והתנן [והרי שנינו במשנה] שמי שמערה שמן או יין של תרומה מכלי אחד לכלי שני, הרכינה ומיצה — הרי זו תרומה הניתנת לכהן! משמע שאף הדברים שמתמצים בשולי החבית שייכים למקבל. ומפני מה אין אומרים כן גם במשנתנו, שיהא המיצוי של הקונה?

אמר ליה [לו]: הא איתמר עלה [הרי כבר נאמר עליה] על משנתנו מהו טעמה, שכן אמר ר' אבהו: זה ששנינו שמה שנתמצה שייך למוכר משום יאוש בעלים נגעו בה, שהקונים מתייאשים ומוותרים על כמות קטנה זו. אבל בתרומה, כיון שהיא דבר של איסור אין שייך בזה יאוש בעלים, וכל מה שהערה תרומה הוא.

שנינו במשנה שהחנווני אינו חייב להטיף שלוש טיפין, ור' יהודה אומר: ערב שבת עם חשיכה — פטור. איבעיא להו [נשאלה להם ללומדים]: ר' יהודה ארישא קאי ולקולא [על ראשה של המשנה הוא עומד, מתייחס, ולהקל בא], שכנגד האמור במשנה שכל אדם חייב להטיף שלוש טיפות, הוא מוסיף שבערב שבת פטור. או דלמא [שמא] אסיפא קאי ולחומרא [על סופה הוא עומד, מתייחס, ולהחמיר בא], שאמרו שחנווני פטור, ובא ר' יהודה לומר שרק בערב שבת הוא פטור?

ומשיבים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה זו, דתניא [שכן שנינו בברייתא], ר' יהודה אומר: ערב שבת עם חשכה — חנווני פטור, מפני שחנווני טרוד, משמע שהוא מתייחס לסופה של המשנה, והוא פוטר את החנווני רק במקרה זה.

א משנה השולח את בנו אצל חנווני ופונדיון (מטבע ששוויו שני איסרים) בידו, ומדד לו באיסר אחד שמן, ונתן לו את האיסר השני כעודף, אם שבר הילד את הצלוחית וכן אם אבד את האיסר — חנווני חייב, שהרי נתן אותה למי שאינו בן דעת. ר' יהודה פוטר, שהוא אומר שעל מנת כן שלחו אביו, וקיבל על עצמו האב את הסיכון של שבירה ואבידה. ומודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד החנווני לתוכה — שחנווני פטור אם נשברה הצלוחית ביד התינוק.

ב גמרא ומבררים את דין משנתנו: בשלמא [נניח] באיסר ושמן — אפשר לומר כי בהא פליגי [בענין זה חלוקים הם], דרבנן סברי [שהחכמים סבורים] כי כדי לאודועי שדריה [להודיע לו לחנווני שלחו] אבי התינוק את בנו, להודיע שהוא זקוק לשמן, אבל הוא לא התכוון בכך שיתן את השמן בידו, ולכן אם נתן לו — נתחייב החנווני באחריות. ור' יהודה סבר [סבור] כי כדי לשדורי ליה שדריה [לשלוח לו שלחו] שימסור החנווני את השמן לתינוק, ולכן פטור החנווני. אלא אם שבר התינוק את הצלוחית מדוע יתחייב בה החנווני לדעת חכמים? והלא אבדה מדעת היא מצד האב, שהרי הוא זה שמסר בתחילה את הצלוחית ביד התינוק, שאינו יודע לשמור כראוי מה שבידו!

אמר רב הושעיא: הכא [כאן] בבעל הבית מוכר צלוחיות עסקינן [עוסקים אנו], ששולח את בנו לחנווני ובידו צלוחית זו, שמא ירצה החנווני לקנותה, וכגון שנטלה חנווני את הצלוחית מיד התינוק על מנת לבקרה (לבודקה אם טובה היא), וכמו שאמר שמואל, שאמר שמואל: הנוטל כלי מן האומן (בעל מלאכה) על מנת לבקרו (לבודקו), שאם ייראה לו טוב — יקננו מיד, ונאנס נשבר הכלי באונס כשהוא בידו — חייב לשלם לאומן מחיר הכלי, משום שאחריותו עליו, כדין שואל.

על הסבר זה מקשים: ואם כן, לימא [האם לומר], כי הלכה זו של שמואל תנאי [מחלוקת תנאים] היא? שהרי ר' יהודה פוטר, ומשמע לפיכך שאינו סבור כשמואל! אלא יש לחזור מתירוץ זה ולפרש כך: רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הכא [כאן] בחנווני מוכר צלוחיות עסקינן [עוסקים אנו], שהאב שלח את בנו לקנות מהחנווני צלוחית ובה שמן. ואזדא [והולך] ר' יהודה לטעמיה [לטעמו] כפי שהוסברו הדברים מתחילה, שלדעתו נשלח התינוק אל החנווני על מנת שישלח בידו, וכן רבנן [חכמים] הולכים לפי מה שהוסבר לטעמייהו [לטעמם] שהאב שלח את בנו להודיעו, ואינו רשאי ליתן בידו דבר.

ושואלים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה], ששנינו: מודים חכמים לר' יהודה, בזמן שהצלוחית ביד התינוק ומדד חנווני לתוכה — שחנווני פטור; ומדוע יודו חכמים בכך? והא [והרי] אמרת כי לאודועי שדריה [להודיע לו שלחו], ולא נתכוון שיתן החנווני דבר ביד התינוק! אלא יש לחזור אף מתירוץ זה ולפרש כך: אביי בר אבין ור' חנינא בר אבין דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: הכא במאי עסקינן [כאן במה אנו עוסקים] —