יין וחומץ מין אחד הוא, כגון שאם תרם מזה על זה — תרומתו תרומה. רבי אומר: שני מינין הם, ולכאורה משנתנו היא שלא כדעת חכמים! ודוחים: אפילו תימא [תאמר] שהיא כשיטת רבנן [חכמים], משום שעד כאן לא פליגי רבנן עליה [נחלקו חכמים עליו] על רבי אלא לענין מעשר ותרומה אם מפרישים מזה על זה. וכדברי ר' אלעא, ש

אמר ר' אלעא: מנין לתורם באותו מין עצמו מן הרעה, דבר שאינו משובח, או מקולקל קצת, על היפה, שתרומתו תרומה למרות שלא עשה כדין? שנאמר: "ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו ואת קדשי בני ישראל לא תחללו ולא תמותו

"(במדבר יח, לב), ופסוק זה מתפרש: לא תחטאו אם תפרישו כתרומה ("תרימו") את החלק המובחר ("חלבו"). ומכאן שאם מפריש דבר שאינו מובחר — חוטא בכך. אבל מכתוב זה אפשר גם ללמוד שהתרומה אפילו מן הרע על היפה נתקדשה, כי אם אינו קדוש על ידי תרומה שכזו נשיאות חטא למה? הרי לא נעשה מעשה כלל! מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה; וכלפי דבר זה אמרו חכמים שהמפריש חומץ על יין — מכל מקום יצא, משום שבאמת מין אחד הוא.

אבל לענין מקח וממכר, דכולי עלמא [לדעת הכל] ואף לדעת חכמים שני מינים הם, כיון שאיכא דניחא ליה בחמרא [יש אדם שנוח לו ביין] ולא ניחא ליה בחלא [נוח לו בחומץ], ואיכא דניחא ליה בחלא [ויש אדם שנוח לו בחומץ] ולא ניחא ליה בחמרא [נוח לו ביין], שהרי יש להם שימושים שונים.

א משנה במשנה זו מבוארים כמה מדרכי הקנין של מיטלטלים. המוכר פירות לחבירו, אם משך הקונה את הפירות ולא מדד עדיין — הרי זה קנה במשיכה, אבל אם מדד ולא משך — לא קנה בכך ויכולים המוכר והקונה עדיין לחזור בהם. ואם היה הקונה פיקח ורוצה לגמור את המיקח קודם שיתחרט המוכר — שוכר את מקומן של הפירות הללו, והריהם עתה ברשותו ונקנו לו בכך מאותה שעה כאילו היו בחצירו.

הלוקח (קונה) פשתן שדרך לטלטלו ביד מחבירו — הרי זה לא קנה במשיכה סתם על גבי הקרקע, עד שיטלטלנו ממקום למקום ויקנהו בדרך הגבהה. ואם היה מחובר לקרקע ותלש כל שהוא — קנה. ובגמרא יבואר משפט סתום זה.

ב גמרא במשנה נזכרו כמה דרכי קנין, אך לא נתפרשו בה פרטים רבים — באיזו רשות אירעו הדברים (כגון אם במקום ציבורי או ברשות המוכר), וכן לא נתפרש מי הוא העושה פעולות אלה. ומבררים פרטים אלה. אמר ר' אסי אמר ר' יוחנן: מדד המוכר והניח על גבי סימטא (שאינה רשות הרבים, אלא מקום שבו רשאים אנשים שונים להניח את חפציהם), למרות שהקונה לא משך — קנה.

אמר ליה [לו] ר' זירא לר' אסי בשאלה על שמועתו זו: שמא לא שמע רבי הלכה זו מר' יוחנן אלא במודד לתוך קופתו של הקונה, שאז קונים כליו בסימטא, ולא על גבי קרקע הסימטא? אמר ליה [לו]: דמי האי מרבנן כדלא גמרי אינשי שמעתא [דומה זה מן החכמים, אתה, כאנשים שלא למדו הלכה], וכי מדד לתוך קופתו מימרא בעי [צריך לומר] שקונה בסימטא? והרי מה שנכנס לתוך קופתו של הקונה נקנה לו בכל מקום! ואם כן, דברי ר' יוחנן בסימטא נאמרו במקרה שמניח על גבי קרקע הסימטא.

ושואלים: האם קיבלה ר' זירא הלכה זו מיניה [ממנו מר' אסי] והסכים לה, או לא קיבלה מיניה [ממנו]? ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] פתרון לשאלה מה שאמר ר' ינאי אמר רבי: חצר השותפין (שדינה דומה לסימטא) — קונין בה השותפים זה מזה; מאי לאו [האם לא] מדובר פה שקונים אפילו כשמניחים על גבי קרקע, וכדברי ר' אסי? שהרי לא חילקו בדבר. ודוחים: לא, הכוונה היא דווקא כשמודד לתוך קופתו של הקונה.

ומעירים: הכי נמי מסתברא [כך גם כן מסתבר], לומר כדברי ר' זירא, שאמר ר' יעקב אמר ר' יוחנן: מדד והניח על גבי סימטא — לא קנה, ולכאורה קשיין אהדדי [קשות שתי ההלכות הללו שבשמו של ר' יוחנן זו על זו], שהרי קודם אמרנו בשם ר' יוחנן שקנה! אלא לאו שמע מינה [האם לא תלמד מכאן] שכאן בדברי ר' אסי מדובר במודד לתוך קופתו ולכן קנה, כאן בדברי ר' יעקב מדובר במודד על גבי קרקע ולכן לא קנה? ומסכמים: אכן שמע מינה [למד מכאן] שכן הוא.

ומציעים: תא שמע [בוא ושמע] ראיה לדבר זה ממה ששנינו במשנתנו: מדד ולא משך — לא קנה; מאי לאו [האם לא] מדובר בסימטא? משמע שהנחה על גבי קרקע הסימטא בלבד אינה קונה, וכדברי ר' זירא! ודוחים: לא, כאן מדובר ברשות הרבים. ושואלים: אי הכי, אימא רישא [אם כך, אמור את ראשה של המשנה]: משך ולא מדד — קנה; וכי משיכה ברשות הרבים מי קניא [האם היא קונה]?

והא [והרי] אביי ורבא דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: מסירה קונה ברשות הרבים וכן בחצר שאינה של שניהן, משיכה קונה רק בסימטא ובחצר שהיא של שניהן ולא ברשות הרבים, והגבהה קונה בכל מקום, אפילו ברשות המוכר!

ומשיבים: מאי [מה פירוש] "משך" נמי דקתני [גם כן ששנינו במשנה]? — כוונתו שמשך מרשות הרבים לסימטא. ומקשים: אי הכי, אימא סיפא [אם כך, אמור את סופה של המשנה]: אם היה פיקח — שוכר את מקומן; ואי [ואם] מדובר ברשות הרבים, ממאן אגר [ממי הוא שוכר] את מקומם של הפירות? ומשיבים: כאן מדובר בהלכה נפרדת, והכי קאמר [כך הוא אומר]: ואם ברשות בעלים היא, שיש למקום זה בעלים, אם היה פיקח — שוכר את מקומן.

ג ועוד בענייני קנין. רב ושמואל דאמרי תרוייהו [שאמרו שניהם]: