נותן לו דמי זרע, שרוב זרעי הפשתן שימושם לזריעה. אמרו לו: הרבה לוקחין (קונים) אותו לדברים אחרים ולא לזריעה.

ושואלים: מאן תנאי [מי הם אותם התנאים] שאמרנו שחולקים בשאלה האם הולכים אחר הרוב בממונות? אילימא [אם תאמר] שהכוונה לר' יוסי ואותם המצויינים כ"אמרו לו", והרי תרוייהו בתר רובא אזלי [שניהם אחר הרוב הולכים], אלא שנחלקו אחר איזה רוב יש ללכת: מר אזיל בתר רובא דאינשי [חכם זה, "אמרו לו", הולך אחר רוב האנשים], שמספר האנשים שקונים לדברים אחרים גדול מהקונים לזריעה, ומר אזיל בתר רובא [וחכם זה, ר' יוסי, הולך אחר רוב] הזריעה שרוב הזרעים הנמכרים — נמכרים לזריעה!

אלא, מחלוקת התנאים בענין רוב בממונות היא אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ור' יוסי, אי [או] מחלוקתם של התנא קמא [הראשון] ו"אמרו לו", שהתנא הראשון סבור שאין הולכים בממון אחר הרוב.

א על האמור שזרעוני גינה שלא צמחו חייב באחריותם תנו רבנן [שנו חכמים]: מהו נותן לו המוכר לקונה? — דמי זרע, דמי הזרעים עצמם ואולם לא הוצאה שהוציא בזריעתם, כגון שכירת פועלים וכיוצא בזה. ויש אומרים שאף את ההוצאה משלם לו.

ושואלים: מאן [מי הם] יש אומרים אלה? אמר רב חסדא: שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא.

ושואלים: הי [לאיזה] דבר מדברי רבן שמעון בן גמליאל מתכוון רב חסדא? אילימא [אם תאמר] רבן שמעון בן גמליאל דמתניתין [של משנתנו], דתנן [ששנינו במשנה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, ואפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, ונדייק: הא [אבל] אם מכר זרעוני גינה שאינן נאכלין כלל — חייב באחריותן.

אימא סיפא [אמור את סופה של המשנה], רבן שמעון בן גמליאל אומר: זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן; והרי התנא קמא [הראשון] נמי הכי קאמר [גם כן כך אמר] כפי שדייקנו: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, ומכאן: הא [אבל] זרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן!

אלא לאו [האם לא] נאמר כי בענין הוצאה איכא בינייהו [יש ביניהם מחלוקת], מר סבר [חכם זה, תנא קמא, סבור] שנותן לו רק דמי זרע, ומר סבר [וחכם זה, רבן שמעון בן גמליאל, סבור] שנותן לו אף הוצאה, ומכאן סבור רב חסדא שרבן שמעון בן גמליאל הוא "יש אומרים" שבברייתא.

על כך יש להקשות: ממאי [ממה] אתה יודע שרבן שמעון בן גמליאל הוא האומר שמשלם אף דמי הוצאה? הרי במשנה לא מפורש במה נחלקו, דלמא איפכא [שמא ההיפך], שתנא קמא הוא זה האומר שמשלם לו גם דמי הוצאה! ומשיבים: הא לא קשיא [זה אינו קשה], שכן כל תנא שדבריו באו בתרא [מאוחר], לטפויי מילתא קא אתי [להוסיף דברים על מה שלפניו הוא בא], ולפיכך יש לפרש את דברי רבן שמעון בן גמליאל כהוספה על דברי התנא הראשון.

ומקשים קושיה אחרת: ודלמא [ושמא] כולה, כל המשנה, שיטת רבן שמעון בן גמליאל היא, וחסורי מחסרא והכי קתני [וחסרה המשנה וכך היא שנויה]: המוכר פירות לחבירו וזרען ולא צמחו, אפילו זרע פשתן — אינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, אלו דברי רבן שמעון בן גמליאל, שרבן שמעון בן גמליאל אומר: זרע פשתן הוא שאינו חייב באחריותן, הא [הרי מכאן] שזרעוני גינה שאינן נאכלין — חייב באחריותן, ואם כן ממשנתנו אין להוכיח שרבן שמעון בן גמליאל חולק בענין הוצאה!

אלא רב חסדא, שאמר שדברי "יש אומרים" דעת רבן שמעון בן גמליאל היא, כוונתו להא [זו] שאמר רבן שמעון בן גמליאל, דתניא [שכן שנינו בברייתא]: המוליך חטין לטוחן לטחון, ולא לתתן (לא נתנם במים לפני הטחינה כדי לרככן ולהפריד מהן את קליפתן), ועשאן בטחינה סובין פסולת דקה, או מורסן שהוא קמח מעורב בפסולת גסה, של שיירי קליפות החיטים. או שנתן אדם קמח לנחתום כדי לאפותו, ואפאו הנחתום פת ניפולין שמתפוררת לחתיכות. או שנתן אדם בהמה לטבח (שוחט) לשוחטה, וניבלה עשה אותה נבילה בשחיטתו — על כל אלה חייב בעל המלאכה לשלם, מפני שהוא כשומר נושא שכר ומשלם מה שהזיק ברשלנות כזו.

רבן שמעון בן גמליאל אומר: נותן לו גם דמי בושתו ודמי בושת אורחיו, אם על סמך זה הזמין אורחים לסעודה, ועתה בעל המלאכה לא יכול לתת להם אוכל. וכן היה רבן שמעון בן גמליאל אומר: מנהג גדול היה בירושלים, המוסר סעודה לחברו שיכין עבורו וקלקלה החבר — נותן לו דמי בשתו ודמי בושת אורחיו.

ודרך אגב מוסיפים: עוד מנהג גדול היה בירושלים, כשהיו עושים סעודה או משתה היתה מפה פרוסה על גבי הפתח, כל זמן שמפה פרוסה — אורחין נכנסין, שיודעים שיש מקום לסעוד שם. נסתלקה המפה — אין האורחין נכנסין עוד.

ב משנה המוכר פירות (מיני תבואה וכיוצא בהם) לחבירו — הרי זה הקונה, מקבל עליו רובע קב של טנופת (מיני לכלוך), לכל סאה מהפירות שקנה. הקונה תאנים — מקבל עליו עשר תאנים מתולעות לכל מאה. הקונה מרתף של יין — מקבל עליו עשר חביות קוססות חמוצות מעט, למאה. הקונה קנקנים בשרון — מקבל עליו עשר פיטסות (כדים רעים) למאה.

ג גמרא תאני [שנה] רב קטינא: "רובע טינופת" שאמרו במשנה, אין הכוונה ללכלוך ממש, עפר וכיוצא בו, אלא לרובע קטנית לכל סאה של פירות. ושואלים: וכי עפרורית לא מקבל הקונה על עצמו? והאמר [והרי אמר] רבה בר חייא קטוספאה (מקטיספון) משמיה [משמו] של רבה: מי שבורר צרור (אבן או עפר) ומוציא אותו מגרנו של חברו —