או תינוק ושרי לאיתויי פחות מד' אמות כר' יצחק דאמר מוליכו פחות פחות מד' אמות. ולא תימא כיס בלבד שרו ליה דאדם בהול על ממונו. ואי לא שרית ליה אתי לאתוייה ד' אמות בר"ה אלא כל דבר שצריך לו מדתנן המוציא תפלין מכניסן זוג זוג. ובשעת הסכנה מכסן והולך לו בד"א בסכנת גוים אבל בסכנת לסטין מוליכן פחות פחות מד' אמות וה"מ בדוכתא דלא מינטר. אבל בדוכתא דמינטר לישבקיה בדוכתא כרב יוסף ואע"ג דא"ל אביי אי בעינא אפיכנא ליה. לא חיישינן ליה. יש רבנן דהוו מפרשי אפיכנא ליה מימין לשמאל וכיון דאפיכנא ליה הויא לה רצועה דאיפסיקא (וסדורא דפיש לבראי ומיהדק קליל) ומסתגי ליה ואנן לא קא מתחזי לנא היכי הוי הכין אלא הפוך מקום עקיבו לראשו ואוחזו באצבעותיו ואמר ליה כיון דמסגינא ביה אע"פ בהיפוך כלי הוא ואמאי אסור לטלטוליה ואמר ליה רב יוסף מדמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דכד מפסיק סנדל אע"ג דאפשר להפוכיה לאו מנא הוא ש"מ דהלכתא כר' יהודה. מאי דר' יהודה דתניא סנדל שנפסקה אחת מאונה או אחת מתרסיותיו או שניטל כל הכף טמא ב' אזניו או ב' תרסיותיו או שניטל רוב הכף טהור ר' יהודה אומר נפסקה הפנימית טמא החיצונה טהור פי' קסבר ר' יהודה אע"פ שלא נפסקה אלא האוזן החיצונה של סנדל בלבד נפיק ליה מתורת כלי וטהור ות"ק סבר אם נפסק אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין כלי הוא אינו יוצא מתורת כלי עד שיפסקו שתיהן ולר' יהודה כיון שנפסק האוזן החיצונה כבר יצא מתורת כלי וטהור הוא ואע"פ שיכול להפכו לזה הסנדל ברגלו האחרת ולשום האוזן החיצונה פנימית. וקמתרץ ר' יוחנן אליבא דר' יהודה דאמר עולא ואיתימא רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן כמחלוקת לטומאה כך מחלוקת לענין שבת.

אבל לא לחליצה פי' כל דהוא כלי לקבל טומאה גם הוא כלי לינטל בשבת וכל שיצא מתורת כלי לענין טומאה אף יצא מתורת כלי לענין שבת ואינו ניטל ומשום הכי אצרכיה רב יוסף למישבקיה ודלא לטלטוליה בשבת. והיכי מתרץ דר' יוחנן אליבא דר' יהודה דקתני ר' יוחנן אבל לא לחליצה והוי בה רבא אליבא דמאן קאמר ר' יוחנן אבל לא לחליצה אילימא אליבא [דרבנן] דסברי בפסיקת אוזן אחת לא נפיק מתורת כלי ואמר ר' יוחנן כי לא נפיק מתורת כלי אליבא דרבנן לא לענין טומאה ולא לענין שבת.

הכא למילתיה לאו מנא הוא. פרש"י ז"ל דהא לר"י לענין שבת וטומאה לאו מנא הוא ובתוס' הקשו דהא לרבנן נמי למילתי' לאו מנא הוא אלא משום דאמרי' מגו דמצי לאפוכי משמאל לימין הוי מנא וא"כ לרבנן נמי נימא דלאו מנא הוא לחליצה ולאן קושיא הוא דה"פ לרבנן דאמרי לענין טומא' ושבת מנא הוא משום דאי בעי מהפך לי' משמאל לימין לענין חליצה נמי מנא הוא דהשתא בסנדל דעלמא של שמאל שהפכו לימין שעומד לשמאל אמרת כשרה כ"ש בזה שכל עצמו אינו קרוי סנדל אלא מפני שעומד להתהפך ולמיהוי של ימין אבל לר"י דאמר לא מיקרי סנדל אלמא ס"ל שאינו עשוי להתהפך אלא להיות של שמאל כשהי' וכבר בטל מתורת סנדל בשמאל הלכך אם הפכו נמי וחלץ בו חליצתו פסולה:

הא דאמרינן: פטור אבל אסור קא קשיא לי. יש מפרשים אפילו אי אמרת לי פטור אבל אסור הוה קשיא לי. ואינו מחוור, דהוה ליה למימר פטור אבל אסור קא מבעיא לי, אלא נראה דאברייתא קאי, והכי פירושא, פטור אבל אסור דקתני בברייתא דלעיל קשיא לי דלא אשכחת ליה טעמא דלא ידענא היכי אוקמיא, דאי בכי האי קשיא לי אמאי, אבל ברייתא דקתני חייב חטאת שפיר מתוקמא ליה בקיטרא דעבדי אושכפי.

מאי שנא מדרב ירמיה התם מינטר הכא לא מינטר. איכא למידק דודאי מדקאמר ליה מאי שנא מדר' ירמיה משמע דבחד גוונא מיירי, ואם כן אי לאו מנא הוא רבי ירמיה שרי לטלטולה ואפילו בכרמלית דלא מינטר, דהא לא שרו טלטול במקום פסידא. ועוד אמאי לא שרא ליה ואע"ג דלאו מנא הוא, דהא כיון דאפסיק השתא בשבת ואכתי חזי למלאכה קצת דהא חזי לכסויי בה מנא ולמסמך בה כרעי המטה, ותנן (לקמן שבת קכד,ב) כל הכלים הניטלין בשבת שבריהן ניטלין ובלבד שיהו עושין מעין מלאכה. ואי אפשר לומר דאינהו כר"י סבירא להו דבעי מעין מלאכתו הראשונה, דאם כן רבי אבהו היכי שרי אפילו בכרמלית, ועוד דאי אפשר דסבירא ליה בהא כר"י דהא טעמא דרבי יהודה התם משום נולד, ואנן לא קיימא לן כותיה בנולד בשבת.
וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר דר' יוסף סבירא ליה כר' יהודה, ור' יוחנן סבירא ליה הכין כדאיתא בשמעתין מדמתרץ לה אליבא דר' יהודה כו', ור' אבהו לא סבירא ליה כוותיה והיינו דשרא ליה לר' ירמיה. ואינו מחוור, דהא משמע דר' יוסף ור' אבהו לא אפליגו במידי בהא, מדקא מקשה ליה מאי שנא מדרבי ירמיה וקא מהדר ליה התם מינטר והכא לא מינטר, ולא אמר ליה איהו סבר מנא ואנא סברי לאו מנא. ועוד תירץ הראב"ד ז"ל דרב יוסף ור' אבהו סבירא להו כר' יהודה דוקא בסנדל שנפסקה אחד מאזניו דלא מבטיל ליה איניש ממלאכתו בהכי לחודיה לכסויי ביה מנא או לסמוך בו כרעי המטה אלא דעתו לתקוני ולאהדורי למלאכתו, הלכך כיון דלא חזי ליה לנועלה לכולה שבת מוקצה הוא, ומשום הכי אמר ליה רב יוסף שבקיה דלאו מנא הוא, ודוקא בחצר דמינטר דמקצה ליה איניש מדעתיה עד דמתקן ליה, אבל בכרמלית דלא מינטר לא מקצה ליה איניש אלא דעתיה עליה לטלטלה על ידי גמי לח.

אימר דאמרינן חלצה בשל שמאל בימין חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא הכא למילתיה לאו מנא הוא. ואיכא למידק דאם כן מאי קא מקשה כי מוקמינן לה כרבנן אבל לא לחליצה דלאו מנא הוא, והא תנן חלצה בשל שמאל בימין וכו', לימא התם משום דלמילתיה מנא הכא למילתא לאו מנא הוא, דאפילו לרבנן לא משוו ליה מנא, אלא משום דחזי לאפוכא משמאל לימין, אלמא למילתא דהיינו לשמאל לאו מנא הוא. ויש לומר דלרבנן כיון דחזי לאפוכא לימין ולכך קאי ולא לשמאל שפיר חזי לחליצה, דהשתא של שמאל דקאי לשמאל אפילו הכי חלצה בה בימין חליצתה כשרה, האי דכל עצמו לא הוי מנא לרבנן אלא משום דחזי לימין וקאי להפוכא לימין לא כל שכן, אבל לר' יהודה דמשום דאפשר להפוכא לימין לא משוי ליה מנא עד דמתקן ליה ומהפך לה ממש, איכא למימר הכין, דכיון דאיהו השתא לאו מיניה למילתיה ולא קאי להפוכי, אע"ג דאפשר דמתקן ליה ומהפך ליה לימין השתא מיהא לאו מנא.

יתבאר במסכתא זו שכל הכלים הניטלים שבריהם נטלים בין נשברו בשבת בין נשברו קודם השבת ואפי' אינם ראויים לכעין מלאכתן ראשונה הואיל וראויים למלאכה כלל כגון לכסות באותו שבר את החבית או לסמוך בה כרעי המטה ולמדת שאם נפסקו רצועות סנדלו ונפלה הסנדל מעל רגלו שהוא יכול לטלטלה שהרי ראויה היא לכסות בה את הכלי או לסמוך בה כרעי המטה או ציר הדלת ואין הלכה כר' יהודה שהיה מצריך בזו כעין מלאכתן ראשונה מעתה צריך לעיין בשני מעשים אלו שהוזכרו בכאן בנוסח זה ר' ירמיה הוה קא אזיל בתריה דר' אבהו בכרמלית איפסיקא רצועה דסנדליה כלומר ונפל הסנדל מעל רגלו ואמר לו שקיל גמי לח כלומר הראוי למאכל בהמה שהוא מותר בטלטול והדקהו עליו עד שתבא לביתך והרי שהתיר טלטולו קודם שיהא ראוי לנעילה שהרי על כרחך היה לו לטלטל את המנעל להדק בו את הגמי ואמרו אח"כ אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף בחצר איפסיקא ליה רצועה דסנדליה אמר ליה מאי אעביד ליה אמר ליה שבקיה כלומר שאסרו שלא להכניסו בבית מחמת איסור טלטול ושאלו על זה מאי שנא מדר' ירמיה ותירצו התם לא מינטר הכא מינטר כלומר התם לא מינטר וחסו על פסידתו הכא מינטר ומאחר שאין שם פסידא אף אתה אסור בטלטולו ומעתה תמה על עצמך אם טלטולו נאסר היאך נתירהו בפסידא מועטת כל כך ועוד טלטולו מפני מה נאסר והרי אף הוא ראוי למלאכה כמו שכתבנו תדע שהרבה פסקו מטעם זה כר' יהודה ואין כאן תשמיש למלאכה ראשונה ואע"פ שהיא ראויה להחליפה לרגלו האחר והוא שמנעלים שלהם היו להם שתי תרסיות שנכנסים בהם הרצועות האחת נקראת חיצונה והאחת נקראת פנימית והיא אותה שסמוכה לרגלו האחר וכל שהחיצונה קיימת היא ראויה לנעילה אע"פ שנפקעה הפנימית שאין בני אדם רואים בפנימית ואין אדם קפיד עליה וכל שהחיצונה נפקעה אינה ראוייה כלל אפי' היתה הפנימית שלימה ומעתה כשנפקעה החצונה אם בשל ימין היא יכול הוא להחליפה בשל שמאל וחזרה לה חיצונה פנימית ואמרו על זה שאף הוא סובר שמאחר שנפסדה צורתה לרגל זה אין מה שהיא ראויה לרגלו האחר עושתה כלי לדין מלאכה ראשונה ומתוך כך אסור לטלטלה לדעת ר' יהודה:

וא"ת ומה תתרץ בראשונה והיאך התירוה בכרמלית משום דלא מינטר לא שאנו חוששין לפסידא מועטת כזו אלא שמא יחוש הוא עליה ויבא להביאה בידו וכעין מה שהתירו בכיסו בפרק אחרון ואף גאוני הראשונים פירשוה בהבאה פחות פחות מארבע אמות וגמי הלח הוא כדי שיהא ניטל בשבת דומיא דככר או תינוק ומ"מ גדולי הפוסקים והמחברים וגדולי המפרשים כלם מחליטים לפסוק כרבנן ולהתיר בטלטול כל שבר אחר שהוא ראוי למלאכה כלל וראיה לדבר מה שאמרו במחלקתם שמחלקתם בנשברו בשבת שלרבי שמעון מוכן הוא שאין לו מוקצה ונולד לר' יהודה נולד הוא ומאחר שהוחלט לפסוק כר' שמעון במוקצה ונולד לשבת אף זו מותרת וחזרה שאלה למקומה ואף לדעת הפוסקים כר' יהודה כל שראוי' להחליף משמאל לימין מלאכתו ראשונה היא ובזו מיהא אין הלכה כר' יהודה כמו שיתבאר בענין טומאה אלא שגדולי המפרשים תירצוה ששאר כלים שנשברו הואיל ונפקעה מהן מלאכה ראשונה מכל וכל אף הוא מייחדן למה שהן ראויים וכל שראויים למלאכה כלל מותר לטלטלו אבל סנדל שנפסק לבו עליו לתקנו ואינו מיחדו בלבו לשום מלאכה ונמצא שכל שלא נתקן אינו ראוי לשום מלאכה שהרי כל שהיא במקום השמור מקצה דעתו ממנה עד שתתקן ובמקום שאינו נשמר התירו שאף הוא מיחדו לכך עד שיוליכנו לביתו ואיני מקצה דעתו ממנה ולא הוצרך לגמי לח אלא לנעלו בו שלא להביאו ביד ואף ברה"ר מותר:

כבר ידעת שכל כלי שנשבר אחר שנטמא אם נפסדה צורתו ותשמישו פקעה טומאתו וכן אותם השברים אינם מקבלים טומאה וכל הכלים שיעור שבריהן או נקיבתם מבואר במקומו איזה מהם מפקיעו מידי טומאה מעתה סנדל שנפסקה אחת מאזניו או אחת מתרסיותיו עדיין הוא בטומאתו שאין זה מפסיד צורתן ותשמישן ואפי' בחיצונה שתי אזניו או שתי תרסיותיו או שניטל רוב הכף ר"ל שנפחת עד שאינו מקבל רוב הרגל טהור סנדל שהוא טמא מדרס ונפסק' אחת מאזניו שהוא בטומאתו ר"ל שהוא טמא מדרס כשהיה ותקנה ואח"כ נפסקה שניה ותקנה טהור מן המדרס כאלו לא תקן את זו הראשונה ונפסקה שאע"פ ששתיהן קיימות פנים חדשות הם שבאו לכאן ומ"מ עדיין טמא מגע מדרס אבל אם לא תקן את הראשונה עד שנפסקה השניה טהור מכלום:

פירש"י בד"ה טהור דתו לא מתקני ליה וא"נ מתקני ליה חידוש כו' עכ"ל. ר"ל דא"נ מתקני תרוויהו טהור משום דפנים חדשות באו לכאן כדלקמן נפסקה שניה ותקנה טהור וק"ל:

בגמ' ויש שמותרין לכתחלה ומאי ניהו קושרת מפתח חלוקה מפתחי חלוקה פשיטא וכו' כצ"ל:

או שניטל רוב הכף שלו טמא שתי אזניו וכו' כצ"ל:

והוינן בה רבה אליבא דמאן וכו' ס"א ר' יוחנן אליבא דמאן:

ברש"י ד"ה חייסה וכו' שמא תצא בדוחק וכו' נ"ל שצ"ל שתוציא בדוחק וכו':

שם ד"ה מהו דתימא מבטל ליה וכו' כצ"ל:

גמ' בעי רב אחדבוי אחוה דמר אחא כו' כצ"ל. ונ"ב ס"א דמן אחא ושם מקום הוא וכן מצאתי בתוס' שנ"ץ בשם ר"ח:

רש"י בד"ה קטרא דקטרא בזממא כצ"ל וכן בריש דף קי"ב:

בד"ה איסטרידא כו' רצועה בנקב שבראש הספינה כו' כצ"ל:

גמ' ותניא סנדל שנפסקה שתי אזניו כו' טהור א' מאזניו כו' טמא כצ"ל:

רש"י בד"ה בדרבנן כשקושרין כו'. נ"ב והסמ"ג פי' בשם ר"י בענין אחר וכן המרדכי שאדרבה הת"ח קושרין כי אין חולצין מנעליהן מרגליהן אלא בליל שבת לפי שלומדין בכל הלילות ושוכבים מעט במלבושים ומש"ה פטור אבל אסור כו' ע"ש:

רש"י ד"ה מהו דתימא (הא'). ותהוי קשר של קיימא כו' כצ"ל. ומה שכתב וכיון דלא ידעי כו' תמוה. דהרי מתניתין מתרת לקשור שתיהם דומיא דקושרין לפני הבהמה דראב"י דמוקמינן לקמן בתרתי איסרי ופירש בעצמו דקושרין היום בב' צדי הפתח. וא"כ באיזה שיבטל עביד ביה ודאי איסורא. ועי' לקמן (קיג) בד"ה וקושרו בפרה:

רד"ה שקול גמי לח. דראוי לטלטול. ובסוף מכילתין פי' דגמי לפי שהוא ראוי למאכל בהמה לא מבטל ליה להיות קשר של קיימא ועיין מש"כ לקמן קנ"ה בס"ד:

קיטרא דקיטרי בזממא. רצועה ארוכה שמכניסין בטבעת אסור לכתחילה לקושרה שם מפני שפעמים שמניח שם שבוע או שבועיים וקושר ומתיר ראש האחד שנתון ביתד או בעמוד שאסור בו האנקה והגמל: תרתי דשי. שתי פתחים היינו אותן לשונות והוויין זו למעלה וזו למטה זו לימין וזו לשמאל ואם אינה מתרת אלא האחד יכולה לפושטה וללובשה בדוחק: מהו דתימא חדא מינייהו בטולי מבטיל לה. ותיהוי קשר של קיימא וכיון דלא ידעי הי מינייהו תרווייהו ליתסרו קא משמע לן: פשיטא. דהא כל יומי שריא לה: דרויחא. לא דחקתו בראשה אלא קושרתו בריוח שיכולה לחולצה מראשה כשהיא קשורה: מהו דתימא מישלף שלפא לה. מראשה הכי והוה לה קשר של קיימא: חייסה על שערה. שמא תוציא בדוחק ותינתק שערה ודפסקיא נמי איכא לשנויי כה''ג מהו דתימא מחתא ליה דרך רגלה ויוצאה קמ''ל דלא עבדה הכי משום צניעותא: בדאושכפי. בקשר שהאושכף עושה כשתוחב הרצועה במנעל קושר קשר מתוכו שלא תוכל לצאת והוא קיים לעולם: בדרבנן. כשקושרים סביב רגלים אין קושרין בדוחק שפעמים שחולצו כשהוא קשור ונועלו כשהוא קשור ומיהו קשר של קיימא לא הוי שבשעת הטיט מתירין אותו וקושרין אותו בדוחק שלא ידבק בטיט וישמט מרגליו: בדבני מחוזא. שהם רחבי לבב ומקפידים על לבושיהן ונעליהן להיות מכוונין וקושרין אותו בדוחק וצריך להתירו ערבית: בדטייעי דקטרי אושכפי. בסנדלים של ישמעאלים סוחרים שהאושכפים קושרים בהן הרצועות בקשר קבוע: בדחומרתא דקטרי אינהו. אלו סנדלים של שאר אנשים שאין רצועות קבועות בהן ע''י אומן אלא הם עצמן קושרין אותם בחומרתא בעלמא וקושרין ומתירין ופעמים שמתקיים שבת או חדש: דנפקי בי תרי. וצריך כל אחד ואחד לקשור לפי רגלו הלכך בכל יום קושרו ומתירו: כה''ג. שאני מתירו עכשיו ונועל בני ושבת היתה: השתא פטור אבל אסור הוה קשיא לי. אמאי אסור: מ''ט. קשיא לך: א''ל משום דבחול נמי. אני מתירו בכל יום וקושרו התינוק לפי רגלו: אי הכי מותר לכתחילה. ומעיקרא סבר דלא רגיל למעבד הכי וקטרא דאושכפי הוה שרגיל להיות קבוע: איפסיק רצועה דסנדליה. ונפל הסנדל מרגלו שע''י הרצועה הוא עומד שהסנדל פתוח מעל גביו וצדדיו של עץ או של עור שלוק וקשה והרצועות נקשרות על גב הרגל ומעמידות אותו: שקול גמי לח דחזי למאכל בהמה. דראוי לטלטול: וכרוך. במקום הרצועה ונועלו עד שתכנס: אביי הוה קאי קמיה דרב יוסף. בחצר: שבקיה. במקום שנפל מרגלך ולא תטלנו בידך להצניעו: ומ''ש מדר' ירמיה. דשרא ליה ר' אבהו לנועלו ע''י גמי: התם. בכרמלית כגון בקעה לא הוה מינטר: והא מנא הוא. ואמאי אסור לטלטלו והא עדיין תורת מנעל עליו: דאי בעינא הפיכנא מימין לשמאל. שהסנדל יש לו שתי תרסיות והן של עור מקום קביעות הרצועות אחת מבחוץ ואחת מבפנים לבין שני רגלים כעין שיש למנעלים שלנו וכשנפסק הפנימי ראוי הוא לתקנו ואע''ג שתיקונו ניכר וגנאי הוא מיהו לצד פנים לא מיתחזי וכשנפסקה חיצונה אינו הגון שוב לתקנו והך דאביי חיצונה איפסיק משום הכי אסריה רב יוסף אפילו לטלטלו וא''ל אביי והא אכתי מנא הוא דהפיכנא ליה לרגל האחרת ונמצאת החיצונה פנימית: א''ל מדקא מתרץ רבי יוחנן. למילתיה דר''י לקמן ומפרש לה: ש''מ הלכה כר''י. דאמר משנפסקה החיצונה לאו מנא הוא: אזניו. שכלפי גב הרגל שאוחזו בהן כשנועלו: תרסיותיו. מקום קביעות הרצועות: הכף. שול''א בלע''ז שתחת פרסות הרגל: טהור. דתו לא מתקני ליה וא''נ מתקני ליה חדוש הוא והשתא מיהא בטיל ליה: טמא. לא פרחה טומאה מעליו דאכתי מנא הוא ואפילו נפסקה החיצונה דאי בעי מפיך ליה מימין לשמאל ונמצאת חיצונה נעשית פנימית: ואמר עולא גרסי': אליבא דמאן. מהני תנאי א''ר יוחנן דמאי דסבירא ליה לענין טומאה ס''ל לענין טלטול שבת אבל לענין חליצה מודה לבר פלוגתיה: אילימא לרבנן. אשמעינן רבי יוחנן דכי היכי דלענין טומאה משוי ליה מנא לענין שבת נמי מנא הוא אבל לחליצה לאו מנא הוא ואינו כשר לחליצה והא אנן תנן חלצה בסנדל של שמאל בימין שהחליצה ברגל ימיני ואם נעל בו סנדל שמאל וחלצה כשר ואי נפסקה חיצונה דסנדל של שמאל אמאי לא הוה כשר לחלוץ הואיל ובעלמא סנדל הוא משום דחזי להפוכי ה''נ חזי להפוכי: אלא אליבא דר''י. אמרה ר' יוחנן למילתיה ולאשמעינן דבחליצה מודה ר''י דמנא הוא כגון שנפסקה חיצונה של שמאל הופכו לימין וחולץ וכדתנן של שמאל בימין חליצתה כשירה: אימר דאמרינן חליצה כשירה. היכא דלא נפסקו תרסיותיו: דלמילתיה. ברגל העשוי לו מנא הוא: הכא למילתיה לאו מנא הוא. דהא ר''י לענין טומאה ושבת לאו מנא משוי ליה: אימא וכן לחליצה. כדמפרש ואזיל ואשמעינן דכי אמרינן חלצה כו' ואליבא דרבנן לא מצינן

אימור דאמרי' חליצתה כשרה היכא דלמילתיה מנא הוא. והא דלא מוקים לה אליבא דרבנן אבל לא לחליצה משום דלמילתיה דהיינו בשמאל לאו מנא הוא היינו טעמא משום דכיון דמנא הוא לדידהו לשבת ולטומאה אף על גב דלמילתיה לאו מנא הוא כשר הוא לחליצה כיון דשל שמאל בימין חליצתה כשרה אבל לר' יהודה דלמילתיה לאו מנא הוא ולמידי אחרינא נמי לאו מנא הוא מסתבר דלאו מנא הוא לחליצה:

שבת קיב ע"א - טקסט הדף

דף קיב - א

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד