שבת קט ע"א

תלמוד בבלי מהדורת נהרדעא החדש מהוצאת ח. וגשל - © כל הזכויות שמורות

דף קט - א

יד לגיגית שכר תיקצץ! שהרוח רעה נכנסת לתוך השכר ומזקת לשותים ממנו. [בשו"ע או"ח סי' ד' נפסק שבחסודה אסור גם כשנטל ידיו, שמשמוש היד מזיק לחבורה, וכן בגיגית המשמוש מפסיד השכר. ועיי"ש בביה"ל ד"ה לא יגע].

יד הנוגעת בעין קודם נטילה מסמא. יד הנוגעת באוזן מחרשת, יד הנוגעת בפה או בחוטם מעלה פוליפוס, גורמת לריח רע מהפה והחוטם.

תניא: רבי נתן אומר: "בת חורין" היא שמה של הרוח רעה הזו ששורה על הידים קודם נטילת ידים, ומקפדת, שאינה עוברת, עד שירחוץ ידיו שלש פעמים.

אמר רבי יוחנן: פוך, צבע ששמים בתוך העיניים - מעביר "בת מלך"! שהפוך מרפא, אם הרוח רעה הנקראת "בת מלך", הזיקה לעין. ופוסק הפוך את הדמעה. ומרבה שיער בעפעפים. ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין, עשב ששמו כך, אין בהם משום רפואה שאינו מרפא את העין באכילתו, ומותר לאכלו בשבת.

אמר רב יוסף: כוסברתא - אין בה משום רפואה.

אמר רב ששת: כשות - אין בהן משום רפואה.

אמר רב יוסף: כוסברתא, אפילו לדידי שאני סומא, קשה לי, שהעין כואבת לי אם אוכלנו.

אמר רב ששת: גרגירא, אפילו לדידי שאני סומא מעלי מועיל לעיניים.

ואמר מר עוקבא אמר שמואל: כל מיני כשות שרי לאכול בשבת ואפילו אם מתכוין לרפואה. כי הם גם מאכל לבריאים ולא מוכח שנוטלם לרפואה. לבר חוץ מטרוזא, שאינו מאכל בריאים, ומוכח שהוא לרפואה.

אמר רב חסדא: שריקא טויא, למשוח את הצלי בשמן וביצים כשהוא חם [ולא רותח שהיד סולדת בו כדי לבשל את השמן וביצים] שרי בשבת. ולא אמרינן דדמי למתקן. פיעפועי ביעי, לטרוף ביצים בקערה - אסור. שנראה כאילו רוצה ליתנם לקדירה המתבשלת.

דביתהו אשתו דזעירי עבידא ליה לחייא בר אשי שריקא טויא ולא אכל.

אמרה ליה: לרבך, זעירי, עבדי ליה ואכל, ואת - לא אכלת?!

ואמרינן: זעירי לטעמיה אכל! דאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת, מסננת, ואינו חושש משום בורר, אעפ"י שהם נעשים צלולין יותר.

אלמא, כיון דמשתתי הכי, שראויין לשתותם גם בלא סינון, לאו מידי קעביד, דלא חשיב בכך מלאכת ברירה. הכא נמי, כיון דמיתכיל הצלי גם בלא שריקא טויא - לאו מידי קעביד, דלא חשיב תקון מלאכה.

ואמר מר עוקבא: מי שנגפה נחבלה ידו או רגלו - צומתה, מעמיד את הדם ביין, ואינו חושש. לפי שאינו מרפא אלא רק עוצר את הדם.

איבעיא להו: חלא, חומץ - מאי? האם מותר לצמות בו את הדם?

אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי רב כהנא אמרי: חלא - לא! כיון שהוא חזק והוא גם מרפא.

אמר רבא: והני בני מחוזא [שם מקום], כיון דמפנקי ועור בשרם רך - אפילו חמרא נמי מסי להו, מרפא אותם, ואסור בשבת.

רבינא איקלע לבי רב אשי. חזייה דדריכא ליה חמרא, חמור דרך לו, אגבא דכרעיה על גב הרגל, ויתיב, קא צמית ליה בחלא. אמר ליה: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רב הלל: חלא - לא!?

אמר ליה רב אשי: גב היד וגב הרגל - שאני! שיש בזה סכנה, ומחללין עליו את השבת.

איכא דאמרי: חזייה דקא צמית ליה בחמרא. אמר ליה רבינא לרב אשי: וכי לא סבר לה מר להא דאמר רבא: הני בני מחוזא כיון דמפנקי אפילו חמרא נמי מסי להו. ומר נמי הא מפנק, ואסור אתה אפילו ביין?

אמר ליה רב אשי: גב היד וגב הרגל שאני!

דאמר רב אדא בר מתנה אמר רב: מכה על גב היד וגב הרגל - הרי הן כמכה של חלל, בחלל גופו, וסכנת נפשות הן ומחללין עליהן את השבת.

תנו רבנן: רוחצים במי גרר, במי חמתן, במי עסיא [שמות מקומות] ובמי טבריא, ואעפ"י שהן מלוחין קצת, כי הדרך לרחוץ בהן ולא מוכח שעושה לרפואה. אבל, לא בים הגדול, ולקמן מפרש הטעם, ולא במי משרה ששורין בהם פשתן והם מאוסין ולכן אין הדרך לרחוץ בהם אלא לרפואה, שהם מרפאין. ולא בימה של סדום, שהואיל והם מלוחים מאד אין רוחצין בהם אלא לרפואה, ומוכח לכל שעושה רפואה בשבת. ^[1]

ורמינהו: תניא: רוחצים במי טבריא ובים הגדול, אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום.

קשיא ים הגדול אים הגדול? דהא בברייתא דלעיל תני שאין רוחצין בים הגדול.

אמר רבי יוחנן: לא קשיא: הא רבי מאיר הא רבי יהודה.

יש כמה חילוקי דינים בין מעיין הנובע מהאדמה, למקוה, שהיא מים המכונסים במקום אחד.

מי המעיין הנובעים, קרויים בלשון הכתוב "מים חיים", והם ראויים לכל דבר שצריך בו דוקא "מים חיים", כגון טבילת זב, והזאת ציפור מצורע, וקידוש אפר פרה. ואילו מי המקוה אינם כשרים להם.

ועוד חילוק, שהמעיין מטהר אף כשמימיו זוחלים ונגררים על גבי הקרקע, שהרי זה דרכו של מעיין, שיהיו מימיו נובעים וזורמים על הקרקע. ואילו המקוה, שמימיו אינם נובעים, אינו מטהר את הטובלים בו אלא כשמימיו מכונסים ועומדים ללא זחילה כל שהיא במקום אחד.

דתנן במסכת מקואות: כל הימים - דינם כמקוה, ולא כמעין. שנאמר "ולמקוה המים, קרא - ימים". הרי שהימים נקראים "מקוה", דברי רבי מאיר.

רבי יהודה אומר: ים הגדול בלבד, שהוא האוקיינוס, דינו כמקוה, שבו הכתוב מדבר, ששם נקוו כל מי בראשית. ולא נאמר "ימים" בלשון רבים, אלא משום שיש בו מיני ימים הרבה, שכל הנחלים הולכים אליו. אבל שאר הימים - דינם כמעיין.

רבי יוסי אומר: כל הימים ובכלל זה הים הגדול דינם כמעיין לענין דמטהרין בזוחלין, מפני שדרכן בזחילה, שהרי כל מימי הנחלים זוחלין אליהן. אבל, ופסולין לטבילת זבים ומצורעים, ופסולים לקדש בהן מי חטאת של פרה אדומה, שאין עליהם תורת "מים חיים", לפי שהכתוב קראן "מקוה". [התוס' בד"ה רבי יוסי, מבארים, שבעצם, הימים אינם נובעים, הלכך מסתבר שמה שהוצרך הכתוב לקוראן "מקוה", היינו לענין לפוסלן ממים חיים].

ובכך מתורצת הסתירה בין הברייתות. שהברייתא דסברה רוחצין בים הגדול בשבת, רבי מאיר היא, דסבר שאין הבדל בין ים הגדול לשאר הימים. ואילו הברייתא האוסרת לרחוץ בים הגדול היא כרבי יהודה, שמחלק בין הים הגדול לכל הימים.

הערות

^[1] והרמב"ם פכ"א הכ"ט כתב הטעם, מפני שכל אלו צער הן וכתוב וקראת לשבת עונג.

לגיגית של שיכר — תיקצץ, שעל ידי כך יתכן שהשיכר לא יתסוס, יד המרבה למשמש בעין מסמא (מעוורת), יד המרבה למשמש באוזן מחרשת, יד בחוטם ובפה מעלה פוליפוס. תניא [שנויה ברייתא], ר' נתן אומר: בת חורין היא זו הרוח הרעה השורה על הידיים לפני נטילת ידיים בשחרית ומקפדת שלא להסתלק עד שירחוץ ידיו שלש פעמים. אמר ר' יוחנן: פוך (חומר המשמש לכחול את העין) כשנותנים אותו בעינים הריהו מעביר את הרוח הרעה הקרויה בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים. תניא נמי הכי [שנויה ברייתא גם כן כך], ר' יוסי אומר: פוך מעביר בת מלך, ופוסק את הדמעה, ומרבה שיער בעפעפים.

א ואמר מר עוקבא אמר שמואל: עלין שמניחים על העין (ר"ח) אין בהם משום רפואה, ומותר להניחם בשבת. אמר רב יוסף: כוסברתא אין בה משום רפואה. אמר רב ששת: כשות אין בהן משום רפואה. אמר רב יוסף: כוסברתא — אפילו לדידי [לי, שאני עיוור] קשה לי, ורצה להפליג בחוסר התועלת שבכוסברא שאפילו לו מזיק הכוסבר לעינים. ואמר רב ששת: גרגירא [גרגיר] — אפילו לדידי מעלי [לי שאני עיוור יפה] לעינים. ואמר מר עוקבא שכך אמר שמואל: כל מיני כשות שרו [מותרים] לאכילה בשבת לבר [חוץ] מטרוזא שאין אוכלים אותה אלא לרפואה.

ב אמר רב חסדא: שריקא טויא — שרי [מי אבטיח המועילים למעיים — מותר] לסננם ולשתותם (גאונים). פיעפועי ביעי [מי ירק הקרוי פיעפועים] (רשב"א) — אסור לשתותם בשבת. ומסופר: דביתהו [אשתו] של זעירי עבדא ליה [עשתה לו] לחייא בר אשי שריקא טויא, ולא אכל אותם. אמרה ליה [לו]: לרבך זעירי עבדי ליה [עשיתי אותם לו] ואכל, ואת לא אכלת [ואתה אינך אוכל]?! ומסבירים: זעירי לטעמיה [לטעמו, לשיטתו] שהתיר בכך, שאמר זעירי: נותן אדם יין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת שמסננים בה את השמרים מן היין בשבת ואינו חושש. אלמא [מכאן] שהוא סבור כי כיון דמשתתי הכי — לאו מידי קעביד [שהיין או המים נישתים אף כך כמו שהם — וממילא אינו עושה דבר] בתיקונם, הכא נמי [כאן גם כן] כיון דמיתכיל הכי — לאו מידי קעביד [שהוא נאכל כך שלא לרפואה ובלא סינון — ממילא אינו עושה דבר].

ג ואמר מר עוקבא: מי שנגפה ונפצעה ידו או רגלו, הריהו צומתה (טובלה כדי שתיפסק זרימת הדם) אף בשבת ביין ואינו חושש משום רפואה בשבת. איבעיא להו [נשאלה להם] לבני הישיבה שאלה זו: חלא מאי [חומץ מהו], האם מותר לטבול אף בו? אמר רב הלל לרב אשי: כי הוינא בי [כאשר היינו בבית] רב כהנא אמרי [אמרו] כי חלא [חומץ] לא הותר לענין זה, שהוא כרפואה ממש. אמר רבא: והני [ואלה] בני מחוזא, כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם], ולהם אסור לטבול בו את מקום הפצע.

ומסופר: רבינא איקלע לבי [הזדמן לבית] רב אשי, חזייה דדריכא ליה חמרא אגבא דכרעיה, ויתיב קא צמית ליה בחלא [ראה אותו שדרך חמור על גב רגלו, וישב רב אשי וטבל אותה בחומץ] בשבת. אמר ליה [לו] רבינא לרב אשי: לא סבר ליה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רב הילל שבחלא [חומץ] לא הותר? אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונה] שהמכה בהם מסוכנת.

איכא דאמרי [יש שאומרים] בנוסח אחר, כי חזייה דקא צמית ליה בחמרא [שראה אותו שהוא טובל את רגלו ביין]. אמר ליה [לו]: וכי לא סבר לה מר להא [אין אדוני סבור כהלכה זו] שאמר רבא: הני [אלה] בני מחוזא כיון דמפנקי [שהם מפונקים, מעודנים] — אפילו חמרא נמי מסי להו [יין גם כן מרפא אותם]? ומר נמי הא מפנק [ואדוני גם כן הרי מעודן הוא]! אמר ליה [לו]: גב היד וגב הרגל שאני [שונים הם]. שאמר רב אדא בר מתנה אמר רב : פצעי גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל (שמתים ממנה) ומחללין עליהן את השבת.

ד תנו רבנן [שנו חכמים] בברייתא: רוחצים בשבת במעיינות המרפא החמים, במי גרר ובמי חמתן ובמי עסיא ובמי טבריא, אבל לא בים הגדול ולא במי משרה (מים ששורים בהם את הפשתן) ולא בימה של סדום (ים המלח), שבאלה רוחצים רק לצורך רפואה.

ורמינהו [ומשליכים, מקשים] על כך ממה ששנינו בברייתא אחרת: רוחצים בשבת במי טבריא (טבריה) ובים הגדול אבל לא במי משרה ולא בימה של סדום, ואם כן קשיא [קשה] ממה ששנו חכמים שאסורה הרחצה בשבת בים הגדול על מה ששנינו בברייתא שהותרה הרחצה בים הגדול!

אמר ר' יוחנן: לא קשיא [אין זה קשה] כי הא [זה] ששנינו שרוחצים בים הגדול — הרי זה כשיטת ר' מאיר הסובר שדין כל הימים שווה, והא [זה] ששנינו שאין רוחצים — הרי זה כשיטת ר' יהודה, הסובר שאין דין הים הגדול כדין שאר הימים. דתנן [שכן שנינו במשנה]: כל הימים מטהרים כמקוה, שנאמר: "ויקרא אלהים ליבשה ארץ ולמקוה המים קרא ימים" (בראשית א, י), אלו דברי ר' מאיר. ר' יהודה אומר: ים הגדול בלבד הרי הוא כמקוה, ולא נאמר "ימים" בכתוב להתיר כל ים וים, אלא מפני שיש בו בים הגדול מיני ימים הרבה.

ר' יוסי אומר: כל הימים מטהרין כמקוה, ואף יותר ממקוה שהם מטהרים אף בזוחלין, שאפשר לטבול בהם לא רק כשמימיהם קוויים ועומדים, אלא גם בגליהם הנעים. ואולם פסולין לטהרת זבים ולמצורעים וכן לקדש בהן מי חטאת (מים לאפר פרה אדומה) שבכל אלה צריכים מים חיים דווקא. מתקיף לה [מקשה עליה], על ההסבר הזה רב נחמן בר יצחק:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

that is placed into a barrel of beer should be severed because the beer will not ferment. A hand that frequently touches the eye causes blindness. A hand that frequently touches the ear causes deafness. A hand that touches the nose or mouth causes polyps [polypus]. It was taught in a baraita that Rabbi Natan says: She is a liberated entity, this evil spirit that rests on one’s hands before they are washed in the morning, and she refuses to leave until one washes his hands three times. Rabbi Yoḥanan said: When eye shadow is placed on the eyes it causes the evil spirit called the Daughter of the King to pass, and it stops tears and causes eyelashes to grow. That was also taught in a baraita: Rabbi Yosei says: Eye shadow causes the Daughter of the King to pass, and stops tears and causes eyelashes to grow.

And Mar Ukva said that Shmuel said: Leaves that are placed on the eye (Rabbeinu Ḥananel) contain no element of healing, and therefore one may place them on his eyes on Shabbat.
Rav Yosef said: Coriander contains no element of healing.
Rav Sheshet said: Hops contain no element of healing.
Rav Yosef said: Even for me, who is blind, coriander is harmful. He overstated coriander’s inefficacy, asserting that it is in fact harmful.
Rav Sheshet said: Arugula even for me, despite my blindness, is beneficial.
And Mar Ukva also said that Shmuel said: All types of hops may be eaten on Shabbat except for teruza, which is used exclusively for medicinal purposes.

Rav Ḥisda said: Melon juice, which is beneficial for the intestines, may be strained and drunk on Shabbat (ge’onim). The juice of pipuim, which are a type of vegetable (Rashba), may not be drunk on Shabbat. The Gemara relates: Ze’iri’s wife made melon juice for Ḥiyya bar Ashi and he did not consume it. She said to him: I made it for your Rabbi, Ze’iri, and he ate it, and you do not eat it? The Gemara explains: Ze’iri followed his own reasoning in permitting this drink, as Ze’iri said: One may place clear wine and clear water into a strainer used to strain dregs from wine on Shabbat without concern. Apparently, since the wine and water are drunk even with what little dregs may remain, one is doing nothing to improve them. Here, too, since melon juice is consumed this way, without being strained and for non-medical purposes, one is doing nothing and it is permitted.

And Mar Ukva also said: One whose hand or foot was wounded may immerse it in wine on Shabbat to stop the flow of blood, and he need not be concerned that he is violating the prohibition against healing on Shabbat. A dilemma was raised before the Sages: With regard to vinegar, what is the ruling? May one immerse a wound in it? Rav Hillel said to Rav Ashi: When we were in Rav Kahana’s house they said that vinegar is not permitted, as it is considered actual medicine. Rava said: And these people from Meḥoza, since they are delicate, even wine heals them. Therefore, they may not immerse their wounds in wine.

The Gemara relates: Ravina happened to come to the house of Rav Ashi. He saw that a donkey stepped on the back of Rav Ashi’s foot, and Rav Ashi sat and immersed his foot in vinegar on Shabbat. Ravina said to Rav Ashi: Does the Master not hold according to that which Rav Hillel stated, that vinegar is not permitted? He said to him: The back of the hand and the back of the foot are different because their wounds are dangerous.

Some say that Ravina saw that Rav Ashi immersed his foot in wine. Ravina said to him: Does the Master not hold according to that which Rava said: These people from Meḥoza, since they are delicate, even wine heals them? And the Master is also delicate. Rav Ashi said to him: The back of the hand and the back of the foot are different, as Rav Adda bar Mattana said that Rav said: A wound on the back of the hand or the back of the foot is like a fatal wound, and one may desecrate Shabbat for it.

The Sages taught in a baraita: On Shabbat, one may bathe in the therapeutic hot springs of the waters of Gerar, in the waters of Ḥamatan, in the waters of Asya, and in the waters of Tiberias; however, one may not bathe in the Great Sea, namely, the Mediterranean sea, nor in water in which flax was soaked, nor in the Sea of Sodom, because people bathe in those bodies of water only for medicinal purposes.

And the Gemara raises a contradiction based on that which was taught in another baraita: One may bathe in the waters of Tiberias on Shabbat and in the Great Sea; but one may not bathe in water in which flax was soaked, nor in the Sea of Sodom. This is difficult because in the first baraita the Sages prohibit bathing in the Great Sea, and in this baraita they permit bathing in the Great Sea.

Rabbi Yoḥanan said: This is not difficult, because this baraita, which permits bathing in the Great Sea, is in accordance with the opinion of Rabbi Meir, who deems all seas equal. That baraita, which prohibits bathing there, is in accordance with the opinion of Rabbi Yehuda, who holds that the Great Sea is unlike other seas. As we learned in a mishna: All seas purify like a ritual bath [mikve], as it is stated: “And God called the dry land earth, and the gathering together of the waters [mikve] He called seas” (Genesis 1:10); this is the statement of Rabbi Meir. Rabbi Yehuda says: Only the Great Sea purifies like a ritual bath, and the verse states seas only because there are many seas in the Great Sea, not because all seas purify.

Rabbi Yosei says: All seas purify like a ritual bath. They actually purify even more than a ritual bath, as they purify even when they are flowing. Immersion in a sea is purifying not only when its waters are still, but even when they are flowing. That is not the case with a ritual bath, whose waters only purify when still. And sea water is invalid for purifying zavim and lepers and for sanctifying purification water to mix the ashes of the red heifer with it. Those cases require spring water. Rav Naḥman bar Yitzḥak strongly objects to this explanation:

Talmud – Bavli – The William Davidson digital edition of the Koren Noé Talmud, with commentary by Rabbi Adin Steinsaltz Even-Israel (CC-BY-NC 4.0).

מעלה פוליפוס. במס' כתובות בפרק המדיר (כתובות דף עז) אמרו מאי בעל פוליפוס אמר רב יהודה אמר שמואל ריח החוטם במתניתא תאנא ריח הפה:

אמר רב יוסף כוסברתא אפי' לדילי קשה לי אמר רב ששת גרגירא אפי' לדילי מעלי לי. רב יוסף ורב ששת היו מאורי עינים ואמר רב יוסף בדרך הבאי כי הכוסבר מזיק לעין ואפי' לו שהוא סומא וכמו כן אמר רב ששת כי הגרגיר הוא מועיל אפי' לסומים ותמצא רב יוסף אמר בפרק החובל (בבא קמא דף פז) מריש הוה אמינא מאן דאמר לי הלכה כר' יהודה דאמר סומא פטור מהמצות עבידנא יומא טבא לרבנן דאמינא לא מיפקדנא ועבידנא מצות השתא דשמעתא להא דאמר ר' חנינא גדול המצווה ועושה אדרבה מאן דאמר לי לית הלכתא כר' יהודה עבידנא יומא טבא לרבנן ואיתא נמי בגמ' בפרק האשה (קידושין דף לא) ורב ששת הרי אמרו בכמה מקומות דברים שמוכיחים שהוא סומא בברכות בפרק תפלת השחר (ברכות דף ל) כי הא דרב חסדא ורב ששת הוו קא אזלי באורחא קם רב חסדא וקא מצלי תפלת הדרך אמר ליה רב ששת לשמעיה מאי קעביד רב חסדא וכו' ובפרק הרואה מקום (שם נח) רב ששת נפק למיחזי מלכא אמר ליה ההוא מינא בר בי רב חצבי לנהרא כגני ליא אמר ליה השתא חזית דאנא ידענא טפי מינך כי אתא מלכא פתח רב ששת קא מבריך ליה למלכא אמר ליה ההוא מינא כי לא חזית מאי מברכת ובפרק ערבי פסחים (פסחים דף קטז) דבר שמוכיח על שניהן והוא כשאמר רב אחא בר יעקב סומא פטור מלומר הגדה הקשו עליו איני והאמר רבינא לדילי אמר לי רב ששת שאלתינהו לרבנן דבי רב יוסף מאן אמר הגדתא ואמרו לי רב יוסף ואיך תאמר שהסומא פסול לומר הגדה והרי אלו סומין ואמרי הגדתא ובפרק מי שאחזו (גיטין דף סח) אמרו על רב ששת שאמר לשמעיה מאי חזית אמר ליה ציפתא דדשא אמר ליה הדר מינה ובגמ' דבני מערבא בפרק יציאות השבת (הלכה ב) ואיש אמונים מי ימצא זה ר' זעירא דר' זעירא לית אנן צריכין חששין לשמועתא דרב ששת דהוא גברא מפתחא:

דביתהו דזעירי אינסיבא ליה לר' חייא בר אשי עבדא ליה ולא אכל אמרה ליה לרבך עבדי ואכל ואת לא אכלת. בפ' יום הכפורים (יומא עז) אמרי דר' חייא בר אשי תלמיד זעירי (לדבריהם) [הוי. דאמר התם] איבעיא להו רב לגבי תלמידא מהו אמר רב יצחק בר חנא לדידי חזי לי לזעירי דאזל לבי רב חייא בר אשי תלמידיה רב אשי אמר ההוא רב חייא בר אשי הוא דאזל לגבי זעירי רביה:

גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל. עיקר זה במסכת ע"ז בפרק אין מעמידין (עבודה זרה דף כז) אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן כל מכה שמחללין עליה את השבת אין מתרפאין מהן מאי בינייהו גב היד וגב הרגל דאמר רב אדא בר אהבה אמר רב גב היד וגב הרגל הרי הן כמכה של חלל ומחללין עליה את השבת ואמרו ומהיכן מכה של חלל פירש ר' אמי מן שפה ולפנים ובגמרא דבני מערבא כל שהוא מן החלל ולפנים מרפאין אותן בשבת תמן אמרין בשם ר' יוחנן גבות ידים ורגלים סכנה:

ר' יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין ופסולין לזבים ולמצורעים ולקדש מהן מי חטאת.

תניא ר' (יוסי) [נתן] אומר בת חורין היא. פי' רוח רעה ששור' על [גב] העין יש לה כבוד ברוחות כבן חורין בבני אדם ואינה עוברת עד ג' פעמים ופוך מעבירה.

אמר שמואל עלין אין בהן משום רפואה. פי' עלי ירק לצנן העין אין בהן משום רפואה ושרי וכן כסברתא וכן כשות אין בהן משום רפואה. ורב יוסף דהוי סגי נהורא הוה אמר אפי' אנא כוסברתא קשיא לי דאלמא מכאיב העין ורב ששת נמי סגי נהורא הוה ואמ' אפי' לדידי גרגירא מעלי דמשפה גלגל העין. כל מיני קישות מותר להניח ע"ג העין בשבת בר מטרוזה ולא בריר לן יפה מאי היא שריקא טויא גם היא ואמרו כי הן מי של מיעי אבטיחים שמסננין אותן במשמרת ושותין אותן לבדן ויפין הן לשילשול.

וכן פעפועי ביעי וזעירי דהוה שתי להן לטעמיה דאמר נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש אלמא כיון דמישתתי הכי לאו מידי קא עבוד הכא נמי בשירקא טויא כיון שנאכל עם האבטיח ועם מעיו אף בזמן דשפי להו במשמרת לאו מידי עבוד. ומפורש בגמרא דיוה"כ כי זעירי רביה דרב חייא בר אשי תלמידו דזעירי הוא דהוא נמי תלמידו דרב הוה ניחא לי משום הכא דרב אשי הוה.

אמר מר עוקבא מי שנגפה ידו או רגלו צומתה ביין ואינו חושש אבל חומץ לא ואי מפנק אפי' חמרא אסור אא"כ ישנה מכה של חלל שמחללין עליה השבת:

מי גרר ומי חמתן המים שלהן חמין הן כמו חמי טבריא.

עלין אין בהן משום רפואה. פר"ח ז"ל אם נתן עלין של ירק וכיוצא בהן בעין לצנן מותר והטעם שנראה כמיקר ויותר הוא נכון מדברי רש"י ז"ל שפי' לאכילה ומאי קמ"ל מתני' הוא כל האוכלין אדם אוכל ועוד דמשמע מדאמר רב ששת גרגירא אפי' לדידי מעלי ליה שאסור לאכלו בשבת ואמאי והתנן כל האוכלין אדם אוכל לרפואה ואל יעלה על הדעת לומר שהגרגיר אינו ראוי לאכילה ואינו בכלל אוכלין דהא אמרי' במס' סוכה הפיגם והגרגר פטורין מן המעשר לפי שאין משתמרין ואם אינו אוכל תיפוק ליה משום אוכל:

שריקא טויא. פרש"י ז"ל גדי צלי שמחפין אותו בבצים ומותר ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ומשום תקון אוכלין נגעו בה ואינו נכון לפי שאין זה תיקון שיאסר ופשיטא דמותר והאיך ר"ח בר אבא אוסר. ועוד שאין הדמיון דיין צלול ומים צלולין לתוך המשמרת דומה יפה ועוד דדבר הלמד מעניינו הוא שדרך הרפואה. לפיכך נראה כפר"ח ז"ל שהוא מי אבטיחין שמסננין אותן במשמרת לנקותן ועבדינן לי' לשלשולי וכיון דמתאכל האבטיח עם בני מעיו בלא סנון מותר ולשון שריקא טוויא נראה שהוא הענין הידוע שעושין בדלעת היונית הטפולה בבצק ונצלת באור:

ופעפועי ביעי. שם עשב הוא כדאמרי' בעירובין מערבין בפעפועים (בפ' בכל מערבין) ובמשניות הפעפועין ופי' בירושל' בסוף מס' פיאה הקולי. ורש"י ז"ל כ' שם במס' עירובין שהם ירקות ששמן יוטל"ש בלעז:

[אבל לא בים הגדול ולא במי משרה ולא בימה של סדום.] מדקתני לים הגדול בהדי מי משרה וימה של סדום והנהו אוקים בדאישתהי ש"מ דים הגדול נמי מותר בדלא אשתהי פי' ברעים שבו וביפים שבו מותר לשהות ומאן דפליג בהו לא דק ומי טבריא לעולם מותר וכי קתני הך ברייתא אבל נשתהי אסור אמי משרה וימה של סדום:

עלין אין בהן משום רפואה. פירש רש"י ז"ל: באכילתן. ואינו מחוור דדבר למד מענינו הוא וכולה שמעתא ברפואת העין מיירי, ועוד דאם כן כי קאמר רב ששת גרגירא אפילו לדידי מעלי לי, למיסר אכילתה, ואי אמרת אכילה דהא תנן (בעמוד ב) כל האוכלין אוכל אדם לרפואה, וגרגירא מיכל אכלי לה אינשי ומאכל בריאים הוא. אלא לשים על גבי העין קאמר.

שירקא טחיא שרי. פירש רש"י: לטוח צלי בבצים טרופות, ובלבד שלא יהא חם כל כך שיתבשלו בו. ואינו מחוור, דאם כן פשיטא ומאי קא משמע לן, דהא אין כאן הכשר אוכלין כל כך דנטעה בו לאיסור, ואיך יאסור רב חייא בר אבא, ועוד דמה דומה לנתינת מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת דקא מייתינן עלה. ור"ח ז"ל פירש שהוא מעי האבטיח, וקא שרי ליה לסנן אותו במסננת כמים צלולין ויין צלול בתוך המשמרת, ועושין כן מפני שהוא טוב לשלשל בני מעים.

פיעפועי ביעי. פירש רש"י ז"ל: לטרוף בצים בקערה, והוא אסור משום מראית העין שנראה כמי שרוצה לבשל בקדרה. וגם זה אינו מחוור, דדבר הלמד מענינו הוא, ובענין רפואה עסקינן. ור"ח ז"ל פירש דמין ירק הוא כמו פעפעין וחלוגלוגות דעירובין ואמרינן מערבין בפעפועין בפרק בכל מערבין (עירובין כח, א), ופירש בירושלמי בסוף מסכת פאה (פ"ח, ה"ד) קקולי. ורש"י ז"ל פירש שם בעירובין שהם ירקות ששמם נוטלש. אבל קשה לי דכיון דמערבין בהם אלמא אכלי להו אינשי, אם כן אמאי אסור דהא תנן [כל אוכלין] אוכל אדם לרפואה.

נותן אדם מים צלולין ויין צלול לתוך המשמרת בשבת. ודוקא לתוך המשמרת לפי שאין אדם מקפיד עליה ולא אתי לידי סחיטה, וכאותו שאמרו בפרק במה טומנין (לעיל שבת מח, א) (אבל) [גבי] דסתודר אפומא דחביתא אסור, ומאי שנא מפרונקא, התם לא קפיד הכא קפיד.

צריך אדם להזהר בנטילת ידים שחרית מפני שרוח רעה שורה על הידים וצריך להעבירה ודרך אזהרה אמרו על רוח רעה השורה בהן שמקפדת עד שלשה פעמים ר"ל שאינה עוברת משם יפה עד שישפוך מהן שלשה פעמים על היד ויזהר שלא יגע בהן באחד מאבריו עד שיטול והוא שאמרו יד לעין תקצץ והוא שאמרו עליה יד מסמא יד לאוזן תקצץ והוא שאמרו עליה יד מחרשת יד לחוטם או לפה תקצץ והוא שאמרו עליה יד מעלה פוליפוס ר"ל ריח הפה או ריח החוטם יד לחסורא ר"ל נקב ההקזה תקצץ מפני שמעפשתו ומעלה שם בשרו נימא וכן יד לאמה ולפי הטבעת יד לגיגית שבו שכר או יין תקצץ שאף הוא גורם להיות יינו מזיק את שותיו:

יד לאמה ראויה ליקצץ מצד אחר מפני שמביאתו לידי הרהור עבירה וטומאת קרי והוא שאמרו בשני של נדה היד המרבה לבדוק בנשים משובחת באנשים תקצץ שהנשים אין ראייתן בהרגש וצריכות לבדוק תמיד אבל אנשים ראיית קרויין בהרגש והזדעזעות באבריו ואין צורך לו בבדיקה כלל ולא אמרו בו תקצץ במרבה לבד אלא אף בפעם אחת אלא שנמשך אחר לשון המשנה ומ"מ לענין זיבה למנות ראיותיו אף באנשים משובחת שהרי הוא בא מדרך חולי ובלא הרגש והתעוררות כמו שביארנו במקומו ואף בקרי אם היה חושש בעצמו ובא לבדוק בצרור או בחרס או בסמרטוט קשה ומטלית עבה עושה שאין בנגיעה זו התעוררות כלל:

אף במקומות הצנועים אסור לו להביא עצמו לידי הרהור כלל והוא שאמרו דרך הערה כל האוחז באמה ומשתין מביא מבול לעולם מפני שמביא עצמו לידי הרהור והרהורו מביאתו לידי עבירה ולהשחתת דרך כענין דור המבול ושמא תאמר היאך יעשה והרי ניצוצות ניתזין לו על רגליו ונראה ככרות שפכה ונמצא מוציא לעז על בניו מ"מ איפשר לו לעמוד על מקום גבוה או ישתין בעפר תיחוח שאין ניצוצות ניתזות משם ואם אין לו מקום גבוה ועפר תחוח מוטב שיוציא לעז על בניו ואל יעשה שעה א' רשע לפני המקום וכן הזהירו מטעם זה שלא להוציא שכבת זרע לבטלה שלא יראה עצמו כמתכוין לענין זה להנאת הגוף אלא לקיום המין ולכוונת הממציא ית' ומ"מ כל שהיה במקום שמתירא להיות ניצוצות ניתזות למקום קדש הותר לו לאחוז באמה כדי שיתרחקו מימיו והוא שאמרו על אחד מן החכמים שהיה עומד על גג בית הכנסת ולאיזו סיבה הן פחדים הן שאר סבות לא היה יכול לירד משם והוצרך להטיל מים והתירו לו באחיזת האמה להרחיקן ולהרהור במקומות אלו אין חשש מתוך אימת הקדש שעליו אין פנאי להרהר וכ"ש במקום שאחרים עמו לשם או גדולים ממנו ודברים אלו כלם לא נאסרו אלא במי שהוא קל להתפעל להרהר אבל אם היה נשאוי מותר לא נאסר אלא ברווקים הטיילים שהרהורן סמוך להם ואף באלו כל לסייע בבצים מלמטה מותר וכן מחוט העטרה ולמטה לצד המילה ואינו דומה לבדיקה שהיא אסורה שהבדיקה צריכה משמוש גדול הא כל שמעטרה ולמעלה אסור מחשש הרהור ואם היה מקשה עצמו לדעת הרי הוא בנדוי שמים ונקרא משומד שכן אומנותו של יצר הרע היום אומר לו עשה כך עד שעובד ע"ז וכן כל דרך ניאוף אסור לא הותרה אלא ביאה המותרת בכונת תולדה וקיום המין דרך הערה אמרו ידיכם דמים מלאו אלו המנאפים ביד וכן אמרו הגרים והמשחקים בתנוקות מעכבים את המשיח והקשו בשלמא גרים כדאמר ר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת אלא משחקים בתנוקות מאי היא אי משכב זכור בני סקילה נינהו אי דרך אברים בני מבול נינהו אלא דנסבי קטנות דלאו בני אולודי נינהו:

כל זה שאסרנו בנתינת כחול לעינים בשבת דוקא כשאין לו חולי אבל אם היה שם סכנה מותר והוא שאמרו בשני של ע"ז עין שמרדה מותר לכחלה בשבת ואפילו לשחוק סמנין להביאם דרך רה"ר הא כל שאין שם סכנה כגון סוף החולי או שאין מתכוין אלא להבהיק את מאורם אסור אף כשהיו הסמנין שחוקים מאתמל וכן אמרו שם שגידי האזנים שירדו למטה ממקום חבורם ונתפרקו הלחיים מעלין אותם בשבת בין ביד בין בסם ויש אוסרין בסם וכן אמרו שמעלין אונקלי בשבת והיא שנקראת בלשון בני אדם אובילה שנכפפה לצד פנים ועכבה את הנשימה ובראשון של ע"ז אמרו הבולע נימא של מים מותר להחם לו חמין בשבת:

במסכת יומא התבאר שהחושש בפיו מטילין לו בה סם מפני שהוא ספק נפשות וכל ספק נפשות דוחה שבת ואפי' בספק שתי שבתות ר"ל שאם אמדוהו לשמנה ימים והראשון שבת אין אומרים לעכבו עד הלילה שלא נחלל שתי שבתות אלא מחללים לאלתר וכן אמרו שם מחמין לחולה חמין בשבת בין להשקותו בין להברותו ר"ל בין להשקותו שהוא דבר מועט בין להרחיצו כל גופו כדי שיבריא ואין אומרין נמתין לו עד שיבריא ר"ל עד שיתברר לנו מפי הרופאים שיבריא בכך אלא אפילו מספק והוא שאמר אח"כ אלא מחמין לו מיד וספקו דוחה שבת ואפי' ספק שבת אחרת על הדרך שביארנו ואין עושין דברים הללו על ידי גוים ועל ידי קטנים אלא ע"י גדולי ישראל ואין אומרים לעשות דברים אלו ע"י נשים ולא ע"י כותיים מפני שמצטרפים לדעת אחרת ודבר זה מבולבל מעט ביד המפרשים ועיקר הדברים בפירושו שזה שאמר תחלה אין עושין דברים אלו על ידי גוים ועל ידי קטנים לא סוף דבר שאין צורך בכך אלא שאין ראוי לעשות כן אלא ע"י גדולי ישראל שמא יאמרו הרואים בקושי התירו פקוח נפש ולא רצו להתיר אלא ע"י גוי וקטן ויבאו לפשוע ומ"מ בנשים עושין על ידם וז"ש אין עושין על ידי נשים ועל ידי כותיים פירושו שאין מיחדים להם מלאכות אלו כלומר לא יתעסק בדבר זה אלא פלניתא או פלוני כותי שמא יהא לבם עלינו ויבאו להרהר ולומר הם אינם מתעסקים ומכשילים אותנו להתעסק והם מתרשלים מצד דבר זה וזהו מפני שמצטרפין לדעת אחרת כלומר למחשבה שאינה וי"מ שיאמרו מאחר שהם מתירים לנו האסור להם אף כמה דברים כן או שהדברים אלו מותרים לנו אף בשאין בו סכנה ויש גורסים אבל מצטרפין ומפרשי' אין אומרים לעשות דברים הללו ע"י נשים ועל ידי כותיים כלומר אין סומכין עליהם להתיר על ידם את החלול ר"ל כשיאמרו הם חולי זה יש בו סכנה אבל מצטרפים לדעת אחרת שאם יש כאן שני רופאים שיאמרו שאין ראוי לחלל עליו או מפני שאין בו סכנה או מפני שלא יועיל לו או מפני שרפואה זו בדוקה ובא רופא אחר ואמר שראוי לחלל עליו ואשה זו כדבריו מצטרפת עמו להיותם תרי ותרי ומחללין מספק נפשות וראיה אצלי לפי' זה שלא אמר אין עושין דברים הללו ע"י נשים על הדרך שאמרו בגוים וקטנים אלא אין אומרים לעשות אלא שיש מערערין בפי' זה היאך נאמר שלא לחלל על פי אשה בקיאה והרי אמרו קורין לה חכמה ממקום אחר וכן אמרו אם היתה צריכה לנר חברתה מדלקת לה את הנר ואם היתה צריכה שמן חברתה מביאה שמן ומ"מ אומר אני שכל לענין הולדה בקיאה היא ואין מדמין שאר חליים לענין זה ומ"מ אף הם מערערים בה מצד הלשון שהי' לו לומר אין מחללין על פי נשים ומפרשים כמו שכתבנו תחלה:

כל מאכל שאין אכילתו ניכרת שהיא לרפואה אע"פ שהוא מועיל לרפואה ושהוא אוכלו לרפואה מותר שאין הדבר מוכיח שהוא נעשה לרפואה כגון שיאכל גרגיר להאיר את העינים או תרדין לשלשל וכיוצא באלו שהרי אף הבריאים אוכלים אותו שלא לכונת רפואה וכן הדין בכל המרקחות הרפואיים או המחזקים שכלם אף הבריאים אוכלין אותם דרך הנאה וחזוק אבל העשבים שאין אכילתם לעולם אלא לרפואה אסור לאכלן בשבת:

שירקא טייא והוא למרוק ולטוח שמן ובצים מגולגלים על הצלי כשהוא חם משחשיכה מותר הואיל ומגולגלים הם וראויים לאכילה בלא כך אין מעשיו כלום ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולצמק לגמרי אבל פעפועי ביעי ר"ל לטרוף בצים מגולגלים בקערה אסורי מפני שנראה כרוצה להשליכם בקדרה:

נותן אדם יין צלול ומים צלולים לתוך המשמרת בשבת ואינו חושש שמאחר ששתייתם ראויה בלא כך אין מעשיו כלום במקום שאין שם מלאכה:

מי שלקתה ידו או רגלו ונגפה צומתה ביין ואינו חושש אבל לא בחומץ מפני שהוא רפואתו ומי שהוא מעונג וידיו רכות עד שהיין יפה לו כחומץ אף ביין אסור ודוקא בשאין המכה בגב היד או בגב הרגל שאלו כן כבר אמרו במכה שעל גב היד ורגל שהיא כמכה של חלל ומחללים עליה את השבת:

מים שדרכן של בני אדם לרחוץ בהם בחול שלא לרפואה רוחצין בהם בשבת ואף לרפואה כגון מים שמלוחים מעט ולא כל כך או חמי טבריא וע"ד זה אמרו רוחצים במי גרר במי חמתן במי עסיא שכל אלו אע"פ שהם מלוחים קצת אדם נוהג לרחוץ בהם בחול וכן בחמי טבריא ואפי' נשתהא שם כמה מותר ואפילו היתה סבתו נכרת כגון שהיו לו חטטין בראשו וכיוצא באלו וים הגדול מותר לרחוץ במים היפים שבו שאף אלו דרך בני אדם לרחוץ בהם בחול ואף בשהייה אבל מים הרעים שבו אסור אם נשתהא שם עד שיהא נראה מדעתו שכונתו לרפואה אבל אם לא נשתהא שם מותר וכן הדין במי משרה ר"ל מים ששורין בו את הפשתן ובימה של סדום אף ביפין שבה שמרוב מליחותה אין נוהגין לרחוץ בהם בחול ואסור ובלבד כששהא וכן הדין ברחיצת ידים במים הבאושים או בחומץ לרפואת הגרב והחכוך שאסור:

כל הימים דינן כמעין לטהר אף בזוחלין אבל מ"מ אין נקראין מים חיים ופסולין לטהרת זב ומצורע ולקדש בהם חטאת שכל אלו צריכים מים חיים כמו שיתבאר במקומו:

תוס' בד"ה לדידי אפילו כו' ויכול להיות שמהנה אותו כו' עכ"ל. דאי לאו דמהנה אותו בשום ענין לא היו אוכלין אותו כיון דמזקת אותו אלא משום דמהנה אותו בשום דבר מזה יבואו לטעות וסבורין שיש בו רפואה וק"ל:

בד"ה הא ר"מ כו' תימה כו' לפלוגתא דלעיל כו' עכ"ל ע"כ רב נחמן בר יצחק לא קשיא ליה אלא אימור דפליגי כו' בלא ראיה לחלק בין טומאה לשבת אבל התוס' הוסיפו בתמיהתם דהיאך ס"ד דר"י לדמות הא פלוגתא לדלעיל דאם כן כיון דלכ"ע כל הימים חוץ מים הגדול שוים לענין טומאה וטהרה תקשי לתרוייהו מימה של סדום דאינה שוה גבי שבת לשאר ימים אע"כ דלעיל איירי ברפואה וליכא לדמות לדהכא דאיירי לענין טומאה וטהרה וק"ל:

בת חורין היא זו כו'. פי' בערוך יש לה כבוד ברוחות כבי חורין בבני אדם ע"ש:

ברש"י ד"ה לגיגית וכו' תקצץ דלא תגע קודם וכו' כצ"ל:

בתוס' ד"ה שריקא וכו' ממעי אבטיח וכו' צ"ל מעי אבטיה ופי' מעי אבטיח הזרע והרוטב שבתוכו והוא הפנימי שלו עיין בערוך ערך מעי ושרק ובפי' הרמב"ם ממס' עריות:

רש"י בד"ה יד לפה או לחוטם הס"ד:

בד"ה שריקה כו' משחשיכה שרי כו' הד"א:

תוס' בד"ה שריקה כו' שמסננין ממעי אבטיח כו' כצ"ל:

גמרא חלא מאי אר"ה לר"א כו'. כה"ג בב"ב (צח):

שם רוחצין במי גרר. פירש"י ואע"פ שהן מלוחים קצת. אנכי למיעוט בקיאותי ל"מ זה. ולע"ד נל"פ דאע"פ שהן חמים כדאיתא במגילה (ו) חמת זו חמי גרר. ודומיא דמי טבריא:

רש"י ד"ה כל הימים. עד שיהא במקום אשבורן שנקווין ועומדין. כ"נ דצ"ל:

גמ' כל מיני כשות. נ"ב בערוך גרס קישות לפי' הוא מין זרע כשל קשואין:

יָד לְגִיגִית תִּקָּצֵץ. פירש רש"י 'שמטלין בה שכר' וקשא הוה ליה למימר 'יָד לְשֵׁכָר'? אך נראה לי בס"ד, גִיגִית זו ששורין בתוכה תמרים או צמוקין במים עד שיהיו ראוין למשוך מהם השכר על ידי בישול באש, וידוע שבזמן שהם שרוים במים בתוך הגיגית צריך שיהפכו אותם בידים בכל יום ויום ואם לאו יתקלקלו, ולכן נקיט יָד לְגִיגִית אורחא דמלתא שמניח ידו בתוך הגיגית כדי להפך התמרים או הצמוקין השרוים בתוכה ומזהירו שלא יושיט ידו שם קודם נטילת ידיים, ויש לפרש תִּקָּצֵץ לשון קוצין כמו שכתב הערוך (בשרש קץ בביאור שדה שנתקווצה) עיין שם. וכן זה הנוגע שם קודם נטילה נחשבת ידו כמו קוצין המזיקין שם מחמת רוח רעה.

בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ, וּמַקְפֶּדֶת עַד שֶׁיִּרְחֹץ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים. פירש בערוך יש לה כבוד ברוחות כמו בן חורין בבני אדם עיין שם. ועוד נראה לי בדרך מליצה, רצונו לומר כת נחשים ועקרבים שדרכם להיות בחורין ובסדקים, וכמו שנאמר (ישעיהו יא, ח) וְשִׁעֲשַׁע יוֹנֵק עַל חֻר פָּתֶן, שגם היא מזקת כמותם ודמייא להו.
וְהָא דְּמַקְפֶּדֶת עַד שָׁלֹשׁ פְּעָמִים, נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בעץ חיים דעיקר אחיזת הקליפות הוא בשלשה ספירות תחתונות שבכל עולם ועולם, בסוד (משלי ה, ה) רַגְלֶיהָ יֹרְדוֹת מָוֶת עיין שם. ולכן רוח רעה שנמשכה מן הקליפות אינה עוברת מן הידים עד שירחצם ג' פעמים כנגד אחיזת הקליפות בשלשה ספירות. או יובן על פי מה שכתוב בעץ חיים (שער קליפת נגה), דעיקר הקליפות הם שלשה שהם רוח סערה, ענן גדול, ואש מתלקחת עיין שם. ולכן כנגד שלש הקליפות אלו צריך לרחוץ ג' פעמים ואז עוברת רוח רעה. אי נמי נראה לי האצבעות הם ג' פרקים, ותחלה בפעם א' נשמטת מפרק הסמוך לכף, ואחר כך לסמוך לו, ואחר כך לסמוך לו ואז יוצאה לגמרי, שאין לה מקום לחול עליו.

בַּת חוֹרִין הִיא זוֹ. נראה לי בס"ד, חוֹרִין לשון חור רוצה לומר שוכנת ושורה בין האצבעות שהם חוֹרִין של הידים.
ומה שאמר מַקְפֶּדֶת עַד שֶׁיִּרְחֹץ יָדָיו שָׁלֹשׁ פְּעָמִים פירוש כי עיקר משכנה בין סוף האצבעות, בין פרקים התחתונים של האצבעות, וברחיצה הראשונה קופצת מן פרק תחתון לפרק האמצעי, וברחיצה שנית קופצת מן פרק האמצעי לפרק השלישי, וברחיצה השלישית קופצת מן פרק השלישי ויוצאה לחוץ, ואז נטהרים הידים.
ומה שאמר פּוּךְ מַעֲבִיר בַּת מֶלֶךְ נרמז באותיות 'פּוּךְ' בהפוך אתוון 'כוף' שבו כוף לרוח רעה להעבירה ולגרשה ממך.

רש"י ד"ה אפי' לדידי דמאור עינים. ע' בכתנות אור להגאון בעל פמ"א פ' נח:

אמר רב ששת גרגירא אפי' לדידי מעלי. ראיתי להגאון בעל פנים מאירות בחיבורו הנחמד על התורה הנקרא כתנות אור הנדפס מחדש שכתב סוף פ' נח על זה וז"ל נ"ל משום דאמרינן במסכת יומא דף ח"י גרגיר למה נקרא שמו אורות שמאיר את העינים ואר"ה המוצא גרגיר יאכלנה וא"ל יעבירו ע"ג עיניו ולפ"ז יובן דרב ששת היה סגי נהור ולכך דייק אפי' לדידי נמי מעלי עכ"ל וכבר רש"י הכא בשמעתין כתב וז"ל אפי' לדידי דמאור עינים אנא מעליא לי עכ"ל וגם פירש גרגירא אורוגא כמו שפי' ביומא:

(קט א) איבעיא להו חלא מאי אמר רב הלל לרב אשי כי הוינן בי רב כהנא אמר חלא לא.—כעין זה יש בב"ב צח סע"א וע"ז סט רע"א.

לגיגית. שמטילין בה שכר: תיקצץ. דלא תיגע קודם נטילת שחרית: יד. לעין מסמא קודם נטילה: יד. לאזן מחרשת: יד. לפה או לחוטם: מעלה פוליפוס. ריח החוטם והפה ול''נ דיד לאמה לאו לענין שחרית נקט לה אלא משום דמביא לידי קרי ובמסכת נדה (דף יג:) אמרינן בה תקצץ משום האי טעמא ומשום דתניא בה נמי לטותא דתיקצץ תנייה נמי גבי הנך וכן יד לפי טבעת למשמש בה תדיר מביאתו לידי תחתוניות: בת חורין היא. הרוח השורה על הידים לפני נטילה: ומקפדת. בנטילתו לנוטלה יפה עד שישפוך מים יפה ג' פעמים על ידיו: פוך. אם נותנו בעיניו: מעביר בת מלך. אם הזיקה לעיניו: עלין. כך שם העשב: אין בהם משום רפואה. באכילתו להאיר העינים דלא מסו: כוסברתא. אלייאנדר''א: אפילו לדידי. דמאור עינים אנא קשה לי לכאב העין אם אוכלנו: גרגירא. אורוג''א: אפילו לדידי. דמאור עינים אנא מעליא לי: כל מיני כשות שרי. למיכל בשבת כדתנן במתני' כל האוכלים אוכל אדם לרפואה דלא מוכחא מילתא: לבר מטרוזא. שאין אדם אוכל אלא לרפואה ומוכחא מלתא: שריקא טויא. לשרוק ולטוח שמן וביצים מגולגלין על הצלי כשהוא חם משחשכה שרי ובלבד שלא יהא רותח כדי לבשל ולא אמרינן דמי למתקן: פיעפועי ביעי. לטרוף ביצים מגולגלין בקערה: אסור. דמתחזי כמאן דבעי למשדינהו בקדרה: עבדא ליה. שריקא טויא: לרבך. זעירי: משמרת. שמסננין בה שמרים: כיון דמשתתי הכי. שראוי לשתותו כמו שהוא בלא סינון: דמיתכיל הכי. בלא שירקא: שנגפה. שנכשלה ולקתה לשון פן תגוף (תהלים צא) דם מגפתה (מכשירין פ''ו מ''ח): צומתה ביין. לשכך הדם: דמפנקי. מעונגין הן וכל דבר שהוא חזק קצת קשה לבשרן וצומתה: דדריכא ליה חמרא. חמור דרך לו על רגלו: שאני. שמכתו קשה ומסוכן ומחללין עליו את השבת: רוחצין במי גרר. ואע''פ שהן מלוחין קצת דרך לרחוץ בהן בחול ולא מוכחא מילתא דלרפואה היא: אבל לא בים הגדול. לקמן מפרש טעמא: ולא במי משרה. ששורין בו פשתן ואין דרך רחיצה בהן אלא לרפואה דמסו וכן בימה של סדום דמליח טובא ואין רוחצין בה אלא לרפואה ומוכחא מילתא: הא. דקתני רוחצים בים הגדול ר''מ היא דמשוי כל הימים כי הדדי ולא מפליג בין ים הגדול לשאר הימים: והא. דתני אין רוחצין רבי יהודה היא דמפליג בין ים הגדול לשאר ימים: כל הימים כמקוה. לכל תורת מקוה ואין להם תורת מעיין ומה בין מקוה למעיין המעיין כשר לטבילת זב והזאת צפור מצורע דמים חיים הן ולקדש מי חטאת דבכולהו מים חיים כתיב בזב כתיב (ויקרא טו) ורחץ בשרו במים חיים במצורע כתיב (שם יד) אל כלי חרס על מים חיים במי חטאת כתיב (במדבר יט) מים חיים אל כלי ומטהר טמאים הטובלים במימיו כשהן זוחלין ומקלחים שהרי זה דרכו של מעיין כל עצמן זוחלין הן ומקוה שהן מים מכונסין אם הטביל במימיו דרך זחילתן במקום קטפרס אינה טבילה עד שיהא במקום אשבורן שלו קווין ועומדין והכי תניא בתורת כהנים אי מה מעיין מטהר בזוחלין אף מקוה מטהר בזוחלין ת''ל אך מעיין מטהר בזוחלין והמקוה באשבורן זהו פירוש מטהר בזוחלין בכל מקום ואני לא שמעתיו כן ואין המקוה כשר לטבילת זב ולהזיית מצורע ולקדש מי חטאת וכל הימים כמקוה שהכתוב קראן מקוה: רבי יהודה אומר. לא קרא הכתוב מקוה אלא לים הגדול דביה משתעי קרא במעשה בראשית ששם נקוו כל מי בראשית: ולא נאמר ימים. בלשון רבים אלא מפני שמעורבין בו מיני ימים הרבה שכל הנחלים הולכים אל הים: רבי יוסי אומר כל הימים. וים הגדול תורת מעיין מים זוחלין עליהן לענין שהם מטהרין בזוחלין מפני שדרך להיות נחלים זוחלין עליהן וזה דרכן אבל פסולין הן לתורת מים חיים דהכתוב קראן מקוה:

עלין אין בהם משום רפואה. פי' בקונטרס דבאכילה מיירי ואין נראה לר''י אלא איירי להשים על העין דבהכי איירי כולה סוגיא ועוד אי באכילה מיירי היכי אסר רב ששת גרגירא כיון דמאכל בריאין הוא והתנן כל האוכלים אוכל אדם לרפואה: לדידי אפילו כוסברתא קשי לי. קשה לר''י א''כ אמאי איצטריך למימר רב יוסף כוסברתא אין בו משום רפואה כיון דמזקת לעינים כ''ש דלא מרפאה ואומר ר''י דה''ק אין בה משום רפואה כלומר יש שטועין וסבורין שיש בה רפואה ואין בה רפואה אלא מזקת לעינים ויכול להיות שמהנה אותו בשום ענין: שריקא טויא. פירש ר''ח מים שמסננים ממעי אבטיח ושותים כדי לשלשל ור''ל דמותר לסנן מים שבמעיין כדמסיק כיון דמיתכיל הכי לאו מידי קעביד אבל פעפועי ביעי אסור דלא מיתכיל בלא סינון שפיר והשתא אתי שפיר לפי' ר''ח דשייכא הא מלתא להכא דמיירי ברפואה: רוחצין במי גרר במי חמתן במי טבריא. והא דתנן בפ' חבית (לקמן דף קמז.) הרוחץ במי מערה במי טבריא ודייק בגמרא דיעבד אין לכתחילה לא התם מיירי ברוחץ בגומא דדמיא למרחץ אבל בנהר מותר לכתחילה כדפרישית לעיל בפרק כירה (לעיל למ: ד''ת והא) ורבינו נסים כתב במגילת סתרים דהא דקתני הרוחץ דיעבד אין לכתחילה לא משום מי מערה אבל במי טבריא אפילו לכתחילה שרי ולא קתני במי טבריא אלא ללמד על מי מערה שהן חמין דומיא דמי טבריא וטעמא משום דמי טבריא מגולין אבל מערה מכוסה היא כדאמר בשור שנגח את הפרה (ב''ק דף נ:) דמערה עבידא דמטללא ונפיש הבלא וחיישינן שמא יזיע ומש''ה לכתחילה לא: רבי יוסי אומר כל הימים מטהרין בזוחלין. נראה לריב''א דטעמא משום דכל שעה הולכים ושבים מכאן לכאן והוי כזוחלין הלכך יש להם לטהר בזוחלין כמו שאר נהרות אבל מים חיים אינם שהרי אינם נובעים הלכך מיסתבר טפי מה שהכתוב קראן מקוה היינו לפוסלן ממים חיים: הא ר''מ והא רבי יהודה. תימה היכי מדמי הא פלוגתא לפלוגתא דלעיל דמיירי ברפואה:

דף קט - א

הערות

פרשנים

בחירת עמוד

תצוגה וקריאה

שמירה ושיתוף

חיפוש בעמוד