כמלוא אורה (לוקט תאנים) שעומד סמוך לעץ וסלו בידו. מתקיף לה [מקשה על כך] ר' אלעזר: השתא [עכשיו, הרי] יודעים אנו שדרך אין לו, והוא צריך לקנות לעצמו דרך לאילנות שקנה, שטח כדי אורה וסלו יש לו? ומסבירים דבריו: דרך אין לו, למרות שאין לו אפשרות אחרת להגיע אליהם, משום דארעא אחריתי [שקרקע אחרת] היא הקרקע שקנה עם האילנות, ואינה חלק מן השדה, מקום אורה וסלו יש לו?!

אמר ר' זירא, מדברי רבינו, ר' אלעזר, ומקושייתו נלמד כי הקונה שלשה אילנות — הוא שאין לו דרך, משום שבגלל האילנות קנה לו גם קרקע משל עצמו, הא [הרי] הקונה שנים — יש לו, דאמר ליה [שאומר לו] קונה האילנות: בארעא דידך קיימי [באדמה שלך הם עומדים], וכיון שיש לי רשות להשתמש בקרקע לצורך האילנות, רשאי אני גם כן לעבור בקרקע שלך.

אמר ליה [לו] רב נחמן בר יצחק לרבא: לימא [האם לומר] שר' אלעזר לית ליה [אין לו, אינו מקבל] את שיטת שמואל רביה [רבו], שהיה רבו של ר' אלעזר בבבל, שאמר שמואל: הלכה כשיטת ר' עקיבא, שאמר: מוכר בעין יפה מוכר? שהרי לשיטת ר' עקיבא, המוכר לחבירו דבר שברשותו מקנה לו גם זכות מעבר לאותו דבר!

אמר ליה [לו]: אף אם ר' אלעזר עצמו סבור כדעת ר' עקיבא לא מתוקמא מתניתין [אין משנתנו יכולה להיות מועמדת, מוסברת] כדעת ר' עקיבא, אלא כדברי חכמים הסבורים שהמוכר בעין רעה מוכר, ולשיטתם הקשה ר' אלעזר על דברי ר' יוחנן.

ממאי [ממה] הוא לומד זאת? מדקתני [ממה ששנה] במשנה: אם הגדילו שלושת האילנות שמכר — ישפה יקצוץ בעל השדה את הענפים שגדלו מעבר לתחום, ואי סלקא דעתך [ואם עולה על דעתך] שלשיטת ר' עקיבא היא, אמאי [מדוע] ישפה? האמר [הרי אמר]: מוכר בעין יפה מוכר!

אמר ליה [לו] רבא: מכאן אין ראיה, שכן אימור [אמור] שאמר ר' עקיבא — גבי [אצל] הקונה בור ודות בשדה חבירו, שיש לו זכות מעבר אליהם דלא מכחשי ארעא [שאינם מכחישים, מפסידים, את הקרקע], ואין הפסד נמשך מכאן למוכר, ואולם גבי [אצל] אילן שגורם הפסד לשדה מי [האם] שמעת ליה [אותו] אומר שהמוכר מקבל על עצמו דבר שכזה?

מי [האם] לא מודי [מודה] ר' עקיבא באילן הנוטה לתוך שדה חבירו, שקוצץ חבירו בעל השדה את ענפי האילן מלא גובה הנפה של מרדע מעל גבי מחרישה? שכיון שענפים בעץ של חבירו מפריעים לו לחרוש בשדהו — רשאי לקצוץ. משמע שאף לדעת ר' עקיבא אינו נותן משלו במקום שנגרם לו נזק. ולפיכך אפשר לפרש את משנתנו כדברי ר' עקיבא, וצריך לומר שר' אלעזר אינו סבור כמותו.

ומעירים: תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של ר' חייא בר אבא בשם ר' יוחנן: הקונה שלושה אילנות בתוך של חבירו הרי זה קנה תחתיהן, וביניהן, וחוצה להן כמלוא אורה וסלו.

אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: אותן אמות שהן כדי אורה וסלו מסביב לאילנות, שמשתמשים בהן רק בזמנים מסויימים, מי זורען בשאר ימות השנה, בעל השדה או בעל האילנות? אמר ליה [לו]: תניתוה [שניתם אותה] במשנה: מי שהיתה לו גינה לפנים מגינתו של חבירו, יש לו זכות לדרך לעבור אל גינתו, ואף על פי כן החיצון זורע את הדרך.

אמר ליה [לו] אביי: מי דמי [האם דומים הדברים]? התם לית ליה פסידא [שם אין לו הפסד] ללוקח כשהחיצון זורע את הדרך, שהרי הוא יכול לעבור בה, אבל הכא [כאן] אית ליה פסידא [יש לו הפסד] ללוקח, דאמר ליה [שאומר לו] לוקח האילנות: קמיטנפי פירי [מתלכלכים הפירות] הנופלים מן האילנות מחמת הזרעים.

הא לא דמיא [אין זה דומה] אלא לסיפא [לסופה] של אותה משנה, ששנינו בה: אם הדרך לגינה הפנימית עוברת לא ישירות, אלא מן הצד, כך שיש בכך הפסד מסויים גם לפנימי, שאינו מגיע בדרך הקצרה לגינתו, ועל כך נאמר שזה וזה, החיצון והפנימי, אינן רשאין לזורעה. ואף כאן, לא בעל השדה ולא בעל האילנות רשאים לזרוע במקום אורה וסלו.

ומעירים, תניא כוותיה [שנויה ברייתא כשיטתו] של אביי: הרי זה קנה תחתיהן וביניהן וחוצה להן כמלוא אורה וסלו, וזה וזה אינן רשאין לזורעה.

א הלכה למעשה שואלים: וכמה יהא ביניהן בין העצים, שייחשבו שלושה אילנות כיחידה אחת שזוכה הקונה בקרקע שביניהם? רב יוסף אמר בשם רב יהודה שאמר בשם שמואל: אם היו מרוחקים זה מזה מארבע אמות ועד שמונה. רבא אמר בשם רב נחמן שאמר בשם שמואל: משמונה אמות ועד שש עשרה. אמר ליה [לו] אביי לרב יוסף: לא תפלוג עליה [תחלוק עליו] על רב נחמן, דתנן מתניתין כוותיה [ששנינו במשנתנו כשיטתו],

דתנן [שכן שנינו במשנה]: הנוטע את כרמו שש עשרה אמה על שש עשרה אמה, שיש שש עשרה אמה בין שורת גפנים לחבירתה — מותר להביא זרע לשם למקום הפנוי בין השורות, ואין זה נחשב כזורע בכרם שעובר על איסור כלאים.

אמר ר' יהודה: מעשה היה בעיר צלמון, באחד שנטע את כרמו שש עשרה על שש עשרה אמה, והיה הופך שער (ענפי) שתי שורות שזו מול זו לצד אחד, כלומר, זו לעבר זו, וזורע את הניר את השטח שנתפנה בצידן האחר של השורות, לשנה אחרת היה הופך את השער למקום הזרע של השנה שעברה וזרע את הבור, כלומר, מה שהיה בשנה שעברה שטח לא זרוע, ששם היו הגפנים, ובא מעשה לפני חכמים והתירוהו. משמע שאם אילנות מרוחקים זה מזה יותר משש עשרה אמות אינם נחשבים עוד כיחידה אחת.

אמר ליה [לו]: רב יוסף: אנא לא ידענא [אני איני יודע], אלא עובדא הוה [מעשה היה] של מכירת אילנות