אימא סיפא [אמור את סופה, המשכה של משנה זו], ר' יוסי אומר: לא די שממעט עד רובע, אלא יבור (יברור) את כל המין האחד שהתערב.

ומעתה יש לשאול: אי אמרת בשלמא [נניח אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כיותר מרובע טנופת לענין מכירה דמי [נחשב], ניתן לומר כי בהא קא מיפלגי [בנושא זה הם חלוקים], התנא קמא סבר [הראשון סבור]: לא קנסינן התירא אטו איסורא [אין אנו קונסים בהיתר משום האיסור], ולכן רק ימעט לכדי פחות מרובע. ור' יוסי סבר [סבור]: קנסינן [קונסים אנו] היתר משום האיסור, ולכן צריך לברור הכל, וכדברי רב הונא. אלא אי אמרת [אם אתה אומר] שרובע לענין כלאיים כרובע לענין מכירה דמי [נחשב] ומעיקר הדין אין צורך אפילו למעט, אמאי [מדוע] לדעת ר' יוסי יבור הכל?

ומשיבים: התם היינו טעמא [שם בכלאיים זהו הטעם] של ר' יוסי, משום דמיחזי כי [שנראה כמו] מקיים כלאים, כאשר מתחיל לברור ולמעט, ומניח מרצונו רובע של זרע אחר.

ומציעים עוד ראיה בענין דינו של רב הונא, תא שמע [בוא ושמע]: שנים שהפקידו כסף אצל אחד, זה הפקיד מנה (מאה דינרים) וזה מאתים, והנפקד אינו זוכר מי נתן לו את המאתים ומי נתן לו את המאה, זה אומר "מאתים שלי", וזה אומר "מאתים שלי" — נותן לזה מנה ולזה מנה, והשאר יהא מונח עד שיבא אליהו, ואין קונסים את הרמאי שלא יקבל כלום. ואם כן, אף בענין מכירה ביותר מרובע אין לנו לקנוס את המוכר על הכל!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] ודאי מגיע מנה למר [לזה] ומנה למר [לזה], ובזה אין ספק כלל, הכא, מי יימר דלאו כוליה ערובי עריב [כאן, מי יאמר שלא את הכל עירב המוכר בידיים]? ואין ודאות שאפילו חלק מן הפסולת הגיע לשם בהיתר.

ומציעים עוד, תא שמע מסיפא [בוא ושמע כשיטתו של רב הונא ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה משנה], אמר ר' יוסי: אם כן שכל אחד מהמפקידים מקבל מנה, מה אם כן הפסיד הרמאי? אלא הכל יהא מונח עד שיבא אליהו, משמע שלדעת ר' יוסי קונסים היתר משום איסור, והרי זה ראיה לדעת רב הונא.

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] במפקידים ודאי איכא [יש] רמאי, שהרי רק אחד מהם הפקיד מאתיים, ולפיכך יש מקום לקנוס כדי שהעבריין ייענש, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהוא עירב כלל] ולכן אין זה מוכח שצריך לקנוס אותו.

ומציעים עוד, תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדברי רב הונא ממה ששנינו בברייתא: שטר הלוואה שיש בו רבית — קונסין אותו את המלווה בעל השטר, ואינו גובה בשטר זה לא את הקרן ולא את הרבית, אלו דברי ר' מאיר, והרי זו ראיה לדעת רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם] בריבית משעת הכתיבה של השטר הוא דעבד ליה שומא [שעשה לו הערכה] אומדן וקביעה כמה ריבית יהא חייב לו, כלומר, העבירה של ריבית כבר נעשתה בזמן כתיבת השטר, ולכן קונסים את המלווה על עבירה שוודאי עבר, הכא מי יימר דערובי עריב [כאן, במכירה מי יאמר שהמוכר עבר ועירב] את הפסולת, ואין משם הוכחה שיש לקנוס אותו כאן.

ומציעים עוד ראיה, תא שמע מסיפא [בוא ושמע ממה ששנינו בסופה, המשכה של אותה ברייתא], וחכמים אומרים: גובה את הקרן ואינו גובה את הרבית, ומכאן משמע שאין קונסים, והרי זה שלא כדעת רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?! התם [שם בשטר ריבית] ודאי קרנא דהתירא [הקרן, סכום הכסף שלווה ממנו של היתר] הוא, הכא מי יימר דכוליה [כאן, מי יאמר שאת כולו, כל הפסולת] לא ערובי עריב [עירב המוכר], ולפיכך יש מקום לומר שיקנסוהו על הכל.

ומציעים עוד ראיה לשיטת רב הונא, תא שמע [בוא ושמע], דתני [ששנה] רבין בר רב נחמן ברייתא זו: כאשר אדם מוכר שדה לחבירו, ואומר לו שמוכר שטח גדול, כגון בית כור "הן חסר הן יתר", כלומר, בערך, שנינו במשנה כי כל עוד אין ההפרש גדול יותר מבית רובע לכל בית סאה (אחד לעשרים וארבע) המיקח קיים כפי שהוא. אבל אם נמצא שהיה ההבדל גדול יותר מרובע לסאה, צריך המוכר להחזיר לקונה. ועל כך אמרו באותה ברייתא: לא את המותר (יותר מבית רובע לבית סאה) בלבד הוא מחזיר, אלא מחזיר לו גם את כל הרבעין כולן רבע לבית סאה, שעכשיו צריך להחזיר במידה מדוייקת לגמרי; אלמא [מכאן יוצא] שהיכא דבעי אהדורי [במקום שצריך להחזיר] — כולה מהדר [את הכל הוא מחזיר] והוא ממש כדברי רב הונא!

ודוחים: הכי השתא [כך אתה משווה]?!