וחייב המוכר להוסיף משלו ולהכריע (להטות) לו את המאזניים טפח, שתהא אותה כף שבה מצוי הדבר הנמכר נמוכה טפח מהכף השניה, שבה אבן המשקל. היה שוקל לו עין בעין, כלומר, בדיוק ובצמצום בלי הכרעה — נותן לו גירומין (תוספת) במקום ההכרעה הזו, ושיעורה הוא: אחד לעשרה — בלח, ואחד לעשרים — ביבש, כאשר יבואר עניינו בגמרא.

ועוד בענין מדידה, מקום שנהגו למוד במידה דקה, כלומר, במידות קטנות — לא ימוד במידה גסה, כלומר, במידה גדולה, בפעם אחת. וכן להיפך, מקום שנהגו למדוד במידה גסה ובפעם אחת — לא ימוד במידה דקה מספר פעמים. מקום שנהגו למחוק את המידה, כלומר, ליישר את הדברים שנמדדים בדיוק לפי גובה שפת הכלי — לא יגדוש את הכלי מעל גובה שפתו. במקום שנהגו לגדוש — לא ימחוק.

א גמרא ושואלים: מנהני מילי [מנין הדברים הללו], מה מקור הלכה זו שיש להכריע? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: "אבן שלמה וצדק" (דברים כה, טו), לומר: צדק משלך, כלומר, הוסף משלך המוכר ותן לו לקונה. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה, המשכה של המשנה]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ואי [ואם] הכרעה במשקל הוא דאורייתא [מן התורה], היכי יהיב ליה [כיצד נותן לו] בכלל מתחילה עין בעין?

אלא יש לומר שדין זה של הכרעה אינו מן התורה, והלכה זו הנזכרת ברישא [ראשה של המשנה] בענין הכרעה מדברת במקום שנהגו להכריע כף מאזניים. וכי איתמר [וכאשר נאמרו] דברי ריש לקיש — אסיפא איתמר [על סופה, המשכה של המשנה נאמר]: היה שוקל לו עין בעין — נותן לו גירומין, ועל כל הענין נשאלת השאלה: מנהני מילי [מנין הדברים הללו]? אמר ריש לקיש, שאמר קרא [הכתוב]: "וצדק", לומר: צדק משלך ותן לו. ושואלים: וכמה שיעורם של גירומין? אמר ר' אבא בר ממל אמר רב: אחד מעשרה בליטרא (עשירית הליטרא) בדבר לח לכל עשרה ליטרין, כלומר, אחד למאה.

ב שנינו במשנה שהגירומין הם אחד לעשרה בלח, ואחד לעשרים ביבש וכו'. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: היכי קאמר [כיצד הוא אומר]? האם הכוונה היא אחד מעשרה בלח לעשרה מידות הלח, ובאותו אופן יש להבין: אחד מעשרים ביבש לעשרים מידות של היבש, שהם אחד לארבע מאות. או דלמא [שמא] אחד מעשרה לעשרה של מידת לח, וכן אחד מעשרה לעשרים מידות של היבש, שהם אחד ממאתים? שאלה זו לא נפתרה ועל כן בתיקו [תעמוד] במקומה.

ג אמר ר' לוי: קשה עונשן של מדות שמרמים בהן המוכרים, יותר מעונשן של עריות, שזה בעריות נאמר בהן "אל" ("כל התועבות האל". ויקרא יח, כו), וזה נאמר בהן "אלה" ("כי תועבת ה' אלקיך כל עושה אלה". דברים כה, טז). ומאי [ומה ומנין] משמע דהאי [שזה] הביטוי "אל" דבר קשה הוא? — דכתיב [שנאמר]: "ואת אילי הארץ לקח" (יחזקאל יז, יג), כלומר, החזקים והתקיפים.

ומקשים: גבי [אצל] עריות נמי [גם כן] הכתיב [הרי נאמר] "אלה" ("ולא תעשו מכל התועבות האלה". ויקרא יח, כו. "כי כל אשר יעשה מכל התועבות האלה...". יחזקאל יז, כט)! ומשיבים: "אלה" ההוא שנאמר בעריות, לא להדגיש את חומרתן בא, אלא למעוטי [למעט] מדות מעונש כרת, לומר שרק בעריות יש איסור כרת, ולא במידות.

ושואלים: ואלא אם כן מאי עודפייהו [מה יתרונן, חומרתן], ובמה עונשן של מידות קשה יותר משל עריות? ומשיבים: דהתם [ששם] בעריות אפשר לחזור בתשובה, והכא [וכאן] במרמה במידות — לא אפשר לחזור בתשובה שהרי אינו יודע ממי לקח וכמה לקח. ולכן אינו יכול להחזיר.

ועוד אמר ר' לוי: קשה (חמור) גזל שגוזל הדיוט, כלומר, מאדם, יותר מגזל גבוה (הקדש), שזה בגזלן הקדים הכתוב לשון "חטא" ללשון "מעילה", כאמור "נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' וכיחש בעמיתו" (יחזקאל ה, כא), ואילו בזה המועל בהקדש, הקדים הכתוב לשון "מעילה" ללשון "חטא", כאמור "נפש כי תמעול מעל וחטאה בשגגה מקדשי ה'" (יחזקאל ה, טו).

ועוד אמר ר' לוי: בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם; הקדוש ברוך הוא ברך את ישראל בעשרים ושתים ברכות וקללן בשמנה, כיצד? — ברכן בעשרים ושתים — מ"אם בחקתי תלכו" (יחזקאל כו, ג) המתחיל באות א', עד ב"קוממיות" (יחזקאל כו, יג) הנגמר באות ת',

וקללן בשמונה — מ"ואם בחקתי תמאסו" (יחזקאל כו, טו) עד "ואת חקתי געלה נפשם" (יחזקאל כו, מג); הרי שמונה אותיות (מו' של "ואם" עד מ' שב"נפשם"),

ואילו משה רבינו שבשר ודם הוא, ברכן בשמונה וקללן בעשרים ושתים, כיצד? ברכן בשמונה —